דף ביאור

מסכת בבא מציעא דף קי״ז עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא מציעא דף קי״ז עמוד ב׳

מסכת בבא מציעא דף קי״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־372 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

גמ' שיהנה מממון חבירו שלא במתנה עד שתהא מדעתו ונוחה לו:

נותן לו דמי צמרו צמר לבן כמו שמסר לו דקניה בשינוי ונתחייב מעות:

ר' יהודה אומר אם כן תחייבו נמצא זה נהנה שזה הביאו לו מן השוק אלא מחזיר לו את הצמר כמות שהוא צבוע וידו על התחתונה:

אם השבח שהשביח הצמר יתר על היציאה שהוציא צבע זה בסממנין ועצים ושכר טרחו כשאר שכיר יום:

נותן לו את היציאה ולא מה שראוי בקבלנות דהוי טפי ואם ההוצאה וכו':

והשליש את שטרו הפקידו ביד נאמן לפי שדאג הלוה שיחזור ויתבענו כל החוב:

ואמר לו לוה לשליש:

אם אין אני נותן לו את המותר מכאן עד יום פלוני:

ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Bava Metzia 117b · Sefaria

תוספות

בשלשה מקומות שנה לנו ר' יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו שלא מדעתו - אע"פ שמן הדין היה נראה לומר שיהנה חדא דאע"ג דזה נהנה וזה לא חסר אפי' הכי תיקנו חכמים שיהא חייב דאין לו ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו ואידך דאמר רבי יהודה אם השבח כו' דאע"ג דגזלן קונה בשינוי הכא תקינו דלא ליקני כיון שאין מתכוין לגזול ולקנות משום דאין לו ליהנות מממון חבירו שחבירו הביאו מן השוק וטרח בו כדפירש בקונט' וא"ת לפי מאי דס"ד השתא דטעמא משום דאסור שיהנה מממון חבירו ולא משום דכל המשנה ידו על התחתונה נהי דלא קני בשינוי משום שהבעלים טרחו להביאו מן השוק מ"מ לא הוה ליה למימר ידו על התחתונה ואור"י דהמ"ל וליטעמיך א"נ מן הדין לא קנאו בשינוי כיון שאינו מתכוין לקנות ומיהו מ"מ היה לו ליתן שכר כפי מה שהשביחו בצביעת שחור ורבנן תקנו שלא יהנה מממון חבירו שלא מדעתו דהיינו בצביעת השחור שעשה שלא מדעתו הלכך ידו על התחתונה וגם משליש שטרו נמי אע"ג דאסמכתא קניא הכא כיון שאין זו מתנה גמורה שאין נותנה בלב שלם תקנו חכמים שלא יהנה מלוה הימנו:

אם השבח יתר על היציאה פי' בירושלמי בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף ק: ד"ה אם):

לא לזה ולא לזה מאי אין נראה לר"י פירוש הקונט' שפי' שבעה"ב רוצה למכור את הקרקע דבהא לא קמבעיא ליה דפשיטא דאין יכול למוכרו שהרי משועבד לזה לבנות עלייה שם כשירצה ואי רוצה למכור הקרקע לעשות הבית ואין מוכר אלא כח שיש לו בתוכה הא נמי פשיטא שבענין זה יכול למוכרה דלמה לא ימכור כח שיש לו בה אלא נראה לר"י דמיירי שרוצה בעה"ב לזורעה ובעל עלייה אמר גם אני אזרע שגם לי הקרקע משועבד לעלייה או דלמא מצי א"ל היאך אין לך כלום בקרקע אלא לענין העלייה בלבד:

וכן בית הבד כו' פי' בקונטרס דאיירי באחין שחלקו כמו פלוגתא דר' יהודה ורבנן ולא בשוכר ומשכיר וקצת קשה דמשמע דמדפליגי הכא רב ושמואל בגמרא דמיירי בשוכר ומשכיר דומיא דההיא דפליגי לעיל ועוד אי באחין שחלקו מוטל על התחתון לבנות התקרה אמאי אצטריך לאוקמי ההיא דלעיל בנפחת העלייה בשוכר ומשכיר לוקמה באחין שחלקו ואי האי וכן אנפחת העלייה דלעיל קאי אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם:

Tosafot on Bava Metzia 117b · Sefaria

רשב"א

ולהגביה אין שומעין וכו' איכא למידק דהא אמרינן פרק השותפין (בבא בתרא ו, א) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי, ואמרינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג, ב) בסתמא לא קני עומקא ורומא מאי ניהו שאם רצה [מוכר] לבנות עלייה על גביו בונה. ותירץ הראב"ד ז"ל דהכא מדינא, התם במנהגא, דבמקום שנהגו להכביד ושלא להקפיד בונין ואין ממחים בידם, וכדתניא בתוספתא (ריש פ' יא) בית לאחד ועלייה לאחד, רצה בעל העלייה לבנות דיוטא עליונה, מקום שנהגו לעשות שנים ושלשה עושה הכל כמנהג המדינה. וכתב הרשב"א ז"ל דודאי [דינו של הראב"ד ז"ל] אמת הוא במקום שנהגו אין ממחים בידו, מיהו ההיא דאחזיק להורדי בכל מקום הוא, דההיא בשהחור רחב לקבל כשורי הוא ומשום דכיון דאחזיק אחזיק לכל מילי דמקבל להו החור, הא להרחיב חור קטן של הורדי עד שיקבל כשורי לא. וההיא נמי דפרק המוכר את הבית (שם) [לא על גביו ממש קאי, אלא לבנות עמודים מבחוץ ויבנה על גביהן עלייה אם ירצה, דהא עיקרא דמילתא התם לאשמועינן דלא מכר אויר שעל גביהן כיון שלא כתב ליה רומא. ואם תמצא לומר שבונה על גבה ממש] היינו משום דכל שלא כתב לו עומקא ורומא, הרי הוא כמשיירו בפירוש לבנות על גבי הבית. וכן לא אמרו כאן אלא בבית לאחד ועלייה לאחר דאין לבעל העלייה בבית אלא שעבוד בלבד, ואם שעבדו לו לשעבוד מועט לא שעבדו לו לשעבוד מרובה, אבל כותל שבין שתי חצרות שהמקום והאבנים של שניהם כל אחד ואחד בונה ומגביה ומכביד בכל מקום כמה שירצה ובלבד שלא יהיה כותל רעועה וכדרך שאדם בונה אותו בשלו. וזהו ששנינו (ב"ב ה, א) כותל חצר שנפל עד ארבע אמות מחייבים אותו לבנותו, למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו. אלמא לבנות עם חבירו אין מחייבין, הא לעכב על חבירו אינו יכול. ותדע לך שאם [אי] אתה אומר כן פשיטא [השתא] עכובי מעכב על ידו, שלא לחייבו לבנות עמו צריכא למימר. ועוד שהרי בכל משנתנו שנו שם מקום שנהגו, וכאן שנו סתם, ש"מ דדינא קתני, ואפילו במקום שאין מנהג ידוע. וטעמא משום דהתם בשלו הוא בונה דלאותן זה וזה חלק במקום ובאבנים, אלא שאם רצה כל אחד לבנות ולהגביה עושה ואין ממחין בידו עכ"ל.

Rashba on Bava Metzia 117b · Sefaria

מאירי

הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על ההוצאה נותן לי הוצאה ואם הוצאה יתרה על השבח נותן לו דמי השבח וכבר ביארנוה בבבא קמא:

מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם אין אני נותן לך עד יום פלוני תן לו שטרו ר"ל שיתבע בה כל חובו והגיע זמן ולא נתן הרי זה לא יתן שכל כיוצא בזה אסמכתא היא ודרך גזום ואין הדעת סומכת בה הא אם התנה להחזירה לתבוע מה שחייב לו בה יחזור:

הבית והעליה של שנים שנפלו ונתרצו שניהם לחזור ולבנות אלא שנחלקו באיכות הבנין שזה אומר לבנות חלקו בתבנית כך וזה אומר לבנות חלקו בתבנית כך כל שאחד מהם רוצה לשנות ויש באותו שנוי תועלת לחברו ולא הזק שומעין לו וכל שאינו כן אין שומעין לו אלא בונה כשהיה כיצד תחתון שבא לשנות אם בא להרבות ברוחב הכותלים או בחזוקן שומעין לו שהרי זה תועלת לחברו הצריך לבנות עליהן ואם בא למעט בהן אין שומעין לו ועליון שבא לשנות אם בא למעט בעובי הכותלים שומעין לו שהרי אין כבדותן גדול ויש בזה תועלת לבעל הבית מעתה תחתון שבא לשנות ולבנות מגזית לגויל ר"ל מעובי ה' טפחים לעובי ו' שומעין לו מגויל לגזית אין שומעין לו מלבנים לכפיסין והוא מרחב שלש לרחב ארבע שומעין לו מכפיסין ללבנים אין שומעין לו לסכך בארזים שומעין לו לסכך בשקמים אין שומעין לו למעט בחלונות שומעין לו לרבות אין שומעין לו להגביה אין שומעין לו להשפיל שומעין ועליון שבא לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעין לו בלבנים שומעין בכפיסין אין שומעין לסכך בשקמים שהם קלים שומעין לו בארזים אין שומעין לו לרבות בחלונות שומעין לו למעט בהן אין שומעין לו שהרי מרבה בכבדות להגביה אין שומעין לו להשפיל שומעין לו ואפילו היה מנהג המקום בזה שבא לשנות אין הולכין בזו אחר מנהג אלא אחר מה שהיה בנוי מתחלה ומ"מ אם רצה להוסיף אחר כן בבנין הרי דינו כמו שהיה מתחלה והוא כמנהג מדינה והוא שאמרו בתוספתא בית לאחד ועליה לאחר ורצה בעל העליה לבנות דיוטא על גבה מקום לעשות שתים ושלש עושין:

ויש מפרשים שכל שאמרו בכאן שאין שומעין לשנות פירושו בשנוי המנהג אבל כל ששנויו כמנהג המדינה שומעין לו ויש מכריעין שברחב הכתלים אף אם שנויו בא כמנהג אין שומעין לו הא בארזים ושקמים ומיעוט חלונות ורבויין והגבהה והשפלה כל ששנויו בא כמנהג שומעין לו:

לא היה להם כדי לבנות הרי בעל העליה נוטל שליש הקרקע ובעל הבית נוטל שני שלישים:

המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק הראשון ואמר וכן בית הבד שהיה בנוי בסלע וגנה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשו לבית בדו כיפין אמר הר"ם כל מקום שנאמר בו נפחת ר"ל שלא יוכל להשתמש בו כענין מה שהיה משתמש מתחלה מחמת אותו הפחת אלא בעמל:

אמר המאירי וכן בית הבד הבנוי בסלע ר"ל בעובי ההר וגנה אחת על גביו ונפחת ר"ל שנפחת קרקע הגנה שהוא שמי קורת בית הבד הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה זה לבית בדו כיפין ומ"מ אחר שבנה זה כיפין לבית בדו מתקן העליון קרקע גינתו וזורע ופחת זה גם כן פירשו בגמרא בארבעה טפחים על הדרך שביארנו ופירשו בתלמוד המערב שדבר זה בשאינו שם אבל אם היה שם כופין אותו לבנות:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Bava Metzia 117b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה וכן בית הבד כו' ועוד אי באחין שחלקו מוטל על התחתון לבנות התקרה כו' עכ"ל ר"ל כי הכא שהתחתון עושה לבית בדו כיפין אמאי איצטריך כו' והרא"ש תירץ בזה דלא דמי דלעיל אין התחתון צריך לתקרה כיון שהגג של מעלה קיים משא"כ הכא דצריך לתקרה שלא יתקלקל בית הבד שלו ע"ש:

Chidushei Halachot on Bava Metzia 117b · Sefaria

שיטה מקובצת

מתניתין וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע. פירש רש"י ז"ל דמיירי בשותפין דומיא דרבי יהודה ורבנן דלעיל מיניה. ואף על גב דמייתי עלה בגמרא פלוגתא דרב ושמואל דמיירי בשוכר ומשכיר ומצריך להו. היינו משום דאין לחלק ביניהם. אבל הריב"ן מוקי לה בשוכר ומשכיר וקאי אפלוגתא דלעיל דרבי יוסי ורבנן. ואם תאמר ולמה הפסיק בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן. ויש לומר לפי שרוצה לשנות תחלה כל המחלוקות ואיידי דאיירי בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן נקט נמי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן. ואם תאמר וליתני ברישא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ובתר הכי דרבי יוסי ורבנן וקאי וכן עלה. ויש לומר דפלוגתא דרבי יוסי ורבנן נשנית תחלה ומשנה לא זזה ממקומה. ועל פירוש רש"י קשה כיון דהך דהכא מיירי בשותפין אם כן מנה ליה לתלמודא לעיל דהבית והעליה שנפחתה מיירי בשוכר ומשכיר אימא דמיירי בשותפין כדמשמע לכאורה. ויש לומר דפשיטא ליה דמיירי בשוכר ומשכיר דאי בשותפין פשיטא שלא יוכל בעל העליה לומר לבעל הבית וכו' ככתוב בפסקים. הרא"ש.

נתנו לו זמן וכו' כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: היה כותלו גבוה ועומד ליפול חתתיו בו בית דין לסותרו וכן באילן ואמר להם הניחו לו ואם יפול ויזיק עלי לשלם נזקיו לא כל הימנו לעכבו וכופין אותו לסתרו משום ולא תשים דמים בביתך. ואם לא רצה לסתרו שוכרין פועלים מדמי אבניו בבית דין וסותרים כתלו על כרחו כיון שהוא ניכר לבנאין שקרוב הוא ליפול והוא הדין שאם הוא גבוה הרבה וקרוב מיד ליפול שאין קובעים לו זמן שלשים יום כיון שיש סכנה לעוברים. כן נראה וצריך עיון. עד כאן. וכן כתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: זמן בית דין שלשים עם כלומר אין מאריכין עתי מסתמא לדבר המוטל עליו לעשות אבל בדבר של סכנה כגון כותל הגבוה הרבה שיש לאמוד אותו באומדנא שיפול לחמשה עשר יום או פחות או יותר יכולין ליתן לו זמן מועט ולסתור אותו מיד וכפי הזמן שיתנו לו אם יעבור המועד יתחייב לשלם ואם נפלו תוך הזמן פטור דאנוס הוא. עד כאן.

הגיעוך אין שומעין לו כלומר אם אינו רוצה לקבל בעל הגנה זה רשאין בית דין לכפותו שיפנה אבנט מגנתו של חברו. ואם משקבל עליו וכו' כלומר אם קבל עליו בעל הגנה וטרח לפנות האבנים והעפר זכה בהן ואם חזר בעל הכותל ואמר לבעל הגנה הילך שכרך כפי שהייתי שוכר פועלים ונותן להם והחזר לי האבנים שיהיו שלי אין שומעים לו שהרי זכה בעל הגנה בהן אף על פי ששוין יותר מן ההוצאה שהוציא בהם שעל מנת כן הפקירן לו ויודע היה בזה ואפילו הני מחל לו. ה"ר יהונתן.

כתוב בתוספות אף על גב דמפקיר נזקיו וכו' שאני הכא דלא מפקיר להו אלא שאינו רוצה ליטלם. ועוד דאמרינן בגמרא דדעתיה לדחויה ולי נראה שאינו קשה כלום דהתם לא עשה ההיזק בשעת נפילה ומפקירן קודם שיעשה היזק והוה ליה בור לאנסו ואם יכשל בו אדם אחר כך פטור אבל הכא בשעת נפילה עשה לו ההיזק כי נתמלאת גנתו אבנים ועפר ואינו יכול לזרעה. הרא"ש. וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: היה כותלו סמוך לגנת חברו ונפל לגנתו ואמר לו שיפנה אותם ולא רצה ואמר לו הגיעוך והרי הן שלך ופנה אותם לעצמך לא כל הימנו וכופין שחו לשכור פועלים ולפנותן ואם נתרצה בעל הגנה בכך כיון שקבל עליו לפנותן לעצמו והתחיל לפנותן לעצמו בפני בעל הכותל אין בעל הכותל יכול לחזור בו אף על פי שרצה ליתן לו שכרו ויציאותיו. עד כאן.

וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל ולאו דמפנה להו כלהו באפיה אלא כיון שהתחיל בפניו אף על פי שלא גמר הכל מיד קננהו וזהו ואם משקבל עליו וכו'. עד כאן.

עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו אבל היכא דלא פנה אותם ורצה בעל הכותל לחזור בו יכול לחזור בו. והוא הדין היכא דפינן שלא בפני בעל הכותל דכיון דדחויי הוא דהוה מדחה ליה מרי כותלא למרי גינתא לא זכתה לו חצרו אלא אם כן פינן בפני הנותן או דקנה מיניה דמחלינהו גביה. ונראה לומר דאף על גב דמרי כותלא מצי הדר ביה כל כמה דלא פנינהו מרי גינתא אפילו הכי מארי גינתא לא מצי הדר ביה דכיון דאירצי מחילה להיזקא ומחילה לא בעיא קנין וצריך עיון.

מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו. פירש רש"י אף על גב דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע. ולא נהירא דהא כתיב פעולת שכיר כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי אפרע. ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין שומעין לו. אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו. מלוה. ונזקין. ושכירות. מלוה כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין וכדאמרינן ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב. אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בינתיים ברעב ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין לו. הרשב"א. וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך לא כל הימנו. ואם קבל עליו הפועל אין השוכר יכול לחזור בו ואין צריך לומר שאין הפועל יכול לחזור בו כיון שנתרצה בכך. ונראה לומר דבהא נמי כיון דליתיה לתבן וקש בידיה דשעל דוקא היכא דהתחיל פועל למשקליה לההוא תבן באפי שוכר הוא דאין שוכר יכול לחזור בו כי ההוא דלעיל דאבני הכותל שנפלו לגנה כיון שנתרצה בכך. עד כאן.

Shita Mekubetzet on Bava Metzia 117b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁנָה לָנוּ רַבִּי יְהוּדָה אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִמָּמוֹן חֲבֵירוֹ. חֲדָא – הָא דִּתְנַן.

קטע 2

אִידַּךְ מָה הִיא, דִּתְנַן: הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַבָּע לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַהוֹצָאָה – נוֹתֵן לוֹ הַיְּצִיאָה, וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.

קטע 3

וְאִידַּךְ מַאי הִיא, דִּתְנַן: מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ וְאָמַר לוֹ: ״אִם אֵין אֲנִי נוֹתֵן לְךָ מִכָּאן וְעַד זְמַן פְּלוֹנִי – תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ״. הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן.

קטע 4

אַמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָכָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא שַׁחְרוּרִיתָא.

קטע 5

אִי נָמֵי לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר – מִשּׁוּם דְּקָא מְשַׁנֶּה, וְהָתְנַן: כׇּל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

קטע 6

וּמִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ נָמֵי הָוֵי אַסְמַכְתָּא, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר לָא קָנֵי.

קטע 7

אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: תַּחְתּוֹן הַבָּא לְשַׁנּוֹת, בִּגְוִיל – שׁוֹמְעִין לוֹ, בְּגָזִית – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

קטע 8

בִּכְפִיסִין – שׁוֹמְעִין לוֹ. בִּלְבֵנִים – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְסַכֵּךְ בַּאֲרָזִים – שׁוֹמְעִין לוֹ. בְּשִׁקְמִים – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

קטע 9

לְמַעֵט בְּחַלּוֹנוֹת – שׁוֹמְעִין לוֹ. לְהַרְבּוֹת בְּחַלּוֹנוֹת – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְהַגְבִּיהַּ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְמַעֵט – שׁוֹמְעִין לוֹ.

קטע 10

עֶלְיוֹן שֶׁבָּא לְשַׁנּוֹת, בְּגָזִית – שׁוֹמְעִין לוֹ, בִּגְוִיל – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

קטע 11

בִּכְפִיסִין אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, בִּלְבֵנִים שׁוֹמְעִין לוֹ. בַּאֲרָזִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, בְּשִׁקְמָה שׁוֹמְעִין לוֹ. לְרַבּוֹת בְּחַלּוֹנוֹת שׁוֹמְעִין לוֹ, לְמַעֵט בְּחַלּוֹנוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְהַגְבִּיהַּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, לְמַעֵט שׁוֹמְעִין לוֹ.

קטע 12

אֵין לוֹ לָזֶה וְלֹא לָזֶה, מַאי? תַּנְיָא: אֵין לוֹ לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה – אֵין לוֹ לְבַעַל עֲלִיָּיה בַּקַּרְקַע כְּלוּם.

קטע 13

תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: תַּחְתּוֹן נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים וְהָעֶלְיוֹן שְׁלִישׁ. וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים: תַּחְתּוֹן נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְהָעֶלְיוֹן נוֹטֵל רְבִיעַ. אָמַר רַבָּה: נְקוֹט דְּרַבִּי נָתָן בִּידָךְ, דְּדַיָּינָא הוּא וְנָחֵית לְעוּמְקָא דְּדִינָא, קָא סָבַר: כַּמָּה מַפְסֵיד עֲלִיָּיה בַּבַּיִת – תִּילְתָּא, הִלְכָּךְ אִית לֵיהּ תִּילְתָּא.

קטע 14

מַתְנִי׳ וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָּנוּי בַּסֶּלַע וְגִינָּה אַחַת עַל גַּבָּיו, וְנִפְחַת – הֲרֵי בַּעַל הַגִּינָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּיפִּין.

קטע 15

הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקוֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן – פָּטוּר, לְאַחַר הַזְּמַן – חַיָּיב.

קטע 16

מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ סָמוּךְ לְגִינַּת חֲבֵירוֹ וְנָפַל, וְאָמַר לוֹ: פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ, וְאָמַר לוֹ:

מסכת בבא מציעא דף קי״ז עמוד ב׳

מסכת בבא מציעא דף קי״ז עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

שיטה מקובצת

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור