מסכת בבא קמא דף ל״ח עמוד ב׳

מואבים עצמן שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם:

פרידות גוזלות:

בתו של רבי אם ראויה לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחיה:

דקאמרה מואב לשון פריצות שהוא מאביה:

אנגריא להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון:

שור של ישראל שנגח לשל כותי פטור לקמן מוקי טעמא דקנס הוא שקנסו שלא יטמעו ישראל בבנותיהם ודיין בקנס זה אבל כולי האי לא קנסינן שיהא הם משלמים על התם נ"ש ור"מ חשיב כותי כנכרי:

גרי אריות הן בספר מלכים (ב יז) מפורש וישלח ה' בהם את האריות וכותים כתיבי התם ויבא מלך אשור (אנשים) מכותה וקא חשיב שאר מקומות:

מרקם טהורים עיר שרובה נכרים היא ודם נכרי' טהור מדאורייתא דכתיב (ויקרא י״ב:ב׳) דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה בת ישראל מטמאה בלידה ובנדה ולא נכרית ואע"ג דרבנן גזרו עליהם שיהו כזבין על כתמיהן לא גזרו דהא כתמין דישראל גופייהו מדרבנן נינהו דמדאורייתא דם יהיה זובה בבשרה כתיב (שם טו) שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה ואפילו ראתה מגופה אמרינן במס' נדה (דף לד.) שלא גזרו על דם נכרית טומאה אלא בעודו לח דתנן דם הנכרית ב"ש מטהרין וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה מטמאין לח ואינן מטמאין יבש:

מואבים עצמן לא כל שכן וא"ת תינח מואב אדומי ועמון מאי איכא למימר וי"ל דאצטריך לאסור בהן אנגריא שהיו מותרים דאנגריא היה עושה שלא ברשות ואע"פ שמזכיר ב' פרידות על עמון לא אצטריך אלא משום מואב:

לעולם יקדים אדם לדבר מצוה לשם מצוה נתכוונו כדאיתא בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר דף כג.):

גרי אריות הן ואע"ג דפסקינן בסוף פ"ק דיבמות (דף טז.) הלכה דגרי אמת כולן הני מילי היכא שמתגיירים לגמרי אבל גרי אריות דהכא לא נתגיירו לגמרי כדכתי' בקרא את ה' היו יראין ואת אלהיהם היו עובדין ומ"ד גרי אמת סבר דלבסוף נתגיירו לגמרי:

וחכמים מטהרים בפרק דם הנדה (נדה נו:) פריך אי דישראל מטהרין דמאן מטמו ומשני מבין ישראל ומבין הכותים בחדריהם טמאים לכ"ע דכותים גרי אמת הן והנמצאים בערי ישראל טהורין שלא נחשדו על כתמיהם ואצנועי מצנעי להו והנמצאים בערי הכותים ר"מ מטמא דנחשדו על כתמיהם וחכמים מטהרים דלא נחשדו:

על הנתינה בכתובות פרש"י דאצטריך לאשמועינן שיש להם קנס אע"פ שדוד גזר עליהם והקשה ר"ת דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא בפ' הערל (יבמות דף עו.) דבגיותן לית להו חתנות וכי מגיירי אית להו חתנות ובפרק אלו הן הלוקין (מכות יג.) קחשיב נתינה וסתם נתינה דקתני בכל מקום היינו בגיורת שיש לה קנס ותפסי בה קדושין ובפרק יש מותרות (יבמות פה:) משמע נמי דנתינה דאורייתא דאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ובריש אלו נערות (כתובות דף כט:) גבי פלוגתא דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא ואור"ת דדוד לא גזר עליהם אלא שעבוד אבל מדאורייתא אסירי לבא בקהל מלא תתחתן בם ובריש אלו נערות ראוי להאריך בזה יותר:

ועל הכותית סוגיא דשמעתין מוכחא דקסבר גרי אמת הן וא"ת א"כ מה חידוש לומר שיש להם קנס וכי תימא משום דאמר רבה בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו.) ממזר מאחותו ומאשת איש נתערבו בהן מרישא שמעינן ליה דיש להן קנס ואפילו ודאי ממזר וכ"ש ספק ממזרת וי"ל דהיא גופה קמ"ל דגרי אמת הן דאם היו גרי אריות לא היו להן קנס וא"ת ולרבא דאמר בפרק עשרה יוחסין (שם) דעבד ושפחה נתערבו בהן אמאי יש להן קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקול דהא שפחה אין לה קנס כדמוכח באלו נערות (כתובות ד' כט.) ועל כרחך לאו מטעם שהיא בחזקת בעולה אין לה קנס כדאמרינן בירושלמי דשפחה אפילו משומרת אין לה קנס ואע"ג דרובן לאו שפחה נינהו מ"מ תקשה לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל משום דכל חדא מוקמינן לה בחזקת אביה שהשפחות נתערבו בהן ונשאו לכותים אף על גב דלרבא פסלו כותים משום איסור שפחה ולא מוקמינן להו בחזקת אביהן מ"מ לענין קנס לא מחשבינן להו כשפחה שלא יהא חוטא נשכר ואף על גב דנקט רבא עבד ושפחה לאו דוקא לפי מה שפירש שהשפחות נשאו לכותים והכותים לעבד ואם כן משום עבד אין לפוסלן דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר:

ה"נ נקנוס מדרבנן לדרבנן נמי הוי מצי למיפרך דמודו רבנן דקנסינן להו דקתני שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור אלא משום דסתם מתניתין רבי מאיר פריך מרבי מאיר ארבי מאיר:

אלמא קסבר ר' מאיר כותים כגרי אמת הם ומכאן תשובה לדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק אלו נערות דר"מ סבר כותים גרי אריות הם וכבר כתבתיה שם בס"ד וכן כתבתי יותר במסכת חולין.

ה"נ נקנוס מדרבנן נמי הוה מצי למפרק דאף אינהו קנסי דאמרי שור של ישראל שנגח שור של כותים פטור וההוא ודאי משום קנס הוא דאינהו כותים גרי אמת הן סבירא ליה מדקתני ושל כותים שנגח שור של ישראל תם משלם חצי נזק אלא משום דסתם מתניתין רב מאיר פריך הכא מדרב מאיר אדרב מאיר ועוד דאיהו קניס טפי שלא יהא חוטא נשכר והא דמשמע בכתובות דלית ליה לרבה האי טעמא דלא יהא חוטא נשכר גבי גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים דמשמע התם דאלו היתה יכולה לחזור בה משתגדיל לא הוה יהבינן לה קנס התם היא דמן הדין אין לה קנס כלל והלכך משום שלא יהא חוטא נשכר לא יהבינן לה אבל הכא דמן הדין יש לה אלא משום קנס אתה בא להפסידה סברא הוא דמשום שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה אדינא.

הכותיים כבר ידעת שעשאום כגוים גמורים ומעתה שור שלנו שנגח את שלהם או שלהם שנגח את שלנו הדין בהם כדין האמור בנכרי:

הגוים דין תורה אין מטמאין לא בזיבה ולא בנדות ומ"מ חכמים גזרו עליהם להיות כזבים לכל דבריהם בין זכרים בין נקבות ומ"מ דוקא מזמן ביאה ולמעלה והוא בן תשע לזכר ובת שלש לנקבה וכתמים שלהם טהורים מ"מ הואיל ואף בישראלית אין טומאת כתמים מן התורה על גויה לא גזרו מעתה עיר של גוים שבאו ממנה כתמים טהורים הם ואם באו מבין ישראל טמאים הם ואם נמצאו בערי ישראל ר"ל במקומות הגלויים טהורים שלא נחשדו בנות ישראל שלא להצניע את כתמיהן ואם נמצאו בחורים ובסביבות הטמאות טמאים וכותיים כבר עשאום גוים גמורים לכל דבר:

זה שאנו אומרים בכל מקום שגירי אריות אינם גרים כלל לא נאמר אלא כענין כותיים שבזמן שלא עשאום במנין עדיין כגוים לדעת האומר בהם שגרי אריות הם היו אצלו חשובים כגוים והטעם מפני שמפחד האריות נתגיירו ואע"פ שנתגיירו נאמר עליהם את יי' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל כל שנתגיירו מכל וכל הן מפחד אריות הן לאיזו סבה גרים גמורים הם וכן התבאר ביבמות בגרי אריות וגרי שלחן מלכים כמו שיתבאר שם:

אונס ומפתה חייבים בקנס על הדרך שיתבאר במקומו והבא על הגיורת אם נתגיירה מבת שלש שנים ויום אחד ולמעלה אין לה קנס כמו שיתבאר במקומו בא על אחת מחייבי לאוין כגון ממזרת וכיוצא בה אם התרו בו אין לה קנס מלקות פוטרתו מממון ואם לא התרו בו יש לה קנס הואיל ואין שם מלקות וכן בחייבי כריתות כמו שיתבאר הא בחייבי מיתות אע"פ שלא התרו בו פטור כל שיש שם דין מיתה אע"פ שאין שם מיתה פטור מן התשלומין:

בד"ה ועל הכותית כו' וא"ת א"כ מאי חידש לומר דיש להן קנס כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דקמ"ל דלא נימא נקנוס אותן כדי שלא יטמעו בהן דהך סברא שלא יהא חוטא נשכר פשוטה היא וק"ל:

בגמרא א"ל הקב"ה לא כשעלה על דעתך כו' שתי פרידות כו' ויש לדקדק דאמאי לא סגי ליה במאי דכ' מקרא מלא כי לבני לוט נתתי כו' משמע דטעמא משו"ה הוי ולא משום הפרידות ונ"ל ליישב דנראה לתלמודא דאי לאו משום פרידה לא סגי בטעמא דבני לוט דאינהו אפסידו אנפשייהו שעברו על הברית ועוררו איבה בשלחם אל בלעם וא"כ ישראל נקיים מברית של לוט עם אברהם כיון שהמואבים פרצו גדר לכך איצטריך טעמא דפרידות וטעמא דפרידות לחוד ג"כ אינו מספיק דלא נראה לאסור להם בשביל כך המלחמה שהרי כמה אומות שיצאו מהם כמה גרים גדולים וחשובים כרבי עקיבא ושמעיה ואבטליון ואפ"ה לא מצינו שנאסר להלחם עם אותן האומות בשבילם ואי משום דהני חשיבי טפי שיצאה מהם מלכות בית דוד מ"מ מה בכך דאף אם הותרה המלחמה לא ימנע אם חפץ ה' להציל א' או שנים שיצאו אלו מבניהם א"ו דבאמת עיקר איסור המלחמה הוא מחמת בריתו של לוט אך אח"ז שפשעו בנפשותם והפרו הברית היה ראוי להתיר להם לישראל כיון שהם פרצו גדר תחילה ועל זה הועיל להם זכותן של הפרידות כענין ברא מזכה אבא שלא יזכר להם אז זה העון עד אחר שנולדו ואז נפקד להם אותו עון. ועפ"ז נתיישב קצת מה שהשיב להם דוד הם פרצו גדר תחילה דלאו דחיה גמורה היא אלא תשובה שיש בה ממש דעל מה שהביאו איסטרטיאות שלהם אל תצר את מואב והיינו משום דלבני לוט נתתי והשיב להם דוד דאדרבא מכאן נראה ההיתר דקשה למה הוצרך למאמר אל תצר וכי תעלה על דעתך של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא ודאי דאיכא טעמא רבה ק"ו ממדין לפ"ז נראה שהם פרצו גדר תחילה ואזלי ליה נמי הטעם דבני לוט אלא מאי שאסר הקב"ה מ"מ המלחמה היינו שלא רצה לבטל הברית תיכף משום זכות הפרידות שבזכותן תלה להם עון בלעם עד אחר שנולדו הפרידות א"כ עכשיו בימי דוד כבר הותרה המלחמה מחמת שהם פרצו הגדר בימי בלעם. ובזה נתיישב נמי מה שלא הביא להם דוד מקרא דעגלון מלך מואב דנראה בשביל כך לא היה דוד עושה מלחמה שלא ברשות הקב"ה ולבטל מאמר אל תצר ואי משום דעגלון מלך מואב פשע בישראל כמו כן פשע בלק ואפ"ה מקשי התלמודא מה עלה על דעת משה לעשות שלא ברשות ואף על גב שלא נאמר עדיין לא איסור ולא היתר מתמיה הש"ס ולא ניחא ליה בטעמא ששלח אל בלעם אי לאו דאיכא טעמא רבה ק"ו ממדינים וא"כ מכ"ש דתקשי על דוד כיון שכבר נאמר אל תצר איך הורה היתר לעצמו לכך השיב להם שהם פרצו גדר תחילה וכוונתו בזה כיון שהם פרצו גדר למה צוה הקב"ה באמת אל תצר דהא איכא ק"ו מעליא ומה שנאמר כי לבני לוט נתתי אינו מספיק לבטל הק"ו כיון שהם עברו ברית של אחים א"ו דבאמת מאמר אל תצר אינו אלא לשעה דזכות הפרידות תלה להם על העברת הברית אבל לדורות נשאר הרושם של אותו עון הטמון בידם מענין בלעם ואדרבא המצוה לאבדם מק"ו דמדינים וטעמא דפרידות נסתלק כיון שכבר נולדו כן נ"ל נכון אלא דמלשון תוספות לא משמע כן ודו"ק:

שם בגמרא אמר רחב"א אר"י אין הקב"ה מקפח כו' דאילו בכירה דקאמרה מואב כו' הא אנגריא עבוד בה. וראיתי בשם הגאון בעל קיקיון דיונה שהקשו לו מנ"ל דמש"ה מותר אנגרי' במואב ולא בעמון דילמא שאני מואב שאפי' למלחמה גמורה היו ראוין מק"ו דמדין אלא שנאסרה מטעם פרידות וא"כ לענין אנגרי' דלא שייך טעמא דפרידות ההיתר במקומו עומד מק"ו דמדין ותירץ מה שתירץ ולענ"ד לק"מ למה שכבר נודע דמאמר אל תצר היה קודם מעשה בלעם ובלק היה יודע כל זה שנאסרו ישראל להלחם עמהם והותרו באנגרי' כמו שאמר עתה ילחכו והביאו התוס' לעיל וא"כ קשה למה התיר הקב"ה באמת האנגריא תחילה היה לו לאסור ג"כ אנגרי' כדי שלא יתגרו מואב כלל בישראל וא"כ לא יארע כלל מעשה בלעם שעיקר שליחות זה היה מיראת האנגריא א"ו דבלאו הכי היה הקב"ה רוצה להתיר האנגרי' מעונש הבכירה וא"כ דרש ר"י שפיר. ונראה עוד דאדרבא היא גופא קאמר ר"י דמאחר דמצינו שכל מדותיו של הקב"ה הוא מכ"מ וא"כ מאי קאמר ר"י דבשביל דקריתיה מואב נענשה שהותר אנגריא בבניה ומאי ענין זה לזה א"ו דה"ק דבאמת עיקר האנגרי' הוא מטעם ענין בלעם אלא דזה גופא היא בשביל עונש הבכירה שפרסמה הזנות שלה עם אביה במאי דקריתיה מואב שהוא ל' פריצות לכך נענשה שיצא ממנה בלק שהפקיר ג"כ בתו לזנות לעין כל וכן שאר בנות מואב כמאמר הכתוב ויחל העם לזנות אל בנות מואב וכמו שדרשו רז"ל באריכות וזה היה הכל בעצת בלעם שדבר זה גרם היתר האנגריא ותדע דהכי הוא שהרי אדום אף על פי שיצא בחרב לקראתם מ"מ נאסרו באנגריא שלו מטעמא דלבני עשו וא"כ כמו כן היה ראוי לאסור אנגרי' דמואב מטעמא דבני לוט אלא שהותרו אלו יותר באנגריא לפי שהחטיאו בזנות וכמאמר רז"ל גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו וא"כ יפה אמרינן שבשביל פריצת הבכירה בזנות נענשה שהיו כל בנות מואב כמו כן פרוצות בזנות ומחמת זה הותר בהם אנגרי' משא"כ בבני עמון אף על גב שכמו כן זינתה אמם עם אביה מ"מ כיון שלא פרסמה הדבר לא באתה לכלל עונש דעל גוף המעשה אין להענישם דעבירה לשמה היא כמ"ש התוספות דלשם שמים נתכוונו וכדאיתא להדיא במסכת נזיר ובזה נתיישב גם כן הקושיא שניה של קיקיון דיונה עי' שם בחדושיו ועי' בעין יעקב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה שור של ישראל כו' ור"מ חשיב כותי כעכו"ם עכ"ל פי' דר"מ קניס לכותי בממונו שיתחייב כמו העכו"ם:

בד"ה מבין ישראל כו' במסכת נדה פרכינן כו' וחכמים מטהרין שלא נחשדו כו' עכ"ל. אפשר דכוונתו בזה דלא תקשי אמאי לא מקשה ה"נ הש"ס דרבנן אדרבנן דלכאורה נראה דחכמים לא יהבי טעם אלא על כתמי ישראל אבל לא לכותים וא"כ משמע דבכותים הטעם פשוט שהוא טהור לחכמים כיון שהם כעכו"ם גמורים וא"כ קשיא אמאי לא מחייבי הכא בשור תם שלהם שהזיק של ישראל נזק שלם כמו בשאר עובדי כוכבים לכך פי' רש"י דהא דאמרו חכמים שלא נחשדו על כתמיהם קאי ג"כ אכותים וא"כ סברי רבנן נמי דכותים גרי אמת הן והא דלא קשיא לתלמודא אמאי פטרו הכא בשור ישראל שנגח של כותי לפי שזו הסברא נראה לש"ס פשוט דבכה"ג יש לקונסם שישראל לא יחייב על שלהם אבל אדר"מ מקשי שפיר דלא אסיק אדעתיה לקונסם להפקיע ממונם בידים להוציא מתחת ידם לחייבם בדבר שאינן חייבים והתרצן לא חש לזה וק"ל. עוד נ"ל ליישב בדרך אחר דמצינן לפרש דהא דקאמרינן מבין ישראל ומבין הכותים היינו בעיר שדרין בה ישראלים וכותים לכך מטמא ר"מ דאמרינן שמא מישראל הם וחכמים מטהרין לפי שלא נחשדו ישראל על כתמיהן וא"כ ודאי מכותים הם אבל באמת כו"ע מודו דכותים גירי אריות הן לכך פי' רש"י שאין לפרש כן דבהדיא אמרינן במסכת נדה דלאו בהכי פליגי אלא דלפ"ז צריך ליישב אמאי לא מוקי לה תלמודא התם באמת בכה"ג ויתבאר שם בעזה"י ואפשר שתוס' הרגישו בדרך הראשון לכך מציינין בזה וחכמים מטהרין וק"ל:

בתוספות בד"ה ועל הכותית סוגיא דשמעתין מוכח דקסבר גירי אמת הן וא"ת א"כ מאי חידוש לומר שיש לה קנס עכ"ל. משמע מדבריהם דאי הוי אמרינן דאתיא כמ"ד גירי אריות הן הוי א"ש וכ"נ גם כן מלשון הגמ' דקאמר ואי ס"ד קניס ר"מ בממונו כו' משמע דאי לאו האי טעמא לא הוי ק"מ והיינו כמאי דס"ד מעיקרא דטעמא דר"מ משום דגירי אריות הן וקשה דהא למ"ד גירי אריות כ"ש קשה אמאי יש לה קנס מ"ש מכל עכו"ם דעלמא ויש ליישב דלמ"ד גירי אריות הן טעם הקנס הוא שלא יהא חוטא נשכר וג"כ משום טימוע דכיון דמיחזי כגרים גמורים שייך ליגזור טפי משא"כ בעכו"ם גמורים לא שייך האי גזירה ועוד דלעובדת כוכבים לא יהבינן משום דאזלה ואכלה בגיותה אבל בכותים שאין אדוקים בעבודת כוכבים לא שייך האי טעמא. אח"ז עיינתי בפירוש רש"י ריש פרק אלו נערות וכתב להדיא דאתיא כמ"ד גירי אריות והתוס' הקשו עליו א"כ מ"ש מכל עכו"ם דעלמא והניחו בקושיא ולפי' רש"י צ"ל כמו שכתבתי ומה שלא תירצו התוספות כאן דקמ"ל דלא קנסינן להו משום גזירת טימוע היינו משום דקושיית התוס' היא לסברת המקשה אבל בכתובות משני התוס' הכי וכ"כ הלחם אבירים:

בא"ד וא"ת ולרבא דאמר כו' דעבד ושפחה כו' עכ"ל נראה דזה מקושר למה שכתבו דסוגיא כמ"ד גירי אמת הן אבל לפי' רש"י דטעמא משום גירי אריות הן והיינו ע"כ כמו שכתבתי דתקנת חכמים היא שיתחייב קנס דאל"כ מ"ש משאר עכו"ם דעלמא וא"כ לא שייך להקשות שאין לחייב קנס מטעם דחשש שפחה כיון דבלא"ה נמי אין לחייב אלא תקנת חכמים היא כן אבל לפירושם הקודם מקשה שפיר וק"ל:

גמ' שור של כותי פטור עי' סנהדרין דף פה ע"ב תוס' ד"ה ושורו כישראל:

שְׁתֵּי פְּרִידוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶם; רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעֲמוֹנִית (דברים ב, ט). קשא דמשום שני פרידות טובות אלו אין הכריח להציל כל שתי האומות ההם והיה אפשר שיעשה עמהם מלחמה ויאבדם ורק אבותם של רות ונעמה יהיו נצולים כדי שיצאו מהם פרידות אלו? ונראה לי בס"ד דאם יעשה בהם מלחמה יתאבד שם המלכות שלהם ואבותיהם של רות ונעמה הגם שיהיו ניצולים ישארו הדיוטות ורצה הקדוש ברוך הוא דרות ונעמה כשבאים להתגייר יבואו בהיותם בנות מלכים ולא בנות אנשים הדיוטות כדי שיהיה לאלה המתגיירים רבותא טפי ועוד תהיה הקליפה נכנעת יותר בכך ולכן נשארו שתי האומות בכבוד מלכותם כדי שיהיו רות ונעמה באים להתגייר בהיותם בנות מלכים. ועוד נראה לי בס"ד תלה הקדוש ברוך הוא הצלת שתי אומות אלו בשתי פרידות טובות אלו כדי שיפרש שמותם ויודיע להדיא דרות ונעמה עתידים להתגייר ברצון השם יתברך ולא ישאר שום פתחון פה לאדם להרהר אחריהם מדין לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הֳ' (דברים כג, ד) והענין הוא כי היתר הנקבות היא מן יתיר יו"ד דכתיב בעמוני ומואבי ועל זה הדרשה הקשה דואג לאבנר אם כן תאמר (דברים כג, ח) 'מִצְרִי' ולא מצרית? והתירוץ על זה שאם היה כותב מצרים היה מאריך. ועדין יש קושיא על זה מן 'אֲדֹמִי' דהוה ליה למימר אדום והיה מקצר בזה? ותרצו התוספות דאגב מצרי נקיט אדומי. ולפי התירוץ הזה נעשה היתר של מואבית רעוע דלעולם יש לומר 'עַמּוֹנִי' ולא עמונית משום דהוה ליה לקצר לכתוב עמון אך במואבית אין ללמוד מן יתיר יו"ד ד'מוֹאָבִי' דיש לומר נקיט מואבי אגב עמוני כיון דעמוני נזכר קודם וכדאמרינן באדומית דאגב מצרי נקיט אדומי וליכא למילף מינה ונמצא דיש ערעור בהיתר דרות המואביה לכן תלה הקדוש ברוך הוא הצלת שתי אומות אלו ברות ונעמה כדי שיפרש ויאמר להדיה דרות עתידה להתגייר שבזה נתברר דהיתר שלה הוא מוסכם מאת ה'. ובזה פרשתי בס"ד שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב (תהלים קיט, קסא-קסב) פירוש שָׂרִים בתורה רְדָפוּנִי על גירות של רות המואביה חִנָּם כי יש לנו היתר ברור מיתור יו"ד דעמוני ומואבי אך מִדְּבָרְךָ השני גבי אדומי שאמרת 'אֲדֹמִי' ולא אדום משום דאגב 'מִצְרִי' אמרת אדומי פָּחַד לִבִּי פן גם על היתר שלי יערערו לומר אגב עמוני נקיט מואבי אך באמת שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ שאמרת למשה עבדך בפירוש שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית ולפי זה נמצא גירות רות זקנתי היתה ברצונך והסכמתך. ונמצא המערערים לא היה להם פתחון פה לערער מצד היתר של יתור אות יו"ד אלא רק על מואבי ולא על עמוני באומרם יו"ד של מואבי לא אתייא לדרשה וליכא למילף מינה משום דאגב עַמּוֹנִי נקיט מוֹאָבִי. ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה במזמור קמ"ב הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה וְאֵין לִי מַכִּיר אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי (תהלים קמב, ה) פירוש ' אֵין לִי מַכִּיר ' לדרוש לי הדרשה שהיא לזכות והיתר שלי ואמר תיבת 'לִי' רצונו לומר ליו"ד אֵין מַכִּיר לדרוש אותה שבאה ולא אָבַד מָנוֹס זה של היו"ד כי אם מִמֶּנִּי דאתינא ממואב כי יוד דעמוני בעל כרחו דורשים אותה ורק אבד מנוס זה ממני ש' אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי ' רצונו לומר אין דורשים היו"ד ששייכה אלי דאמרי אגב עמוני נקיט מואבי ולא אתיא אות יו"ד לדרשה דהיתר מואבית.

נָשָׂא מֹשֶׁה קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ תיבת 'בְּעַצְמוֹ' צריכה ביאור, ונראה לי בס"ד דהתוספות ז"ל הקשו דהא אמר לו (דברים ב, ט) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב קודם אומרו (במדבר כה, יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים? ונראה לתרץ בפשיטות דמשה רבינו ע"ה ראה ברוח הקודש שעתיד לומר לו כך על המדינים ולכן נשא קל וחומר זה וכהאי גונא אתמר בענין פרישותו מן האשה ולזה דקדק לומר כאן נָשָׂא מֹשֶׁה קַל־וָחֹמֶר ' בְּעַצְמוֹ ' רצונו לומר מכח השגת עצמו קודם שאמר לו הדיבור של צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים כי אם כשצפה הדיבור הזה מכח קדושת עצמו. ובזה ניחא מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ' לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ עָלְתָה עַל דַּעְתִּי ' כי משה רבינו ע"ה זכה אל בחינת הדעת ולכן אמר לו הן אמת שנתתי לך חלק השגה מן הדעת אשר בו אתה יכול להיות צופה ברוח הקודש על מה שבדעתי לומר לך מכל מקום לא על דעתך להשיג כל מה שבדעתי כי בדעתי להוציא מאלו האומות שתי פרידות טובות ודבר זה לא השגת בדעתך. ועוד נראה לי מה שאמר נָשָׂא מֹשֶׁה קַל־וָחֹמֶר ' בְּעַצְמוֹ ' כלומר ידע ברוח הקודש שפטירת עצמו מעולם הזה תלויה בהריגת המדינים ומזה ידע דודאי יצוהו השם יתברך לעשות עמהם מלחמה ועל כן נשא קל וחומר ולזה אמר 'מעצמו' רצונו לומר מדבר השייך לעצמו שהוא ענין פטירתו שראה שהיא תלויה בהריגת המדינים כמו שנאמר נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ (במדבר לא, ב) שתלה זה בזה.

דְּאִלּוּ בְּכִירָה שֶׁקְּרָאתוֹ 'מוֹאָב' פירש רש"י ז"ל לשון פריצות שהוא מאביה. ויש לדקדק היה לקראו מאב ולמה הטילה וא"ו לקראו 'מוֹאָב'? ונראה לי בס"ד 'מו' בלשון מצרי 'מים' ולכן קראתו משה, מושה 'מו מים שה' משוך בלשון מצרי וכמו שכתב התורה והמצוה בשם פיילון היהודי. וידוע דזרע האב נקרא מים דכורין וזרע האם מים נוקבין ולכן דור המבול שהשחיתו זרעם נידונו במים. ולכן קראתו מוֹאָב 'מו אב' רצונו לומר זרע אב כי הזרע נקרא מים שהוא 'מו' בלשון מצרי והצעירה גם רמזה שהוא מאביה אך אמרה הרמז דק מאד שקראתו 'בן עמי' רצונו לומר בן מאדם שהוא עמי כי האב נותן חלק בבנו או בבתו ומאחר דהרמז דק נשתכחה. והנה הרי"ף ז"ל הקשה מנא ליה דבשביל שיחה של בכירה אמר לו למעבד במואב אנגרייא ולא אמר לו כן על בני עמון, דילמא צררו לישראל לכך התיר להם למעבד בהו אנגרייא? עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע הקדוש ברוך הוא עביד מדה כנגד מדה ובשלמא שיחה זו שאמרה מאב גזר למעבד בהו אנגרייא כי היא גילתה שאביה עשה מעשה בהמות שישכב האב עם בהמה שהיא בתו ואין מבחין לכך התיר לעשות בהם אנגרייא להשתמש בהם כבהמות אבל משום צוררות אין זה מדה כנגד מדה כי צוררות דידהו הוות בענין מלחמה לגרשם מן הארץ וכמו שאמר בלק לבלעם בפירוש (במדבר כב, יא) אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו מִן הָאָרֶץ ולא רצה לשבותם לעשותם עבדים אליו ולעשות בהם אנגרייא ואין זה מדה כנגד מדה. ועוד נראה לי בס"ד כי בפסוקים אלו יש שינוי המורה על כך כי במואב כתיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב (דברים ב, ט) ולא אמר 'בני מואב' ובעמון כתיב וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם (דברים ב, יט) שקראם 'בני עמון' וכיון דעשה שינוי בהזכרת שמותם לימד אותנו בזה דההפרש אשר תמצא באנגרייא בין אלו לאלו הוא מסיבת השמות שלהם ולא מסיבה אחרת ולכן קראם 'בני עמון' בקריאת השם שקראה בת לוט 'בן עמי' ולאלו קראם מואב כאשר קראם בת לוט שמו מואב.

שֶׁבִּשְׁבִיל לַיְלָה אַחַת שֶׁקִּדְּמָתָהּ בְּכִירָה לִצְעִירָה, קִדְּמָתָהּ אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. קשה כיון דקדמתה לילה אחת ראוי שתקדם לה דור אחד ומה טעם בארבעה דורות? ונראה לי בס"ד כי אמרו בגמרא (ברכות ג.) ארבעה משמרות הוי הלילה, נמצא כל לילה חלוקה לארבעה ולכן קדמתה ארבעה דורות כנגד ארבעה משמרות. ובזה נראה לי בס"ד טעם הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ (תהלים קיט, סב) שדקדק לקום להודות בחצות לילה ממש כי ארבעה הדורות הם כנגד ארבעה משמרות ודוד המלך ע"ה היה דור השלישי שהוא משמרת שלישית אשר מתחלת בחצות לילה לכן הוא קם בחצות לילה להודות.

וְאִלּוּ צְעִירָה עַד רְחַבְעָם, דִּכְתִיב "וְשֵׁם אִמוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית" (מלכים א יד, כא). ראיתי להגאון חיד"א ז"ל (בספר מדבר קדמות מערכת הנון אות כד) שהביא מן הרמ"ע ז"ל במאמר 'אם כל חי' אגדה אחת מעשה נורא בענין נשואי שלמה המלך ע"ה עם נעמה העמונית עיין שם ובאמת אגדה זו הובאה בעמק המלך בהקדמה (פרק יב דף יד ע"ד) ושם המעשה היא יותר באורך עיין שם. ואגדה זו אומרת ששלמה המלך ע"ה נשא את נעמה קודם שמלך והיא הפך הגמרא דגיטין (גיטין סח:) מה שאמרו בענין אשמדאי אשר טרדו ואחר החקירות הסכימו חכמים שברור שהיושב על הכסא הוא אשמדאי וההולך וקורא אני שלמה הוא בעצמו שלמה המלך ע"ה ונתנו לו טבעת בשם המפורש וכאשר ראהו אשמדאי פרח. ברם אנא עבדא הוה קשיא לי טובא על אגדה זו שהיא הפך הכתובים דהא מפורש במלכים (מלכים א' יא, מב) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ שְׁלֹמֹה בִירוּשָׁלַ‍ִם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה ומפורש בסימן י"ד (מלכים א' יד, כא) וּרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה בֶּן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה. נמצא רחבעם נולד קודם שמלך אביו בשנה אחת, ואיך אומרת אגדה זו שנשא את אמו אחר כמה שנים שמלך על ישראל? ועל כן ודאי אגדה זו היא בטעות! ונפלאתי על עמק המלך אשר העתיק אותה ועל הרמ"ע ז"ל שסמך עליה ועל הגאון חיד"א ז"ל שלא נרגש בזה ויותר קשה על הגאון חיד"א ז"ל שהזכיר אגדה זו בחומת אנך על מלכים ולא זכר מקרא מלא הכתוב שם במלכים וקושיא זו אשר התפלאתי בה הובאה בהמאסף שנה שלישית סימן ק"ח. ואחרי זה בהמאסף שנה רביעית סימן י"ג הודיעו לנו דהרב בעל עשרה מאמרות העיר בזה בסימן י"א וישב הדבר וכתבתי על זה בהמאסף הנזכר בסימן ט"ל בזה הלשון: הנה כאשר העירותי מתחלה בדבר זה ראיתי המאמר הזה במדבר קדמות להגאון חיד"א ז"ל שהעתיקו שם ולכן לא ידעתי שהרב עשרה מאמרות נרגש בדבר זה בסימן שאחריו ועתה תכף הבאתי ספר עשרה מאמרות מבית המדרש וראיתי שכתב ליישב הדבר דמה שאמר הכתוב ששלמה המלך ע"ה 'מָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה' לא מנה הכתוב לשלמה אותם השנים הראשונים שמלך בתחלה קודם שנטרד ולא אותם השנים שנטרד אלא רק מנה כאן השנים שמלך אחר שנטרד דוקא יעוין שם. והנה מלבד שדבר זה הוא דוחק עצום וכבר מצינו שמנה לו מתחלת מלכותו במלכים (מלכים א' ו, לז) בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית וכו' ועוד שם (מלכים א' ו, לח) וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל וכו'. הנה עוד יש לי טענה אחרת שאין עליה תשובה דאי אפשר לומר כן דהא לכולי עלמא בית ראשון לא עמד יותר מן ת"י [410] שנים וכנזכר בבתרא (בבא בתרא ג.) ובמקום אחר ואם נחשוב מן אחר י"א שנים למלכות שלמה עד סוף מלכות צדקיהו שנחרב הבית תמצא מספר תכ"ב [422] שנים מכל מקום כפי מספר השנים שמנה הכתוב למלכי בית דוד אחד לאחד ומוכרח לומר שזה סך היתר על ת"י הוא נבלע בסך השנים שפרט הכתוב לכל אחד ואחד מהם דהיינו יש שכתוב בו שמלך נ"ב שנים ואינם נ"ב שלמים וכעל זה הדרך. אך אם נאמר ששלמה מלך ארבעים שנה אחר שנטרד צריך להוסיף עתה על מספר השנים של בית ראשון עוד שנים מרובות כי אנחנו במספר הנזכר לעיל לא חשבנו בשנים של בית המקדש מן השנים שמלך שלמה המלך ע"ה אלא רק כ"ט [29] שנים ועתה צריך לחשוב ארבעים שנה שלמים וצריך להוסיף בשנים של בית המקדש גם השנים שמלך אחר שגמר בנין בית המקדש והשנים שנטרד בהם ובזה יהיה זמן בית ראשון יותר מן ת"ל [430] שנים וזה אי אפשר להיות דלכולי עלמא לא עמד יותר מן ת"י [410] שנים. והוא פלא איך לא הרגיש הרמ"ע ז"ל בדבר זה וגם על הגאון חיד"א ז"ל שראה דבריו וסמך עליהם י"ל איך לא נרגש בזה?! גם עוד קשה לי גם לפי דעת הרמ"ע ז"ל נמי אי אפשר לומר שהיה רחבעם בן מ"א שנה ומה שאמר שזה החשבון אחר שנתייאש ממלכות ישראל, אחרי המחילה לא ניתן להאמר דבר זה, דהא מוכח שתכף אחר שנפטר אביו מלך והוא אחר כך לא נוספה מלכותו אלא נתמעטה ומלכותו על שבט יהודה כדקיימא קיימא ולמה עושה החשבון על אחר שנפרדו ממנו עשרת השבטים.