מסכת בבא קמא דף ז׳ עמוד ב׳

אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז:

דביומי ניסן יקרי ארעתא מפני שהלוקח ניר חורש אותן בימות הקיץ וזורען בתשרי ובמרחשון וביומי תשרי זילי שאין סיפק לזורען באותה שנה:

זבין כדהשתא בתשרי משום דאיצטריך לזוזי הלכך עני לא הוי דיטול שוה אלף דינר הואיל וביומי ניסן שוות קרקעותיו מאתים ועשיר לא הוי הואיל ולכולי עלמא נמי לא הוי שוין השתא מאתים הלכך משלימין לו עד מאתים והיינו מחצה דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא:

והכא נמי גבי נזקין נמי בהכי מיתרצו קראי כגון דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זול והזיק בתשרי שוה מנה ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק ודינו בעידית כדכתיב מיטב:

[שקול] כי זול דהשתא:

ואי א"ל ניזק הב לי מבינונית כדהשתא טפי פורתא ממאי דבעית למיתב לי בעידית לא מצי למכפייה אלא א"ל מזיק אי שקלת בעידית כי דינך שקול כי השתא ואי לא שקול מבינונית כיוקרא דלקמיה ולהכי אתי ישיב לרבות סובין דאי בעי למשקל ניזק סובין כגון שיש לו קרקע סמוך לאותה בינונית של מזיק וניחא ליה בה שקיל לה כיוקרא דלקמיה דהא שוה כסף הוא בניסן ולהכי איצטריך לאביי לאוקמא בהכי כדאמרן דסופה לייקר בניסן משום דאי אין סופה לייקר קרא למאי אתא פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע"כ של מזיק שאפילו בעידית יפה כחו כל שכן בבינונית אלא להכי אתא קרא למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה:

לישנא אחרינא מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לאו אעני קאי אלא אכל אדם שצריך מעות למזונות והיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור אפילו בחצי דמיהן מאכילין אותו מעשר עני עד שיתייקרו קרקעותיו שיוכל למכרן בחצי דמיהן:

אפילו טובא נמי אפילו מצי לזבונינהו טובא יותר מחצי דמיהן ליספו ליה עד שיוכל למכור בשוויהן דהא מכה דכולי עלמא הוא ולא פשע מידי:

דביומי ניסן יקרי ארעתא וא"ת התינח שדות כדפי' הקונטרס לפי שיחרוש בקיץ ויזרע במרחשון אלא בתים מאי חילוק יש בהן בין ניסן לתשרי וי"ל שרגילין שייקרו בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו:

לבעל חוב מדמינן ליה ולא שייך למפרך א"כ הורעת כחו שלא יפה הכתוב כח בעל חוב אלא אדרבה הורע כחו דמדאורייתא דינו בזיבורית:

הב לי זיבורית טפי פורתא לא גרסינן או עידית בציר פורתא דאם כן מאי קפריך א"כ נעלת דלת בפני לוין הלא אין דינו כלל בעידית דקיימא לן דינו בבינונית:

לכתובת אשה מדמינן ליה ה"ה דהוה מצי לאוקמי בבעל חוב דקאי ביה ודקאמר הב לי עידית בציר פורתא אלא לפי שהתחיל והעמיד בנזקין ואח"כ בב"ח ניחא ליה למנקט בתרייהו כתובת אשה:

אליבא דר' ישמעאל לא תיבעי לך דאמר בדניזק שיימינן כיון דיליף מג"ש דשדה שדה מוביער בשדה אחר דהוי דניזק אבל לר"ע אפשר דהא דקאמר דהאיך דקמשלם לא אתא אלא למעוטי דניזק:

והוי בה רבה ופירשה כגון דביומי ניסן יקרא ארעא כו'.

לבעל חוב מדמינן ליה בעל חוב דינו בבינונית.

ואמר ליה הב לי זיבורית כשוי' דהשתא בתשרי כו' ודחי לה אם כן נעלת דלת בפני לוין כו' ופשוטה היא. והדרינן לשמעתין מכל [מקום] קשיא. ופרקי' ישיב מטלטלי נינהו וכל מטלטלין מיטב קרינא ביה דאי לא מזבין בהאי אתרא מזדבני באתרא אחרינא לבד מקרקע דליתן ליה ממיטב כי היכי דליקפוץ עליה זבינא. בעא מינה רב שמואל בר אבא מרבא בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין. פי' כגון שהיו בינונית שלו כעידית דעלמא אי אמרת בשל עולם הן שמין דינו בבינונית ופשט ליה בשלו הן שמין. ואותיב ליה מהא דתניא נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית היו לו בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ואי אמרת בשלו הן שמין תיעשה בינונית דידיה עידית דהא לית ליה טובה ממנה וידחה בעל חוב בזיבורית.

יש ספרים דגרסי ואמר לי' הב זבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא. ויש מעבירין קולמוס על גירסא זו ולא גרסי אלא זבורית טפי פורתא דהא טעמא קא אמרינן א"כ נעלת דלת בפני לווין ולא תקנו עידית לבעל חוב משום נעילת דלת אלא בינונית בלבד. והראב"ד ז"ל קיים הגירסא ואמר דכי לא תקינו לבעל חוב בעידית ה"מ בזמן שהלוה רוצה לעכב העידית לעצמו אבל בזמן שמראה שרוצה למכור לאחרים אלא שממתין עד ניסן דיקרן ארעא דהא אי לא שקיל כיוקרא דלקמיה קאמר ליה דכל כה"ג אי לא יהיב ליה איכא משום נעילת דלת והגירסא האחרת נראית עיקר.

הא דבעא רב שמואל בר אבא מאקרוניא כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל כל העולם הן שמין. לאו למימרא דאי בשל עולם שמין מחייבין אותו לקנות עידית דעלמ' (לית ליה) דהא תני אין לו אלא זבורית כולן גובין מן הזיבורית ואע"ג דמאות' ברייתא הוו אתו למידק דבשל עולם הן שמין. אלא ה"ק ליה אית ליה בינונית כבינונית דעלמא וזיבורית כזבורית דעלמא אי מגבינן לבעל חוב (מעתה) [מאותה] בינונית דהא בשל עולם בינונית היא ואי בשלו הן שמין הויא לגבי דידיה עידית ובינונית וזיבורית ובינונית דידיה כעידית וזבורית דידיה ואשה וב"ח מזבורית דידיה ואי בשלו הן שמין הני נזקין כעדית שלו וב"ח בבינונית ואשה בזבורית.

אליבא דר' ישמעאל לא תיבעי לך כלומר דכיון דאמר ר' ישמעאל דאפילו שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק לא יהיב לי' אלא מזבורית דידים אלמא לעולם להקל.

ניזקין ובעלי חוב שבאו ליפרע נוטלין מן הקרקעות כדיניהם זה בעדית וזה בבינונית וכתבת אשה בזבורית כמו שהתבאר במקומות אחרים וכשהם נוטלין נוטלין כשער של עכשו ואם היו בתשרי נוטלין בזול ואין המזיק רשאי לומר שיטול ביוקר הבא בניסן:

ניזק שרצה ליטול בבינונית או בזיבורית כגון שהיה בינונית או הזיבורית של מזיק סמוכה לשדהו נוטל וכשער של עכשו שהוא שעת הזול שהרי תורה זכתהו במיטב ומה שרוצה בו הוא הוא המיטב ואפילו לא היה הוא רוצה למכרו נוטלו על כרחו שאם לא כן הורעת כחן של נזקין דרחמנא זכי ליה מיטב למעליותא דידיה וכן הדין בבעל חוב שרצה ליטול בזבורית אלא שבבעל חוב דוקא שנתברר לבית דין שהוא רוצה למכור לאחר הא כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו אלא בבינונית כדינו וזהו שאמר אלו הוו לי זוזי וכו' וטעם זה אינו אלא כשרוצה למכרו ולא נאמר בו אם כן הורעת כחו של בעל חוב כדרך שאמרו בנזקין שהרי בעל חוב לא זכתהו תורה אלא בזבורית ומדרבנן הוא דתקינו ליה בינונית משום נעילת דלת והילכך כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו ושמא תאמר יאמר לו לא ניחא לי בהאי תקנתא ואף באין רוצה למכרו יכפהו בכך אין זה כלום שהתורה זכתה ללוה לפרוע במה שירצה ואחר שאין רוצה למכור אין כופהו אלא בדינו הא כל שרוצה למכור כופהו למכרו לו כשער של עכשיו מטעם אי הוה ליה זוזי ומאחר שכן אף בעדית יכול לומר לו כן אחר שנתברר שהוא רוצה למכרו וזהו שנאמר בגמרא הב לי זבורית טפי פורתא או עדית בציר פורתא וכן היא דעת גדולי המפרשים הא כל שנתברר שרוצה למכור כופהו בשער של עכשו מטעמא דאי אית לי זוזי וכן אם נתרצה מאליו הלוה לבעל חוב ליתן לו עדית כשיעורו וכתובת אשה שדינה בזבורית אם תבעתו בעדית או בבינונית אע"פ שנתברר שרוצה למכור לאחר אינה יכולה לכפותו שאין כאן נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ואם נתרצה מאליו ליתן לה עדית או בינונית סתמו נותן כשעת היוקר:

ויש מי שמחלק בבעל חוב בין עדית לזבורית לומר שבזיבורית הדין כמו שכתבנו אבל בעידית אפילו כפוהו בכך או נתרצה מאליו סתמו כיוקרא דלקמיה ר"ל כשער של ניסן ולא נאמר לדעתם טעמא דאלו הוו לי זוזי אלא בזבורית ואין גורסין בזה טפי פורתא וכן דעת גדולי הדור וכן יש חולקים לומר שבעל חוב כופה את הלוה בזבורית אם הוא רוצה בו מטעמא דאנא לא ניחא לי בהאי תקנתא ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

כל שאנו שמין עדית למזיק לשלם את נזקיו ולבעל חוב בבינונית לשלם את חובו ולכתבה בזבורית בשלו הם שמין ולא שלדעת האומר בשל עולם הם שמין נחייבהו לקנות עדית דעלמא אלא שאם יש בינונית וזבורית ויש לו בעלי חוב בדעלמא באלו שמין בשל עולם ויהיב ליה בינונית השתא שמין בשלו אמאי ליה ליגביה... בינונית שלו בעדית דעלמא וזיבורית שלו בבינונית דעלמא... שמין בשל עולם היה גובה נזק בבינונית ובעל חוב בבינונית עכשו בשלו הן שמין ונפרע ניזק בעידית שלו ובעל חוב בבינונית שלו:

תוס' בד"ה אליבא דר"י לא תבעי כו' כיון דיליף מג"ש כו' עכ"ל מיהו אליבא דר"י נמי ה"מ למיבעי היכא דאהני קרא ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא לר"י דמצי יהיב ליה מעידית דעלמא כיון דיהיב ליה טפי מעידית דניזק דהא אי ה"ל זיבורית כעידית דניזק ה"מ יהיב ליה ודו"ק:

ד"ה אליבא דרבי ישמעאל לא תיבעי לך וכו' כיון דילפינן מג"ש וכו' ר"ל אע"ג דלרבי ישמעאל נמי איכא למיבעי הא דקאמר בדניזק שיימינן לא אתא למימר לאפוקי מדעלמא אלא לאפוקי בדמזיק א"ד אפי' מדעלמא נמי מ"מ ס"ל להגמרא דליכא למימר הכי משום דכיון דרבי ישמעאל מג"ש יליף לה מקרא דובער בשדה אחר ע"כ דוקא קאמר בדניזק אבל ר"ע אע"ג דלעיל משמע דמשמעות דקרא יליף (הק"ו) [הא] דקאמר מהאיך דקא משלם דהא קאמר לעיל אהני ג"ש ואהני קרא וכו' משמע דמקרא דייק דמיטב דהאיך דקא משלם הוא אפ"ה איכא למימד דעידית דעלמא מקרי נמי דהאיך דקא משלם הוא דהמזיק המשלם נמי בכלל העולם הוא וק"ל:

דביומי ניסן יקרא ארעא מפני שהם זרועות וביומי תשרי זילי שהן קצורות רבינו יהונתן ז"ל. ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו היה עשיר והיו לו קרקעות שוים אלף זוז מאכילין אותו מעשר עני ולקט שכחה ופאה עד שימצא למכור ואף לכשימכור אינו חייב לשלם. מצא למכור אלא שמתוך דוחקו אינו מוצא בערך הראוי להם אם לא הוזלו הקרקעות של אחרים ונמצא שאף אלו לא הוזלו מצד עצמן אלא מצד דוחקו מאכילין אותו עד שימצא בערך הראוי להם. הרי זו כאותה ששנינו במסכת פאה בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וכו' מאכילין אותו לקט שכחה ופאה אף על פי שהוא עשיר במקומו ואינו חייב לשלם אף לכשמגיע לביתו ואף זה הואיל ואינו מוצא למכור אלא בהפסד גדול הרי הוא כעני העובר ממקום למקום. ואם הוזלו הקרקעות ונמצא שאין דחקו גורם אין מאכילין אותו אפילו נתוזלו הרבה הואיל ומכל מקום שוות מאתיים. היה דרך אותה העיר שבניסן קרקעות ביוקר ובתשרי בזול וזה היה בתשרי וצריך למכור עכשיו על כל פנים הרי הדבר צריך מיצוע לא להקל בו מכל וכל שהרי אף של כל העולם בזול עכשיו ולא להחמיר בו מכל וכל שהרי כל העולם ממתינין במכירתן עד ניסן וזה אי אפשר לו להמתין ומתוך כך אם הוא מוצא עכשיו מחצית מה שהיה מוצא מהם בניסן אין מאכילין אותו אפילו היו שוות הרבה. וגדולי המפרשים סוברים שכל שאף בניסן מוצא כשער של תשרי והוא עד מחצה אינו נוטל ולא נראה כן. שמועה זו אנו מפרשים אותה בעשיר שאינו מוצא למכור וגירסא שלנו הרי שהיו לו וכו' ככתוב בתוספות. ויש גורסים לשיטה זו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה וכו' אלא דאי יקרי ארעתא ודידיה איידי דנפיק ועייל אזוזי זול ארעא אפילו זול פורתא נמי ליספו ליה שאין לומר שימכור בהפסד ור"ל בהפסד שיש בו רושם כגון שתות או יותר מעט. ויש גורסים אפילו טובא נמי ליספו ליה כלומר אפילו הוא מוצא מהן הרבה הואיל ויש שם הפסד שיש בו רושם והעמידוה דביומי ניסן יקרא ארעתא וכו' שאין לו הפסד מצד דחקו אלא שאינו זמן מכירה והקרקעות רגילין להפסיד בחצי ערך ואינו קרוי הפסד אבל כל שהוזלו ממחצה ואילך מאכילין אותו זו היא שיטתנו ושיטת הגאונים ז"ל. וגדולי הרבנים מפרשים השמועה בעני ולדעתם כל שקרקעותיו שוות מאתיים זוז אפילו הוזלו כמה אין מאכילין אותו וגירסא שלהם הרי שהיו לו וכו' ושאל אי דזול דכולי עלמא בדידיה אפילו טובא נמי וכו' עד אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה דאיהו דפשע כשמראה עצמו עייל ונפיק אזוזי וזה של עובר ממקום למקום אינו פושע דאונסא דאורחא גרם ליה ונמצא לדעתם שכל מי שהיו לו בתים שדות וכרמים בשוה מאתיים זוז ואינו מוצא אלא בפחות מכדי דמיהן אם הוזלו אף של שאר בני אדם מאכילין אותו כמה שירצה שהרי אין קרקעותיו שוות מאתיים. היו של שאר בני אדם ביוקר ושלו הוזלו בפשיעתו אינו נוטל שהרי מכל מקום שוות מאתיים. היו שוות מאתיים אלא שהוא צריך למוכרם בשעת הזול רצה לומר תשרי שאף של שאר בני אדם בזול באותה שעה מאכילין אותו עד מחצה רצה לומר מנה וימכור קרקעותיו במנה ונמצאו מאתיים. והדברים ברורים כדעת ראשון שהרי משנה זו דהרי שהיו לו בתים וכו' סתמא תניא אפילו שוות כמה הואיל ואינו מוצא למוכרן. עד כאן לשונו. נזקין דיניה בעידית ואי אמר ליה בתשרי הב לי בינונית טפי פורתא כשעת הזול של עכשיו והיינו פורתא כי הזול שיש בתשרי רוב פעמים מעט הוא וא"ל האיך אי שקלת בעידית כדינך שקול כזולא דהשתא ואי שקלת בינונית לא יהיבנא לך אלא כיוקרא דלקמיה והיינו ישיב לרבות שוה כסף דאי לא בעי עידית מצי לאכרוחיה למשקל בתשרי בינונית כיוקרא דניסן. הראב"ד ז"ל.

בינונית טפי פורתא פירוש טפי מקרקע עידית ולעולם אינו משלם אלא כפי שוה ההיזק אלא לפי שהבינונית סמוכה לניזק והעידית רחוקה ממנו לכך הוא שואל הבינונית. תוספות שאנץ.

ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה פירוש כיון שאתה רוצה למשקל ממה שאינו דינך שקול כיוקרא דלקמיה. ופירש רש"י ז"ל דהכי קאמר קרא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין כלומר שאם בא הניזק לגבות סובין דהיינו זיבורית או בינונית שהיא סובין לגבי עידית ישלם לו המזיק לפי מה שהם שוה כסף כיוקרא דניסן דאז יקרי ארעתא. מיהו קצת קשה לישנא דאפילו סובין דאדרבה דוקא כשבא ליפרע מסובין אז אמרינן הכי כדפירשתי. ושמא הוה מצי למיפרך מינה אלא דעדיפא מינה קא פריך. ומורי שיחיה פירש דהכי קאמר ישיב לרבות שישלם לו שוה כסף דהאי כיוקרא דלקמיה אם הניזק אינו רוצה לפרוע מן העדית כדינו ואפילו סובין כלומר לא מיבעיא אם בא ליפרע מן הבינונית דמשלם ליה כיוקרא דלקמיה אלא אפילו ליפרע מסובין דהיינו זיבורית אפילו הכי משלם ליה כיוקרא דלקמיה. ואם תאמר למה הוצרך להביא ברייתא דמי שהיו לו בתים היה ליה למימר כגון דביומי ניסן יקרי בלא אריכות. וי"ל דאי לאו ברייתא לא הוה שמעינן מקרא דשוה כסף דשקיל כיוקרא דלקמיה גם כי בא לגבות מבינונית וזיבורית אבל מתוך הברייתא דקתני עד מחצה דרצה לומר מחצה שהן שוין בניסן כדמפדש רבה גם בתשרי משערינן לפי דמי מכירה דבניסן הילכך שמע מינה דשפיר מיקרי שוה כסף יוקרא דניסן בתשרי. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

מתקיף לה רב אחא וכו' וא"ת לוקי קרא דישיב בדאמר ליה ניזק הב לי מבינונית טפי פורתא דיהיב ליה כדהשתא ולא כיוקרא דלקמיה. וי"ל דמדנקט לרבות אפילו סובין אם כן משמע דישיב אתא לתקנתא דמזיק ואי הוה יהיב ליה בינונית כדהשתא הוה ליה תקנת ניזק דהוי שקיל על כרחיה דמזיק ועל כרחיה לא מתוקמא קרא בהכי. אי נמי יש לומר דלהא לא איצטריך קרא דסברא הוא דגבי בינונית כדפריך רב אחא בר יעקכ. מהר"י כהן צדק ז"ל.

הב לי זיבורית טפי פורתא כתבו בתופפות דלא גרסינן או עדית בציר פורתא וכו'. ור"מ מקיים גירסא זו ואליבא דמאן דאמר דבר תורה בעל חוב בעידית ומה טעם אמרו בבינונית שלא יהא אדם רואה דירה נאה וכו'. וזהו דוקא דבעי למשקל כי זולא דהשתא אבל אי בעי למשקל כיוקרא דלקמיה יכול לכופו. תוספי הרא"ש ז"ל.

והראב"ד ז"ל מקיים הגירסא בענין אחר דכי אמרינן בעל חוב דיניה בבינונית הני מילי היכא דבעי לאוקמה קמיה אבל היכא דגילה דעתו שרוצה למכור קרקע זו כי הכא דהא בעי למיתב ליה כיוקרא דלקמיה כי הא ודאי מצי למימר אי הוו לי זוזי שקילת כדהשתא וכו'. והויא נעילת דלת וכן עיקר דמשום הכי שני למילתא דכתובת אשה דלא משכחת ליה בבעל חוב כלל לא בזיבורית ולא בעידית. ע"כ בחידושיו. ותלמיד רבינו פרץ ז"ל כתב וז"ל דלא גרסינן או עידית בציר פורתא דאם כן אמאי אמר ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה אפילו בההיא שעתא מצי אמר ליה הכי דלא יהיב ליה מידי דאין דינו בעידית. ע"כ. כתב הרא"ש ז"ל וריב"א הקשה ונימא בעל חוב לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ובעינא למשקל כדינאי בזיבורית. ותירץ דאין אומרים אי איפשי בתקנת חכמים אלא להחזיק את מה שבידו כגון גבי אשה לקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא לא. ע"כ. ובהא מיתרצא נמי הא דפריך הר"י הלבן בריש כתובות דקאמר התם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואמאי תימא ליה טעמא מאי איני נישאת משום דתקנתא דידי דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלושה ימים אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי כדרבא. אלא יש לומר דתקנתא דרבא לא מהניא להוציא ממון. מהר"י כהן צדק ז"ל.

ור"מ תירץ דלא שייך למימר אלא היכא שהתקנה לטובתו וכאן התקנה לטובת הלוה שלא תנעול דלת בפני לוין. הרא"ש ז"ל. ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ דהיינו דקא פריך אם כן נעלת דלת כלומר טעמא מאי תיקון רבנן בעל חוב בבינונית משום נעילת דלת ואם כן כל שכן שנעלת דלת אם ישאל זיבורית לפי שיאמר אי איפשי בתקנת חכמים אם לא יתנו לי כי זול דהשתא. ע"כ.

לכתובת אשה מדמינן ליה כתבו בתוספות הוא הדין דהוה מצי לאוקמי בבעל חוב וכו'. ור"מ תירץ גבי אשה דמן הדין היה לה ליטול בבינונית כבעל חוב אלא מטעם שאמרו חכמים יותר משהאיש רוצה לישא וכו' הילכך היכא דבעיא למשקל בינונית כיוקרא דלקמיה יכולה לכופו אבל בעל חוב דמן התורה דינו בזיבורית ומטעם נעילת דלת תקנו לו בבינונית כולי האי לא יפה כחו שיוכל לכופו שיתן לו עידית כיוקרא דלקמיה. הרא"ש ז"ל. וז"ל תלמיד ה"ר פרץ ז"ל כיון דכתובת אשה אין דינה בבינונית כלל רק בזיבורית אם כן היכי קאמר דשקלא בבינונית כי יוקרא מיהא אפילו בעל כרחו דבעל הא יכול הוא הבעל לעכב לגמרי שלא ליתן כלל כדפרישית גבי בעל חוב בעידית. וי"ל גבי כתובת אשה כששואלת מבינונית אינה מבקשת יותר מדינא דמדינא גביא אף מן העידית למאן דאמר דכתובת אשה דאורייתא דהא כתוב בה כסף ומשום שלא תראה שדה נאה ודירה נאה לבעלה ומתקוטטת עמו כדי שיגרשנה ותגבה מאותו בית או מאותה שדה אפקוה רבנן מדינא דעידית ואוקמוה אזיבורית. ולמאן דאמר דכתובת אשה דרבנן מכל מקום אין לך בעל חוב גדול מזה ודינה בבינונית מן הדין אלא דמשום דיותר משהאיש רוצה לישא וכו' אוקמוה אזיבורית דלא שייך בה נעילת דלת הילכך שפיר הוי דינה בבינונית כדפרישית. ולכך אף על גב דתקינו רבנן דתגבה מן הזיבורית מכל מקום כשמבקשת מבינונית כיוקרא דלקמיה מיהא שקלא אפילו בעל כרחו דבעל ואינו יכול לעכב על ידה כיון דמן הדין הוי דינה בבינונית כדפרישית. ע"כ.

בגמרא ה"נ גבי נזקין דיני' בעידי' וכו' אין כוונת אביי לפרש ל' אפילו סובין דקאי על הניזק שאפי' אם רוצה זבורית כיוקרא דלקמיה מחוייב המזיק ליתן לו דא"כ היה יותר ראוי לפרש שמחוייב ליתן לו אפילו סובין כזולא דהשתא וא"כ לא הוי שייכא אתקפתא דר' אחא אלא דא"א לפרש כן דא"כ תקשי מאי קמ"ל פשיטא כמו שפרש"י ומכ"ש שיש להקשות כן א"א דשקיל ליה כיוקרא דלקמיה אלא דלאביי יהיה המשך הלשון כך ישיב לרבות שוה כסף פי' דזימנין דמשכחת שהניזק יקבל השדה כפי שוויה בכסף והיינו כשער היוקר ע"ז מפרש ואפי' סובין פי' אף שהיא זיבורית מ"מ לא יקבלה אלא כיוקרא דלקמיה והיינו לשון שוה כסף כנ"ל מלשון רש"י וק"ל אבל אכתי הא גופא קשיא לי אמאי לא משני בפשיטות דהא דדרשינן ואפילו סובין היינו שעיקר דינו בסובין וכזולא דהשתא אבל אם רוצה הניזק בעידית בציר פורתא ולמישקל כיוקרא דלקמיה צריך ליתן לו והיינו מיטב דקרא וצ"ע:

שם בגמרא אלא א"ר אחא בר יעקב וכו' ב"ח דינו בבינונית ואי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא לא שקיל אלא כיוקרא דלקמי' מתקיף לה ר' אחא בר איקא א"כ נעלת דלת וכו'. וקשה מאי ס"ד דר' אחא בר"י שאין המלוה יכול לכופו ליתן לו זיבורית כזולא דהשתא כיון דב"ח דינו בזיבורית מדאוריית' כדעולא אלא תקנת חכמים היה בבינונית לטובת המלוה וא"כ ודאי שיכול המלוה לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי ושומעין לו כדאיתא בש"ס ובפוסקים ויותר יש להקשות כן על ר' אחא בר איקא שהקשה מן נעילת דלת שאין זו קושיא כל כך לפ"ז שאין כאן נעילת דלת שאף אם היה המעות בעין ביד המלוה לא היה יכול לכופו שימכור לו שדהו כמו שהק' ר' אחא אילו הוי זוזאי גבאי וכן כ' הרא"ש דלא שייך לומר כן אלא כל היכא שהלוה גילה דעתו שרוצה ליתן לו זבורית כיוקרא דלקמיה אז כופין לו ליתן כזולא דהשתא מטעמא דר"א בר איקא וכן העלה הרא"ש להלכה ע"ש באריכות אבל גם זה דוחק דמה לנו בגילה דעתו ולמה לא יוכל לחזור בו אפילו מזולא דהשתא וא"כ טפי ה"ל להקשות שמחוייב ליתן כזולא דהשתא מטעמא דאי אפשי בתקנת חכמים לכך נ"ל דבין ר' אחא בר"י ובין ר"א בר איקא תרווייהו לא ס"ל כדעולא דב"ח דינו בזיבורית אלא ס"ל כברייתא דר"ש בפ' הנזקין דס"ל להיפוך ד"ת ב"ח דינו בעידית כמו נזקין אלא שחכמים תקנו בינונית שלא יראה אדם בית נאה של חבירו ואומר אקפוץ ואלוונו ואגבה המיטב שלו בחובי וכו' וא"כ לפ"ז א"ש דלא יכול לומר א"א כיון שאפילו מן התורה אין לו שיעבוד על זיבורית לכך הוצרך ר"א בר איקא להקשות מנעילת דלת אבל מ"מ להרא"ש תיקשי מה ראה לפסוק להלכה שאין יכול לכופו אפילו כיוקרא דלקמיה אלא כשגילה דעתו אז מחוייב ליתן לו כזולא דהשתא ות"ל שמחויב ליתן לו כזולא כיון דקי"ל כדעולא. ואף שיש ליישב כיון דמדין תורה אינו יכול לכופו שיתן לו דוקא זיבורית דבלוה תליא מילתא כדכתיב בחוץ תעמוד ודרשינן מה דרכו להוציא ואם כן הלוה יכול ליתן כל מה שירצה זיבורית או עידית מ"מ לא שייך לומר אי שקלת כדינך משמע דכדינו רוצה ליתן לו כזולא דהשתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דלעולא עיקר דינו בזבורית יתן לו כזולא דהשתא משמע דכ"ע מודו שאין הלוה יכול לומר אתן לך בינונית כיוקרא דלקמי' ואי לא שקול עידית בציר פורתא כיון שדינו בבינונית. ונ"ל באמת דהרא"ש לא פסק כעולא שהרי בפ' הנזקין הביא הא דר"ש ולא הביא דעולא וע"ש ובספר המלחמות להרמב"ן וכ"כ הר"ן בשם הרמ"ה דלא כעולא:

בתוספות בד"ה לב"ח מדמינן ליה וכו' עד מדאורייתא דינו בזיבורית כבר כתבתי בסמוך שא"א לפרש כן וא"כ תקשי לדברי התוספות אבל לדידי אין להקשות קושיית תוספות דא"כ הורע כוחו של ב"ח כו' כיון דבאמת התקנה היתה להורע כוחם וגם כאן שייך התקנה שלא יוכל המלוה לומר דוקא בזו אני חפץ וליתן עינו בשדה חבירו לגבותה בע"כ אף אם היא זיבורית וק"ל:

בד"ה הב לי זיבורית טפי פורתא ל"ג או עידית בציר פורתא דא"כ תקשי וכו' ובד"ה לכתובת אשה מדמינן לה ה"ה דהמ"ל לב"ח וקאמר הב לי עידית בציר פורתא אלא לפי שהתחיל וכו' וזהו דוחק גדול וכן מ"ש בדיבור ראשון דל"ג ליה משום דא"כ מאי פריך וכו' וא"כ קשה טפי למה לא אמר ר"א בר יעקב באמת או עידית בציר פורתא כדי שלא יקשה עליו קושיית ר' אחא בר איקא אבל לפי מ"ש דלא ס"ל כדעולא אלא כברייתא דר"ש דעיקר התקנה היתה מעידית לבינונית כדי שלא יקפוץ וילוונו אם כן ודאי שאינו יכול לומר הב לי עידית בציר פורתא אף כיוקרא דלקמי' דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כיון דמ"מ יקפוץ וילוונו ויכופו בע"כ להגבותו מעידית ואף כשיקחנו כיוקר' דלקמי' לית ליה פסידא בזה כיון שעכ"פ יהיה שוויה כך ביומי ניסן אלא ודאי שאין יכול לכופו כלל לעידית ואתי שפיר בין לרב אחא בר"י בין לר"א ב"א שהוצרך לפ' בכתובת אשה ועיין בהרא"ש ודו"ק: