מסכת בבא קמא דף נ״ז עמוד א׳

החזירה לאבידה:

למקום שיראנה בעליה: שומר חנם - פטור מגניבה ואבידה ושומר שכר חייב בפ' השואל (ב"מ דף צד:):

שחרית שכיח איניש בביתיה אבל בצהרים מצוי במלאכתו בשדה:

עד שיחזירנו לרשותו של בעלים:

מאי לעולם לאו אפילו הניחה מוצא בביתו וקתני חייב:

מודינא לך באבידת בעלי חיים דחייב המוצא בגניבה ואבידה ולאו משום שכר מצוה אלא משום דגניבה ואבידה דידהו פשיעותא היא:

דכיון דנקטו נגרי ברייתא כיון שראה שמלומדות הן לצאת בעי נטירותא יתירתא ואפי' הוי שומר חנם חייב אבל שומר אבידה דמטלטלי פטור מגניבה ואבידה:

נגרי פסיעות:

לא ממקום שהחזירה ואפילו שומר חנם חייב דפושע הוא:

לעולם הוא חייב עד שיחזירנה כו' היא סיפא דברייתא דלעיל בתוספתא דב"מ (פ"ב ע"ש) ולהכי דייק מינה שפיר דחייב בגניבה ואבידה קאמר:

אמר ליה מודינא לך בבעלי חיים דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא כו' וכגון שנגנבה באותו ענין שנגרי ברייתא גרמו לה להגנב ולעיל לא אסיק אדעתיה האי שינויא דהשתא מצי למימר דנגנבה או שאבדה דלעיל מביתו קאמר אי נמי הך סיפא אאבידה דוקא קאי שניגרי ברייתא גרמו לה להאבד אבל לענין גניבה פטור שאין גורמין לה ליגנב ומשום הכי ברישא דקתני בהדיא נגנבה לא מצי לשנויי הכי:

אלא לגינתו שאינה משתמרת פי' אלא ברוח מצויה וש"מ כשומר חנם דמי דכלתה שמירתו: קרנא בעי לשלומי וכיון שחייב עצמו לשלומי בשויו אפילו נמצא שגנבו פטור מכפל:

כגון שטענו טענת לסטים מזויין תימה אמאי מוקי לה בלסטים מזויין ודחיק למימר דגנב הוא לוקמיה כגון שטענו טענת גניבה באונס שנגנבה ממנו באונס גדול כגון ששמר כספים בחפירה בקרקע שאי אפשר לגנבם אלא במחילות תחת הקרקע דהוי אונס כליסטים מזויין או אם בא עליו חולי של טירוף הדעת או שינה נפלה עליו באונס או אונס אחר שאינו יכול לשמור ולרבה דפטר בסוף הפועלים (ב"מ דף צג:) על בעידנא דעיילי אינשי או דנם בעידנא דניימי אינשי משכחת כפל שטוען טענת גנב בעידנא דעיילי או בעידנא דניימי אינשי ולהנהו אמוראי דפליגי עליה התם מ"מ משכחת כדפרישית ומיהו איכא למימר דהכא לא חייש כיון דמשני שפיר בלסטים מזויין וס"ל דגנב הוא ובסמוך נמי אברייתא דפריך לא אם אמרת הוה מצי למימר נמי וליטעמיך דגזלן הוא אכתי תקשי לך דמצינו שומר שכר משלם כפל בטוען טענת גנב באונס אך בההוא ק"ו דאין עליו תשובה קשה דבפרק השואל (ב"מ דף צה.) מסיק עלה דקסבר האי תנא לסטים מזויין גזלן הוא ומה בכך אכתי יש עליו תשובה דמה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת גנב באונס ואין לומר דכיון דגניבה באונס לא שכיח לא חשיב פירכא אבל לסטים מזויין שכיח טפי דבכמה מקומות פריך מחומרות דלא שכיחי ועוד אע"ג דלא שכיח יכול לטעון כן ונראה לר"י דכיון שחייב הכתוב שומר שכר בגניבה וסתם גניבה קרובה לאונס כדאמרינן בהשואל (שם) סברא הוא דבכל ענין שתהיה הגניבה יתחייב מגזרת הכתוב אפילו באונס גמור ואף על גב דבלסטים מזויין דהיינו שבויה דקרא פטר בו הכתוב אף על פי שאין אונסו גדול יותר ודוחק [ועי' תוס' ב"מ מב. ד"ה אמר שמואל]:

א"ל מודינא לך בבעלי חיים דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעו נטירותא יתירתא. ומעתה לא צרכינן לפרושי ההיא קמיי' בתרתי שהחזירה בצפרא ובהחזירה בצהרים ומעיקרא הוא דלא אסיק אדעתיה האי פירוקא א"ל שאני אומר לסטים מזויין גנב הוא איכא למידק למה ליה לרב יוסף לדחוק נפשיה כולי הא ולאוקמה בלסטים מזויין ולמימר דלסטים מזויין גנב הוא לוקמה בטוען טענת גנב וכששמרה שמירה מעולה אם כספים שקברן תחת הקרקע עמוק עמוק ואם בהמה שהקיפה חומה של ברזל או שחלה הוא שהוא אנוס וי"ל דשומר שכר אינו פטור בכל זה שהתורה מחייבתו בגניבה שהיא קרובה לאונסים ולפיכך אינו פטור עד שיהא עומד ושומר ואי נמי באונס שבי וכדאמרינן בפרק הפועלים עד היכן שומר שכר חייב לשמור עד הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותניא אלו הן אונסין ששומר שכר פטור כמו ותפול שבא ותקחם ובירושלמי אמרו אפילו הקיפה מחיצה של ברזל וכבר כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד ובפרק הפועלים בס"ד ונראה דהיינו נמי דלא מקשי ליה רבא גופיה לרב יוסף מהני דמקשי ליה אביי משום דלרבא אפילו על בעידנא דעייל אינשי וגנא בעידנא דגנו אינשי שומר שכר פטור ולדידיה לא קשיא לן לרב יוסף דאפשר לאוקמינהו בטוען שנגנב הגנבה בעידנא דעל או דגנא בדגנו ובדעיילי אינשי.

החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם תמיד אם בשחרית שדרכן של בעלי בתים להיות בבתיהם אינו חייב ליטפל בה עוד ואע"פ שאינו מקום המשתמר שהרי מ"מ דרכן של בעלי בתים לצאת משם תמיד ורואים אותם ואם היה בצהרים לא נפטר בכך שמן הסתם אין בעל הבית בביתו ואם נגנבה משם חייב אף לדעת האומר שומר חנם הוא שזו פשיעה ודבר זה שאנו פוטרין בשחרית רבותי פרשוה אף בבעלי חיים ולא נאמר בגמרא לדעתם מודינא לך בבעלי חיים כיון דנקיטי ניגרי ברייתא אלא ללמדנו שאף אם נגנבה מביתו חייב אף לדעת האומר שהוא שומר חנם מפני שפשיעה היא כמו שבארנו למעלה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שבבעלי חיים חייב ליטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים ונראין דבריהם בזה ומ"מ אף בזו אין צריך דעת בעלים:

מכיון ששומר אבדה שומר שכר הוא אם טען שנגנבה ממנו ונמצא שהוא גנבה אינו משלם תשלומי כפל שהרי לא היה פוטר עצמו בטענה זו ומ"מ אם טען לסטים מזויין גנבה הימני שהיה פוטר עצמו בטענת גנבה זו הואיל ואונס מעורב בה אם נשבע ואחר כך באו עדים שהוא גנבה משלם תשלומי כפל:

כבר ידעת שארבעה שומרים הם ודיניהם שלשה השואל חייב בכל אף באונסין חוץ ממתה מחמת מלאכה שומר חנם פטור בכל חוץ מן הפשיעה שומר שכר והשוכר חייבים בגנבה ואבדה ואין צריך לומר בפשיעה ופטור מכל האונסין וכל השומרים הבאים לפטור עצמם בטענה נשבעים עליה ומגלגלין בה שלא פשע ולא שלח בה יד כיצד הרי שומר חנם שטען שנגנבה הרי זה נשבע שנגנבה ואינה ברשותו ומגלגלין בה שלא פשע אלא ששמר כראוי ושלא שלח בה יד שאם שלח יד בפקדון קנאה להתחייב אח"כ באונסיה:

בא"ד לכך נראה דרבה לא יעמיד כלל פלוגתייהו וכו' ופלוגתייהו כדשמואל וכו' פי' דהוי כאלו התנה עמו שאם יאבד המשכת אע"ג שההיא קתא דמגלא אבד כל מה שהלוה עליו אע"ג דאינו אלא שומר חנם עליו ולפי זה צ"ל דמתני' דקתני המלוה על המשכון ש"ש הוא אתיא דוקא כר"ע ואיירי נמי בכה"ג שנתן לו למשכון קתא דמגלא והלוה עליה אלפא זוזי אבל לשון מתני' רקתני שומר שכר דחוק קצת לפי זה וק"ל:

בא"ד ורב יוסף כי אוקי פלונתייהו כדשמואל לא קאי ר"א כוותיה וכו' פי' דרבי אליעזר פוטר את המלוה כשנאבד המשכון מכל וכל אף מדמי המשכון א"כ צ"ל דס"ל דהוי שומר חנם דלרב יוסף דאית ליה דהוה שומר שכר הוה ראוי לחייבו עכ"פ דמי המשכון שאבד דהיינו דמי הקתא הואיל וש"ש הוא ודו"ק:

ד"ה כגון שטענו וכו' אך בההוא ק"ו דאין עליו תשובה קשה דבפ' השואל מסיק עלה דקסבר האי תנא לסטים מזויין גזלן הוא וכו'. ר"ל דבשלמא בשמעתין דמתרץ התרצן קסבר האי תנא קרנא בלא שבועה וכו' מתורץ הכל אבל בפ' השואל דמתרץ דקסבר האי תנא לסטים מזויין גזלן א"כ קשה ומה בכך וכו':

מאי לאו נגנבה מביתו ונעל בפניה כראוי שיכולה לעמוד ברוח מצויה דהשתא לאו פשיעותא היא לא ממקום שהחזירה ומיירי שאינו משתמר כלל באותו מקום שהחזירה לשם דהשתא הוי פשיעה דאפילו שומר חנם מחייב. תלמיד הר"פ ז"ל.

ותרתי קתני והכי קאמר החזירה שחרית למקום שיראנה דעייל ונפיק וחזייא ליה אינו חייב ליטפל בה. מסתברא דאורחא דמילתא נקט במאי דקאמר החזירה שחרית דהתם אורחא דמילתא דעייל ונפיק אבל ודאי מסתבר דלא מפטר מוצא אבדה עד דחזי ליה לבעלים דעייל ונפיק. ואפשר דחזי ליה אף כשהחזירה בצהרים והחזירה בצהרים דנקט משום דמסתמא לא עייל ונפיק וכיון דכן לא חזייה הוי מוצא אבדה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה. ואף על גב דקיימא לן כרב יוסף הכי קיימא לן והאי אוקמתא דרבה מסתברא דבעיקר דינא מודה רב יוסף והכי משמע ליה נמי החזירה למקום שיראנה שהמוצא רואה הבעלים שהם במקום שיכולים לראותה. הרא"ה ז"ל. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם תמיד אם בשחרית שדרכן של בעלי בתים להיות בבתיהם אינו חייב ליטפל בה עוד אף על פי שאינו מקום המשתמר שהרי מכל מקום דרכן של בעלי בתים לצאת משם תמיד ורואין אותה. ואם היה בצהרים לא נפטר בכך שמן הסתם אין בעל הבית בביתו ואם נגנבה משם חייב אף לדעת האומר שומר חנם הוא שזו פשיעה. ודבר זה שאנו פוטרין בשחרית רבותי פירשוה אף בבעלי חיים ולא נאמר בגמרא לדעתם מודינא לך בבעלי חיים כיון דנקיט נגרי ברייאתא אלא ללמדנו שאף אם נגנבה מביתו חייב אף לדעת האומר שהוא שומר חנם מפני שפשע כמו שביארנו למעלה. ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שבעלי חיים חייב ליטפל בהם עד שיכניסום לרשות הבעלים ונראין דבריהם בזה. ומכל מקום אף בזו אין צריך דעת בעלים. ע"כ.

לעולם הוא חייב עד שיחזירנה וכו' תימה דילמא בפשיעה הוא דקאמר. וי"ל דהיא סיפא דברייתא דלעיל דקתני נגנבה או שאבדה וכו' ועלה קתני לעולם הוא חייב. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב בשיטה לעולם הוא חייב מקשים בתוספות ושמא כדין שומר חנם קאמר. ומתרצינן דסיפא דברייתא דלעיל היא וקאי אנגנבה ואבדה וכו'. וקשה חדא דקושיא מעיקרא ליתא דלישנא דלעולם קדייק דמשמע לעולם חייב ואפילו נגנבה או אבדה. וכן היא הנוסחא ברוב הספרים מאי לעולם לאו אפילו בביתו וכן ברש"י. ונראה שהתוספות לא גרסי ליה אלא כמו שהוא במקצת ספרים איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו שמע מינה כשומר שכר דמי. ועוד קשה על תירוצם דאם כן דסיפא דברייתא דלעיל היא הוי לן למימר בהדיא איתיביה מסיפא לעולם הוא חייב וכו' כנהוג בתלמוד כי פריך מעיקרא מרישא דברייתא והדר מסיפא אומר בפירוש תא שמע מסיפא. ע"כ. וזה לשון הרא"ה ז"ל איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו כלומר ואף על פי שנגנבה או נאבדה מביתו של שומר אינו פטור ל"ש כשומר שכר דמי ולהכי לא תיפטר עד שיחזירנה לרשותו. ע"כ.

אין לי אלא לביתו לגינתו וכו' הקשה ר"מ מאי פריך רבה לרב יוסף הא לדידיה נמי קשה דמודה רבה בבעלי חיים והאי קרא בבעלי חיים. ותירץ דהאי פירכא אותביה רבה לרב יוסף קודם שחזר בו והודה בבעלי חיים והא דלא אקדמיה משום דרצה לסדר שתי קושיות שהקשה רב יוסף זו אחר זו. הרא"ש ז"ל. ולשיטת הרא"ה ניחא דאפילו דמאי דאמר רבה לרב יוסף מודינא לך בבעלי חיים רצה לומר לענין אבדה דבעלי חיים מודינא לך ולא לענין גנבה כלל אלא לענין אבדה דבעלי היים בלחוד מודינא לך דלא סגי לה שמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אלא דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה ובהכי מיהת סגי ליה לרבה מה שאין כן לרב יוסף דכיון דאית ליה שומר שכר הוי אפילו מקיפו חומה של ברזל אינו פטור אלא אם כן אנסוה מידו. אי נמי שאמדוהו שאם היה שם אינו יכול להציל וכן הוא בירושלמי. ע"כ.

והר"א מגרמישא ז"ל כתב לעיל וז"ל מודינא לך בבעלי חיים וכו' פי' התוספות כגון שנגנבה וכו'. ולפירושם לא יקשה קושיית מהרא"ל בסמוך גבי השב תשיבם דרבא מוקי לה באותו ענין שלא גרמו לו נגרי ברייתא. ע"כ.

היינו ביתו כלומר ולא בעי ריבויא כלל דפשיטא מילתא דמפטרי מדין השבה. הרא"ה ז"ל.

אלא לאו לגינתו שאינה משתמרת שמע מינה בשומר חנם תימא דאכתי מיחייב משום פשיעה כיון דאינה משתמרת. וי"ל דאין משתמרת ברוח שאינה מצויה אבל משתמרת ברוח מצויה דהשתא לאו פשיעותא היא. תלמיד הר"פ ז"ל.

בא"ד דבאלו מציאות לרבה לא הוי לר"ט אלא שומר שכר א"כ לר"ע לא הוי אלא שומר חנם וכו' עכ"ל. נראה שהתוספ' כ"כ לפי שיטתם דר"נ דאמר בהמפקיד נאנסו לא קאי כרבה אליבא דר"ט א"כ מוכח שפיר דלרבה לר"ט לא הוי אלא ש"ש וא"כ נמי לפי סברת האין לומר שכתבו לעיל דהא דמודה ר"נ בשומר דמי אבידה דחייב באונסין היינו משום דבלא"ה הוי ש"ש וזו הסברא כתבו הרבה מהמפרשים לדעת הפוסקים דהלכה כר"י וא"כ כתבו התוספ' שפיר דלרבה באבידה נמי לא הוי אלא ש"ח מעיקרא א"כ השתא נמי משום שכר שימוש אין לו להיות רק ש"ש כמו מפקיד אצל שלחני לר"נ אבל לתירוץ הרא"ש בשם הראב"ד מצינו שפיר למימר דלמסקנא דאלו מציאות אפי' לרבה לר"ט חייב באונסין משום שכר שימוש והא דקי"ל כר"נ דבמפקיד אצל שלחני נאנסו לא היינו משום דלא חשיב השכר שימוש כולי האי שירא להשתמש בהן שמא יתבע הלה פקדונו וא"כ דלרבה לר"ט חייב באונסין יכול להיות דלר"ע הוי ש"ש אפילו לרבה אלא דלא סבר כר"ע ובזה הענין גופא יתפרש לסברתי שאכתוב שם ג"כ לחלוק בין שימוש דדמי אבידה ובין שימוש דמפקיד ע"ש:

שם בגמ' א"ל מודינא לך בב"ח כיון דנקטי להו ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירתא. וקשה דא"כ בבעלים גופייהו נמי נימא הכי ולענין נזקין שאם נאבדה הבהמה מביתו פעם או פעמיים וחזרה יצטרך לשמרו בשמירה מעולה והא דהקילה התורה בשמירתן היינו כל כמה דלא נקט לה ניגרא ברייתא אבל לאח"כ פשיעה היא בשמירה פחותה דהא אפי' ש"ח חייב ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן ועוד דא"כ מצינו תם ומועד לענין שן ורגל וי"ל דמהאי טעמא גופיה משמע דבכל ענין הקילה התורה בשמירתן דא"כ מצינו תם ומועד בשן ורגל ועוד דאדרבא אפילו במועד דקרן קי"ל דסגי בשמירה פחותה אע"ג דנקיט לה ניגרא ברייתא שהרי יצאה ג' פעמים וכ"ש בשן ורגל ומ"ד נמי דמועד בעי שמירה מעולה מיעט הכתוב ולא ישמרנו לזה ולא לאחר. ומ"מ נראה דבשומר אבידה כיון דאמרינן דהיכא דנקטא ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירת' לענין שלא תאבד א"כ ה"ה אם שמרה בשמירה פחותה כשומר חנם ויצאה והזיקה חייב אלא צריך לשומרה שמירה מעולה כש"ש ולפ"ז נראה דמהאי טעמא מייתי הכא האי מלתא דפלוגתא דרבה ור"י משום דנ"מ נמי לענין נזקין במאי דמסקינן דבב"ח מודה דבעי נטירותא יתירא ואף למאי דכתיבנא לעיל דאף ש"ש גופי' א"צ לשומרה שמירה מעולה לענין נזקין דשן ורגל אלא בשמירה פחותה סגי וזה מוכרח מדתנן נכנס הרועה תחתיו מ"מ נ"מ היכא דבבעלים גופא בעי שמירה מעולה כגון בקרן תם או מועד לכל חד כדאית ליה וא"כ שפיר קמ"ל דשומר אבידה הוי ש"ש ובעי נמי שמירה מעולה אבל אי הוי שומר חנם הוי סגי ליה בשמירה פחותה דכלתה לו שמירתו והכי איתא להדיא בפ' שור שנגח דף מ"ה גבי ש"ח גופא וסד"א דה"ה לשומר אבידה וקמ"ל דלא ודו"ק:

עוד ש ם דכיון דנקטי ניגרא ברייתא וכו' לכאורה יש להקשות דא"כ ליבעי השבה מעליא ליד הבעלים ממש דהא ר"ח קאמר בפ' הגוזל דף קי"ח מה"ט גופא דנגרא ברייתא שלא לדעת צריך דעת אלא דשאני הכא בהשבת אבידה דריבתה התורה השבות הרבה כדר"א בסמוך וק"ל ועפ"ז יש ליישב קצת הא דלא משני הכי לעיל בסמוך אלא שאין להאריך כיון שהתוספות מתרצין בע"א:

שם כדר"א דאר"א הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה ויש לתמוה אמאי מייתי מלתא דר"א דהא מברייתא גופא משמע שפיר דקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים והמקשה נמי ידע מזה דע"כ בלא דעת בעלים איירי וא"ל הא דמייתי האי דר"א היינו לאשמעינן דבשאר דוכתי צריך דעת בעלים וא"כ איצטריך לאשמעינן דבהשבת אבידה אינו כן משא"כ המקשה היה סובר דבכל דוכתי נמי לא בעי דעת בעלים הא נמי ליתא דאכתי קשה אמאי מייתי דר"א טפי משאר אמוראי טובא דפליגי בפרק הגוזל בתרא דף קי"ח ויש ליישב לפי מ"ש התוספות שם דלר"א איירי בהשבת אבידה אף ע"ג שכבר ידעו הבעלים שהאבידה היא אצל זה ואפ"ה לא בעינן דעת בעלים ומש"ה קאמר הכא דברייתא נמי איירי כה"ג וא"כ איכא רבותא טפי. אבל המקשה היה סובר דאיירי שלא ידעו בו הבעלים וא"כ ליכא רבותא כלל להני אמוראי דסברי בכל דוכתי נמי שלא לדעת א"צ דעת אבל לדר"א אתי שפיר ועיין שם בתוס' וק"ל:

שם ואי ס"ד ש"ש הוי וכו' קרנא בעי שלומי קצת קשה אמאי לא מוקי לה כגון שטוען שלא נטלה מתחילה על מנת להשיבה לבעלים ואם כן כ"ע מודו דלא הוי ש"ש כיון דלא הוי מתעסק במצוה ולא שייך פרוטה דר' יוסף ואין זה דוחק לאוקמי בהכי כיון דבלא"ה הכא איירי בע"כ מאינש דלא מעלי שהרי רוצה לגוזלה עכשיו בטענות שנגנבה ממנו ועוד דשפיר מצי לאוקמי כגון שלא הכיר בה אם היא של מי שמחויב להשיבה לו וא"כ רצה לזכות בה לעצמו ולא שייך נמי פרוטה דר' יוסף ויש ליישב על פי מה שאכתוב בסמוך:

עוד שם ואי ס"ד ש"ש הוי וכו' וקשה דלמ"ד ש"ח הוי נמי קשה אמאי איצטריך קרא לרבויי שומר אבידה לתשלומי כפל ומ"ש מדין שמירה גופא בשומר אבידה דלא מצרכינן קרא אלא מסברא אמרינן דהוי ש"ח א"כ ה"ה לכפל ויש ליישב דבשלמא לענין שמירה גופא שפיר אמרינן מסברא דהוי ש"ח ליחייב מיהת בפשיעה דמהיכא תיתי לפטור כיון שפשע אבל לענין כפל דקנס הוא סד"א דלעולם אינו חייב אלא היכא שנעשה שומר מדעת בעלים אבל לא בשומר אבידה קמ"ל דאפ"ה חייב ועי"ל דלמאן דס"ל שומר אבידה כש"ח דמי היינו מהאי קרא גופא מדמרבי ליה קרא לענין כפל וס"ל דבש"ש לא שייך כפל דלסטים מזויין גזלן הוא ובזה נתיישב נמי מה שהקשיתי בסמוך דלמא קרא איירי כשלא נטלה ע"מ להחזירה דא"כ תקשה ל"ל קרא ובזה יש ליישב ג"כ הא דבהאי קרא קמא לא כתיב אלא כסף או כלים ובפרשה שניה דש"ש כתיב בהמה ולפמ"ש א"ש למ"ד שומר אבידה כש"ח דמי ובש"ח דוקא מצינו כפל אבל לא בשומר שכר וא"כ לא מצי למכתב בהמה דבב"ח כ"ע מודו דשומר אבידה חייב בגניבה ואבידה משום דנקט ניגרא ברייתא וא"כ לא משכחת ביה כפל בטוען טענת גנב אלא בכסף וכלים ודו"ק. ואף ע"ג דבקרא דעל כל דבר פשע כתיב ב"ח ע"כ לא קאי אלא אשומר אבידה דאל"כ תקשה מהכא נמי אף למ"ד שומר אבידה כש"ח דמי אמאי משלם כפל דהא בבע"ח כ"ע מודו דחייב בגניבה ואבידה וכיון דס"ל ליסטים מזויין גזלן הוא לא משכחת כפל בב"ח אע"כ דקרא דעל כל דבר פשע לא קאי אלא בטוען טענת גנב בפקדון ולא באבידה אלא בכסף או כלים:

בפרש"י בד"ה טענת גנב וכו' ונמצא שבידו הוא משלם ת"כ עכ"ל היינו דוקא שנשבע ע"ז שנגנבה ממנו ועי' בפ' מרובה:

בתוספות בד"ה כגון שטענו כו' אך בההוא ק"ו שאין עליו תשובה קשה דבפ' השואל וכו' אכתי יש עליו תשובה דמה לש"ש שכן משלם כפל בטוען גניבה באונס עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דהא אמאי דילפינן לחייב שואל בגניבה ואבידה מק"ו דש"ש קאי האי פרכא וא"כ היאך שייך למיפרך מה לש"ש שכן משלם כפל בטענת גניבה באונס משא"כ בשואל שהרי בשואל גופא אם נאמר דפטור מגניבה ואבידה שייך ביה טענת כפל אפילו בגניבה באונס כיון שרוצה לפטור עצמו מן הקרן דודאי לא שייך להחמיר לענין קרן בגניבה באונס מבלא אונס אבל מלסטים מזויין פריך שפיר דמצינו ביה כפל לש"ש משא"כ בשואל שהרי חייב בקרן דהיינו שבויה דמרבינן בריש פרק השואל להדיא לחיובא וראוי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו ויתבאר בפ' המפקיד ובפ' השואל בעז"ה: