מסכת בבא קמא דף ק״י עמוד ב׳

אין חולקים מנחות כנגד מנחות וקרבן כנגד קרבן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו נפקא לן בקדושין (דף נג.) ובמנחות פרק אלו מנחות (מנחות דף עג.):

יורשין הגר הן או מקבלי מתנות גבוה הן:

היינו האי דירתי ירושה זאת נפלה להן והרי היא לפניהן שאילו היה הגר קיים היה זה אומר לו הרי שלך לפניך:

רב זעירי בעי לה הכי אפילו אם תמצי לומר מקבלי מתנות הוו הא לא מבעיא לן דהא מתנה. יהיב להו רחמנא. והרי הן לפניהן:

כגון שנפלו לו לכהן:

קנו יתומים שקנו בהמות:

בתפיסת הבית כלומר נפלו להן בהמות בירושה עד שלא חלקו:

הלוקח לקח עשרה טלאים שלא נתעשרו מן השוק:

או דלמא כיון דלא חזי ליהויריב לידעיה קאי ויכול להביא אשם מיד וליתבה לפני יהויריב להתכפר אע"פ שהכסף נתון לידעיה כדקתני בפירקין נתן את הכסף ליהויריב והאשם לידעיה יצא:

למאי נ"מ לגזל חמץ ועבר עליו הפסח תימה אמאי לא פשיט ליה מדידיה דאמר לעיל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל אחד ואחד לא יצא אלמא מקבלי מתנות הווא] דאי יורשין הוו אמאי לא יצא מאי דשבק להון אבוהון יהב להון ונראה דבחד מנהון גרסינן רבה:

בכלל ופרט וכלל וברית מלח הך שמעתא מפורש. בפרק הזרוע (חולין דף קלג:):

וגזל הגר תימה אמאי חשיב גזל הגר מעשרה בגבולין דכי היכי דאמר רבא החזירו בלילה ולחצאין לא יצא דאשם קרייה רחמנא ה"נ אם החזירו בגבולין לא יצא כדין אשם:

כסף מכפר מחצה מכאן נראה דכהן אין יכול למחול כיון דהוי כפרה:

דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה נראה דבנפלה מן האירוסין איירי דאי מן הנישואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי אבל הכא דקדושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש נמי בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי: [וע' בתוספות כתובות מז:

בירושלים הבכורה והבכורים ומורם מתודה ואיל נזיר ועורות קדשים איכא למידק בשלמא כל הנך קרי להו מתנות ירושלים מפני שנאכלין בכל העיר אלא עורות קדשים למה, אי משום דבשרן נאכל בירושלים דהיינו קדשים קלים, הא ליתא, שהרי שנינו (זבחים קג, א) עורות קדשים קלים לבעלים ואין לכהנים אלא עורות קדשי קדשים ואם כן לחשבינהו בהדי מתנות המקדש. וי"ל כי מפני שכל כהן שאינו ראוי לאכילה אינו חולק בעורות (שם קב, ב) דאלמא אין ניתנין אלא לכהנים הראויין לחלוק בבשר והכהנים אוכלין בבשר עומדין בירושלים קרי להו מתנות ירושלים. ואם תאמר אם כן אף שדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר ימנו במתנות ירושלים שהרי ניתנין לאנשים העומדים בירושלים. לא היא, דמכל מקום זכייתם בהן בכל מקום.

יתבאר במקומו שאין חולקין מנחה כנגד מנחה אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת וכן כל כיוצא בזה אלא כל אחת ואחת חולקין שיריה בפני עצמה לכל אנשי בית אב ואפילו לא יגיע לחלק כל אחד אלא מעט מעט וכן אין חולקין עוף כנגד עוף ולא חטאת כנגד חטאת ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק אלא כל חלק וחלק חולקין אותו בשוה בין כלם אף גזל הגר אין חולקין אותו כנגד גזל הגר אלא חולקין כל אחד ואחד בין כלם כשאר הקרבנות:

כהנים בגזל הגר אינם נדונים כיורשי הגר אלא כמקבלי מתנת גבוה כשאר מתנות כהונה מעתה גזל חמץ מן הגר שאין לן יורשים ועבר עליו הפסח חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזלה שאלו נתנו עכשיו כמו שהוא אין זו מתנה שהרי אין זה כלום ואלו היה יורש בזה היה אומר לו הרי שלך לפניך כאלו הגר קיים:

מעשר בהמה אף הכהנים והלויים חייבים בו כישראל וענינן שהוא נשחט בעזרה ומקטירין אמורים לאחר זריקת הדם והבשר נאכל לבעלים כדין שאר קדשים קלים אלא שאין ממנו כלום לכהן אפילו חזה ושוק ואינו נוהג בלקוח ונתון ר"ל שהלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו לו במתנה פטור עד שיולידו ברשותו מעתה כהן שנפלו לו עשר בהמות ר"ל טלאים של שנה זו בגזל הגר פטורים מן המעשר שהרי מתנה היא כמו שבארנו ומ"מ בזו אף מצד ירושה כן שהלכה באחין שקנו טלאים מתפיסת הבית שפטורים אלא במה שיולידו ברשותם ואם תפרש קנו זכו כלומר שירשו אף בזו האחים שירשו טלאים מאביהם פטורין כמו שיתבאר במקומו ומה שאמרו קנו מתפיסת הבית חייבין אין הלכה כן:

עשרים וארבעה מתנות כהנה נתנו לכהנים וכלן בכלל ופרט וברית מלח שנאמר כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל ליי' נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ברית מלח עולם הוא לפני יי' לך ולזרעך אתך זהו כלל וברית מלח והפרט הוא בכל מתנה ומתנה בפרט ואלו הן עשר במקדש ר"ל שאין נאכלים אלא לפנים מן הקלעים וארבע בירושלים ר"ל שנאכלין בכל העיר ועשר בגבולין ר"ל שנאכלין בכל ערי ארץ ישראל עשר במקדש אלו הן א' חטאת והוא שנאמר עליו כל זכר בכהנים יאכל אותה ב' חטאת העוף שדינו כחטאת האחרת ג' אשם ודאי והם חמש ונדונים כאחד והם של גזלות ושל מעילות ושל שפחה חרופה ושל נזיר ושל מצורע וכתוב כחטאת האשם תורה אחת לכהן אשר יכפר בו לו יהיה ד' אשם תלוי הבא על ספק כרת שלא נודע לו שעבר וכתוב כחטאת כאשם וכו' ה' זבחי שלמי צבור והם כבשי עצרת ואע"פ שהם נקראים שלמים קדשי קדשים הם וכתוב קדש יהיו ליי' לכהן ו' לוג שמן של מצורע ר"ל מה שנשאר בלוג מיציקת כף הכהן וכתוב ולקח הכהן את כבש האשם ואת לוג השמן הוקש לוג לאשם והוא קדשי קדשים ז' מותר העומר ר"ל אחר קמיצה וכתוב בכל מנחה לכל בני אהרן תהיה ח' שתי הלחם שנאמר בהם קדש יהיו ליי' לכהן ט' שירי מנחות דכתוב והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו ולא כללו עמהם מנחת העומר מפני שהיא של צבור י' לחם הפנים:

ארבע בירושלם א' הבכור שנאמר כל פטר רחם וכו' באדם ובבהמה יהיה לך ובכור תם נאכל בכל העיר ב' בכורים דכתוב בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו ליי' לך יהיו ג' מורם מתודה ואיל נזיר ומורם מתודה חזה ושוק וארבע חלות וכתוב תרומה ליי' לכהן על חזה התנופה וכו' ובאיל נזיר זרוע בשלה וחלה ורקיק ושני אלו נדונים כאחד מפני שדומין זה לזה וכן חזה ושוק של כל שלמים בכלל אלו הם ד' עורות קדשים שנאמר עור העולה אשר הקריב ליי' לכהן וכן של חטאות ואשמות הא של קדשים קלים לבעלים הם כמו שהתבאר בזבחים פרק טבול יום ק"ג א' ומתוך שאין עורות אלו נתנין אלא בירושלם הוא מונה אותם עם אלו הארבעה:

עשר בגבולין א' תרומה שנאמר ראשית דגנך וכו' תתן לו ב' תרומת מעשר שנאמר ונתתם ממנו את תרומת יי' לאהרן הכהן ג' חלה שנאמר ראשית עריסותיכם וכו' כתרומת גרן כן תרימו אותה ד' ראשית הגז שנאמר ראשית דגנך וכו' וראשית גז צאנך תתן לו ה' מתנות ר"ל זרוע ולחיים וקיבה להדיא כתוב ו' פדיון הבן דכתוב ולקחת חמשת וכו' ונתת הכסף לאהרן ולבניו ז' פדיון פטר חמור דכתוב ופטר חמור וכו' ח' שדה אחזה ט' שדה חרמים דכתוב כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו ושדה חרמים פירושו ישראל שהחרים את שדהו ושדה אחזה כבר פרשנו למעלה י' גזל את הגר כמו שכתבנו ואף הוא אם מצא כהן שבמשמר חוץ לירושלם נותן לו וכבר הארכנו בענין זה במסכת חולין פרק הזרוע והלחיים:

יבמה הראויה ליבום שלא רצת להתיבם נדונת כמורדת וחולץ לה יבמה ותצא בלא כתובה על הדרך שיתבאר במקומו היה יבמה מוכה שחין או שהוא מבעלי מומין הנזכרים בכתבות חולץ לה ונוטלת כתובתה ומ"מ אין אומרין שתצא בלא חליצה שעל דעת כן לא קדשה עצמה שהרי מ"מ גומרת ומתקדשת ואומרת טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו:

תוס' בד"ה או דלמא כיון כו' ויכול להביא אשם מיד כו' עכ"ל הכי משמע להו לישנא כיון דלא חזי ליהויריב לידעיה קאי ואף במשמרת יהויריב להקריב האשם ומקרי שפיר הביא גזילו עד שלא הביא אשמו דיצא דכיון דלידעיה קאי אף במשמרתם ה"ל כאלו קבלו הם גם הכסף אבל להמתין ולהקריב האשם במשמרת ידעיה לא קמיבעיא ליה דאם הביא כבר אשם ליהויריב היינו פלוגתייהו דר"י וחכמים דלקמן דס"ל לחכמים יחזור אשם אצל כסף ואם לא הביא אשם עדיין ודאי דיכול להמתין ולהביא אשם במשמרת ידעיה ואפי' ר"י לא פליג אלא היכא דכבר הביא האשם ליהויריב דיחזיר כסף אצל אשם ודו"ק:

בד"ה למנ"מ כו' דאי יורשים כו' מאי דשביק להון אבוהון יהב להון כו' עכ"ל וצ"ל לרב עוירא דאמר את"ל מקבלי מתנה הן ההיא מתנה אמר רחמנא דניתיב להו דפליג אדרבא דלעיל וס"ל בגזל הגר שאין בו שוה פרוטה דיצא וק"ל:

בפרש"י מותר העומר כו' כדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו' עכ"ל כצ"ל:

בעי רבא מהו שיחלקו וכו' או דילמא כי קרייה רחמנא אשם מקמי דנמטי לידיה דכהן אבל בתר דמטי לידיה לא הוי אלא חולין כדדרשינן במנחות אשר ישיבו לך זה גזל הגר לך יהיה אפילו לקדש בו אשה הואיל ואחר חלוקה הוי חולין אית לן למימר דבשעת חלוקה נמי לא יהא דינו כאשם ויחלקו גזל גר ומסיק דאין חולקין אף על גב דבתר חלוקה ממונא דכהן הוי בשעת חלוקה מיהא דינו כאשם. הרא"ש ז"ל.

או מקבלי מתנות הוו מן הבורא יתברך וחמץ שעבר עליו הפסח אחר שמת הגר או אחר שנשבע לו אף על גב שהיה יכול לפטור עצמו מן הבורא יתברך בזה אינו נפטר מן הכהנים בו שאין זה מתנה. הראב"ד ז"ל.

למאי נפקא מינה לגזל חמץ ועבר עליו הפסח תימה אמאי לא פשיט ליה מדידיה וכו' כמו שהקשו בתוספות. ותירץ ר"מ דליכא למיפשט מההיא דאפילו אם תמצא לומר דיורשים הוו לא יצא משום דכל אחד ואחד הוי יורש ובמקום הגר קאי. והוה ליה כמו שגזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהם דאמרינן לעיל מצות השבה אין כאן כיון דלא החזיר לו שוה פרוטה הכא נמי כיון דלא מטי שוה פרוטה לכל חד וחד מממונא דאיכא אכתי בידיה דגזלן לא יצא דאין כאן השבה דהא ממון גמור הוא אפילו בשעת השבה והוא אינו משיב שוה פרוטה ולהכי אין כאן השבה. אבל גזל חמץ ועבר עליו הפסח מידי יורשים הוו נפיקי כיון דליכא השתא ממונא גביה דהא לא שוה מידי מאי אמרת לקיים מצות השבה ממה נפשך מקיים מצות השבה כיון דאיכא שוה פרוטה לכל חד וחד אי אזלת בתר מעיקרא הוה ליה כגזל חמץ שוה פרוטה ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך. הרא"ש ז"ל.

ומותר העומר האי דלא חשיב ליה בכלל שיורי מנחות משום דהיא מנחת צבור ואין מנחת צבור נקמצת אלא היא. אי נמי משום שאין מנחה בא גרש אלא היא. הרא"ש ז"ל.

ועורות קדשים איכא למידק בשלמא כל הנך קרי להו מתנות ירושלים מפני שנאכלים בכל העיר אלא עורות קדשים למה אי משום דבשרם נאכל בירושלים דהיינו קדשי קלים הא ליתא שהרי שנינו עורות קדשים קלים לבעלים ואין לכהנים אלא עורות קדשי קדשים ואם כן לחשביניה בהדי מתנות הקדש. וי"ל מפני שכל כהן שאינו ראוי לאכילה אינו חולק בעורות אלמא אין נתנים אלא לכהנים הראוים לחלוק בבשר והכהנים האוכלים בבשר עומדים בירושלים משום הכי קרי להו מתנות ירושלים. וא"ת אם כן אף שדה אחוזה ושדה חרמין וגזל הגר ימנו במתנות ירושלים שהרי נתנין לאנשי משמר העומדים בירושלים. לא היא דמכל מקום זכייתם בכל מקום. הרשב"א ז"ל.

הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא ואין למדין מן ההלכה ואין דנין ק"ו מהלכה כדאיתא במסכת נזיר. הראב"ד ז"ל.

א"ה קנ"ז אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' וא"ת אם כן אם קנה אדם בהמה ומתה יחזור המקח דאדעתא דהכי לא זבן. יש לומר דלא פריך הכא אלא מתנאי שיוכל להתנות ולא יעכב אדם על ידו כמו מחטאת ואשם. וכן מיבמה שעולה לפני מוכה שחין מן האירוסין דאם היתה רוצה להתנות בשעת אירוסין שאם ימות קודם שישאנה שיהו הקדושין בטלין כדי שלא תפול לפני אחיו מוכה שחין לא היה הבעל מעכב על ידה הילכך חשוב כאלו התנית אבל מן הנשואין ודאי לא הוה הבעל שומע לה לעשות בעילותיו בעילות זנות. וכן כל מקח שאדם קונה אם היה הלוקח בא להתנות שאם יתקלקל מקחו שיחזור המקח לא היה המוכר שומע לו הילכך לא הוה ליה כאלו התנה. הרא"ש ז"ל.

תוספות בד"ה למאי נפ"מ וכו' תימא אמאי לא פשיט ליה מדידיה עכ"ל לולא פירש"י דלעיל שכתב שצריך להוסיף משלו עד שיהיה שוה פרוטה לכל א' היה אפשר לומר שא"צ להוסיף משלו כלום אלא שימתין עד שיהא משמר אחר הממועט באנשים ואז יהיה שוה פרוטה לכל א' ואם לאו א"צ להביא אשם אבל הכא לענין חמץ דלא הוי ממון כלל מיבעיא ליה שפיר אלא דלפרש"י לא שייך לומר כן ואפ"ה יש ליישב ואין להאריך:

בד"ה וגזל הגר תימא אמאי חשיב כו' מעשרה שבגבולין עכ"ל וכתב הת"ח דלק"מ דלענין זה ודאי לא שייך לומר דאשם קרייה רחמנא דא"כ יהא צריך להחזיר דוקא במקדש וזה א"א דאסור להביא חולין לעזרה ע"ש ולי נראה דמשום הא לא איריא דכיון דאשם קרייה רחמנא נאמר ג"כ שצריך להחזירו דוקא בעזרה ולא הוי חולין בעזרה מהאי טעמא גופא דאשם קריה רחמנא והוי כשאר מעות הקדש שמכניסן ללשכת עזרה:

בד"ה כסף מכפר מחצה מכאן נראה דכהן אין יכול למחול עכ"ל וקצת קשה דהא בגזלן דאינש דעלמא קי"ל בפשיטות לעיל דיכול למחול אף ע"ג דהקרן מעכב כפרה וע"כ צ"ל דכיון שמוחל לו ה"ל כאילו נטלו ממנו וחזר ונותנו לו וה"ל כפרה בזה וא"כ בכהן נמי נימא הכי ויש ליישב דבשלמא שהחפץ היה שלו כבר א"כ אמרינן שפיר דה"ל כאילו נותנו לו עכשיו במתנה אבל הכא שהכהן לא זכה בו כלל א"כ אינו יכול ליתן לו במתנה כל שלא זכה בו עדיין וא"כ כ"ש דבמחילה גרידא לא ה"ל כפרה וק"ל:

בד"ה דאדעתיה דהכי לא קדשה וכו' וא"ת אדם שקנה מחבירו וכו' יבטל המקח עכ"ל. ויש לדקדק דמאי קושיא דאימא ה"נ כל היכא דאיכא אומדנא דמוכח לגמרי דאדעתיה דהכי לא זבין דבטל המקח שהרי אפילו בזבין נכסים אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק אמרינן דהדרא זבינא וכן בזבין ולא איצטריך ליה זוזי ואף ע"ג דהתם דוקא היכא שגילה דעתו בשעת המקח דמש"ה מזבין דבלא"ה לא הדרא זביני היינו משום דליכא אומדנא כולי האי דכמה בני אדם מוכרים שדותיהם בלא כן אבל דומיא דכסף הכהנים דהכא שהדבר ידוע לכל שלא נתן הכסף אלא להתכפר בו וכשמת יש להחזיר ליורשים ובכה"ג במקח נמי יש לבטל המקח כיון שעיקר הענין לא נעשה מסתמא אלא בשביל זה הו"ל כאילו התנה והכי נמי קי"ל בשולח סבלונות ומת הוא או היא דמוהר הדרא וכה"ג הוי לגמרי דומיא דכסף הכהנים ונראה דבאמת לא מקשה התוספות מכסף הכהנים אלא מדפריך בגמרא מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אף על גב דשם עיקר הקידושין לא נעשה כדי שתזקק לחליצה והוי מלתא דלא אסיק אדעתיה אע"כ דהמקשה סובר שאין לחלק דאפילו בכה"ג הוי דומיא דכסף הכהנים וא"כ מקשה התוספות שפיר דא"כ תקשה מכל מקח שנתקלקל אח"כ במלתא דלא אסיק אדעתיה אפ"ה יבטל לפי סברת המקשה אלא דלפ"ז קשה באמת על סוגיית הגמרא מאי מקשה מיבמה כיון דלא דמי לכסף הכהנים דאין לך אומדנא גדולה מזו שעיקר הענין לא נתן הכסף אלא לכפרה משא"כ ביבמה ועוד דאפילו ביבמה גופא כתבו כמה גאונים דהיכא שנפלה לפני יבם מומר פטורה מחליצה כיון דהוי אומדנא טובא אף ע"ג דלא קי"ל כוותייהו ומכ"ש בכסף הכהנים דהוי אומדנא טפי כדכתיבנא א"כ איך מדמה לה הש"ס ליבמה ויש ליישב דהמקשה סובר דכסף הכהנים נמי לא הוי אומדנא כ"כ דנהי שהכסף אינו מכפר כלום היינו כעין דשבועת שקר אבל מאיסור גזל מיהא משמע דכ"ע מודו שנתכפר כיון שהוציאו מתחת ידו ומה יש לו לעשות עוד כיון שאין לו יורשים לנגזל וכשנתנו לכהנים י"ל דלהכי איכוון ולא להביא אשם לכפר על שבועת שקר וא"כ דליכא אומדנא גמור מקשה הש"ס שפיר מיבמה וע"ז מקשה תוספ' ממקח וממכר כנ"ל ליישב בדוחק ודו"ק: