מסכת בבא מציעא דף קי״ג עמוד א׳

גבי בעל הבית כלומר בזכותא דבעל הבית איכא תרי חזקי לזכותו:

והא תבע ליה קמן ומה עדים שתבעו אותו מצריכין:

ודלמא לבתר הכי דאזלי עדים מהתם פרעיה בו ביום דלא עבר בבל תלין:

כל זמנו עד שעבר עליו:

ולעולם בתמיהה ובשביל שתבעו כל היום ולא נתן יהא שכיר זה נאמן לעולם לומר לא התקבלתי ואם רוצה בעה"ב לישבע לא נאמין וכי כל כך השהה שכיר שכרו:

א"ר חמא בר עוקבא כנגד כל היום של תביעה יום אחד לאחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע ויטול:

מתני' המלוה את חבירו והגיע זמן ולא פרע לו:

לא ימשכננו אפי' בשוק אלא בב"ד:

השתא דמטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר וא"ת א"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל לימא בעה"ב איני זוכר עתה אבל הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה ועוד קשה במודה במקצת אמאי אין בעל הבית נשבע דרמי אנפשיה ומידכר שלא ישבע לשקר וי"ל דחזקה שאין בעה"ב עובר בבל תלין לא מהני אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו בהדיה כמו שאפרש בסמוך ואם היה יכול בעה"ב לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו שהרי לא השהה אתו אלא תבעו ממנו בב"ד ולא רצו ליתן לו ושהו אותו לעמוד השחר:

וכי שכיר עובר בבל תגזול וא"ת בעל הבית נמי אית ליה הך חזקה שאינו עובר בבל תגזול וי"ל דחמיר ליה לאו אחד כמו שנים א"נ בלאו הכי משני ליה שפיר וא"ת ומ"מ איכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין כנגדו והוה ברי וברי והמע"ה וי"ל דחזקה של בעל הבית אינה חזקה טובה כשל שכיר דזימנין לא רמי אנפשיה למידכר והוה לן למימר דנשבע ונוטל וחזקה דאין שכיר משהה שכרו לבדו לא חשיבא כחזקת שכיר אלא כששתיהן ביחד הוו כנגד חזקת שכיר והוי ברי וברי והמע"ה:

והא תבע ליה קמן ס"ד השתא אם יש עדים שתבעו היינו אפי' אחר זמנו ולכך פריך דמה אנו צריכין לעדים הלא תובעו השתא בפנינו ולמאי דס"ד הוה מצי למיפרך אמאי נשבע ונוטל אלא פריך שפיר:

ולעולם פי' בקונטרס וכי שכיר משהה שכרו כ"כ ואינו מיושב דאין בזה ראיה שנפרע דחזקה דאין שכיר משהה שכרו אינה מועלת אלא היכא דאיכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין בהדה ובל תלין אינו עובר אלא בוקר ראשון אלא הכי פירושו ולעולם שכיר נשבע ונוטל אין זו תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע לי:

מחזיר את הכר בלילה בריש תמורה (דף ו. ושם ד"ה מחזיר) פריך לרבא דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי השבת העבוט דאמר רחמנא לא תעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה אלמא דמהני וקשה דמנליה דמתני' איירי במשכנו באיסור וא"ל דסמיך אברייתא דאלו מציאות (לעיל בבא מציעא דף לא:) דקתני משכנו שלא ברשות מנין כו' דא"כ מאי קשה לן דהא בברייתא גופה יליף מהשב תשיב כדמשני התם ואי אדשמואל סמיך א"כ מה צריך לתרץ מהשב תשיב הלא עיקר קרא לשמואל איירי במשכנו באיסור דאם חבל וגו' משמע דמשכנו בביתו וי"ל דסמיך אמעשים בכל יום דמחזיר אפי' משכנו שלא ברשות א"נ סמיך אברייתא דלקמן (בבא מציעא דף קיד:) דמתרץ לה רב ששת המלוה [את] חבירו אינו רשאי למשכנו משכנו חייב להחזיר לו אע"ג דהאי דפריך לרבא בתמורה לא אתי אליבא דשמואל דלשמואל אין שייך להקשות דעיקר קרא במשכנו באיסור כתיב מ"מ אין להוכיח משם שלא יהא הלכה כשמואל כי כן דרך גמרא להקשות ולתרץ אפילו דלא כהלכתא כדאשכחן בפ"ב דכתובות (דף כו:) וברייתא דאלו מציאות (לעיל בבא מציעא דף לא:) דקאמר אין לי אלא במשכנו ברשות אין צריך לומר דשמואל יהפוך וישנה אין לי אלא משכנו שלא ברשות אלא יעמידנה כתנא דפליג אתנא דקאי כוותיה ויהפוך הדרשה:

ואת המחרישה ביום קשה לר״ת דתניא בסוף פירקין (בבא מציעא דף קטז.) חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב משום ב' כלים ופירש בקונטרס פרות החורשות וחייב עליהם החובלן לפי שעושין אוכל נפש א״כ היאך נטל את המחרישה דקתני ומחזיר הא עבר כי נפש הוא חובל (דברים כ״ד:ו׳) ועוד דאין נראה לחייב אלא דוקא דומיא דריחיים ורכב שמתקנים האוכל עצמו בכלי לכן מפרש ר״ת צמד פרות היינו פרות המרכסות בתבואה וגריס ר״ת נמי זוג של מספרים ולא גרסינן זוג של ספרים וכן גריס ר״ח והם תספורת של ירק או לגזוז בית השחיטה כדאמרינן בבכורות (דף כה.) שדרכן היה לגזוז אבל פרות החורשות לא מיקרי כלי שעושין אוכל נפש ועוד נראה לר״ת דמחרישה דהכא לאו היינו מחרישה שחורשין בה את הקרקע דנראה דלא מיחייב בהשבת העבוט אלא בכלי העשוי לגוף האדם ולהנאתו ועוד דמוקי בגמ' במחרישה דכספא ואין דרך לחרוש קרקע במחרישה של כסף אלא נראה לר״ת דהיינו מגרדתא שמגרדין בו בני אדם בבית המרחץ כדאמר בפרק חבית (שבת דף קמז:) עבדא ליה אימיה מגרדתא דכספא וכן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) במחרישה דכספא פר״ח דהיינו מגרדתא:

אימא לא ינתחנו אלא בבית דין וא"ת מנין דניתוח אסור לבעל חוב ואומר ר"י דמדרבנן הוא כדאמר בסמוך בעל חוב ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס בביתו:

וחסורי מיחסרא והכי קתני תימה דקאמר חסורי מיחסרא כדי לדחות וי"ל דאין לחוש כיון שאינו מגיה כ"כ ורוב ספרים גרסי הכי קאמר:

כנגד אותו יום של תביעה פירוש יום אחד, אותו יום שתבעו כל זמנו, כן פירש הראב"ד, וכתב שכן מפרש לה בירושלמי (שבועות פ"ז, ה"א) דגרסינן התם, א"ר בון על ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו תקנו בשכיר שישבע ויטול, ודכותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול, תנא ר' חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל, א"ר יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד, ונראה לי דאותו היום בלבד דקאמר כעין גמרא דילן. ואמרו עוד בירושלמי, א"ר מונא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה בתוך זמנו, היך עבידא תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו היום נתתי אותו, נעשה כמי שהוא אתמול נותנין לו שיעור (אחר) [אחד]. וזה יוכיח על אותו היום בלבד שאמרו למעלה בדברי ר' יוסי שאינו אלא יום הסמוך ליום התביעה כאשר פירשנו, שהרי כמו שהוא אתמול קאמר, כלומר כאלו היה זמנו אתמול ותבעו כל זמנו, עד כאן לשון הרב. (שיטמ"ק).

מתניתין המלוה את חבירו לא ימשכננו ולא יכנס לביתו ליטול משכונו. פירשה שמואל בגמרא, דאפילו שליח בית דין לא יכנס לביתו, אלא לוה נכנס לביתו ומוציא לו. הכי גרסינן

היו לו שני כלים נוטל אחת ומחזיר אחת וכן הוא בפירושי רש"י ז"ל, וקשיא לי מאי קאמר, דאי סבירא ליה לתנא קמא דמתניתין דמסדרין לבעל חוב, הא משמע דכל שבית דין מסדרין ומניחין ללוה בשעת גוביינא אין שליח בית דין ממשכן אלא מניחו לו, וכדתניא בברייתא (ע"ב), שליח בית דין הבא למשכן יכנס לביתו וממשכנו, ולא ימשכנו דברים שעושים בהם אוכל נפש, ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומפץ לעני, ואם כן למה נוטל לו מאלו השנים כלל, והלא כשמסדרין אם הוא אומן מניחין לו שני כלים מכל מין ומין, כדאיתא בערכין פרק שום (הדיינים) [היתומים] (כג, ב), ואי סבירא ליה לתנא דאין מסדרין, וכן כשממשכנין ממשכנין את הכל ומחזיר לו בשעה שראוי לעשות בהם מלאכה, כגון מחרישה ביום, מאי קאמר היו לו שנים נוטל אחת ומחזיר אחת, לא היה לו לומר אלא נוטלן ומחזיר לו אחד. ונראה שרש"י פירש, היו לו שני כלים שאינם שוים בתשמישן אלא אחת של יום ואחת של לילה כדמפרש ואזיל, מחזיר לו את הכר ביום ואת המחרישה בלילה, והכי קאמר, כשהוא צריך של יום נוטל מלוה של לילה ומחזיר לו של יום, ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה. ואינו מחוור בעיני, חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע, ועוד דאם כן, לא הוה ליה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד, אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני. והראב"ד ז"ל תירץ, כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה, מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות, אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונות, אי נמי שנכנס הוא ומשכנו, שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל במשכון ואינו מניח אצלו כלום, אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דאם כן, מאי נוטל אחד, אדרבה נוטל הכל ומחזיר לו אחד. ובהלכות הריא"ף ז"ל, נוטל אחד ומניח אחד, וכן הוא במקצת הספרים, וגם לפי גירסא זו קשה, למה נוטל אחד, ונראה לי דב' כלים ממין א' קאמר, ואחד צריך לו וא' אין צריך לו, כלומר דאינו משתמש בעודן בידו אלא בא' מהם, נוטלם שניהם, וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם. וכן מצאתיה בתוספתא, משכנו בשני כלים, אחד שצריך לו ואחד שאין צריך לו, זה שצריך לו נוטלו ומחזירו וזה שאין צריך לו נוטלו ואינו מחזירו, ואם מחזירו מחזירו עד עולם, כלומר עד עולם כל ימי הלוה, כתנא קמא דמתניתין ודלא כר' שמעון בן גמליאל. ועוד שנינו שם, היו לו חמשה מחרשיות אין למשכן אפילו אחד מהן, אם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן, אין חייב אלא משום על אותה בלבד, וזה מוכיח כמו שאמרתי. ועוד יש לי לפרש, דלאו בכלי אומנות קאמר אלא בשני כלים, כגון שני כרים או שתי מצעות וכיוצא באלו, שאין נותנין לו אלא אחד אף כשבית דין מסדרין לו. (שיטמ"ק).

ומחזיר את הכר בלילה וא"ת והלא מחרישה כלי שעושין בו אוכל נפש ואין ממשכנין אותן, וכדתניא כשהוא ממשכנו וכו', פירש הראב"ד בשעבר ומשכנו, דאע"ג דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בהא לכולי עלמא, כדאיתא פרק קמא דתמורה (ו, א) ולפי זה הא דאמר ליה אביי לההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר ליה דהוה ליה כלי שעושין בו אוכל נפש, (לקמן בבא מציעא קטז, א) לא להחזירו לו לעולם קאמר אלא להחזירו לשעה בימים ולא בלילות. ועוד יש לומר דהכא בשמשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת המחרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות בה מלאכה, וכן אמרו בירושלמי (דפרקין הי"ב), דגרסינן התם, קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום, ע"כ. (שיטמ"ק).

המשנה השלש עשרה והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי בדין הבא למשכן על חובו ואמר על זה המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו' ואם משכנו חייב להחזיר לו היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ואם מת אינו מחזיר ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר לו אלא עד שלשים יום משלשים יום ואילך מוכרו בבית דין אמר הר"ם אמר רחמנא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ר"ל לא תשכב ועבוטו אצלך אלא יחזיר לו מה שאינו יכול לעמוד בלתו ואין אצלו מה שיחליף במקומו כמו שביאר ית' כי היא כסותה לבדה ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי המלוה את חברו פי' והגיע זמן החוב ולא פרע לו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו פי' ושליח בית דין עצמו שהתרנו לו למשכן בשביל זה לא יכנס לביתו של לוה וימשכננו אלא עומד מבחוץ והלה נכנס לביתו ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד וכו' נמצא חלוק בין בעל חוב עצמו לשליח בית דין שבעל חוב עצמו אין לו למשכן בזרוע לעולם אפילו בשוק עד שיתן לו הלוה מדעתו ושליח בית דין לא יכנס לביתו ומ"מ אם אינו רוצה להוציא לו משכון כשרואהו בשוק מנתק מה שאוחז בידו בזרוע ונותן למלוה ודבר זה אין בו חלוק בין ממשכן את העני לממשכן את העשיר ויש מפרשים שליח בית דין מנתח רוצה לומר שמושכו בחזקה עד שילך לביתו וימסור לו משכון וסברא היא שאם לא כן אף הוא נשמר ממנו ולא ימצא משכון בידו לעולם:

היו לו שני כלים ר"ל שמשכנו בשני כלים שהיה חובו כנגד שניהם וכבר ידעת שהממשכן מצוה עליו להחזיר כלים הצריכים לו את של יום ביום ואת של לילה בלילה כמו שיתבאר ומעתה זה שמשכנו בשני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד פי' שהיו כלים אלו אחד של יום ואחד של לילה ומעתה ביום נוטל של לילה ומחזיר של יום ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה והוא שפירש מחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום ודבר זה דוקא בממשכן את העני ומחרשה זו צריך שתפרש בה שמסרה הלוה מרצונו אחר הלואה שאם לא כן לא היה לו רשות לנטלה שהרי מדברים שעושין בהם אוכל נפש היא:

ואם מת הלוה אין זה מחזיר ליורשיו ואם היה ביד הלוה כשמת שומטו מעל גבי בניו ואינו מחזירה להם עוד לכך הועיל לו משכונו שלא ישמט החוב בשביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו:

רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום ומ"מ אין הלכה כן אלא מחזיר לעולם ומ"מ יש מקום לדבריו אם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם שמניחן אצלו עד שלשים יום ומשלשים יום ולהלן מוכר המשכון בבית דין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לפי דרכך למדת ממשנה זו שאין סומכין על הכלל שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ואף במסכתא זו יש במקומות אחרים שאתה למד מהם כן וכן בהרבה מקומות ולא נהא צריכים להעירך על זה בכל פעם ופעם אלא תלמד סתום מן המפורש:

בעל חוב שעבר ומשכן עבר בלאו שנאמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ואם משכנו בדברים שאסור אף לשליח בית דין למשכנם על הדרכים שנבאר עבר בשני לאוין:

בד"ה השתא דמטא כו' ועוד קשה במודה מקצת אמאי כו' עכ"ל ומכופר הכל לא קשיא להו דמשום שבועה דרבנן דקילא לא רמי אנפשיה ומדכר אבל שבועה דאורייתא לא גרע מלא תלין וק"ל:

בד"ה ולעולם פי' בקונט' משהא שכרו אינה מועלת אלא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מחזיר את הכר כו' לשמואל איירי במשכנו באיסור דאם חבל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואת המחרישה כו' א"כ היאך נטל את המחרישה דקתני ומחזיר הא עבר כו' עכ"ל יש לדקדק דהא בריש תמורה מוכח בהדיא דהך מתני' דהכא מצי איירי במשכנו באיסור ולעיל לא קשיא להו אלא דמנליה דמתני' איירי במשכנו באיסור וכן צ"ל לשמואל דמתני' דהכא איירי במשכנו באיסור דעיקר קרא נמי איירי בהכי וי"ל דהכי קאמרי כיון דקעבר משום כי נפש הוא חובל היאך קתני נוטל ומחזיר דמשמע דאינו מחזיר לגמרי אלא נוטל ומחזיר בכל יום וכיון דקעבר בכי נפש הוא חובל ע"כ מחזיר לגמרי הוא דהשב תשיב לא כתיב באוכל נפש אבל מדברי רוב הפוסקים נראה דמצות השב תשיב שייך נמי בכלי אוכל נפש ואיתא בירושלמי קורדום ומחרישה שדרכן לעשות בהן מלאכה ביום חובלן בלילה כו' וצ"ע ודו"ק:

אבל מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר דחזקה שאין בעל הבית עובר משום בל תלין. ואי קשיא לך מקמי דלימטי זמן חיוביה נמי ליתקון שבועה אבעל הבית ורמי אנפשיה ומדכר משום שבועה. איכא למימר דלא מידכר אלא ממאי דרמי אנפשיה מנפשיה כגון מחיוב בל תלין דכבר ידע ליה דמסיק אדעתיה אבל מחיוב שבועה הבאה עליו פתאום ולא אסיק אדעתיה לא דכיר. שיטה.

וכי שכיר עובר משום בל תגזול ואם תאמר והא חזקה דבל תגזול איכא נמי גבי בעל הבית. ויש לומר דגבי בעל הבית אין כאן כל כך בל תגזול שאם לא יתן היום מחמת שכחה יתן למחר אבל שכיר אם יטול שלא כדין עובר מיד משום בל תגזול. ואם תאמר מכל מקום גבי בעל הבית איכא חזקה דבל תלין ואוקי חזקה לבהדי חזקה ואוקי ממונא בחזקת מאריה דהוה ליה ברי וברי. ונראה לי דכל הני פרכות ליתנהו והכי פירושו וכי שכיר עובר משום בל תגזול כלומר כיון דבעל הבית טרוד בפועליו ושכיר אין לי טרדה אית לן למימר דשכיר אינו עובר בבל תגזול ובעל הבית מרוב טרדא שכוח מעיקרו הוא ולא נזכר כשהגיע זמן חיובא. ומשני גם חזקת השכיר מסייע לבעל הבית דאין שכיר משהה שכרו ובעל הבית נזכר יפה ושכיר שקרא קטעין. הרא"ש.

גבי בעל הבית איכא תרי חזקה וכו' קשיא לי מאי טעמא לא חשיב חזקה דממונא. ונראה לי משום דההיא חזקה מקלש קלישא הכא דהא מידע ידיע דהאי שכיר עביד ליה עבידתיה ואיחייב ליה אגרא דהוה ליה כחזקה ומשום הכי לא חשיב לה. הראב"ד.

כנגד אותו היום של תביעה רבינו חננאל הביא דמיון זה הלשון שומרת יום כנגד יום. תוספות שאנץ.

כנגד אותו יום של תביעה פירוש יום אחד אותו יום שתבעו כל זמנו. כן פירש הראב"ד. וכתב שכן מפרש לה בירושלמי דגרסינן התם אמר רבי בון על ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו תקנו בשניר שישבע ויטול ודכותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול תנא רבי חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד. ונראה לי דאותו היום בלבד דקאמר כעין גמרא דילן. ואמרו עוד בירושלמי אמר רבי מונא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה נתוך זמנו היך עבידא תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו היום נתתי אותו נעשה כמי שהוא אתמול נותנין לו שיעור אחר. וזה יוכיח על אותו העם בלבד שאמרו למעלה בדברי רבי יוסי שאינו אלא יום הסמוך ליום התביעה כאשר פירשנו שהרי כמו שהוא אתמול קאמר כלומר כאלו היה זמנו אתמול ותבעו כל זמנו עד כאן לשון הרב. הרשב"א. וקרוב אני לומר שכל שתובעו שכיר לבעל הבית כל זמנו אף על פי ששהה אחר כך זמן מרובה נשבע בעל הבית שבועת התקנה דכיון דליכא למימר חזקה אין בעל הבית עובר משום בעל תלין שהרי תובעו כל זמן אין לפטור בעל הבית משבועת התקנה ונתבאר לך ממה שכתבנו למעלה וכי תימא חזקה אין שכיר משהה שכרו איכא נמי חזקה דאין שכיר עובר משום בל תגזול וכל ששקולות הן נשבע בעל הבית מן התקנה וכמו שכתבנו למעלה. הר"ן.

כתוב בספר המאור אלא אמר אביי שתבעו כל זמנו וכו' בעלי הפירושין פרשו לה יום אחד לאחר זמנו וכו'. וכתב עליו הראב"ד זה לשונו: אמר אברהם הכניס בעל המאור הזה ראשו בין מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי השנוי בירושלמי אמר רבי בון וכו' עד אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד והרב פסק כרבי יוסי מפני שהסכים עם הפירוש שאנו מפרשים בכאן כנגד אותו יום של תביעה וכדברי רבי בון דסבירא ליה כרבי יוסי והלשון של כנגד מוכיח לא אמר על אותו יום של תביעה אלא כנגד אותו יום. ועוד כיון דקיימא לן שאם לא שכרו בעדים אינו נשבע ונוטל דאמרינן ביה מגו הכי נמי נימא מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך יהא נאמן לומר פרעתי בזמני. ואם תאמר והרי אותו שכנגד יום תביעה שהוא נשבע ונוטל ולא אמרינן ביה מגו. התם כיון דאישתדיר בהדיה כל זמנו אכתי לא רמי אנפשיה ולא אדכר אבל בזמן ארוך הכי נמי דאמרינן מיגו. ואולי מן הירושלמי למדה שאמרו אמר רבי זעירא פעמים שתבעו אחר זמן וכו' עד נעשה כמי שהוא אתמול. אבל מכל מקום אין זה הפירוש כנגד יום של תביעה שהרי אלו ולעולם לא פרע לו והיה לו לומר כנגד אותו יום של תביעה. ועוד אם אינו על אותו היום היה לו לומר ולפרש וליתן זמן עד כמה ישבע ויטול מיום תביעה ואילך ועל כרחו מפורש הוא בירושלמי שאין נותנין לו אלא יום כנגד יום שהרי אמרו בירושלמי שכתבנו אותו היום נעשה כמי שהוא יום אתמול כלומר כאלו היה אתמול יום התביעה אלמא אין נותנין לו אלא יום כנגד יום. עד כאן. וכתב הרמ"ך וזה לשונו: ונראה לומר וכן כתב בעל המאור ז"ל דכל היכא דקא טעין בעל הבית בזמנו פרעתי אי מייתי שכיר סהדי דתבעיה כל ההוא יומא קמא ובההוא יומא קמא נמי הוה טעין פרעתיך משתבע שכיר ושקיל אפילו אחר זמן מרובה כיון דקא טעין דפרעיה בזמניה בשעת טרדתו לית לן להימוניה לבעל הבית על ההוא יומא כיון דהוא טריד בפועליו והאי קא מודה דלא פרעיה בתר זימניה ולית לן להימוניה משום מגו דהא לא הוה יכול למימר פרעתיך אחר זמני כען דטען מעיקרא דבזימניה הוא דפרעיה. אבל אי לא תבעיה בזימניה וכי תבע ליה בתר זימניה אמר פרעתיו בזמנין מהימנינן ליה בטענת מגו דהא אין בעל הבית עשוי לעבור על לא תלין. על דרך זה הלך הרז"ה ז"ל וצריך עיון.

מתניתין המלוה את חבירו לא ימשכנו ולא יכנס לביתו ליטול משכונו. פירשה שמואל בגמרא דאפילו שליח בית דין לא יכנס לביתו אלא לוה נכנס לביתו ומוציא לו. הכי גרסינן היו לו שני כלים נוטל אחת ומחזיר אחת וכן הוא בפירושי רש"י ז"ל. וקשיא לי מאי קאמר דאי סבירא ליה לתנא קמא דמתניתין דמסדרין לבעל תוב הא משמע דכל שבית דין מסדרין ומניחין ללוה בשעת גוביינא אין שליח בית דין ממשכן אלא מניחו לו וכדתניא בברייתא שליח בית דין הבא למשכן יכנס לביתו וממשכנו ולא ימשכנו דברים שעושים בהם אוכל נפש ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומפץ לעני ואם כן למה נוטל לו מאלו השנים כלל והלא כשמסדרין אם הוא אומן מניחין לו שני כלים מכל מין ומין כדאיתא בערכין פרק שום הדיינים ואי סבירא ליה לתנא דאין מסדרין וכן כשממשכנין ממשכנין את הכל ומחזיר לו בשעה שראוי לעשות בהם מלאכה כגון מחרישה ביום מאי קאמר היו לו שנים נוטל אחת ומחזיר אחת לא היה לו לומר אלא נוטלן ומחזיר לו אחד. ונראה שרש"י פירש היו לו שני כלים שאינם שוים בתשמישן אלא אחת של יום ואחת של לילה כדמפרש ואזיל מחזיר לו את הכר ביום ואת המחרישה בלילה והכי קאמר כשהוא צריך של יום נוטל מלוה של לילה המחזיר לו של יום ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה. ואינו מחוור בעיני חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע. ועוד דאם כן לא הוה ליה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני. והראב"ד ז"ל תירץ כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונות אי נמי שנכנס הוא ומשכנו שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל בחשבון ואינו מניח אצלו כלום אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וגם זה אינו מחוור בעיני דאם כן מאי נלוטל אחד אדרבה נוטל הכל ומחזיר לו אחד. ובהלכות הריא"ף ז"ל נוטל אחד ומניח אמד וכן הוא במקצת הספרים. וגם לפי גירסא זו קשה למה נוטל אחד. ונראה לי דשני כלים ממין אמד קאמר ואחד צריך לו ואחד אין צריך לו כלומר דאינו משתמש בעודן בידו אלא באחד מהם נוטלם שניהם וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם. וכן מצאתיה בתוספתא משכנו בשני כלים אחד שצריך לו ואחד שאין צריך לו זה שצריך לו נוטלו ומחזירו וזה שאין צריך לו נוטלו ואינו מחזירו ואם מחזירו מחזירו עד עולם כלומר עד עולם כל ימי הלוה כתנא קמא דמתניתין ודלא כרבי שמעון בן גמליאל. ועוד שנינו שם היו לו חמשה מחרשיות אין למשכן אפילו אחד מהן אם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן אין חייב אלא משום על אותה בלבד וזה מוכיח כמו שאמרתי. ועוד יש לי לפרש דלאו בכלי אומנות קאמר אלא בשני כלים כגון שני כרים או שתי מצעות וכיוצא באלו שאין נותנין לו אלא אחד אף כשבית דין מסדרין לו. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"ן ז"ל: ואם משכנו חייב להחזיר לו. פירוש אם עבר ונכנס לבית ומשכנו חייב להחויר לו כלים הצריכים לו כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. והני מוכח בפרק קמא דתמורה דאם עבר ומשכן קאמר דפליגי אביי ורבא התם בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד אי מהני או לא ופרכינן התם לרבא דאמר לא מהני והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט וגו' ותנן אם משכנו וכו' מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דאלמא מהני דאי לא מהני יחזיר הכל מיד. ומתרצינן שאני התם דאמר קרא השב תשיב לו את העבוט מכל מקום כלומר שהתורה רבתה כאן בין משכנו ברשות בין משכנו שלא ברשות להשבה אחת דהיינו כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. פירוש היו לו שני כלים כגון כר ומחרישה ומשכנן שתיהן ואף על פי שאין לך שעה שיהא רשאי למשכנן כאחת זה עבר ומשכנן אי נמי לא משכנן כאחת אלא משכן את הכר שהוא כלי של לילה ביום שניתן לחבל ביום ובא למשכן מחרישה בלילה שאף כלים שעושים בהם אוכל נפש יכול למשכנן בשעה שאין עושין בהם מלאכה וכן מפורש בירושלמי קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום משום הכי קאמר שאי אפשר לו למלוה לעכב שני כלים הללו כאחת בביתו אלא אם כן משכן הכר ביום ויש ללוה מחרישה בביתו בערב מחזיר לו מלוה הכר ונוטל מחרישה. וסיפא פירושא ורישא היא דלעולם בסדר הזה היא נוטל ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. ואם תאמר בשלמא כר למדנו שחייב להחזירו כדתניא במכילתא כי היא כסותה לבדה זו טלית היא שמלתו לעורו זה חלוק במה ישכב להביא עור מצע דאלמא צריך להחזיר לו כלי מטתו בלילה אבל כלים שעושים בהם אוכל נפש כגון מחרישה היכן מצינו שרבתה אותן תורה לחזרה ויש לומר דגמרינן לה מקל וחומר ומה שאר כלים כגון כסות ומטה שלא הקפידה תורה במשכונתו חייבה בחזרתן כלים שעושין בהם אוכל נפש שהקפידה במשכונתן לא כל שכן שהוא חייב להחזירן. ואין זה מחוור בעיני דאם כן לרבא דאמר דמילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני הוה לן למימר בכלים שעושין בהם אוכל נפש שאם משכנן שיחזירם לגמרי ולא יטלבה ממנו לעולם ואלו אנן תנן ואת המחרישה ביום ומדקתני טתמא משמע דאפילו משכנו שלא ברשות דהיינו ביום אין מחייבין אותו להחזירה לעולם אלא ליטול ולהחזיר. לפיכך נראה לי שאף זו בכלל קושיין היא דמקשינן לרבא התם בפרק קמא דתמורה והרי משכון וכו' ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ובין מכר ובין ממחרישה פרכינן דכיון דמשכנן שלא ברשות למה נוטל ומחזיר כסדר הזה יחזיר לעולם. ומפרקינן אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא השב תשיב לו כלומר ונתרבו להשבה כל הכלים בין שעושין בהן אוכל נפש בין שאין עושין שאם משכנן בין ברשות בין שלא ברשות כל שהוא צריך להם שאינו עשיר צריך להחזירם כסדר הזה ולאביי נמי השב תשיב כי האי גוונא דריש ליה כדאיתא התם דוק ותשכח. ומכאן למדנו השבת משכון לכלים שעושין בהם אוכל נפש וזו היא ששנינו ואת המחרישה ביום ולקמן נמי אמרינן זיל אהדר לוה דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ומחזיר את הכר בלילה. ואם תאמר והלא מחרישה כלי שעושין בו אוכל נפש ואין ממשכנין אותן וכדתניא כשהוא ממשכנו וכו'. פירש הראב"ד בשעבר ומשכנו דאף על גב דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בהא לכולי עלמא כדאיתא פרק קמא דתמורה. ולפי זה הא דאמר ליה אביי לההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר ליה דהוה ליה כלי שעושין בו אוכל נפש לא להחזירו לו לעולם קאמר אלא להחזירו לשעה בימים ולא בלילות. ועוד יש לומר דהכא בשמשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת המחרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות בה מלאכה וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום המחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום. עד כאן.