מסכת בבא קמא דף קט״ז עמוד א׳

תשפך הכל כולה ביחד:

בשדה תשפך הכל דאדממטי ליה לגו ביתא אתי ביה לידי תקלה:

אין הכרעה שלישית מכרעת טעם עצמך אתה אומר ולא כדברי אחד מהן ששניהם לא הזכירו בית ושדה והיכי דמי הכרעה כגון אי הוה תני ב"ש בין נטמאת בבית בין בשדה תשפך הכל וב"ה אומרים בין בבית ובין בשדה תעשה זילוף ר"ש אומר נטמא בשדה תשפך הכל בבית תעשה זילוף דטעמא דתרוייהו קמכרע והוו להו לגבי בית תרי ולגבי שדה תרי והלכתא כתרי שאין עומדין דברי יחיד במקום שנים דאחרי רבים להטות כתיב (שמות כג) כי ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף כט.) אבל הכא דאינהו לא גלו דעתייהו דליהוי שום מידי חילוק בין בית לשדה טעמא דנפשיה קאמר:

מעבורת ספינה רחבה שעוברים בה רוחב הנהר:

דאפסדתן כוורי בזוזא והיינו בשכרו דקתני טול דינר בשכר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו שכר משלם ומתני' נמי הרי הפסידו ניכר:

דבידים קא פסיד שופך את יינו בידים בשבילו:

ירד להציל ע"מ שיתן לו דמי שלו:

ועלה שלו מאיליו מהו מי אמרינן מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי ומחייב לו היאך לשלומי והדר זכה ביה מריה מהפקירא או דלמא כיון דסליק סליק:

הכרעה שלישית נראה לר"י עיקר כפ"ה דדעת ג' הוא דתנאי קמאי לא גילו בדעתם שיש שום חילוק בין בית לשדה אבל ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף כט. ושם ד"ה בין) הויא הכרעה דרבי אליעזר קאמר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא רבי יהושע אומר בין מן המוכן כו' טהור ר"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור ובכירה (שם דף לט:) בהדיא חשיב ליה הכרעה אי לאו משום דר"ע תלמיד הוה ועוד דהדר ביה ר"ע לגבי רבי יהושע וההיא דהתם לא ישתטף גופו בין בחמין בין בצונן חשיבא הכרעה דתנאי קמאי גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין חמין לצונן אבל הך דשמעתין לא גילו בדעתם חשיב ליה הכרעה שלישית וכן בנזיר פ' כ"ג (דף נג. ושם ד"ה ב"ד) גבי ר"א אומר [זקינים] הראשונים [מקצתן היו] אומרים חצי קב עצמות כו' התם נמי קרי ליה הכרעה שלישית דתנאי קמאי לא גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין תרומה לקדשים לנזיר ועושה פסח ובראשית הגז (חולין דף קלה.) גבי ראשית הגז אין נוהג אלא במרובה וכמה מרובה ב"ש אומרים שתים ב"ה אומרים חמש ורבי ישמעאל אומר ארבעה וקרי נמי התם (דף קלז.) לרבי ישמעאל הכרעה שלישית ואותה הכרעה אין חשובה אפילו כדהכא ודנזיר דבהני סבירא ליה למכריע פלגא כמר ופלגא כמר אבל התם לא ס"ל לא כמר ולא כמר והא דפריך בכל הני והא הכרעה שלישית אין הכרעה ה"מ למיפרך תלמיד הוא ואין הלכה כהכרעת תלמיד אבל עדיפא קפריך דלאו הכרעה היא כלל ואור"י הא דתניא בכיצד מברכין (ברכות דף מג:) בש"א מברך על השמן ואח"כ על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס תחילה וקאמר רשב"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לא זכינו אלא לריחו הלכך שמן עדיף וקאמר רבי יוחנן בגמרא הלכה כדברי המכריע לא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא סבירא ליה פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא דחד מינייהו וס"ל כוותיה לגמרי וכן בכל מקום שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע תדע מדאיצטריך ר' יוחנן עלה למימר הלכה כדברי המכריע אע"ג דאיהו גופיה כבר אמר בכירה (שבת דף לט:) כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ש"מ דודאי לא שייכא לההיא הכרעה דשבת ודהכא ולא קרי ליה הכרעה אלא מפני שהכריע דברי ב"ש על דברי ב"ה. ור"ת פי' הכרעה שלישית דור שלישית כלומר תלמיד אתה ואין זו הכרעה כדאמר ר"ע תלמיד הוה וה"נ הוה מ"ל דור שני דהיינו נמי תלמיד אלא כך היה המעשה ובנזיר (דף נג.) דקרי ליה הגמרא לב"ד של אחרים הכרעה שלישית לישנא דהך ברייתא דהכא נקט וא"ת בפ"ק דפסחים (דף יג.) גבי ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש רבי יהודה אומר אוכלים כל כו' ר"ג אומר חולין אוכלין כל ארבע ותרומה כל חמש וקאמר בגמרא ר"ג לאו מכריע הוא דטעמא דנפשיה קאמר ולפי' הקו' ניחא אלא לפי' ר"ת אמאי לא מכריע הוא והא לאו תלמיד הוה וי"ל דלאו מכריע הוא דלא עלייהו קאי שלפניהם היה ופ"ה נראה לר"י עיקר וי"מ הכא טעמא דתשפך משום דריחא מילתא היא ואסור לזלף משום דהוי כשתיה ולא משום חשש תקלה ואין נראה דא"כ לא הוי רבי ישמעאל מכריע אלא טעמא דנפשיה קאמר דקמאי לא איפליגי במיחש לתקלה ואין להקשות לפי' זה לאביי דאית ליה (ע"ז דף סו:) גבי בת תיהא ריחא מילתא היא לימא דאמר כר"מ אמאי לא מייתי נמי התם אפלוגתא דאביי ורבא פלוגתא דב"ש וב"ה דהכא איכא למימר דאביי א"ש כב"ה ומודו בה דריחא מילתא היא ליחשב הנאה והתם לענין איסור הנאת יין נסך איירי ודוקא לענין תרומה טמאה הכא המותרת בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתיה ואע"ג דמייתי התם ההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה וההיא דהרודה פת חמה והניחה ע"פ חבית של יין של תרומה התם ודאי אי ריחא מילתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסור הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודיה כגון בת תיהא וזילוף לא הוי כשתיה ומותר בתרומה [וע' תוס' ע"ז סו: ד"ה אמר רבא]:

אדעתא דאריה אפקריה כו' לא דמי להא דאמר באלו מציאות (ב"מ ד' כד.) המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי אבל הכא הארי היה עמהם והיה מלוה אותם לשמור בהמותיהם מחיות וליסטים רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה ואפשר שפעמים היה שבע ולא אכיל הלכך אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל ליה אריה והא לא אכיל ליה:

יין של תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתיה ישפך ואין אומרין תעשה זלוף כמו שבארנו:

מה שאמרו בתלמוד הלכה כדברי המכריע יש צדדין שאין אומרין כן והוא כל שתופש דעת שלישי שלא הזכירו אחד מן הראשונים אלא שמשתף דעתו בשני הדעות שאמרו הראשונים והוא שאמרו הכרעת שלישי אינה מכרעת וכבר ביארנוה במסכת חולין פרק ראשית הגז:

מי שהיה בורח מבית האסורין ומתירא שמא ירדפו אחריו ופגע בו נהר ואמר לבעל המעבורת טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו הרגיל ואם היה זה בטל ממלאכה אחרת שהיה מרויח בה דינר כשיעור זה כגון שהיה צייד ושולה דגים מן הים ואמר טול דינר בשכר מה שאני מבטלך נותן לו דינר משלם ואם פרעו קודם שיעבור אף הראשונה אין כופין אותו להחזיר לו כלום ויש פוסקים שאם רצה זה תובעו לדין ומחזיר כל שיש שם יתר על שכרו:

בענין אבדה אמרו שאם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע בשכרי ר"ל במה שנתבטלתי אלא נותן לו שכרו כפועל ואם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין ובזו שבמשנתנו ר"ל כשאמר אציל את שלך ואטול דמי שלי אין אנו מזקיקין תנאי בפני בית דין ופרשו טעם הדבר שבאבדה בעל האבדה עמו ואין זה מוחזק בה אבל דבש של משנתנו שהוא בכליו של זה הרי הוא מוחזק בה ואין צריך לבית דין ולא לעדים ואני אומר שהכל טעם אחד וכל שאמר אני אציל וכו' ואטול דמי שלי משלך והאחר מודה לו הרי הוא כתנאי בפני בית דין וכן כתבו גדולי המחברים למדת מדברינו שאם היה זה בכדו של דבש וזה בקנקנים רקים ונסדקה כדו של דבש ואמר בעל הקנקנים איני מציל אא"כ תתן לי שליש הדבש או כך וכך ואמר לו הן אין לו אלא שכרו:

מה שבארנו בשטף נהר את חמורו וחמור של חברו שאם אמר אציל את שלך ואני נוטל דמי שלי שהוא נוטל דמי שלו אפילו עלה חמור שלו מאליו ונמצא שלא נפסד בהצלת של חברו הואיל ולא נתעצל בו זכה במה שהתנה עמו:

ירד להציל ולא הציל אינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא עשה שליחותו ואע"פ שהשוכר את השליח להביא כרוב ודורמסקנין לחולה והתנה לו ביתר מדמיו ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם טעם הדבר מפני שכבר עשה שליחותו:

ירד להציל את של חברו והניח את שלו ועלו שניהם מאליהם שלא בהצלתו יראה שאין נזקקין לו מת שלו ועלה של חברו מאליו יראה שמשלם מתוכו הואיל ומת שלו אלא שמנכה לו מן הטורח שהיה לו לטרוח יותר מזה וכן יראה מתלמוד המערב:

בד"ה הכרעה שלישית כו' וא"נ דא"כ לא הוי ר"י מכריע כו' דקמאי לא אפליגו במיחש לתקלה עכ"ל ויש לדקדק בדבריהם דאימא להאי פירושא דקושטא דה"ק אין הכרעה שלישית מכרעת כיון דהם לא איפליגו בתקלה ר' ישמעאל טעמיה דנפשיה קאמר וכן נראה מפרש"י בסוף פ"ק דפסחים והאי לישנא גופיה קאמר התם אהא דר"ג דלאו מכריע הוא דטעמא דנפשיה קאמר וי"ל דע"כ בהך דנזיר דקרי ליה נמי הכרעה שלישית ע"כ דליכא לפרושי הכי אלא כמו שפרש"י כאן דמשום האי טעמא לחוד דלא גילו קמאי דעתם דאיכא לפלוגי בהכי מקרי הכרעה שלישית וע"ש בפסחים בתוספות ודו"ק:

אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי וכו' מתניתא ביכול להציל דאי לא מצי אמר ליה מהפקירא זכינא אמאי נימא ליה משטה אני בך שהרי חייב אתה להצילו ואם התניתי לך יותר משטה הייתי בך. הראב"ד ז"ל. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ולימא משטה אני בך ואף על פי שהתנה לו לתת דמי חמורו כולו לא יתן לו אלא שכרו דהא מצוה היא להציל בהמת חברו בשכר. ע"כ.

מי לא תניא הרי שהיה בורח וכו' אין לו אלא שכרו הנהוג בכל יום דמצי למימר ליה מצוה היא דעבדת שמצוה היא להצילני. ומשני הא לא דמיא אינו דומה משנה זו שאמרת שחייב ליתן לו דמי שלו משלם לזו של מעבורת אלא לסיפא דקתני סיפא שאם נתן לו מידו לידו קודם שיכנס במעבורת דינר זהב שוב אינו יכול לומר לו משטה אני בך כיון שפרעו הכא נמי במתניתא זוכה מיד בדבש של חברו קודם שיבא לידי חברו ומשום הכי אין יכול לערער עליו ולומר משטה אני בך. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר וכי מפני שזכה בדינר זה מיד לא יוכל לערער עליו והלא נתאנה ולמה לא יחזור בו. ומשני דאין שם אונאה כלל דבצייד השולה דגים מן הים עסקינן כלומר שהפסדו ניכר ומשום הכי אינו רוצה לזוז ממלאכתו עד שנותן לו דינר זהב כשיעור שהיה מרויח היום ובמתניתא נמי הפסדו ניכר לכל דבידים קא מפסיד שלו ושופך יינו ומשום הכי דין הוא שתיכף שמכניס הדבש בחביתו יזכה בו מיד אבל ברישא דמעבורת דלא מפסיד כלום שהרי אינו צייד ולפיכך הוא בוטח בו בתנאי לבדו שיתן לו מה שפסק הוא מאליו על עצמו והוא הדין אפילו נתנו לו שהרי נתאנה ובלבד שבעל הספינה היה מסרב להעבירו בשכר הרגיל עד שפסק על עצמו דינר זהב אבל אורחא דמילתא נקט שאין דרך לפרוע שכר הספינה עד שיהיה לצד אחר אם לא יהיה הפסדו ניכר לכל ולפי שמייקר לו השכר הוא מתיירא שלא יערער עליו וימצא קרח מכאן ומכאן. והכא לא צריך בית דין כדבעינן באבדה דתנן בפרק אלו מציאות היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע בשכרי וכו' אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם משום דלא דמי דבאבדה שבעל האבדה הוא עמו ותיכף שמצאה זוכה בה בעלה אין חזקה ראויה לזה הנשכר בה אלא הוי הוא המוציא מחברו ומה יועיל לו תנאו שהתנה לתת לו סלע כיון שיכפור בו ומשום הכי צריך לבית דין או לעדים אבל הכא בדבש שהוא מוחזק שהרי בחביתו עומד וקנה לו כליו נאמן הוא על שכרו. אי נמי יש לומר שכיון שעירה הדבש לתוך חביתו הוא בעצמו מוליך על כתפו החבית עם הדבש כמו שהיה עושה ביינו ונותן לו שכר טרחו חוץ מדמי יינו. ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל מי שהיה בורח מבית האסורין ומתיירא שמא ירדפו אחריו ופגע בו נהר ואמר לבעל המעבורת טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו הרגיל ואם היה זה בטל ממלאכה אחרת שהוא מרויח בה דינר כשיעור זה כגון שהיה צייד ושולה דגים מן הים ואמר טול דינר בשכר מה שאני מבטלך נותן לו דינר משלם ואם פרעו קודם שיעבור אף הראשונה אין כופין אותו להחזיר לו כלום. ויש פוסקים שאם רצה זה תובעו לדין ומחזיר כל שיש שם יתר על שכרו. ע"כ. וכתב הר"מ ז"ל הכהן מסרקסטה וז"ל ואם היה צייד ואמר לו בטל מצודתך והעבירני נותן לו מה שהתנה עמו כיון שבטלו שמא באותה שעה היה מזדמן לו דג גדול וכן כל כיוצא בזה. ע"כ.

עוד כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל בענין אבדה אמרו שאם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע וכו'. ואם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין. ובזו שבמשנתנו רוצה לומר כשאמר אציל את שלך ואטול דמי שלי אין מזקיקין תנאי בפני בית דין ופירשו טעם הדבר שבאבדה בעל האבדה עמו ואין זה מוחזק בה אבל דבש של משנתנו שהוא בכליו של זה הרי הוא מוחזק בה ואין צריך לבית דין ולא לעדים. ואני אומר שהכל טעם אחד וכל שאמר אני אציל וכו' ואטול דמי שלי משלך והאחר מודה לו הרי הוא כתנאי בית דין וכן כתבו גדולי המחברים. עד כאן. עיין בתשובת רבי גרשם מאור הגולה ז"ל הכתובה לעיל.

והרמ"ה ז"ל פירש בפרטיו וז"ל תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין וכו' אין לו אלא שכרו ואם אמר לו טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם ואוקימנא לסיפא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתן טפי מהאי והיינו דקאמר טול דינר בשכרך בשכר בטלתך מכלל דרישא אף על גב דאפסדיה טפי מהא כיון דלא אמר ליה בשכרך דמשמע בשכר בטלתך אין לו אלא שכרו. ושמע מינה דאפילו אמר ליה טול דינר בשכרך נמי דוקא היכא דאפסדיה כשיעור דינר אבל היכא דלא אפסדיה ולא מידי אף על גב דאמר ליה טול דינר בשכרך אין לו אלא שכרו. והוא הדין בזה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' אין לו אלא שכרו ואפילו אמר לו על מנת שאתה נותן לי סלע אבל אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי גלי אדעתיה דאגר פסידיה קא שקיל וחייב ליתן לו. והני מילי היכא דשפך את יינו אבל אם היתה חביתו ריקנית והציל דבשו של חברו לתוכה אף על גב דפסק בהדיה דינר או סלע בשכרו אין לו אלא שכרו דומיא דמעבורת מדקא מדמינן להו בגמרא להדדי שמע מינה תרווייהו חד דינא הוא. מיהו דוקא כגון הני דמחייב ההוא שכיר לאיטפולי בההוא שכירות אי בחינם ואי בשכר כגון שהיה בורח מבית האסורין דמיירי באבדת גופו וכגון זה בא בחביתו דמיירי באבדת ממונו דכיון דמצוה עליה לאיטפולי באבדת גופו ובאבדת ממונו היכא דלית ליה פסידא וכי אית ליה פסידא לא שרי ליה למשקל מיניה טפי ממאי דאפסדיה אמטו להכי מצי אמר ליה משטה אני בך ואין לו אלא שכרו הואיל והוא חייב לטפל בה בכדי שכרו אבל היכא דלא רמיא עליה למעבד ההיא מילתא כלל ופסק בהדיה למיתב ליה דינר באגריה אף על גב דלא הוה חזי ליה אלא פרוטה באגריה יהיב ליה דינר. ע"כ. ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו מי מחייב ליתן לו דמי שלו או לא הואיל וכבר עלה שלו מעצמו ולית ליה פסידא. אי נמי אי בעי אידך למזכי ביה אי מצי זכי. אמר ליה משמיא רחימי עליה וכי סליק למאריה סליק ולית ליה לאחרינא שום זכייה ביה וכי אפקריה אדעתא לאצולי אידך חמרא הוא דאפקריה ולאו אדעתא דכולי עלמא אפקריה ואי בעי איניש אחרינא למזכי ביה לא מצי זכי ביה. הראב"ד ז"ל. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו מי אמרינן כיון שלא נתכוון מתחילה לשלם לו אלא משום שהיה סבור שימות והשתא שלא מת לא משלם ליה אלא שכרו של אותו היום או של אותה שעה או דילמא אמרינן זה המציל משמיא רחימו עליה שלא הפסיד כלום ולא בזכות השוכרו וכיון שקבל עליו בבית דין לשלם לו דמי חמורו כמו כן ישלמו לו. ומשני דמן שמיא הוא דרחימו עליה דנשכר ולא בזכות השוכר אבל לא קא מיבעיא ליה אם ירד להציל ועלה של חברו שהיה יפה מאתיים מאליו מהו מי אמרינן השתא מיהא לא טרח ולא משלם ליה כלום או דילמא כיון שהפסיד את שלו שהניחו לטבוע כדי להציל את של חברו אף על פי שזה עלה מאליו חייב לשלם. ונראה דמחייב לשלם לו דמי חמורו הואיל ועל ידו הפסידו וזה הרויח את שלו ואף על גב דעלה מאליו ובלא טורח ניצל מיהו מנכה לו כדי טורח שהיה לו לטרוח ולא טרח. בפירוש רבנו חננאל ז"ל ירושלמי הניח שלו להציל את של חברו ועלה של חברו מאליו אין נזקק לו כלום אבל הניח שלו להציל את של חברו ועלה שלו מאליו מהו דיימר ליה נתייאשת אמר ליה נשמעיניה מן הדא שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתייאשתי רוצה לומר אמר כל זמן שצווח לא נתייאש רבי יוחנן אמר חזקה מיואש הוא. עד כאן לשון ה"ר יהונתן ז"ל. וכתב עליו הרמ"ך ז"ל מסרקסטה וז"ל ואם ירד על מנת להציל וליטול דמי שלו ממנו וירד ולא הצילו אלא עלה של חברו מאליו כתב המפרש ז"ל שיטול דמי חמורו ממנו כיון שבשבילו הניח את שלו ע"כ. ומיחזי למימר איפכא כיון דלא עבד שליחותיה משמיא הוא דרחימו עליה דאידך ועלה מאליו וכשם שאלו הלך לאיבוד זה לא היה משלם לו כלום השתא נמי לא שנא וכי היכי דכשעלה שלו מאליו אמרינן דמשמיא רחימו עליה ונוטל דמי שלו מתוך של חברו הכי נמי דמשמיא רחימו עליה דאידך. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל ירד להציל של חברו והניח שלו ועלו שניהם מאליהם שלא בהצלתו יראה שאין נזקקין לו. מת שלו ועלה של חברו מאליו יראה שמשלם מתוכו הואיל ומת שלו אלא שמנכה לו מן הטורח שהיה לו לטרוח יותר מזה. וכן יראה מתלמוד המערב. ע"כ. כי הא דרב ספרא דאשכחן ביה דרחימו מן שמיא עליה דלא אכל הארי את חמורו ולא הוצרך ליתנו בשניה אלמא אמרינן אין לו לעשות יותר אלא אמרינן כיון שהכניס את חמורו בספק לילה אחד שהרי השלים תנאו הכי נמי כיון שהניח חמורו בספק שהיה טובע השלים תנאו וצריך לשלם הדמים והא דיצא חמורו מן שמיא רחימו עליה. תוספות שאנץ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל כי הא דרב ספרא וכו' דרב ספרא זכה ביה אלמא לית להו לאחריני זכייה בגויה ולא אמרינן כיון דשדא חמריה להציל לכל השיירא ואיתציל לכולהו נמי איתציל דאי הוה להו זכותא בגויה היכי זכי בהו רב ספרא בממון שיש לאחרים זכות בו אלא אמרינן מן שמיא הוא דרחימו עליה ולא לאחרים שעמו דכי אפקריה אדעתא דאריה בלחוד אפקריה ורחמנא אצליה מפומא דאריה ואהדריה ניהליה. ע"כ.

וזו שאלה אין לו אלא שכרו הראוי לו והני מילי היכא דלא הציל דלא עביד שליחותיה אבל אם הציל ומת ביבשה או שאבד נותן לו שכרו משלם כדתניא השוכר את הפועל להביא כרוב וכו'. ומאי שנא מהיכא דירד להציל ולא הציל ואסיקנא התם גבי פועל עביד שליחותיה דלאיתויי אגריה והא אייתי הכא גבי הצלה לא עביד שליח שליחותיה דלאצולי אגריה והא לא אציל וכן כל כיוצא בזה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

תוספות בד"ה הכרעה וכו' ויש מפרשים הכא טעמא דתשפך משום דריחא מלתא עכ"ל. ולפ"ז הא דקאמר הכא ותקלה גופא תנאי היא לא קאי אב"ש אלא אב"ה ורבי ישמעאל בר' יוסי דב"ה דסברי תעשה זילוף נהי דסברי ריחא לאו מילתא מ"מ היה להם לחוש לתקלה אע"כ דלא חיישי ור' ישמעאל ע"כ טעמיה משום תקלה הוא וק"ל:

גמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו' נראה דלאו לשון קושיא היא אלא התרצן גופא הוא דמסיק למלתיה דקאמר הא לא דמי אלא לסיפא והיינו משום דקשיא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא ע"כ כדאמר רמי ב"ח משום דאפסדיה כוורי וא"כ במתני' נמי דאית ליה פסידא דמיא לסיפא וכן נראה מל' רש"י וק"ל:

שם בעי מיניה רב מרבי ירד להציל וכו' איתיביה השוכר את הפועל וכו'. ולפ"ז יש לתמוה דא"כ מאי קמיבעיא ליה לרב מעיקרא כיון דהוי סבר דדמי' להאי ברייתא דפועל ויש ליישב דודאי רב נמי סליק אדעתיה דיש לחלק ולומר דשאני התם דעביד שליח שליחותיה ועיקר האיבעיא שלו מעיקרא ע"כ היתה אם לאמר דמסתמא מה שהתנה ליתן לו דמי חמורו היינו אם יציל דוקא לפי שהוא סומך על דבריו שגמר בדעתו שבודאי יציל ואדעתא דהכי שכרו דאל"כ מ"ש מאיהו דידיה וא"כ לפ"ז אם לא הציל אפי' שכר טורחו נמי אין לו דהא הוי כאילו התנה בפי' או נימא שזה הכניס עצמו ג"כ לספק לשלם דמי חמורו של חבירו המועט כדי שיתעסק בכל יכלתו להציל את שלו וכיון שלא התנה בפי' אם לא תציל לא אתן אמרינן דמסתמא מעייל נפשיה לספיקא כיון שהלה יפסיד חמורו בודאי מחמת זה הספק וא"כ אף אם לא הציל יש לו ליתן דמי חמורו וע"ז השיב לו רבי דדמי חמורו אינו נוטל אבל שכרו מיהא נוטל וע"ז מקשה רב שפיר דכיון דשכרו מיהא נוטל אלמא דלא ה"ל כאילו התנה אם לאו לא אתן אלא מה שלא הציל מזל רע דידיה גרם ואינו בפשיעת המציל וא"כ יש לו ליתן שכרו משלם כמו בפועל וע"ז השיב רבי דלענין חמורו דגזים ודאי בדין הוא שיפסיד כיון שלא עשה שליחותו וכמ"ש דמסתמא לא כיון לתת דמי חמורו אלא משום שהוא סובר שזה יודע להציל יותר ממנו ובודאי יציל אבל לענין שכר טורחו ודאי נתכוון ליתן אף מספק דלו יהא אילו הכניס עצמו בזה הספק היה צריך לטרוח כנ"ל ועיין בסמ"ע סי' רס"ד כמה חלוקי דינים:

גמ' וא"ל אפסדתני כוורי עיין בהרא"ש פ"ב דב"מ סי' כח:

שם אדעתא דאריה עיין ב"ב דף קלח ע"א תוס' ד"ה כאן בצווח: