מסכת בבא מציעא דף ק״י עמוד א׳

ימכרו וכו' אלמא קרנא הוי דאי פירא הוה הא תקון רבנן פירות לבעל:

והזקינו קפצה עליהן זקנה בלא זמנן:

לאו מי אוקימנא בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט:):

בשדה אחרת שלא היתה הקרקע שלה שהיו דקלים בשדה של אחרים דהא כליא קרנא דידה לגמרי אי אמרת לישקלינהו בעל לכולהו:

ההוא שטרא שטר משכנתא דסורא במישלם שניא אלין ולא פירש בו מנין השנים:

הכי גרסינן וקדים מלוה ואכלינהו לפירי דשנה שלישית מקמי דנתבעיה לדינא:

קרקע בחזקת בעליה עומדת אע"ג דלא תבעיה עד לאחר אכילת פירות אנן בתר קרקע אזלינן וכי מספקא לן שנה זו של מי אוקי ארעא בחזקת מריה ושלא כדין אכלינהו לפירי:

בחזקת אוכליהן עומדות כיון דקדים ואכלינהו ואתא לאפוקי מיניה נייתי ראיה דלאו שלש הוו דבתר אכילת פירות אזלינן:

א"ל רבינא לרב אשי משכנתא דסורא אם אמר לקוחה היא בידי ה"נ דנאמן כו' - אלא ודאי לא מהימן הקשה הרב רבי אלחנן דהא תנן (ב"ב דף כח.) חזקת הבתים כו' חזקתן ג' שנים ואומר ר"י דהתם בטוען שמחזיק בה בגזל הויא חזקה שהיה לו למחות תוך שלש כי יודע בודאי כיון שנכנס לה בגזל אם ישתוק לו ג' שנים ולא ימחה שיטעון על ידי ג' שנים שיהיה שלו ולכך היה לו למחות שידוע לכל שתקנו חכמים למחות תוך שלש ואם לא מיחה הפסיד אבל כשבמשכנתא בא לידו סובר המקשה כי לא תקנו חכמים אין לחוש שאחר ג' יטעון שקר וא"ת אם כן לעולם יהיה בעל הקרקע נאמן לומר שבגזל הוא בא מגו דאי בעי אמר במשכנתא היה אצלך או לפירות הורדתיך וי"ל דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי אם היה בא בגזל לא היה שתיק אלא היה מוחה אי נמי אין זה מגו שאין טוען ברצון משכנתא היה או לפירות הורדתיך לפי שסבור להוציא גם הפירות שכבר אכל אי נמי חשיב מגו להוציא כיון שאכלה שני חזקה וקשה דטעמא דבשלש שנים הויא חזקה משום דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר והשתא הלא ע"כ צריך לשמור לעולם כי שמא יטעון זה משכנתא היא וע"כ נראה דלא בעי למימר שלא יהא נאמן [לומר] לקוחה היא בידי אלא שואל מה תקנה יעשה הממשכן שלא יוכל להחזיק ולטעון לקוחה היא בידי דמחאה נראה דלא מהניא אלא כשאומר פלניא אכיל ארעאי בגזלנותא ומשני רב אשי דאיבעי ליה למחויי ולומר תוך שלשה דעו כי משכנתא היא בידו דחשיבא שפיר מחאה בכי האי גוונא וכי האי גוונא יש לפרש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף לה: ושם) גבי ואי טעין ואמר לפירות הורדתיך נאמן ואף על גב דהתם רב אשי פריך לרב כהנא ואי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למיעבד ורב כהנא משני דאיבעי ליה למחויי ומייתי ראיה ממשכנתא דסורא ובשמעתין רב אשי משני איבעי ליה למחויי וכן משני רב אשי התם בההוא פירקא (דף לח.) גבי האי מאן דזבין דקלא לחבריה איכא למימר דרב אשי התם קיבל שינויא מרב כהנא ולהכי משני ליה איהו נמי הכי:

האי משכנתא דסורא כו' אע"ג דהא גופא דהכא אפשר דמשכנתא דסורא הוי שייך שפיר לאקשויי בהאי לישנא לפי שמשכנתא דסורא הוה קים ליה שתקנו חכמים לעשות להכי קאמר אלא מעתה תקנת משכנתא דסורא וכו':

מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש כתב הרמב"ן דבמשכנתא דסורא היא, דאין לך משכנתא מותרת אלא משכנתא דסורא, ודאמרינן הכא, כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר ביה, לגבות פירות הקרקע ולאכול במשכונתו קאמר. ולי לא נ"ל כן, דאלו לענין דינא הא ברירנא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סז, ב) דמשכנתא בנכייתא משרא שריא ואפילו באתרא דמסלקי, ורבינא אכיל, ושמעתין דהכא נמי לא משמע לי במשכנתא דסורא, דבמקצת ספרים כתוב בהם אמר ליה הב לי שטרא, כלומר תן לי השטר, ואם במשכנתא דסורא וזה טוען שעוד יש לו לאכלה שתי שנים מאי הב שטרא. אלא דמשכונא בנכייתא היתה ואתרא דלא מסלקי, ומשכונא בנכייתא תרתי אית בה, מלוה ומכירת פירות באותה נכייתא, ואלו רצה הלוה לפרוע עיקר מלותו תוך זמן המשכונא פורע כחוב דעלמא, שאין אכילת הפירות תלויה כלל במלוה, שאלו כן אסור משום רבית דשכר מעותיו עומד הא אינו אוכל כלל אלא מחמת הנכייתא, ונמצא שיש כאן מלוה ומכירת פירות, ולפיכך זה מערים עליו ואומר, אפילו אם כדבריך תן לי השטר ואפרע עיקר המלוה, שאינו רוצה לעמוד בשעבוד המלוה, ואכול הפירות עד זמנך בדמי אותה נכייתא, ואמר לו הלה שטרא ארכס לי, כלומר ואם תפרע אכתוב שובר. ואפילו לספרים (דגרסי) [דלא גרסי] הכא שטרא מכל מקום לא משמע דאיירי במשכנתא דסורא, דאם כן מאי קאמר ליה רבינא לרב אשי, אלא מעתה האי משכנתא דסורא דכתיב בהו וכו', אי כביש לשטר משכנתא מהימן, והא אנן השתא במשכנתא הוה איירינן, אלא דעד השתא לא איירי אלא במשכנתא דלאו דסורא ובנכייתא, ואקשי ליה משכנתא דסורא דתקינו רבנן, כך נראה לי. והא דאקשי ליה רבינא לרב אשי ממשכנתא דסורא ולא אקשיה ממשכנתא דעלמא ובנכייתא, איכא למימר משום דלרב אשי לא שריא אלא איהו, כדברי מי שאומר דרב אשי לא אכיל משום דאסירא למאי דס"ל, ואם תימצי לומר דרב אשי לא אכיל משום דמחמיר אנפשיה ולאו משום דלעלמא אסירא, אפילו הכי קמקשה ליה מינה, משום דאיהו הוא דאמר דתקינו רבנן משום צורבא מרבנן דלא אכיל אלא במשכנתא דסורא כדאיתא בפרק איזהו נשך. הא דאקשי רבינא לרב אשי, פירשו כל המפרשים דלרב יהודה קמקשה, ואיני יודע מי הזקיקן לכך, דאפילו רב זביד ורב עוירא לא פליגי עליה דרב יהודה בעלמא דאינהו מודו דנאמן בעלמא ומשום מגו, וליכא מאן דפליג במקום מגו, דמגו דאורייתא הוא, ועד כאן לא פליגי הכא אלא משום דכיון דלגוביינא קאי נזהר בו, ומכבש כביש ליה להערמה, והרי זה כמגו במקום עדים או במקום חזקה אלימתא דחשיבא כעדים, הא בעלמא מודו. וראיתי לרמב"ן שטרח להעמידה מפני שהריא"ף פסק כרב יהודה, וכן ר"ח, וקא פריש ר"ח טעמא משום דרב אשי קאי כותיה, ולומר דמה שהקשה רבינא לא הקשה אלא לרב יהודה, ורב אשי נמי לרב יהודה מתרץ, ואע"פ שטרח הרב להעמידה לא נתחוורו דבריו, אלא נראה לפי משמעות ההלכה דלכולי עלמא קשיא ליה לרבינא. ואלא מיהו איכא למידק, מאי קא קשיא ליה לרבינא ומאי קסבר, וכי מסבר סבר דאי כביש ליה לשטרא במשכנתא דסורא ואמר לקוחה היא בידי מעיקרא דלא מהימן, אם כן בטלת כל החזקות, ואפילו אמר אין, מעיקרא משכונה היתה וחזרתי ולקחתיה ממך וליכא עדים כלל שלא יהא נאמן, אם כן בטלת כל מגו. והראב"ד כתב דלא גרסינן הכי נמי דמהימן, דאפילו רבינא נמי מודה הוא דהיכא דכבשיה מעיקרא ואמר לקוחה היא בידי מהימן, וכי תקינו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא, ושואל בעלמא הוי מאי תקנתיה, דאי אפשר דלית בה תקנתא, דאי לא לא מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. והדבר נכון אלו היו הגירסאות מודות לו. ואחרים אמרו, דאפילו איכא עדים דבתורת משכונא ירד נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך, ובלבד אם החזיק בה ג' שנים אחר עבור זמן המשכונא, או שאין שם עדים לכמה משכנה אצלו, דודאי תוך זמן אינו נאמן ולא תעלה לו חזקה כל זמן המשך המשכונא, ולפי דבריהם נראה לי שזו היא שהקשה לו רבינא, היאך אפשר לומר דמלוה נאמן, דאם איתא, משכנתא דסורא קלא אית לה דכל שטר יש לו קול, ואפילו הכי קאמר רב יהודה דנאמן, ורב זביד ורב עוירא נמי לא פליגי עליה אלא הכא ומשום דמוכחא מילתא דאיכא הערמה, ואם כן היאך אפשר דתקינו רבנן מילתא דאתיא לידי פסידא. ויש מקשים לדבריהם ואמרו, דכל היורד ברשות אין לו חזקה דומה לאריס ושותף וכו' (ב"ב מב, א), ולי נראה שאין מכל אלו קושיא עליהם כלל וכו'. [ז"ל נמוק"י:] אבל הרשב"א ז"ל כתב אם החזיק שלש שנים אחר עבור זמן המשכונה הויא חזקה, דעד כאן לא אמרו (ב"ב מה, ב) דהיכא דאיכא עדים וראיה אפילו אחר אין לו חזקה אלא בחזקת מטלטלין שהיא לאלתר, אבל בחזקת שלש לא, דחזקה אין אדם מניח עדרו וצאנו ביד אחר שלש שנים ועובדין את אחרים ואחרים אוכלין את גיזתן וחלבן כל אותו הזמן, ולא אמרינן בגודרות (שם לו, א) ואומן (שם מב, א) שאין להם חזקה אלא בלאלתר, ואריס ושותף שאין להם חזקה לעולם (שם), התם לפי שאדם עשוי להניחם בידם כן לעמלם שאם לא היו אלו הוה צריך נמי לאריס אחר או לשותף אחר.

שטר משכונה הנעשית לזמן ולסוף הזמן חוזרת בלא דמים והיא משכנתא דסורא על הדרכים שכבר התבאר ולא הוזכר בשטר מנין השנים אלא שנים סתם ואכלה המלוה שלש והלוה אומר לא היתה אלא לשתי שנים ואכלה שנה משלי ואתה חייב להחזיר פירות של שנה שלישית ומלוה אומר לשלש משכנתה הואיל וכבר אכלן הרי הם בחזקת אוכליהו ועל בעל הקרקע להביא ראיה ואע"פ שבפרק השואל אמרו קרקע בחזקת בעליה עומדת ואע"פ שבא בסוף החדש כלו למשכיר טעם הדבר מפני שאי אפשר הדבר לבא לידי בירור שהרי בלשון מסופק הוא תלוי אם בתפוש לשון ראשון ואם בתפוש לשון אחרון כמו שביארנו שם אבל זו שאפשר לענין שיתברר שמא יתברר כדברי המלוה ואלו הוצאנוה מרשותו אנו צריכים להחזירו בה ונמצא בית דין טורח פעם אחר פעם ובסתירת מעשה שלהם וחכמי הדורות פרשו ענין זה בשהשטר עומד ביד שליש או שמיחה הלוה בתוך שלש שאם לא כן אף מטעם אחר אתה בא לדון בה כן והוא מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי ואף מקושיא זו פירשוה רבים בשלא אכלה אלא ב' וחצי שאין כאן מתוך:

מלוה אומר לחמש משכנת ולוה אומר לא משכנתי אלא שלש ואין השטר לפנינו וכבר אכלה כשיעור זמן שהלוה טוען ועכשו רוצה להוציאו וכשהלוה טוען למלוה להראות שטרו הוא אומר אבד הימני מלוה נאמן מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי ותלת שנין מזדהר איניש בשטריה וכו' ואין אומרים ודאי טענה מזוייפת היא זו שלא נאמר טפי לא מזדהר אלא בלוקח מכל וכל שאדם סבור בה שלא לצאת ערער עליה לעולם אבל זה שהוא צריך לה למנין השנים זהיר בה עד סוף הזמן שהרי מ"מ הוא היה יכול לטעון לקחתיה ואבד השטר ועל מה שהיה יכול לטעון אנו דנין לפי דרכך למדת שהמקבל קרקע במשכון ואמר לקוחה היא בידי נאמן והוא הדין בלא כבש אלא שהודה שבתורת משכון בא לידו ואח"כ לקחה והחזיק בה שלש נאמן מתוך שאם רצה כובשה ואומר לקוחה היא בידי מעיקרא ומ"מ אם נראית בידו שטר המשכונה קודם שיבא לדין או שנתברר באיזה צד שבתורת משכונה באה לידו יש אומרים שאינו נאמן ויש אומרים שהוא נאמן בה כלקוחה היא בידי אלא שאינו נאמן ממנה לטענה אחרת מטעם מגו כמו שיתבאר בארוכה במקומו בשלישי מבתרא מעתה כל הממשכן אם יש עדות לממשכן שהקרקע שלו כגון שהעיד עליו עדים או שהוא פורע טסקא שבה למלך ושאר הוצאות שעובדי אדמה עושין לפי חשבון קרקעותיו מוטב ואם לאו יעשה בה מחאה בתוך שלש כדי שלא יהא הלה יכול להחזיק בתורת שלו ויאמר לקחתי ואם לאו הרי הפסיד על עצמו:

אריס שנחלק עם בעל הבית שלו אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לא הורדתיו אלא לשליש ולרביע אם אין במדינה מנהג קבוע בכך בעל הבית נאמן ואם יש מנהג במדינה כאחד מהם זה שהמנהג כדבריו נאמן ולמדת שאם היה המנהג למחצה אריס נאמן ואע"פ שהיה בעל הבית יכול לומר שכירי ולקיטי הוא הואיל והודה לו באריסות אין מאמינין אותו באריסות שליש במגו שמאחר שהוא מודה לו באריסות הרי הוא כמודה לו באריסות על הדרך הנהוג:

בד"ה אמר ליה רבינא כו' וקשה דטעמא דבשלוש שנים כו' טפי לא מזהר כו' וע"כ נראה דלא בעי למימר שלא יהא נאמן לומר לקוחה כו' עכ"ל וקשה לפי זה לישנא דאלא מעתה דהא בלאו רבי יהודה נמי אמתניתין דהתם דקתני חזקתן שלוש שנים דמיירי ע"כ אפי' בטוען המוכר משכנתא ישאל מה תקנה יעשה הממשכן כו' ונ"ל לפרש דלפי זה לאו אדרב יהודה פריך כפרש"י אלא אדרב פפא דקאמר הכא דטעמא דחזקה משום דעד ג' שנים מזדהרי אינשי ומש"ה במודה דבמשכנתא אתי לידיה ודאי מזהיר זהיר וא"כ ע"כ באינו מודה יועיל חזקה אפי' חבירו טוען דבמשכנתא אתי לידיה דאל"כ לעולם יצרוך לשמור כי שמא יטעון זה משכנתא היא כמ"ש התוספות ואהא שואל מה תקנה יעשה כו' אבל אמתני' דהתם דלא מפורש בה טעם לג' שני חזקה איכא למימר טעמא אחרינא לג' שני חזקה כדאמרינן שם בגמרא ודו"ק:

תוס' ד"ה א"ל רבינא כו' עד ועל כן נראה דלא בעי למימר שלא יהא נאמן כו' אלא שואל כו' ולפ"ז צ"ל דלא גרסי' בגמ' אלא מעתה כו' דאי הוי שאלה לא שייך לגרוס אלא מעתה וק"ל:

לאו מי אוקימנא לההיא כגון שנפלו לה בשדה אתרת דלית ליה בארעא מידי וכליא קרנא וכי אמר אביי הכא פירא הוה דקרקע דיליה הוא והא קאי קרקע קמלה ולא כליא קרנא. הראב"ד.

מילתא דעבידא לאגלויי הוא האי שינוייא לא קאי אלא אהא דפרכינן הילכתא אהילכתא אבל רב כהנא בכל ענין קאמר פירות בחזקת אוכליהן עומדין דלא מסתבר למימר דרב יהודה ורב כהנא בחשש טורח בית דין פליגי. וגם מדקאמר בחזקת אוכליהן עומדין משמע דחזקה גמורה היא עד שיוציאו מידו בעדים. הרא"ש. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אסיקנא דהלכתא כוותיה דרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדין דכיון דעביד לאיגלויי בסהדי לא מטרחינן בי דינא תרי זימני הילכך אי מייתי סהדי דלתרתי שנין הוא דמשכנה גביה מהימני ולא שייך למימר הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כלון שעוים החתומים על השטר נושה כמי שנחקרה עדותן בבית דין דכיון דאיכא מילתא סתימא בשטרא ולא ידיעא לדייני סהדי אמאי חתמו בכל כהאי גוונא אין לן להימונינהו לסהדי וכהאי גוונא אמרינן גבי תנאי היו דברינו דנאמנין הילכך מפיק לה לארעא ולפירי מיניה דמלוה כשיעור מה שאכל בשנה שלישית ואף על גב דקא טעין מלוה דלא אכל כשיעור זוזיה בהנהו תרתי שנין אפילו הני לא מנכינן ליה מידי מהנהו פירי דשנה שלישית ונפקא ארעא מיניה בלא כסף. כן נראה וצריך עיון. ולא שייך לן הכא להימוניה למלוה בטענת מיגו דאי הוה נעי כביש ליה לשטר משכנתא והוה טעין לקוחה היא בידי כיון דקמה בידיה תלת שנין דהאי ודאי כיון דאיכא סהדי דבתורת משכונא אתת לידיה לא מהימן למימר לקוחה היא בידי אלא היכא דאכלה תלת שנין בתר דשלמו יומי משכנתא לפום סהדותייהו דסהדי כגון מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים ואסהידו סהדי כדקאמר לוה ובכהאי גוונא הוא דאיכא למימר דאי טעין מלוה לחמש שנין אתנית בהדאי בלא סהדי דמהימנינן ליה בטענת מגו דאי בעי הוה אמר לקחתיה ממך בתר דשלמו? מי משכנתא והא אחזיקו לי תלת שנין ואירכס שטרי.

והר"מ כתב בפרק ז' מהלכות שכירות אכלה שלש שנים וכבש השטר ואמר לחמש שנים וכו' עד שהרי אכלה שלש שנים. ונראה לומר דבדליכא סהדי דבמשכנתא היא גביה הוא דקאמר הכי. מיהו האי דינא דאמרינן פירות בחזקת אוכליהם הן עומדים הא פרישנא טעמא דמילתא משום דעביד לאיגלויי בסהדי. הילכך היכא דמיתו סהדי דלא עביד לאיגלויי ואכלה שלש שנים ולוה קטעין דבתורת גזל אכל פירות של שנה שלישית אי ידיע לעלמא דודאי בתורת משכונה בא אותו הקרקע לידו ולא ידעי זימנא דקבעו אהדדי למיכל מלוה פירי בהא נראה לומר דקרקע בחזקת בעלים עומדת וכיון דאיהו נמי קא מודה דמשכנתא הוא בידיה מפיק לה מיניה מהשתא לארעא ולפירי דאכל טפי ומשתבע ליה דלתרתי שנין לחודייהו משכנה גביה. ואי טעין מלוה הא איכא סהדי במדינת הים דידעי דאודית לי דלתלת שנין משכנתא גבאי נראה לומר דטענתיה טענה ומחרמינן עליה אי טעין שיקרא וכי ליתו הנהו סהדי דאמר נשיילינהו ואי לא מסהדי מהדר ליה מלוה פירי ללוה. ואי לא ידיע ודאי דבתורת משכנתא אתת לידיה אלא דאיהו מודה בה וקטעין דלתלת שנין נחת לה למיכל פירי בהא כתיבנא לעיל דאיכא למימר דמהימנינן ליה בטענת מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכביש ליה לשטר משכנתא עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש.

מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש כתב הרמב"ן דבמשכנתא דסורא היא דאין לך משכנתא מותרת אלא משכנתא דסורא ודאמרינן הכא כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר ביה לגבות פירות הקרקע ולאכול במשכונתו קאמר. ולי לא נראה לי כן דאלו לענין דינא הא ברירנא בפרק איזהו נשך דמשכנתא בנכייתא משרא שריא ואפילו באתרא דמסלקי ורבינא אכיל ושמעתין דהכא נמי לא משמע לי במשכנתא דסורא חדא דבמקצת ספרים כתוב בהם אמר ליה הב לי שטרא כלומר תן לי השטר ואם במשכנתא דסורא וזה טוען שעוד יש לו לאכלה שתי שנים מאי קאמר ליה הב שטרא אלא דמשכונא בנכייתא היתה ואתרא דלא מסלקי ומשכונא בנכייתא תרתי אית בה מלוה ומכירת פירות באותה נכייתא ואלו רצה הלוה לפרוע עיקר מלותו תוך זמן המשכונא שרע כחוב דעלמא שאין אכילת הפירות תלויה כלל במלוה שאלו כן אסור משום רבית דשכר מעותיו עומד ונוטל הא אינו אוכל כלל אלא מחמת הנכייתא ונמצא שיש כאן מלוה ומכירת פירות ולפיכך זה מערים עליו ואומר אפילו אם כדבריך תן לי השטר ואפרע עיקר המלוה שאינו רוצה לעמוד בשעבוד המלוה ואכול הפירות עד זמנך בדמי אותה נכייתא ואמר לו הלה שטרא ארכס לי כלומר ואם תפרע אכתוב שובר. ואפילו לספרים דגרסי הכא שטרא מכל מקום לא משמע דאיירי במשכנתא דסורא דאם כן מאי קאמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא דכתיב בהו וכו' אי כביש לשטר משכנתא מהימן והא אנן השתא במשכנתא הוה איירינן. אלא דעד השתא לא איירי אלא במשכנתא דלאו דסורא ובנכייתא ואקשי ליה משכנתא דסורא דתקינו רבנן כן נראה לי. והא דאקשי ליה רבינא לרב אשי ממשכנתא דסורא ולא אקשיה ממשכנתא דעלמא ובנכייתא איכא למימר משום דלרב אשי לא שריא אלא איהו כדברי מי שאומר כן דרב אשי לא אכיל משום דאסירא למאי דסבירי לן ואם תמצא לומר דרב אשי לא אכיל משום דמחמיר אנפשיה ולאו משום דלעלמא אסירא אפילו הכי קמקשה ליה מינה משום דאיהו הוא דאמר דתקינו רבנן משום צורבא מרבנן דלא אכיל אלא במשכנתא דסורא כדאיתא בפרק איזהו נשך. הא דאקשי רבינא לרב אשי פירשו כל המפרשים דלרב יהודה קמקשה ואיני יודע מי הזקיקן לכך דאפילו רב זביד ורב עוירא לא פליגי עליה דרב יהודה בעלמא דאינהו מודו דנאמן בעלמא ומשום מגו וליכא מאן דפליג במקום מגו המגו דאורייתא הוא ועד כאן לא פליגי הכא אלא משום דכיון דלגוביינא קאי נזהר בו ומכבש כביש ליה להערמה והרי זה כמגו במקום עדים או במקום חזקה אלימתא דחשיבא כעדים הא בעלמא מודו. וראיתי לרמב"ן שטרח להעמידה מפני שהריא"ף פסק כרב יהודה וכן רבינו חננאל וקא פריש רבינו חננאל טעמא משום דרב אשי קאי כותיה ולומר דמה שהקשה רבינא לא הקשה אלא לרב יהודה ורב אשי נמי לרב יהודה מתרץ. ואף על פי שטרח הרב להעמידה לא נתחוורו דבריו. אלא נראה לפי משמעות ההלכה דלכולי עלמא קשיא ליה לרבינא. ואלא מיהו איכא למידק מאי קא קשיא ליה לרבינא ומאי קסבר וכי מסבר סבר דאי כביש ליה לשטרא במשכנתא דסורא ואמר לקוחה היא בידי מעיקרא דלא מהימן אם כן בטלת כל החזקות ואפילו אמר אין מעיקרא משכונה היתה וחזרתי ולקחתיה ממך וליכא עדים כלל שלא יהא נאמן אם כן בטלת כל מגו. והראב"ד כתב דלא גרסינן הכי נמי דמהימן דאפילו רבינא נמי מודה הוא דהיכא דכבשיה מעיקרא ואמר לקוחה היא בידי מהימן וכי תקינו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא ושואל בעלמא הוי מאי תקנתיה דאי אפשר דלית בה תקנתא דאי לא לא מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. והדבר נכון אלו היו הגירסאות מודות לו. ואחרים אמרו דאפילו איכא עדים דבתורת משכונא ירד נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך ובלבד אם החזיק בה שלש שנים אחר עבור זמן המשכונא או שאין שם עדים לכמה משכנה אצלו דודאי תוך זמן אינו נאמן ולא תעלה לו חזקה כל זמן המשך המשכונא. ולפי דבריהם נראה לי שזו היא שהקשה לו רבינא היאך אפשר לומר דמלוה נאמן דאם איתא משכנתא דסורא קלא אית לה דכל שטר יש לו קול ואפילו הכי קאמר רב יהודה דנאמן ורב זביד ורב עוירא נמי לא פליגי עליה אלא הכא ומשום דמוכחא מילתא דאיכא הערמה ואם כן היאך אפשר דתקינו רבנן מילתא דאתיא לידי פסידא ויש מקשים לדבריהם ואמרו דכל היורד ברשות אין לו חזקה דומה לאריס ושותף וכו' ולי נראה שאין מכל אלו קושיא עליהם כלל וכו' וכבר הארכתי בזה בפרק חזקת הבתים. הרשב"א. ועיין בנמוקי יוסף. וזה לשון הרא"ש: רש"י פירש דפריך לרב יהודה ונראה דאף לרב זביד ולרב עוירא פריך דעד כאן לא קאמרי דלא מהימן לומר חמש שנין במגו דלקוחה אלא דהוי כמגו במקום עדים אבל אי טעין ואמר לקוחה היא בידי מהימן אף על גב דאידך קאמר בתורת משכנתא ירדת ומשני איבעי ליה למחויי. ופריך אי לא מחי מאי פירוש אמאי יפסיד שמא הוא סבור שלא תקנו מחאה במשכנתא ואפילו אם הוא יודע אין לו להפסיד כמו שאפרש. ומשני איהו הוא דאפסיד אנפשיה דודאי תקנו חכמים מחאה בכל ענין שיכול לבא לידי חזקה ואם לא מיחה איהו הלא דאפסיד אנפשיה. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנץ אלא מעתה הני משכנתא דסורא כו'. לרב יהודה פריך דאמר דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דנהי דלית ליה טעמא דרב זביד ורב עוירא דחשבי עליה במקום עדים מכל מקום היכי מצי למימר לקוחה היא בידי כיון דלוה אומר לפירות הורדת. אלא מעתה כיון דמצי טעין לקוחה ולא מהמניה לוה דטעין לפירות הורדתיו הך משכנתא דסורא כו' ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אף על גב דטעין היאך לפירות ירדת והיכי תקינו מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא ודאי אית לן למימר דלא מהימן ואף על גב דשאר אדם הבא בטענת חזקה נאמה הני מילי היכא דקא טעין שכנגדי בגזל בא לידך אבל היכא דטעין לפירות הורדתיו לא מהניא חזקה כמו שפירשתי הטעם וקשה לרב יהודה. ולרב זביד ולרב עוירא נמי תיקשי דלא פליג עליה דרב יהודה אלא משום דחשבי ליה מגו במקום עדים מטעמא דשטרא כיון דלגוביינא קאי אבל אי טעין לקומה משמע דמודה ליה לרב יהודה דנאמן אף על גב דקא טעין ליה לפירות הורדתיו. ומשני איבעי ליה למחויי. ואי לא מחי לפי שהיה סבור שלא נתקנה מחאה בענין זה מן הטעם שפירשתי מאי וכי יפסיד בכך. ומהדר ליה איהו דאפסיד אנפשיה ודאי יפסיד ויפסיד כי גם לזה נתקנה מחאה. והכי נמי יש לומר בפרק חזקת הבתים דקאמר אי טעין ואמר לפירות הורדתיו בתוך שלש נאמן אבל לא לאחר שלש ופריך התם רב אשי לרב כהנא אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד הרי בעל כרחו אכל הפירות שקנה ואיו בידו למחות על אכילת הפירות דלא דמי להיכא שהתובע טוען בתורת גזל באת לידך דודאי שם אין להאמינו שהחזקה מסייעה ללוקח שהרי אם בגזל באו היה לו למחות על אכילת הפירות. אמר ליה איבעי ליה למחויי פירוש גם בזה איבעי ליה למחויי ולומר מה שפלוני אוכל פירות קרקעי לא בשביל שתהא מכורה לו אלא לפירות הורדתיו דאי לא תימא הכי ותאמר דמהמנינן לאותו שטוען לפירות הורדתיו הני משכנתא דסורא דכתבין בה במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן היאך דלא טעין היאך לפירות הורדתיו וכי תימא הכי נמי תקינו בה רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא דהא לא שכיח שיטעון הנתבע לפירות הורדתיו שהרי כשטוען לו לקוחה היא בידי עונה לו לא היו דברים מעולם ואינו נזכר שיהא לו לטעון לפירות הורדתיך ונמצא שהוא מפסיד בחנם אלא ודאי היינו טעמא דלא חשו רבנן דלא ליתי לידי פסידא לפי שתקנו כאן מחאה ואי לא מיחה אפסיד אנפשיה הואיל ואין רגילות לשכח המחאה בשלש שנים אבל טענת לפירות הורדתיך רגילות לשכח שהרי על טענתו משיב לו כדפירשתי ואפילו לא יחשב חוזר וטוען כשיאמר לאחר זמן כשאמרתי לך לא מכרתיה מעולם מודה הייתי שאכלתה שני חזקה אבל לפירות הורדתיך מכל מקום יטעה ולא יטעון כך כי יהא סבור שלא יחשב בנך חוזר וטוען וכחו שפירשתי דבר זה צריך לפרשו כדי שלא יקשה: מאי קשיא ליה בשאלת דאי לא תימא הכי דאיבעי ליה למחויי הני משכבתא דסורא כו' עד תקינו רבנן מלתא דאתי לידי פסידאי אדרבה בשנאמר אי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד ויהא לכך נאמן לומר לפירות הורדתיו כל שכן שיתיישב שלא יבא הדבר לידי פסידא כי יאמר לו במשכנתא אכלת ואין זה חזקה שהרי יהא נאמן דמשכנתא היא מחמת הטעם שאמרנו דאי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד. וכן יש לפרש בשמעתא דהתם עלה דההיא דמאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה משיפולי עד תהומא ופריך התם ולימא כורכמא דרישקא זבני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל כלומר שלא הורדתיך כי אם לפירות אלא אמר רבא בבא מחמת טענה שטוען לקוחה היא בידי והחזקתי בה על ידי אכילות פירות ופריך ואי לכורכמא זבין לה מאי הוה ליה למעבד ומאי טעמא נאמן האיך שבא מחמת טענה מכל מקום הוה ליה להימוני האיך דאמר לפירות הורדתיך דלא דמי לשאר חזקות שמוכר טוען לא היו דברים מעולם כמו שפירשתי לעיל. אמר ליה איבעי ליה למחויי ואם לא מיחה לא נאמיננו במה שאומר לפירות הורדתיך דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בה וכו' הכי נמי דמהימן הא אף על גב דהאיך מצי טעין לפירות הורדתיך כדפירשתי לעיל ואין לתמוה במה שרב אשי הקשה לרב כהנא על ההיא דלאחר שלש אי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד ולקמיה בההיא דמאן דזבין דיקלא וכן בשמעתין דהכא קאמר רב אשי גופיה על הא קושיא איבעי ליה למחויי דבתר דשמעה מרב כהנא הוא דקא משני הכי מפי רבי. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן: לדעת הרי"ף ורבינו חננאל שמעתין הכי פירושו אמר ליה רבינא לרב אשי לרב יהודה דאמר במלוה נאמן כיון דליכא עדים שבתורת משכונא ירד בה שאלו היו שם עדים יבאו ויעידו אי שלש אי שתים. אלא מעתה הני משכנתא אלו כבשיה לשטר משכנתא ואמר מתחילה במשכונתא ירדתי ועכשיו לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אדרבה הוה לן למימר כיון דבתורת משכנתא אתא לידיה אף על גב דאי בעי הוה כפר לא מהימן דאי לאו הכי הוה ליה תקנתא דרבנן לפסידא ואף על גב דאי כפר ואמר מעיקרא בתורת זביני אתא לידי על כרחך מהימן אין דנין אפשר משאי אפשר דהתם לא אפשר למעבד בה תקנתא ועוד דקלא אית לה למילתא ולא שכיחא דאמרי הכי אבל מכיון דמודה דבמשכנתא אתא לידיה לא מהימן דאמרי ליה כיון דמודית דמעיקרא בתורת משכנתא אתא לידך הוה לך לאיזדהורי בשטר זביני לאפוקה מחזקת משכונה וכל כהאי גוונא לא מהימן והאי דאקשי ממשכנתא דסורא משום דשאר כולהו אסירי ורב אשי לא אכיל. ויש אומרים דשטר נכייתא לא קשיא דהוה מצי למיבעי מיניה זוזא דנכייתא בכל שתא ושתא ולא נהירא לי. עד כאן. וזה לשון הראב"ד: בשלמא באתרא דמסלקי ואכלי בנכייתא ליכא למיפרך דכיון דאי בעי פסיק ליה כל אימת דמייתי זוזי היכא דלא סלקיה מקמי דלימטי שני חזקה איהו דאפסיד אנפשיה אבל משכנתא דסורא דלא מצי מסלק ליה עד משלם שניא דפסקו אהדדי קשיא דאפשר דתקינו מילתא דאתי בה לידי פסידא. עד כאן.

עוד כתב הרמב"ן וזה לשונו התם תקינו ליה רבנן דכריא כריא ויהיה טסקא וכו'. הילכך פירוקיה דרב אשי מסייע ליה לרב יהודה והילכתא כוותיה כנזכר לעיל. ובפרק חזקת הבתים גבי מחאה אמר ליה רב אשי ליב כהנא דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא שטה אחרת לומר דמחאה מהניא בהכי ושם אפרש. ובתוספות ראיתי שמפרשים את כולן לומר דמיכא דטעין ואמר לפירות הורדתיו קא סלקא דעתך דלא מהניא חזקה למחזיק. ודברים רחוקים ודחוקים הם. עוד נראה לי לפרש דהא דאמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה לאו פירכא אלא קמתמה אמאי דקאמרינן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דלא עשו בה שום היכירא ושום תקנה שלא יהא יכול לטעון כך הני משכנתא דסורא דכתיב בהו במשלם שניא אילין ולא שיימי בהו פירי ולא שקיל בה בעל קרקע כלום אלו כביש לשטר משכנתא וטעין לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן והיכי אפשר דלא מינכרא מילתא בכלום דמשכונא היא וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא ואמר ליה התם תקינו ליה רבנן טסקא וכריא וכי קאמרינן אנן דאי בעי אמר לקוחה בדלא עבדו הכי דלא הוה משכנתא דסורא. ובעינא ארעא דלית לה טסקא וכריא מאי ומהדר איבעי ליה למחויי. ומה שמסייע לזה הלשון דלא קאמרינן אמר ליה אין אלא אמר ליה התם תקינו רבנן דאלמא לא מסתפקא ליה אי מהימן אי לא אלא תמיהא ליה היכי אפשר דלא ליהוי מילתא דמשכונא דליפסיד בה הימנותיה. ולפי לשון זה אין ראיה מכאן לפסוק כרב יהודה דרב זביד ורב עוירא לא אפליגו אטוען לקוחה היא בידי אלא אמיגו פליגי וראיתי בנוסחא של רבינו הגדול מוגהת בכתב ידו והיה כתוב בה איכא מאן דפסק כרב יהודה ואיכא מאן דפסק כרב זביד ורב עוירא והעביר עליו קולמוס והגיה כרב יהודה כמו שכתוב בהלכות ולזה הלשון שפירשתי שיטה דפרק חזקת והך דהכא חד גוונא וחד עניינא הוא. וכן אותה שאמרו שם ואי אמר לכורכמא רשקא זביני לך מאי הוה ליה למעבד ואמר ליה איבעי ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא וכו' ההיא נמי תמיהא לתקנתא היא ולא פליגי אטוען הכי. וכן הא דאמרינן במעשה דפרדיסא בפרק הרבית ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי מעיקרא קאמר דלא אכלה אלא תלת שנין בלחוד. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל וסוגיא דשמעתתא כרב יהודה דרב אשי קאי כוותיה. ואף על גב דאמר רב ספרא רב זביד ורב אושעיא לא סבירא להו הא דרב יהודה ורבינא נמי מקשה ליה לרב אשי אלא מעתה משכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אילין וכו' אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי נאמן. הא שני ליה בכל מאי דאקשיה ואסיקנא איבעי ליה ללוה למחויי ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. ויש אומרים כיון דרב זביד ורב עוירא ויש אומרים רב זוטרא ורבינא חולקים על רב יהודה ורב אשי הולכים אחר הרוב ולא עוד אלא רבינא דהוא בתרא פליג. עד כאן.

וזה לשון הר"ן אמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא. פירוש דכולי עלמא הוא דמקשה דהא כולהו סברי להו דאי אמר מעיקרא לקוחה היא בידי נאמן וכדכתיבנא ומשום הכי קמתמה כיון דודאי מהימן ובהא מילתא ליכא לאפלוגי הני משכנתא דסורא דתקון רבנן היכי תקנינהו ולא חשו לה להך פסידא דבשלמא שאר משכנתא אינשי הוא דעבדי להו אבל היאך אפשר שלא יהיה מתוקן מאי דתקון רבנן והיינו דמתרץ ליה התם תקינו רבנן כלומר הא קמו רבנן במילתא ותקון בה הכי. ואף על גב דכתיב בנוסחי הכי נמי דמהימן דמשמע דדינא קא קשיא ליה ובעי למימר דלא מהימן. הכי קאמר הכי נמי דמהימן כלומר ודאי הכי הוא דבהא ליכא ודאי לאפלוגי והיכי תקנו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. וכך הוא בודאי שאלו היה רבינא מסתפק על הדין בעצמו היה כתוב בגמרא אמר ליה אין שכך היא דרך התלמוד בבל מקום אלא ודאי משמע דבעיקר דינא ליכא מאן דפליג כלל דאי אמר לקוחה היא בידי נאמן. ע"כ.

המקבל שדה מחבירו פרק תשיעי

ע"ב תוספות בד"ה יצא בלילה כו' וכן ברישא כו' וא"ת לא ילין חלב חגי הוא בעמוד השחר כו' עס"ה. ועיין במהרש"א ולכאורה לא ידענא מאי קא קשיא להו דהא ודאי פשטא דקרא דלא תלין מוקמינן לה בשכיר יום גמור שזמנו כל הלילה אבל שכיר שעות לא שייך בפשטא דקרא כלל דלא שכיח כמ"ש התוספות לקמן בדף הסמוך בד"ה לבצור אלא מריבויא דקרא אתיא למר מאתך דלא תלין ולמר מואליו הוא נושא את נפשו כמ"ש התוספות שם מיהו אפילו למאן דיליף מאתך אפ"ה מודה דש"ש דיום אינו גובה אלא כל היום ול"ש בלאו דלא תלין דהא לא אשכחן מאן דפליג בהא וע"כ שהטעם בזה דנהי דמרבינן מאתך ש"ש דיום היינו לענין עיקר מלתא דש"ש מיקרי שכיר גמור משא"כ לענין כלות הזמן מוקמינן לה אסברא דכי היכי דשכיר יום גובה כל הלילה וכן איפכא והיינו מסברא כדאמרינן בשמעתין כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מש"ה אינו עובר אלא בסוף אותה עונה שלאחריה ולפ"ז ממילא ידעינן דבשכיר שעות דיום כיון שכלתה הזמן שכירתו באמצע העונה והגיע זמן תשלומין שלו מש"ה עובר עליו בסוף אותה העונה עצמה דהיינו בש"ש דיום בשקיעת החמה. ומכ"ש לתנא דמתניתין דמוקי קרא דואליו הוא נושא את נפשו לש"ש כדאית' לקמן א"כ כיון דבהאי קרא דואליו הוא נושא את נפשו כתיב בהדיא ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש ממילא משמע דאינו עובר אלא בשקיעת החמה ובשכיר שעות דיום שפיר קרינן ביה ביומו תתן שכרו וא"צ להמתין עד עלות השחר דמהיכי תיתי כיון שאין הלילה נמשך אחר היום אלא דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל בשמעתין היינו בש"ש דלילה דרב אפילו למאן דיליף מואליו הוא נושא את נפשו דמיירי בשכיר יום ממש שאינו עובר אלא בשקיעת החמה כפשטא דקרא אפ"ה בשכיר שעות דלילה עובר בעמוד השחר והיינו נמי כדפרישית דאוקי רב יהודה קרא בעיקר מלתא היינו דש"ש מקרי שכיר משא"כ לענין הזמן מוקמינן לה אסברא כיון שכבר הגיע זמן התשלומין באמצע העונה ממילא הוא דעובר בסוף העונה הראשונה ולשמואל נהי דבש"ש דיום עובר בשקיעת החמה היינו משום שאין שום סברא להמתין עד עלות השחר כדפרישית משא"כ בש"ש דלילה מוקמינן לקרא כפשטיה לגמרי לתנא דמתניתין דיליף מואליו הוא נושא את נפשו ממילא משתמע שאין עובר אלא בשקיעת החמה דומיא דשכיר לילה ממש וטעמא רבה נמי איכא כיון שהיום נמשך אחר הלילה כמו שפי' רש"י לקמן להדיא נמצא שלפ"ז אין מקום לקושית התוס' ועיין בבעל המאור שתחלת דבריו אליבא דשמואל הם ג"כ כמ"ש אלא שתלה דבריו בפלוגתא דג"ש שכיר שכיר ובשביל כך השיגו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות והקשה עליו כמה קושיות דקשיא הלכתא אהלכתא ושאר קושיות ע"ש באריכות אמנם למאי דפרישית א"צ לגז"ש דש"ש ואפ"ה א"ש מילתא דרב ונתיישב הכל לנכון בעזה"י ודוק היטב: