מסכת בבא קמא דף מ״ב עמוד א׳

משכח רברבי ברישא שקיל להו וכי הדר משכח זוטרי שקיל הכא נמי אע"ג דראייה גדולה אמר ליה ברישא כי הדר משכח ראייה זוטרתי אמרה ניהליה:

משכח זוטרי ברישא שקיל להו סבר דלמא לא משכח אחריני וכי הדר משכח רברבי ולית ליה מנא כולי האי דליחזקינהו לכולהו שדי זוטרי ושקיל רברבי ה"נ המית אמר ליה ברישא דאכתי לא הוה ידע ליה מילתא דעדיפא מיניה כי הדר משכח הך הדר ביה מקמייתא:

מדמי ולדות נגח את האשה ויצאו ילדיה:

כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ולא שוורים:

אף שוורים דפטר להו קרא מועדים הוא דפטר אבל תמין ליחייבו:

כתב רחמנא ובעל השור נקי למימר דלא דרשינן אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים אלא תם פטור ומועד חייב:

גבי בושת נמי דקיימא לן (לקמן בבא קמא דף פז.). שורו שבייש פטור ונפקא לן מכי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה ממון דהיינו בושת נימא הכי כו':

וכ"ת ה"נ דלרבי יוסי הגלילי משלם מועד ממון בושת:

הא תם מיחייב לא בעי למימר תם שמחויב ממה שהמועד פטור דאטו משום דאייעד יהיה פטור יותר אלא ה"ק דמועד יהיה פטור שלא לחייבו בהעדאה יותר מתם והא דקאמר יציבא בארעא משום צד תמות הקל שאין משלם אלא מגופו חייב צד מועדת לא כ"ש:

כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור ואצטריך למיכתב אנשים דאי לא כתב אלא בעל השור נקי הוה מוקמינן נקי מחצי כופר והוה מחייבינן בין תם בין מועד בדמי ולדות אבל השתא דכתיב אנשים למעוטי מועד אית לן לאוקמי פטור דנקי אתם דלא להוי יציבא בארעא וכו':

כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב ונקי מדמי ולדות דקתני לאו לפוטרו מדמי ולדות אצטריך אלא כלומר דוקא תם פטור מדמי ולדות ואי לא כתב אנשים כלל הוי פטרינן נמי במועד דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדפירשתי לעיל (בבא קמא לח.) ולהכי כתב אנשים דליתי נקי לגלויי עליה דלא משתעי אנשים ולא שוורים אלא בתם והא דתניא בהחובל (לקמן בבא קמא דף פז.) שור אין משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות משמע דאיירי במועד דמשלם נ"ש ועוד דומיא דאדם ואפילו הכי פטור מדמי ולדות ההיא כר"ע אתיא:

גבי בושת נמי נימא הכי אנשים כו' דגבי בושת כתיב כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו דמאיש בעמיתו לא נפקא אלא צער לחודיה וריפוי ושבת נפקא מהזה כדאמרינן בהמניח (לעיל בבא קמא דף לג.) ואפילו לר"ע דמאיש בעמיתו נפקי כולהו מודה הוא דבושת לא נפיק מיניה אלא צער וריפוי ושבת שרגילין להיות ע"י חבלה דומיא דנתינת מום אבל בושת דרגיל להיות רוב פעמים בלא חבלה לא נפיק מאיש אלא מאנשים וא"ת וריפוי ושבת בין לר"ע ובין לרבנן לילף מאנשים דכתיב גבי ריפוי ושבת וכי יריבון אנשים וי"ל דקים ליה לגמרא דההוא אנשים אתא לדרשה אחרינא ומהאי טעמא נמי א"ש דלא פריך גבי ריפוי ושבת נמי נימא הכי אבל ההוא דבושת קים לן דלמעוטי שוורים אתא והא דלא פריך גבי צער נמי נימא הכי דכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו שור דומיא דאיש כו' משום דניחא ליה למפרך מקרא דאנשים דומיא דההיא דאיירי בה:

בכוונה תליא מילתא פ"ה דס"ל כר"ש דאמר באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וכיון דפטור ממיתה חייב בדמי ולדות דלית ליה דתנא דבי חזקיה וקשה לר"י וכי היה תמה רב אדא בר אהבה על אביי ורבא אם סבורין כרבנן ועוד דצריכא למימר דרב אדא וברייתא דרב חגי דרומאה פליגי אתנא דבי חזקיה וה"ל למפרך הכא כדפריך רבא עליה דרב דימי פרק אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה ונראה לר"י דרבא ואביי לא היו פוטרין שוורים מדמי ולדות מנקי אלא דוקא היכא דלא נתכוונו לאשה דומיא דאנשים דמשתעי בהו קרא אבל נתכוון לאשה עצמה חייב מדלא קאמר אנשים אין אסון יענש הא יש אסון לא יענש בין נתכוונו זה לזה בין לא נתכוונו זה לזה אלא לאשה עצמה ולא שוורים דבין הכי ובין הכי יענש כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור והוה משמע שפיר דפטור בכל ענין אלא ודאי בנתכוונו לאשה עצמה חייבין לאביי ורבא ואע"ג דבאנשים פטירי טפי כשמתכוונים לאשה היינו משום דשייך בהו קם ליה בדרבה מיניה אבל בשור לא שייך ופריך רב אדא בר אהבה והא ע"כ בכוונה תליא מלתא לרבי דדריש בהנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) ונתתה נפש תחת נפש ממון ולית ליה לא חלקת בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג וסובר רב אדא דהוא הדין לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא שיש לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג לא נלמוד עוד שום פטור ממון כשאין מתכוין מכח הקישא ואע"ג דאית ליה הקישא לענין שאר דברים וא"כ לדידיה אנשים אפילו יש אסון באשה יענשו ולדידיה יש לנו לפטור בשוורים אפילו נתכוונו לאשה שאי אפשר לרבי לדרוש אלא כמו שדורש אחרי כן ומדרבי נשמע לכולהו תנאי שלא מצינו מחלוקת זה ביניהם ואביי ורבא סבירי להו דדוקא למאי דגלי קרא כגון לדמי הנהרג לרבי גלי אבל בשאר ממון לא גלי וכן מוכח בהפרה (לקמן בבא קמא דף מט.) דאביי ורבא סבירי להו שהוא חייב בשוורים כשנתכוין לאשה עצמה דתנן שור שהיה מתכוין לחבירו והכה אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ודייקינן בגמרא טעמא דנתכוין לחבירו אבל נתכוין לאשה משלם נימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה משמע דלרבא ואביי ניחא דמחייבי ומתניתין דהחובל (לקמן בבא קמא דף פז.) דפטר שור מדמי ולדות דוקא כשלא נתכוין לאשה דומיא דאנשים דקרא:

ר' יוסי הגלילי אומר נקי מדמי ולדות כלומר מחצי דמי ולדות והא דלא מוקמי ליה לחצי כופר משום דקסבר דמשלם הוא חצי כופר ותמיהא לי מי דחקו לר' יוסי לפטור בולדות ויחייב בחצי כופר ומסתברא משום דקא סבר דכל נזקי השור כל שבמועד נזק שלם בתם חצי נזק וכיון שבמועד משלם כופר שלם בתם חצי כופר אבל בולדות לא חייב הכתוב בהדיא נזק שלם של ולדות במועד שנאמר שיהא התם משלם החצי אלא אדרבה הוצרך הכתוב ללמדנו שבתם פטור כדי שנלמוד מן התם למועד מדפטר בתם שמע מינה שבמועד משלם דמים שלמים של ולדות שלא הוצרך הכתוב לפטור חצי ולדות בתם מחמת עצמו של תם דמנא תיתי אדרבה הייתי אומר דבין תם בין מועד אנשים חייבים שוורים פטורים אבל כתב רחמנא ובעל השור נקי לפטור את התם ללמדנו דתם פטור מועד חייב.

אלא מעתה גבי בשת נמי נימא הכי דהא גבי בשת נמי כתיב אנשים דכתיב וכי ינצו אנשים איש באחיו וקרבה אשת האחד ושלחה ידה והחזיקה במבושיו ומשם למדנו לבושת ובשת דנקט לאו דוקא אלא ה"ה לשאר ד' דברים והתם נמי כתיב וכי יריבון אנשים.

מתקיף לה רב אדא בר אהבה אנשי כי נתכוונים וכו' פירש"י ז"ל דאביי ורבא ס"ל כרבנן דאמרו בפרק הנשרפין נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ולפיכך כל שיש אסון באשה לא יענשו דקם ליה בדרבה מיניה ורב אדא בר אהבה אית ליה כר' שמעון דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ולפיכך אפילו יש אסון באשה כל שאין דין אסור בהורג יענשו דלית ליה דרב חזקיה דאמר מכה אדם לא חלקת לחייב ממון אלא לפוטרו ממון והקשו בתוס' וכן הראב"ד ז"ל א"כ אטו מאן דאית ליה כרבנן מתקיף ליה רב אדא בר אהבה דס"ל כר' שמעון ופי' הראב"ד ז"ל דכולהו בנתכוון להרוג את זה והרג את זה ס"ל דחייב כרבנן אלא דאביי ורבא ס"ל דכל שיש אסור באשה לא יענשו ואפילו לא נתכוון להרוג את חברו אלא שזרק עליו אבן שאין בה כדי להמית את חברו ולא אשה שאינה הרה ויש בה כדי להמית הרה ואע"פ שאין הממית חייב מיתה וכדתנן בפרק הנשרפין ואמר להו רב אדא בר אהבה וכי באסון דאשה תליא מלתא הא לא תליא אלא בכונה כלומר אע"ג דאיכא אסור באשה כיון שלא נתכוון לשום הריגה ולא היה בה כדי להמית את חברו ופטור ממיתה יענשו דע"כ לא קאמר תנא דבי חזקיה לא חלקת לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון אלא בשנתכוין זהו תורף פירושו של הרב ז"ל ואני תמה בדברי הרב ז"ל והא תנא דבי חזקיה תני אף מכה אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד ושוגג הוא שלא נתכוון כלל להרוג וכדאיתא התם בפרק הנשרפין דאמרי מאי בין מתכוין לשאינו מתכוין כלל היינו שוגג אלא שנתכוון להרוג את זה והרג את זה ושוגג שאינו מתכוון כלל אלא אפשר לפרש דרב אדא בר אהבה לית ליה דתנא דבי חזקיה בשוגג ושמא היינו ברייתא דאייתי רב חנא מדרומאי.

שור שנגח את האשה ויצאו ילדיה אפילו היה מועד פטור מדמי ולדות בין נתכון לה בין שלא נתכוון לה ואין צריך לומר בתם וכן שורו שבייש בין תם בין מועד פטור:

אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אם נתכון לה אע"פ שהמיתה בשוגג פטור מן התשלומין הרי יש כאן דין מיתה וכבר בארנו שכל שיש בו דין מיתת בית דין לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד ליפטר מן התשלומין:

לא נתכוון לאשה יש מי שאומר שזה כמי שאין שם מיתת בית דין ומשלם דמי ולדות וכשאנו משיבים עליהם אותה שאמרנו למעלה בשם חזקיה שכל שיש שם דין מיתה אע"פ שאין שם מיתה כלל פוטרת מממון הם משיבים שלא נאמר כן אלא בשהיתה לו על זה כונה בעלמא אלא שלא התרו בו או שלא כיוון להמית אבל כל שלא כיוון לזה כלל אין אומרין כן ונמצא שאין זו של רב אדא בר אהבה חולקת עם זו של חזקיה והוא שרוב פוסקים פסקו את שתיהם על הדרך שכתבנו ולדעת חכמי הצרפתים חלוקות הם זו בזו ומאחר שהלכה כחזקיה בזו פטור לגמרי אע"פ שלא נתכוון לה כלל ולדעתם אין הלכה כרב אדא בר אהבה וכן היא שנויה בתשיעי של סנהדרין בהדיא וכן פסקוה גדולי המחברים ויש אומרים שאף גדולי הפוסקים לא הביאו זו של רב אדא אלא להודיע ששוורים אפילו נתכוון לאשה פטורים מדמי ולדות שאביי ורבא היו חלוקים בה:

ומ"מ אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה חייב בדמי ולדות על כל פנים:

בד"ה כתב רחמנא בעל כו' ואיצטריך למכתב אנשים כו' הוה מוקמינן נקי מחצי כופר כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאי לא הוה כתיב אנשים לא הוה ממעטינן מנקי אלא תם אבל מועד חייב דאין סברא לומר לרב עולא תם ומכ"ש מועד אלא די"ל כמ"ש לקמן דודאי הוה פטרינן נמי מועד משום דמסתמא לא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם וק"ל:

בד"ה כתב רחמנא כו' ואי לא כתיב אנשים כלל הוה פטרינן נמי במועד כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר הכא לרבא כמ"ש לעיל דאי לא הוה כתיב אלא בעל השור נקי הוה מוקמינן נקי מחצי כופר כו' דהכא אי הוה מסתבר לאוקמי נקי מחצי כופר א"כ השתא נמי דכתיב אנשים לית לן לאוקמי דאתא נקי לגלויי אאנשים דמשתעי בתם דוקא אלא דמאנשים ממעטינן אפי' מועד ונקי אתא לחצי כופר משא"כ לעיל דמוקמינן ליה לפטור תם משום דלא ליהוי יציבא בארעא כו' ודו"ק:

בד"ה בכוונה תליא מלתא כו' ועוד דצ"ל דרב אדא כו' וה"ל למפרך הכא כדפריך כו' עכ"ל לפר"י נמי צריך לומר דמלתיה דרב אדא וברייתא דרב חגי אליבא דרבי דפליג עליה דחזקיה בהא דיש לחלק בין מתכוין לאין מתכוין לענין דמי הנהרג מיהו לא בעי למפלגי עליה בהא אלא דמדרבי נשמע נמי לחזקיה דמחייב בשורים אפילו נתכוונו משא"כ לפרש"י דעיקר תמיהת רב אדא הוא משום דסברי כחזקיה ודו"ק:

ד"ה הא תם מחייב לא בעי למימר תם שמחויב ממה שהמועד פטור וכו'. ר"ל שיהא המועד פטור לגמרי אפילו מחצי נזק ותם יהא חייב בחצי נזק וקל להבין:

ד"ה בכוונה תליא מילתא וכו' ונראה לר"י דרבא ואביי וכו' כלל הענין של פירושו של ר"י הוא דרב אדא לא פריך לאביי ורבא שיסברו כר' שמעון אלא אהא פריך ליה דמחייבי אביי ורבא בנתכוין לאשה והכי פריך כי היכי דלרבי דדריש האי ונתתה נפש תחת נפש ממון ופטור ממיתה ע"כ הכי אצטריך האי אנשים אנשים הוא כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה וכו' ולפי דרוש זה קאי נקי אפי' אמתכוין לאשה דפטור בשוורים מדמי ולדות א"כ מדרבי נשמע ג"כ לרבנן דפטרי בשוורים אפילו במתכוין לאשה וא"כ איצטריך לרבנן למדרש האי אנשים בענין שיהא נשמע פטור בשוורים אפי' במתכוין ואע"ג דא"א למדדש למדרש לרבנן אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו וכו' מ"מ יש לדרוש הכי אנשים אין אסון יענש הא יש אסון לא יענש בין נתכוין זה לזה בין נתכוונו לאשה עצמה ולא שוורים דבין הכי ובין הכי יענש כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור ר"ל בכל ענין והא דנקטי התוס' לר' ולא נקטי ר' שמעון משום דר' דריש בהדיא ונתתה נפש תחת נפש ממון ור"ש אע"ג דס"ל איהו דנתכוין לזה והרג זה פטור ממיתה יכול להיות נמי דפטר ג"כ מממון כתנא דבי חזקיה דפטרי ממיתה וממון ולתנא דבי חזקיה צריך לומר דהאי ונתתה נפש וכו' היינו מיתה ודרשי הכי ואם אסון יהיה פי' דין אסון דהיינו שנתכוין לאשה עצמה ונתתה נפש תתת נפש נפש ממש (וע"ש בתוס' פרק הנשרפין):

נקי מדמי ולדות כלומר מחצי דמי ולדות והא דלא מוקמינן ליח לחצי כופר משום דקסבר דמשלם הוא חצי כופר. ותמיהא לי מי דחקו לרבי יוסי לפטור ולדות ולחייב בחצי כופר. ומסתברא משום דקסבר דכל נזקי השור כל שבמועד נזק שלם בתם חצי נזק וכיון שבמועד משלם כופר שלם בתם חצי כופר אבל בולדות לא חייב הכתוב בהדיא נזק שלם של ולדות במועד שנאמר שיהא התם משלם החצי אלא אדרבה הוצרך הכתוב ללמדנו שבתם פטור כדי שנלמוד מן התם למועד מדפטר בתם שמע מינה שבמועד משלם דמים שלמים של ולדות שלא הוצרך הכתוב לפטור חצי ולדות בתם מחמת עצמו של תם דמנא תיתי אדרבה הייתי אומר דבין תם ובין מועד אנשים חייבים שוורים פטורים אבל כתב רחמנא ובעל השור נקי לפטור את התם ללמדנו דתם פטור הא מועד חייב הרשב"א ז"ל. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל נקי מדמי ולדות דלעיל מיניה כתיב חייב בדמי ולדות. ע"כ.

כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור וא"ת למה לי למכתב אנשים כלל הא כיון דתם פטור מבעל השור נקי אם כן ממילא ידעינן דמועד פטור דלא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדפירש"י לעיל. וי"ל דאי לא כתיב אנשים הייתי אומר בין תם בין מועד חייב בדמי ולדות ובעל השור נקי הוה מוקמינן ליה לחצי כופר כרבי אליעזר דהכי מסתבר טפי אבל השתא דכתיב אנשים למעוטי מועד אית לן לאוקמי ובעל השור נקי לפטור תם מדמי ולדות כיון שכבר מיעטו צד מועדות סברא הוא לאוקמי מיעוטא דנקי לפטור נמי צד תמות. תלמידי הר"פ ז"ל.

כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב כתבו בתוספות ואי לא כתיב אנשים כלל הוה פטרינן מי במועד וכו'. ואין לתרץ כדלעיל דאי לא כתיב אנשים הוה דרשינן נקי מחצי כופר והוה מחייבי תרווייהו בדמי ולדות דאם כן השתא נמי דכתיב אנשים מנלן מועד חייב ותם פטור נימא דמועד פטור וכל שכן תם ואיצטריך אנשים דלא נדרוש חצי כופר. הרא"ש ז"ל. וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל כתב רחמנא ובעל השור נקי. וא"ת למה לי אנשים בלאו הכי נמי יודעים דתם פטור דגלי קרא נקי ומועד חייב דלא גלי קרא דהא השתא לא מסתבר ליה לאוקמי נקי לדרשא אחריני וטעמא איכא כמו שאפרש לקמן בשילהי שמעתין. וי"ל דאי לאו אנשים הוה אמינא כיון דתם פטור מנקי מועד נמי פטור דלא חייב הכתוב מועד אלא במקום שחייב בתם ולהכי כתיב אנשים דהשתא על כרחך אתא בעל השור לומר דלא ממעטינן מאנשים רק שוורים תמין ולא מועדין. וא"ת והלא קאמר בברייתא נקי מדמי ולדות משמע דאתא ונקי לפטורא. וי"ל דהכי קאמר נקי מדמי ולדות אותו שור דאיירי ביה קרא דהיינו תם ואין שור אחר נקי דהיינו מועד אלא משלם כופר שלם. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות הוה פטרינן נמי במועד דלא מחייב וכו' פירוש מכח נקי. וקשה אם בא נקי לפטור מועד מדמי ולדות אם כן לכתוב נקי גבי מועד כדאמרינן לעיל דאם בא רעהו להקל על הדיוט שנגח להקדש לכתביה לרעהו גבי מועד. וי"ל דבשלמא לעיל שאנו מחמירין על הדיוט שנגח להקדש לכתביה לרעהו גבי מועד אלא ודאי מדכתיב רעהו גבי תם שמע מינה שבא להחמיר על הדיוט שנגח להקדש שאפילו תם משלם נזק שלם אבל נקי דלא בא אלא לפטור לא שייך לומר ליכתביה גבי מועד כיון דממה נפשך בא לפטור. ועוד תירץ מורי הרב על שם רבו ה"ר ישראל דלא שייך לכתוב נקי גבי מועד דבשלמא גבי תם דאם הרג את האדם בכוונה והוא נסקל שייך לומר שפיר נקי לגמרי מדמי ולדות בחד צד דהיינו היכא שהרג בכוונה דכיון דנסקל הביאהו לבית דין וישלם לך אבל מועד לא תמצא שיהא נקי בשום צד שהרי משלם מן העלייה הילכך לא שייך לכתוב נקי במועד. עוד כתבו בתוספות ולהכי כתיב אנשים דליתי נקי לגלויי עליה וכו'. וקשה למה הוצרכו התוספות לומר דליתי לגלויי עליה יאמרי מדאיצטריך נקי שהוא מיותר אתא לאשמועינן דלא משתעי אנשים ולא שוורים אלא בתם. וי"ל דהוצרכו לומר מכח גלויי דאי מדאיצטריך קודם שהייתי אומר מדאיצטריך יותר הייתי דורש נקי לחצי כופר ולא הייתי עושה ממנו מדאיצטריך על כן הוצרכו לומר דאתא לגלויי שיש לי לדרוש כך אנשים ולא שוורים דאינן דומים לאנשים דהיינו תמין פטורין אבל דומין לאנשים דהיינו מועדין חייבין. גליון.

גבי בושת נמי נימא הכי תימה דמכל ארבעה דברים נמי הוה מצי למפרך דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו דומיא דאיש מועד וכל שכן תם כתב רחמנא בעל השור נקי השור תם פטור ומועד חייב. וי"ל דניחא ליה למפרך מקרא דאנשים דומיא דההיא דאיירי ביה ומיהו מרפוי ובושת הוה מצי למפרך מקרא דוכי יריבון אנשים אלא חדא נקט. וא"ת והיכי בעי לחיובי מועד בבושת והא כתיב קרא איש בעמיתו וכו'. וי"ל דלשאר דברים מוקמינן ליה חוץ מבושת דגלי ביה קרא. ועוד נראה דמאיש בעמיתו לא נפיק אלא צער וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ. וה"ר ישעיה ז"ל כתב דאין להקשות אמאי שביק וכי יריבון אנשים דכתיב התם ואקשי ליה מבושת דבפרשת וכי יריבון יש דינים אחרים דכתיב ונקה המכה מלמד שחובשין אותו ואמרינן נמי דאומדין אותו ולא איכתביה כולה אלא משום דין ריפוי ושבת והוה אמינא דאנשים ולא שוורים אשאר דינים קאי אבל פרשה דוקצותה את כפה כולה משום דין בושת הוא דכתיבא וקאי לה אנשים ולא שוורים. ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל וז"ל גבי בושת נמי נימא הכי. צריך לומר דהא דלא נפקא בושת לרבנן מקרא דהזה משום דמסתברא דכוותה דנזק קא ממעט דהיינו שבת וריפוי אבל צער ובושת לא דמי ליה. ע"כ. כתבו בתוספות אבל בושת דרגילה להיות רוב פעמים בלא חבלה לא נפיק מאיש אלא מאנשים פירוש לפי בושת דהיינו שורו שבייש פטור. וקשה אם כן מאי צריך קרא דאיש בעמיתו לשור שחבל באדם דפטור מצער מהיכא תיתי שיהא חייב דאיצטריך קרא לפוטרו דאי מק"ו מאדם ומה אדם שפטור מכופר חייב בצער שור שחייב בכופר אינו דין שחייב בצער איכא למפרך מה לאדם שכן חייב בבושת תאמר בשור שפטור מבושת. וי"ל דלא קשה דסומא שבייש יוכיח שפטור מן הבושת וחייב בצער אף אני אביא שורו שאף על פי שפטור מן הכופר וכו' איכא למפרך מה לאדם שכן חייב בצער והשתא לא תוכל לומר סומא יוכיח שהרי הוא חייב בצער ואם כן מדאיצטריך אנשים לפטור שור מבושת שמע מינה שהיה חייב ומהיכא תיתי לחייבו בבושת דאיצטריך קרא למפטריה. וי"ל דאיצטריך אנשים ולא שוורים לגלויי על אנשים בעלמא דהיכא שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב. וקשה והרי דבר זה ילפינן מוקצותה את כפה דאיירי שנתכוונה להזיק ולא נתכוונה לבייש ואפילו הכי חייבת בבושת ואם כן הדרא קושיא לדוכתה אנשים למה לי. וי"ל שמכח קושיא אחרת מתרץ הכל דהשתא קשה מה צריך וקצותה לנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש דחייב דהא מאנשים ילפינן לה כדאמרינן השתא. ועוד דקשה מדאיצטריך אנשים לפטור שור מבושת שמע מינה דאדם פטור מכופר דאי חייב בכופר אמאי איצטריך אנשים לפטור שור מבושת מהיכא תיתי לחיובא אי מק"ו דאדם שפטור מכופר חייב בבושת וכו' הא אמרת דאדם חייב בכופר אם כן אם כופר יושת עליו למה לי דדרשינן עליו ולא על אדם והרי הוכחנו דעל כרחך אדם פטור מכופר. הילכך נראה לתרץ שבזה התירוץ יתורץ הכל דיש לומר דקודם שהייתי עושה מדאיצטריך הייתי עושה כך אנשים היכא שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב ולא שוורים דאף על פי שלא נתכוון להזיק חייב בבושת והייתי מחמיר לחייב שור בבושת מעתה איצטריך אם כופר יושת עליו דהא ליכא השתא מדאיצטריך כיון דשור חייב בבושת ואיצטריך נמי וקצותה את כפה לדרוש ממנו אנשים דהיכא דנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב ולא שוורים דבכל ענין שביישו פטורין.

אלא מעתה גבי בושת נמי נימא הכי תימה דבכל מקום שאומר התלמוד אלא מעתה פירושו אי אמרת בשלמא והכא היכי הוי אי אמרת בשלמא והלא מעיקרא נמי כשאמר מועדין ותמין פטורין היה קשה לומר רבי יוסי הגלילי אומר פטור מדמי ולדות ומבושת. ויש לומר דהכי פירושו אי אמרת בשלמא כדאמרינן לעיל דתמין ומועדין פטורין לא איצטריך ליה לרבי יוסי הגלילי להזכיר בושת כיון דבין תמין ובין מועדין פטורין אבל השתא דאמרת גבי בושת נמי תמין פטורין מועדין חייבין היה לו לרבי יוסי להזכיר פטור מדמי ולדות ומבושת כדי להשמיענו הדין דמועד חייב ותם פטור. גליון. ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו זה לשונם אלא מעתה גבי בושת נמי נימא הכי פירוש כיון דדרשת ולא שוורים הדומין לאנשים ולא ממעטי שוורים תמין אלא מק"ו גבי בושת נמי נימא הכי דהא מועד חייב בבושת מדרשא דנקי כי היכי דדרשת גבי דמי ולדות. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה הואיל ודייקת הכי תם פטור ומועד חייב גבי בושת נמי נימא הכי דכתיב כי ינצו אנשים וגומר אף על גב דבושת בהאי ענינא לא כתיב נימא שבא בעל השור נקי לחייב המועד הואיל וארבעה דברים כתובים באותו ענין ושוורים פטורין ואפילו מועדין מדכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו בא בעל השור נקי לחייב מועד בבושת דבושת לא כתיב גבי איש בעמיתו וכיון שנתכוון להזיק יהא חייב אף על הבושת. ורבי יוסי הגלילי לא אמר הכי דהא לא קתני נקי מדמי ולדות ומבושת אלמא מועד נמי פטור. לאו משום דקסבר מועד נמי פטור אלא משום דקסבר תם נמי חייב בבושת כדקא סבר בחצי כופר הא לא אפשר דאם כן אנשים לא ממעט ולא מידי. ע"כ. ליתני מדמי ולדות ומבושת לאו דוקא מדאיצטריך נקי לא ידעינן אלא חד כלומר מאי חזית טפי למדרשיה הכי מבושת גבי בושת. הקשה מהר"א למה צריך איש כי יתן מום וגו' למעוטי מצער הא מאדם באדם לא אתי שכן משלם בושת. ותירץ דסוגיא משמע דאי לא אתא למעוטי שור ממילא מקרא מלא דבר הכתוב. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה וכו' הא דנקיט בושת כל שכן ודאי לארבעה דברים דכתיבי לעיל מינה בההוא ענינא אלא משום רבותא נקט בושת כלומר דאפילו בבושת דלא כתיב בההוא ענינא נימא הכי. ואפילו בבושת נמי נימא דמועד חייב והשתא לפום פשטא מסתברא דהוא הדין דיכול לאקשויי אם איתא דכן הוא דבעל השור נקי אתא למימר דתם פטור ומועד חייב אנשים דכתב רחמנא תו למה לי. אלא דאפשר דהוה יכול לדחויי דכיון דכתב רחמנא אנשים איצטריך ודאי למכתב ובעל השור נקי אבל השתא ודאי דכתב רחמנא ובעל השור נקי תו לא הוה מצטריך למכתב אנשים כלל. ואפשר דאתי לדרשא אחריני וכיון דאיצטריך למכתב אנשים איצטריך למכתב ובעל השור נקי להכי עדיפא ליה הא דאמר וכי תימא הכי נמי לרבי יוסי הגלילי דתם פטור מארבעה דברים ומועד חייב ליתני בעל השור נקי רבי יוסי הגלילי אומר פטור מדמי ולדות ומבושת דאי אמרת דלא שמע מינה תרתי מאי פסקא דשמע מינה הא ולא הא. אין אסון וכו' לא יענשו אפילו שלא בכוונה דסבירא ליה כתנא דבי חזקיה ולא שוורים דאף על גב וכו' יענשו מדמי ולדות דליכא למימר בהוא דקם ליה בדרבה מיניה הדר כתב רחמנא וכו' למימר דתם פטור. והשתא הדרינן למימר דליכא למדרש אנשים ולא שוורים הדומין וכו' אלא אנשים ולא שוורים וסתמא היינו תמין דאפילו כתב רחמנא הכי בהדיא אנשים ולא שוורים לא משמע אלא תמין. וליכא למימר דהתם דייקינן אנשים ולא שוורים כלל ואפילו מועדין דכי מיירי במועדין בהדיא מדכר להו והיינו דלא הוה דרשינן הכי מעיקרא אנשים ולא שוורים כלל וכלל ודרשינן אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים מהאי טעמא דכתיבנא דרחמנא לא איירי בסתמא במועדין. והשתא תו לא הוי סתמא אלא כמפרש כיון דשוורים הדומין לאנשים קאמר. והשתא דהדרינן מדרשא דאנשים ולא שוורים הדומין לאנשים אלא אנשים ולא שוורים סתם ליכא למימר אלא תמין מסתמא כדפרישנא וכיון דכן גבי ארבעה דברים דכתיב בהו אנשים ואיכא למעוטי שוורים מיניה כדאמרינן הכא ליכא למעוטי אלא סתם שוורים דהיינו תמים אי לאו דכתיב כמשפט הזה דכתיב גבי מועד וממעטינן מיניה ארבעה דברים כדאיתא לעיל לרבנן או משום דכתיב מיעוטא אחרינא איש בעמיתו כדאיתא לעיל לרבי עקיבא וכיון דאיכא תרי מיעוטי ממעטינן אפילו מועד אבל בנזק ודאי לכולי עלמא חייב דכיון דבנזקי ממונו חייב כדאיתא בהדיא שור בשור כל שכן בניזקין שיזיק השור לגופו. ולפום טעמא דקושיא דאביי ודאי איש בעמיתו מיותר וקשיא אלא אביי לא איכפת ליה אהא דלא אתי אלא למפרך ומכל מקום שמע מינה דלא דרשינן הכי אנשים דקרא דאם כן תיקשי אנשים דכתיב גבי בושת והוא הדין גבי ארבעה דברים. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל. הדר כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי ומכל מקום איצטריך אנשים דאי לא כתיב אנשים הוה מוקמינן נקי מחצי כופר והוה אמינא דאנשים ושוורים שווים כתב רחמנא אנשים לומר ולא שוורים ואי לא נקי הוה מחייבנא שוורים יותר מאדם כתב רחמנא נקי דפטורין לגמרי בין יש אסון בין אין אסון. ה"ר ישעיהו ז"ל.

מתקיף לה רב אדא בר אהבה וכו' פירש הראב"ד ז"ל דכלהו בנתכוון להרוג את זה והרג את זה סבירי להו כרבנן דחייב אלא דאביי ורבא סבירא להו דחייב בכל שיש אסון באשה ולא יענשו ואפילו לא נתכוון להרוג את חבירו אלא שזרק עליו אבן שאין בה כדי להמית את חבירו ולא אשה שאינה הרה ויש בה כדי להמית הרה ואף על פי שאין הממית חייב מיתה וכדתנן בפרק הנשרפין. ואמר להו רב אדא וכי באסון דאשה תליא מילתא הא לא תליא אלא באסונה כלומר אף על גב דאיכא אסון באשה כיון שלא נתכוון לשום הריגה ולא היה כדי להמית את חבירו ופטור ממיתה יענשו דע"כ לא קאמר תנא דבי חזקיה אלא בשנתכוון לשום הריגה אבל כשלא נתכוון לשום הריגה חייב ממון. ואני תמה בדברי הרב ז"ל והא תנא דבי חזקיה תני אף מכה אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד ושוגג הוא שלא נתכוון להרגו וכדאיתא התם בפרק הנשרפין דאמרינן מה בין מתכוון וכו' אילימא שאינו מתכוון כלל היינו שוגג אלא שנתכוון וכו'. אלא דאפשר לפרש דרב אדא לית ליה דתנא דבי חזקיה בשוגג. ושמא היינו ברייתא דאייתי רב חגא מדרומא. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל מתקיף לה רב אדא בר אהבה. ראיתי כל המפרשים שפירשו דרב אדא כרבי שמעון סבירא ליה וכו'. ולאו מילתא היא אלא הכי פירושו דרב אדא לא מוקי ליה לקרא במצוה שבמיתה דאיכא תנא דהכי סבירא ליה במסכת סנהדרין ומשום הכי מקשינן ליה אטו באסון תליא מילתא ואלו נתכוון להכות חבירו מכה שאין בה כדי להמית אותו אף על פי שיש בה כדי להמית אשה הרה הרי הוא פטור ממיתה וחייב בממון שהרי הוא כמתכוון להכות את הגדול ולא היה בו כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן אף על פי שהיה בה כדי להמית וכו' פטור ממיתה וחייב ממון דלא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ורבנן דרבי שמעון לא סבירא להו כוותיה כדאיתא בסנהדרין נמצא שאין הדבר תלוי אלא בכוונה. אלא כך תאמר אנשים כי נתכוונו להכות זה את זה מכה שאין בה מיתה והלכה לה על אשה הרה והיה בה כדי להמית אותה אפילו הכי חייב ממון שאין בו עונש מיתה אבל נתכוונו לאשה עצמה כיון שיש וכו' פטור מן הממון שהרי מצות שבמיתה היא לגבי אשה ולא שוורים שאפילו נתכוונו לאשה עצמה יענשו כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי ואפילו מועדים דכיון דפטרינהו לשוורים מחצי דמי ולדות ואף על גב דתם משלם חצי נזק ממילא שמעינן דכי כתב רחמנא אנשים ודייקינן מיניה ולא שוורים לפיטורא הוא דכתביה רחמנא ולא לתיובא הילכך אפילו שוורים הדומין לאנשים דהיינו מועדים נמי פטורים. ולרב אדא בר אהבה האי לא יהיה אסון ואם אסון יהיה דין אסון קאמר כלומר אם לא יהיה שם דין אסון שלא נתכוונו להמית זה את זה ענוש יענש שלא היו מכין מכה שיש בה כדי להמית ענוש יענש. ואיכא מאן דמפרש הכי דמועד נמי פטור שאם אינו ענין לתם דאינו משתלם אלא מגופו והביאהו לבית דין וישלם לך תנהו ענין למועד. ולא מחוור. ע"כ. וזה לשון הרא"ה ז"ל אף על פי שיש אסון באשה יענשו למאן דאמר מתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וכיון דפטור ממיתה חייב ממון דלא כחזקיה. כתב רחמנא ובעל השור נקי. והשתא רב אדא מפרש לה למילתיה דרבי יוסי הגלילי כרבי דסבירא ליה הכי במסכת סנהדרין דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון משום דלא אשכחן תנא דסבירא ליה כחזקיה. ומיהו אפילו הכי לא הוה ליה לרב אדא לאהדרינהו לאביי ורבא הכי כמאן דאמרי טעותא דאפילו סבירא ליה כרבי לית ליה לשתוקי מאן דאמר כחזקיה דכהאי גוונא נמי אמרינן בעלמא. ותו דסוגיין בעלמא כחזקיה אלא משום דאפילו לחזקיה איכא למדרש הכי אנשים נתכוונו לאשה פטור לכולי עלמא ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה חייבים כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור לגמרי. והשתא נפקא לן הא מדרב אדא דתם פטור מדמי ולדות ואפילו נתכוון לאשה עצמה מה שאין כן לאביי ורבא. והכי נמי מוכח לקמן ואליבא דרבי עקיבא סבר דלא הוה דרשינן הכי לעולם אלא אנשים ולא שוורים הוה דרשינן לפיטורא הילכך לאביי ורבא הא נמי איכא בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי דלרבי יוסי הגלילי נתכוון לאשה עצמה חייבים ולרבי עקיבא ודאי כיון דנפקא ליה מדרשא דאנשים ולא שוורים לעולם פטורים. כן נראה לי. ע"כ. וזה לשון הרא"ש ז"ל אטו באסון תליא מילתא בכוונה תליא. פירש רש"י דסבירא ליה כרבי שמעון דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ואפילו אם יש אסון יענש אם נתכוון לחבירו דלא יהיה אסון דקרא אחבירו קא דריש ליה אם כן אין אסון בחבירו אפילו יש אסון באשה יענשו וכיון דאנשים אהיכא דיש אסון וכו'. וצריך פירוש לפירושו דרב אדא נמי מצי למדרש קרא כאביי אנשים אין אסון יענשו פירוש באיש שכיוון לו יש אסון ולא יענשו ולא שוורים דאף על גב דיש אסון בחבירו יענשו אלא כי דרשינן שוורים דומיא דאנשים אז איירי קרא בשור שהיה מתכוון לחבירו השור והכה את האשה ויצאו ילדיה ואין זה חידוש שאם יש אסון בשור חבירו שיענשו הילכך על כרחך בכוונה תליא מילתא. וקשה לפירוש רש"י ז"ל וכי היה תמה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ועוד דצריכינן למימר דברייתא דרב חגא פליגא וכו' כמו שכתוב בתוספות. ודוחק לומר בשביל שחזקיה בנו של רבי חייא תופס ברייתא שלו עיקר יותר משל רב חגא. ונראה לפרש דרבא ואביי לא היו פוטרים וכו' עד אלא ודאי בנתכוון לאשה עצמה חייבים לאביי ורבא ובין לרבי שמעון ובין לרבנן קאמר אביי ורבא דאית להו תנא דבי חזקיה. ופריך להו רב אדא בר אהבה אתם לא הזכרתם בדבריכם כוונה משמע שאתם מחייבים בנתכוונו לאשה והלא על כרחך בכוונה תליא מילתא לרבי שמעון דלדידיה אפילו יש אסון באשה יענשו כיון שלא נתכוונו דלית ליה לרב אדא תנא דבי חזקיה ואם כן רבי שמעון פוטר בשוורים אפילו נתכוונו לאשה שאי אפשר לדרוש לרבי שמעון אלא כמו שמפרש אחר כך (ומדרבי שמעון והא על כרחך בכוונה תליא מילתא) ומדרבי שמעון נשמע לרבנן שלא מצינו שנחלקו בשוורים. ואין לומר דהא בהא תליא כי לפי מה שיפרש כל אחד קרא באנשים הכי דייקי ליה בשוורים מכל מקום אין לעשות מחלוקת חדשה ביניהם. ולרבי שמעון על כרחך צריכין אנו לדרוש דשוורים פטירי אף בנתכוונו לאשה ולרבנן נמי אנו יכולין לדרוש יש אסון באשה בין נתכוונו וכו' לא יענשו ורבנן לא יחלוקו על רבי שמעון בשוורים. וא"ת מה שהקשינו על פירוש רש"י תיקשי נמי על פירוש זה. וכי תימא דרב אדא אי אית להו אביי ורבא תנא דבי חזקיה וכו' לא דמי דרב אדא סבר דהא דתנא דבי חזקיה לא נשנית מעולם ולא דמי לפלוגתא דרבי שמעון ורבנן ורב חגא דאייתי מתניתא היינו שפוטרת שוורים אף על גב שנתכוונו ואפילו אית ליה דתנא דבי חזקיה אפשר דפטר שוורים בכל ענין כדפרישנא לרבנן דרבי שמעון אליבא דרב אדא. הרא"ש ז"ל. וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אין אסון לאשה יענשו וישלמו דמי ולדות יש אסון באשה פירוש אף על פי שלא נתכוונו מכל מקום לא יענשו דסבירא להו כרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב. מתקיף לה רב אדא אטו באסון תליא מילתא לומר דאף על פי דאינו מתכוון לא יענש בכוונה תליא מילתא דדווקא כשהוא מתכוון אז אמרינן דחייב מיתה אבל אינו מתכוון פטור ממיתה וחייב בדמי ולדות דסבירא ליה לרב אדא כרבי שמעון. אלא אמר רב אדא וכו' אף על פי שיש אסון באשה יענשו ולא מיפטר משום היקשא דתנא דבי חזקיה דלית ליה לרבי שמעון דתנא דבי חזקיה כתב רחמנא בעל השור נקי פירוש לפטור תם מדמי ולדות וכיון דתם פטור מועד נמי פטור דלא חייבה תורה במועד אלא במקום שחייבה בתם. והשתא ניחא דגבי בושת ליכא למדרש כדפרישנא לעיל דכיון דממעטי ממיעוטא דאנשים כל שוורים בין תמין בין מועדין אם כן מהשתא ליכא לאוקמי דרשא דנקי לענין בושת לחייב מועד כיון דאיצטריך נקי לענין לפטור מדמי ולדות דהכי משמע טפי שבא לפטור ולא לחייב. ועוד כיון דמיעוטא דאנשים משמע דממעטים כל שוורים אפילו מועדין אין להעמיד נקי לענין לחייב מועד בושת. ודוקא מעיקרא כי הוה דרשינן מיעוטא דאנשים למעוטי שוורים הדומים לאנשים אז הוה שייך למדרש שפיר נקי לענין לפטור מבושת ומדמי ולדות בתם ולגלות דלא ממעטים מאנשים רק שוורים תמין ולא מועדין כדפרישנא לעיל. ע"כ שיטת הקונטרס. ורב אדא פריך על דרשא דאביי ורבא משום דסבירא ליה כרבי שמעון. ותימה אטו מי פליגי אביי ורבא ורב אדא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן וכי תימא דסבירא ליה לרב אדא כרבי שמעון וכי מאן דאית ליה כרבנן משתיק ליה. לכך נראה להו דאביי ורבא נמי מיירי אליבא דרבי שמעון והכי פירושו יש אסון באשה לא יענשו אפילו כשאינו מתכוון דאף על פי דפטור ממיתה לרבי שמעון מכל מקום מיפטר מדמי ולדות מטעם דשוגג כמזיד דאף על גב דרבי שמעון לית ליה דתנא דבי חזקיה הני מילי לענין מתכוון ושאינו מתכוון דהיינו דמי הנהרג כדמוכח בסנהדרין דלרבי שמעון דרשינן ונתת נפש תתת נפש ממון אבל לענין שוגג ומזיד דהיינו לפטור ממון שעם המיתה אית ליה שפיר דתנא דבי חזקיה ואפילו לענין שוגג ומזיד כיון דגלי קרא ויש לחלק בשאין מתכוון לענין דמי הנהרג הוא הדין לענין ממון שעמו. אלא אמר רב אדא בר אהבה וכו' אף על פי שיש אסון באשה יענשו דלית ליה לתנא דבי חזקיה כלל ורב חגא דאייתי ברייתא היינו לענין דרשא דנקי כמו שאפרש. וא"ת וכי אכפול אביי ורבא ורב אדא לאפלוגי אליבא דרבי שמעון. ועוד דאמאי מייתי הכא פלוגתייהו הוה ליה לאיתויי פלוגתייהו התם בסנהדרין לפרושי לרבי שמעון אי מיפטר מדמי ולדות כשנתכוונו זה וזה או לא. ועוד קשה מה ענין פלוגתייהו לענין פיטור לשוורים מדמי ולדות דמשמע דאיכא נפקותא בפלוגתייהו לענין דרשא דנקי. ונראה לפרש דנפקא מינה בפלוגתייהו אליבא דרבנן לענין דרשא דנקי דאביי ורבא דמוקמי קרא דאנשים לענין שאינו מתכוון אם כן דומיא דהוי ממעטים שוורים כשאינו מתכוון אבל היכא דנתכוון השור משלם דמי ולדות בין לרבנן בין לרבי שמעון. אבל לרב אדא דמוקי לקרא דאנשים לענין מתכוון משום דאית ליה דרבי שמעון לית ליה דתנא דבי חזקיה כלל אם כן דומיא דהכי ממעטים שוורים דחייבים במתכוון בדמי ולדות ואם כן אי כתב רחמנא נקי היינו לפטור אפילו במתכוון בין לרבי שמעון בין לרבנן. וא"ת ומנא לן הא אליבא דרב אדא דרבנן פטרי אפילו במתכוון הא לא שייך הוכחה זו רק לרבי שמעון אבל לרבנן נוכל לדרוש הא דאביי ורבא ולחייב דמי ולדות בשוורים במתכוון. יש לומר דמרבי שמעון נשמע לרבנן ולא אשכחן דפליגי רבי שמעון ורבנן לענין שוורים הילכך כיון דלרבי שמעון פטירי שוורים אף במתכוון לרבנן נמי כן. והשתא ניחא דפליגי אביי ורבא ורב אדא לענין דרשא דנקי בין לרבי שמעון בין לרבנן כדפירשתי. ורב חגא לא מכולה מתניתא מייתי כוותיה דלית ליה הא דרב אדא במה שסובר רב חגא דרבי שמעון לית ליה דתנא דבי חזקיה אלא אייתי כוותיה בהא דשייך בשמעתין דשוורים פטורים מדמי ולדות בכל ענין כמו שסובר רב חגא אליבא דרבנן דדבי שמעון והשתא ניחא דפריך בכתובות ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה. וא"ת והיא גופה מנא לן הא דאית ליה לרב אדא דרבנן פטרי שוורים מדמי ולדות אף במתכוון. וכן לרב חגא אליבא דרבי שמעון והלא מיירי הפסוק דאנשים באינו מתכוון לרבנן דרבי שמעון דאית להו במתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב. וכן נמי אליבא דרב חגא לפי מה שפירשנו דאית ליה שפיר דתנא דבי חזקיה לענין ממון שעם המיתה אם כן הא דאמר רחמנא אם יש אסון לא יענשו היינו אף דאינו מתכוון כדקאמרי אביי ורבא דמנא לן לאוקמא במתכוון. וי"ל דהיינו טעמא משום דאף על גב דקרא דאנשים דיש אסון ואין אסון מיירי בלא נתכוונו לפי הפשט של הפסוק דגם באינו מתכוון פטירי מדמי ולדות לרבנן משום דאיכא חיוב מיתה ולרבי שמעון משום תנא דבי חזקיה לרב חגא מכל מקום כל שכן כשנתכוונו דפטירי טפי הילכך ממעטים שוורים מדמי ולדות גם בנתכוונו דבהכי נמי הוי שפיר דומיא דאנשים כדפירשתי. ועוד יש לומר דבין רב אדא בין רב חגא סברי שפיר כאביי ורבא דלא הוי דומיא דאנשים רק בלא נתכוונו ומכל מקום כיון דמיפטר הכתוב שוורים מדמי ולדות באינו מתכוון גם כן נאמר דמעטיה קרא במתכוון דלענין דמי ולדות ליכא שום חילוק בין מתכוון בין שאינו מתכוון דהא קרא עיקר חיוב דמי ולדות בין חיוב מיתה ביש אסון בין באין אסון ולרבי שמעון מוקמינן חיוב ולדות בלא כוונה בין יהיה אסון בין לא יהיה אסון וכיון דלכולי עלמא חיוב דמי ולדות גבי אנשים בלא כוונה ואם כן כי נתמעטו שוורים מדמי ולדות לגמרי נתמעטו אפילו בכוונה אף על גב דגבי שלא בכוונה כתיב מיעוטא דממעט שוורים כדפירשתי. וסברא זו אומר רב אדא על ידי כח והוכחה דמדרבי שמעון נשמע לרבנן אבל לרב חגא ליכא הוכחה דהא אית ליה דרבי שמעון אית ליה כתנא דבי חזקיה. ומכל מקום מסתברא לדרוש כן למעוטי שוורים בכל ענין כדפירשתי. וא"ת לפי זה מנא לן לרב אדא דאביי ורבא מיירי דוקא שלא בכוונה דילמא הכי קאמר יש אסון לא יענשו בין נתכוונו בין לא נתכוונו בין לרבנן בין לרבי שמעון כדפירשתי מטעם דפרשינן. יש לומר דהואיל ופשט כל המקרא מיירי שלא בכוונה אלא בין לרבי שמעון בין לרבנן כדפירשתי אם כן היה להם לאביי ורבא להזכיר בפירוש כוונה דמילתייהו ומדלא הזכירו רק אסון בעלמא שמע מינה דבשלא בכוונה איירי והכי קאמר יש אסון באשה לא ייענשו בלא נתכוונו בין לרבנן בין לרבי שמעון דבהכי מיירי קרא לרבנן משום דקם ליה בדרבה מיניה ולרבי שמעון אף על גב דליכא קם ליה בדרבה מיניה דלא נתכוונו ונתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מכל מקום לא יענשו משום דשוגג כמזיד ואית להו לאביי ורבא הא דתנא דבי חזקיה ואם כן יש אסון ואין אסון דקרא גבי שוורים בלא נתכוונו לאשה דומיא דאנשים דמיירי בהו קרא דבלא נתכוונו איירי כדפירשתי אבל נתכוונו לאשה עצמה מחייבי שוורים בדמי ולדות דנתכוונו לאשה לא ממעטי קרא כדפירשתי. אף על גב דאנשים פטירי טפי מדמי ולדות כשמתכוונים לאשה היינו משום דשייך בהו כי מוקמינן מיעוטא דפטרי מיניה שוורים בלא נתכוונו כדפירשתי אית לן למימר הא נתכוונו חייבים דטפי יש לחייב בנתכוונו מבשלא נתכוונו כיון דלא שייך פיטור דקם ליה בדרבה מיניה. ע"כ. כתב הר"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל כתוב בתוספות בדיבור המתחיל בכוונה תליא מילתא והוה ליה למפרך הכא כדפריך רבא עליה דרב דימי בפרק אלו נערות ואין מתכוון לפטור ממון אחר היינו מק"ו משוגג. וכן פירש ר"י סוף פרק המניח וסבירא ליה לרב אדא דהאי סברא וכו' מפקא מהאי ק"ו ולאביי ורבא לא מפקא. עוד כתוב בתוספות ומתניתין דהחובל דפוטר שור וכו' לא מצי לאוקמה כרבי עקיבא כיון דחיוב שוורים בנתכוון לאשה לאו מכח נקי דלא פליגי אלא בדרשת נקי. ע"כ.

בגמרא ר"י הגלילי אומר נקי מדמי וולדות אמר לו ר"ע וכו' כאן לא שייך להקשות והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך דהא לא שייך חיוב סקילה כלל ע"י וולדות דכמיתת בעלים כך מיתת השור והבעלים פטורים על העוברין כדכתיב בהדיא אם לא יהיה אסון ענוש יענש וק"ל:

שם ר"י הגלילי אומ' נקי מדמי ולדות לכאורה נראה דע"כ ס"ל לר"י דתם משלם ח"כ דאלת"ה אלא הא דלא דרש נקי לח"כ היינו משום דלא איצטריך קרא דאי כשהשור בסקילה הביאהו לב"ד וכשאין השור בסקילה פטור מדרשת והשור יסקל א"כ ע"כ נמי דלא שייכא בשור תם שום תורת דמים כשהמית את האדם כמ"ש התוס' בד"ה נקי מח"כ דכל היכא דלא שייך כלל חיוב כופר לא שייך נמי תורת דמים וא"כ תקשה לר"י נמי אמאי איצטריך קרא לפטור תם מדמי וולדות דאטו נחמיר בדמי וולדות יותר מדמי בן חורין גדול כשהמית בן חורין גדול יפטר לגמרי ובוולדות נאמר דחייב אע"כ דתם חייב בבן חורין גדול בכופר שלא בכוונה ולכך איצטריך ובעל השור נקי לפוטרו מדמי וולדות ולפ"ז איכא למימר דהא דאמרינן כ"פ במכילתין דר"י ס"ל דתם חייב בח"כ היינו מהכא אלא שהתוס' בסוגיא דח"כ לאו שיורא הוא בספ"ק כ' להדיא דלא מצינו שום ראי' דר"י ס"ל הכי אלא בדרך את"ל קאמר וכמ"ש שם באריכות ע"ש. וצ"ע אמאי לא מייתי מהכא וצ"ל דהתו' סברי דאין זה ראי' דאע"ג דתם פטור מכופר ומדמים גבי גדול אפ"ה איצטריך קרא לפוטרו מדמי וולדות דפטורא דגדול טעמא אחרינא הוא היינו משום דאית בי[ה] לפעמים צד חיוב מיתה בכוונה לכך פטור נמי שלא בכוונה דלא חלקת משא"כ בוולדות דליכא שום צד חיוב מיתה אלא שזה דוחק דא"כ מועד נמי לפטור מהאי טעמא ומדמצינו דמועד חייב ותם פטור ע"כ משום קולא דתם הוא א"כ כ"ש לדמי וולדות וצריך עיון ודו"ק. ויש ליישב דודאי אף אם נאמר דתם פטור מכופר ומדמים בבן חורין גדול אפ"ה איצטריך קרא לפטור מדמי וולדות דסד"א דהא דפטור מכופר היינו משום דפ"נ קנסא וא"כ לא צריך כפרה והא דפטור מדמי' היינו משום שאין דמים לבן חורין כמ"ש בשם ה"ה אבל בדמי וולדות ה"א דחייב כיון דשייך בהו תורת דמים להכי איצטריך קרא לפוטרו אבל בסמוך כתבתי דע"כ ס"ל לר"י דפ"נ ממונא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

בתוס' בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב וכו' דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם עכ"ל. וכוונת' למ"ש דס"ל לר' יוסי הגלילי דכללא הוא דכל היכא שמועד משלם נ"ש משלם התם החצי דמה"ט סובר נמי דתם חייב בחצי כופר וק"ל:

בא"ד והא דתניא בהחובל וכו' ההיא כר"ע אתיא עכ"ל פי' דלמאי דס"ד השתא דבעל השור נקי בא ללמד דמועד חייב בדמי וולדות אמאי לא מקשה הש"ס מפ' החובל דמשמע דאפילו מועד פטור ע"ז כתבו דמצינן למימר דאתיא כר"ע אבל למאי דמסקינן בשינויי דאביי ורבא וכן לר' אדא בר אהבה ע"כ דר"י הגלילי נמי סובר דמועד פטור כמו שיתבאר וא"כ אתיא ברייתא דהחובל ככ"ע וק"ל:

בגמרא אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אנשים אין אסון וכו' לכאורה נראה מדלא קאמר הכא איצטריך סד"א כלישנא דלעיל באינך שינויי משמע דהכא קושטא דמלתא כך הוא דאנשים ולא שוורים היינו דבשור המועד כי נתכוון לאשה נמי יענש והא דכתיב ובעל השור נקי היינו בתם דוקא וכן בשינויא דר"א בר אהבה דבסמוך אלא דמל' הש"ס פ' הפרה דף מ"ט גבי לימא תיהוי תיובתא דר"א בר אהבה משמע להדיא דלמסקנא אפי' מועד פטור מדמי וולדות וקשה מנ"ל דהכי הוא דמועד נמי פטור דאי מדכתיב אנשים ולא שוורים דלמא להיפוך דבמועד אפי' כי נתכוין לאסון יענש ואי משום דכללא הוא דכל היכא שהמועד חייב משלם התם חציה כמ"ש תוס' לעיל א"כ תקשה למסקנא אנשים ל"ל דת"ל דמועד פטור מכללא וא"ל דהא דאיצטריך אנשים היינו משום דבלא"ה הוי מוקמינן לה לח"כ דהא אי איתא לכללא דכל היכא דמועד חייב תם נמי חייב לא שייך לומר נקי מחצי כופר ואי ליתא לכללא הדרא קושיא לדוכתא למה לא נאמר דאנשים אתיא לחיובא דמועד אפילו כי איכא אסון וע"ק כיון דמועד נמי פטור מולדות נכתוב ובעל השור נקי גבי מועד ואנא ידענא דתם כ"ש דפטור ולא נצריך עוד קרא דאנשים ונ"ל ליישב דבאמת מועד נמי פטור דכללא דכל היכא דמועד חייב תם נמי חייב אלא דמ"מ אי לאו קרא דאנשים הייתי אומר מדכתב רחמנא ובעל השור נקי בתם ולא כתבי' גבי מועד ע"כ שבא לסתור הכלל ולומר דתם חייב ומועד פטור אבל השתא דכתיב אנשים ניחא לן למדרש לפטורא כי היכי דנהדר לכללא ואי קשיא אמאי לא כתב באמת בעל השור נקי במועד ולא ליכתוב נמי אנשים נ"ל דה"ט דאי כתביה גבי מועד הייתי אומר הא דפטור מועד מולדות היינו היכא שהשור בסקילה דקרא בהכי איירי וכגון שהרג את האשה אבל היכא דליכא אסון שאין השור בסקילה חייב בדמי וולדות והיינו ממש כמו חיובא דאנשים דתליא באסון אבל עכשיו דכתיב גבי תם ע"כ בדליכא אסון נמי מיפטר דא"ל דקרא דוקא בדאיכא אסון איירי דפטור דא"כ קרא ל"ל דהא תם משלם מגופו והביאהו לב"ד וישלם לך וא"ל דאיירי ע"פ עד א' או ע"פ בעלים דמודה בקנס הוא וכופרא כפרה לא שייך הכא אע"כ דאיירי היכא שאין השור נסקל דליכא אסון ואפ"ה מיפטר וא"כ ה"ה למועד דפטור מכללא אלא דמ"מ אי לא הוי כתיב אנשים היה מקום לטעות ולומר דהא דכתבי[ה] בתם ולא במועד היינו דתם פטור ומועד חייב דהכי משמע פשטא דמלתא אע"ג שסותר הכלל לכך איצטריך נמי אנשים ודרשינן לפטורא שלא יסתור הכלל ודו"ק:

בתוספות בד"ה גבי בושת נמי וכו' אבל בושת וכו' לא נפיק מאיש אלא מאנשים עכ"ל. וקשה דלמסקנא דשמעתין נמי תקשה אמאי לא אמרינן נמי גבי בושת אנשים הוא דבעינן שיתכוון לבייש ולפחות נתכוון להזיק אבל שוורים אף על גב שלא נתכוון כלל ויש ליישב דכיון דגלי קרא דבעל השור נקי דאנשים דכתיב גבי וולדות אתי לפטורא א"כ משמע ליה נמי קרא דאנשים דבושת לפטורא וק"ל:

תוס' ד"ה כתב וכו' כדפי' לעיל דף לח ע"א תוס' ד"ה דא"כ: