בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף י״א עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף י״א עמוד א׳

    מסכת בבא קמא דף י״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־276 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ופטור דשומר שכר פטור באונסין כדכתיב ביה ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כ״ב:ט׳-י׳):

    יביא עדודה נבילה:

    לב"ד לשומה כמה היא שוה והכי משמע קרא יביאהו עד יביא העדודה כדכתיב (בראשית מ״ט:כ״ז) בבקר יאכל עד דהיינו שלל כדמתרגמינן עדאה מפי מורי:

    מאי לאו בהא קמיפלגי דבאונסין הא ודאי לא פליג אבא שאול למימר דאפי' נטרפה באונס יהא חייב דאין שומר שכר חייב באונסין אלא ה"ק אם נטרפה בפשיעה שיהא בר תשלומין יביא עדודה ויוסיף מביתו על הדמים שהיא שוה בשעת מיתה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהשתא אי אית ליה נבילות אחרנייתא יהיב ליה כל שכן הא אלא לפחת נבילה אתא ות"ק דלא מפיק ליה להך דרשה סבר פחת נבילה דמזיק הוי הלכך לא מצי לאוקמי לקרא להך דרשה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהא תניא ישיב לרבות שוה כסף:

    בטורח נבילה להביאה ממקום שמתה שם למקום שהיתה שם אבא שאול סבר על המזיק הוא:

    והתניא בניחותא:

    כסף ישיב לבעליו והמת משמע שאף המת ישיב לבעליו:

    בדנפשיה קא טרח וריוח דנפשיה קא עביד דשיים ליה לניזק בדמי יתירי ולמה לי קרא דוהמת:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 11a · Sefaria · CC0

    תוספות

    יביא עדים שנטרפה באונס ואיסי דורש בפרק האומנין (ב"מ פג.) אין רואה הא יש רואה יביא עדים שנטרפה ופטור דמשמעות דורשין איכא בינייהו:

    יביא ארורה לב"ד פי' שמתה בלא ברכה ואית דגרס עדורה כמו אחת מהנה לא נעדרה (ישעיהו ל״ד:ט״ז) ובקונטרס גריס עדודה כמו יאכל עד:

    בשאלתות דרב אחאי גרי' אמר שמואל אמר לי אבא ולא כפ"ה דפירש דמנהג דיינין כך הוא:

    אין שמין לא לגנב ולא לגזלן פ"ה אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר הגנב הפחת אלא ישלם בהמה שלימה וכלים מעולים והשברים שלו ואע"ג דקיימא לן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל הלכך צריך להחזיר הגזילה או דמיה ולא סובין וכן משמע בירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים עד כדון גניבה גזילה מנין א"ר אבא בר ממל והשיב הגזלה אשר גזל כאשר גזל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן.:

    דקא מטהרת לה מראשון פירוש שסופרת י"ד של נקבה מראשון והדמים שתראה בט"ו יהיו טהורין וא"ת ואמאי לא יהיו טהורים דלמא ביום ראשון יצא ראשו או רובו ואפי' לא יצא דלמא הוא זכר וי"ל דלא מצי למישרי מספק ספיקא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ"א תשתרי נמי מספק ספיקא דשמא לא יצא רובו ביום ראשון ואפי' יצא רוב דלמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנו משום דשמא זכר השתא נתירנו משום שמא נקבה הרי ממה נפשך נעשה איסור וכה"ג תנן בהמפלת (נדה כט.) תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע"ג דכל איסור באפי נפשיה הוי ספק ספיקא:

    דאין מקצת שליא בלא ולד וא"ת לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת ה"ד אי ברה"ר אפי' בחד ספיקא מטהרי' ואי ברה"י אפי' בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן (טהרות פ"ו מ"ד) כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י אפי' ספק ספיקא טמא וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה:

    שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה פי' אסורה אפי' מה שבפנים דשמא באותו מקצת שיצא יצא ראשו של ולד והוי כולו כילוד ולא קרינן ביה כל בבהמה תאכלו דאם יש מקצת שליא בלא ולד היה לנו להתיר מטעם ס"ס תימה דסוגיא דהכא מוכח דשרי ר' אלעזר בשליא שיצתה מקצתה אי הוי ס"ס באכילה ובסוף בהמה המקשה (חולין עז:) משמע דאפילו בס"ס אסר רבי אלעזר דעל הך משנה דשליא שיצתה מקצתה קאמר ר' אלעזר לא שנו אלא בשאינו קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ובשאין קשורה ע"כ לא הוי אלא ס"ס כדקתני בברייתא דקתני התם שמא נימוח שפיר של שליא כו' וא"כ כשאין קשורה תשתרי דשמא אין שם ולד אחר ואפי' יש שם ולד אחר שמא לא יצא רובו וי"ל ברייתא דקתני התם שמא כו' מיירי בשליא של אחר הולד ור' אלעזר איירי בשליא שקודם הולד דודאי יש שם ולד אחר כשאין קשורה בה כדאמרינן בהמפלת (נדה דף כו:) דלא אמרינן תולין את השליא בולד אלא בשליא הבאה אחר הולד ועוד י"ל דהתם אסרי בס"ס גזירה מקצת אטו כולה כדאמרינן בשמעתין:

    כסימן ולד באשה [כך] סימן ולד בבהמה וא"ת ואמאי תולה בהמה באשה ומתני' לא מיירי אלא בבהמה ויש לומר משום דבאשה פשוט לו יותר מבבהמה דהרי שפיר שהוא סימן ולד באשה ולא בבהמה כדתנן בהלוקח (בכורות דף יט:) סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר ושליא:

    Tosafot on Bava Kamma 11a · Sefaria · CC-BY

    רבנו חננאל

    נימא פחת נבילה תנאי היא דתניא אם טרף יטרף יביאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס ופטור אבא שאול אומר יביאהו עד יביא עדורה לבית דין פי' יביא הנבילה בב"ד לשומה לניזק בתשלומין ש"מ דכל מה שפחתה הנבלה בין מיתה לתשלומין על המזיק. ות"ק חולק ואמר פחת הנבילה לניזק ונדחת האי סברא ואוקמוה כולי עלמא פחת נבילה דניזק הוי ובטורח נבילה פליגי. ת"ק סבר טורח נבילה דניזק ואבא שאול סבר על המזיק להיטרח ולהביאו.

    והתניא אחרים אומרים מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו כו' וקיימא הא דאחרים כאבא שאול.

    ואוקימנא דבבירא שויא זוזא [ואגודא נמי שויא זוזא] וכדאמרי אינשי כשורא במתא בזוזא ובדברא בזוזא.

    אמר [שמואל] אין שמין לא לגנב כו' פי' כגון שגנב ראובן משמעון כלי או גזל ושברו או בעלי חיים ומתו או נשברו אין שמין השבר וממלא לו הדמים שהיה שוה מקודם שבירתו אלא משלם לו כלי כעין הכלי שגנב או גזל וכן בהמה והשבורה נוטלו הגנב או הגזלן ואסיקנא כי הא דגרסי' בפרק השואל פרה מחבירו דההוא דשאיל נרגא מחבריה תבריה אתא לקמיה דרב אמר ליה שלים ליה נרגא מעליא אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק ש"מ שמין.

    והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לשואל כיון שהזכיר שמועות דעולא משלימם.

    אמר עולא אמר ר' אלעזר שליא שיצאת מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון פי' ז' ימי טומאה לזכר וי"ד לנקבה מונין מן היום הראשון ואקשי עליה האי חומרא קולא הוא דקא חשבת [לה] ליולדת מיום ראשון והיא לא ילדה אלא בשני ותטהרנה בח' שהוא ז' ליום ב' ועדיין טמאה היא היום כולו.

    ופריק רבא לחוש לטומאה חוששת אבל למנות ז' לזכר וי"ד לנקבה משני מונין. ומה בא עולא להודיענו דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא בפ' בהמה שהיא מקשה לילד שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה כסימן הולד באשה כך סימן הולד בבהמה.

    Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 11a · Sefaria

    רשב"א

    מאי לאו דמר סבר דניזק ומר סבר דמזיק קשיא לי אם איתא למ"ד דמזיק הני קראי למה לי דאי ליטפל הבעלים בנבלה הא לא צריכא דכסף ישיב לבעליו כתב רחמנא וכדאקשי ליה רב כהנא לרבה וי"ל דודאי הוה להו למימר ליה ולטעמיך הני קראי נמי ל"ל אלא דהרבה פעמים יכול להקשות כן ואינו מקשה וכיון דלא קאי לא דייקינן כולי האי.

    ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת וכו' ואחרים כאבא שאול, ותרווייהו אית להו דפחת נבלה דניזק אלא שטורח הנבלה על המזיק.

    והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן פירש"י ז"ל אין שמין אלא ישלם כלי והשברים שלו וכן כתב ר"ת ז"ל דמשלם לו כלי כעין הכלי שגנב או גזל וכן בהמה, והשבור נוטלו הגנב או הגזלן וכ"כ ג"כ בשאלתות דרב אחא גאון ז"ל. ולכאורה משמע מהא דגרסינן בפרק השואל (צו, ב) ההוא גברא דשאל נרגא מחבירה ואיתבר אתו לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים ליה נרגא מעליא אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי והלכתא כרב כהנא ורב אסי ומהדר ליה תבריה כך היא הגירסא בספרים בפרק השואל ואם הוא מעיקר הנוסחאות ע"כ בגזלן וגנב לא מהדר ליה תבריה דהא דאהדרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אהדרו אלא דמשום דאיהו הוה דאין לשואל כגנב וגזלן מ"מ לכ"ע משמע לגנב וגזלן דאין שמין לא מהדרי' תברי' ואפשר שהוא (תוס') [תוספת] מידי מגיה ספרים מ"מ מדקאמר זיל שלים נרגא מעליא משמע ודאי לכאורה דנרגא שלם קאמר ולא דמי נרגא.

    אבל (רש"י) [רבינו שמואל] ז"ל הקשה דהא אמרינן כסף ישיב ואפילו סובין והשתא תשלומין דברשותיה אמר רחמנא כסף ישיב הני לא כ"ש וכדאקשי לי' רב כהנא לרבא ע"כ פירש הוא ז"ל אין שמין לומר דפחת אין לבעלים אלא לגנב או לגזלן והא דאמר ליה רב לההוא דשאיל נרגא זיל שלים נרגא מעליא דמי נרגא מעליא קאמר ויש מי שפירש אין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאין פותחין להם לומר תנו לבעלים השברים ושלמו את המותר אבל אם טענו מעצמן מקבלין מהן ולשאר הניזקין מיד פותחין להם ב"ד ואע"פ שלא טענו הם והעיקר כמו שפירשו הגאונים ורש"י ז"ל דבגנב וגזלן לא כתב רחמנא כסף ישיב אלא צריך לשלם הגניבה והגזילה כעין שהיו והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים (ע"כ גנובה וגזולה מנין) [עד כדון גניבה גזילה מנין] א"ר בון והשיב את הגזלה אשר גזל כאשר גזל.

    לחוש חוששת כלומר בין בתחלתה בין בסופה (שחושש) [שחוששת] ליום ראשון ואינו מונה אותו מכלל(ה) שבעה לזכר ושבועיים לנקבה ובסוף מניינא נמי חוששת לראשון ואינה מונה ימי טוהר אלא לחשבון יום ראשון.

    מאי קא משמע לן דאין שליא בלא ולד ואין כאן אלא חדא ספיקא אם יצא רובו או רוב ראשו באותו מקצת אם לאו דאי יש שליא בלא ולד הרי יש כאן תרי ספיקי שמא אין שם ולד ואם ת"ל יש שמא אין שם לא (ראשו) [רובו] ולא רוב ראשו.

    הכי גרסינן סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ולא גרסינן כסימן ולד באשה דאדרבה בבהמה תניא ובאשה לא תנינן דתנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה (בכורות יט, ב) סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר.

    Rashba on Bava Kamma 11a · Sefaria

    מאירי

    כל שחייב לשלם בהמה לחברו הן מצד שנמסרה לו לשמירה ופשע בה ומתה כגון אחד מארבעה שומרים ר"ל שומר חנם ושומר שכר והשואל והשוכר הן שהוזקה על ידי ממונו כגון אבות נזיקין שהוזכרו הן שהוזקה על ידי עצמו בכלם הניזק מיטפל בנבלה ופחת נבלה נישום בתשלומיו הן לתשלומי נזק שלם הן לתשלומי חצי נזק כיצד הרי שהשור שוה מאתים ומת על ידי אחד מאלו והנבלה שוה בשעת מיתה חמשים זוז אין אומרים תהא הנבלה של מזיק וישלם מאתים אלא בעלים מיטפלין בנבלה ואין המזיק משלם אלא מאה וחמשים לנזק שלם או שבעים וחמשה לחצי נזק ואף אם פחתה הנבלה משעת מיתה עד העמדה בדין שמין לו כמה שהיתה שוה בשעה מיתה וכן בעלים מיטפלין בשברי הכלים וכן בכל היזק ומכל מקום על המזיק לטרוח ולהמציאה לנזק כגון שאם היתה הנבלה בבור עליו להעלותה ולהביאה מיהא על שפת הבור ואחר כך שמין לו ואפילו היו מוצאין ממנה בעודה בבור כשיעור הנמצא אחר הוצאה והעמדה על שפת הבור:

    ומכל מקום גנב וגזלן אינן בדין זה אלא כל שגנב וגזל ומתה ברשותו או שגנב וגזל כלי ונשבר הרי הנבלה והשברים שלו ומשלם כל הנזק אם יש לו מעות ממקום אחר והוא שאמרו אין שמין לא לגנב לא לגזלן כך פרשו חכמי הצרפתים אלא שרוב מפרשים הסכימו שלא אמרו לגנב וגזלן אין שמין אלא לענין פחת ר"ל שאם הוזלו משעת שבירה עד שעת העמידה בדין אין הנגזל מקבלם אלא כמה ששוין עכשו אבל לענין שהוא יכול לשום לו בשוויין של עכשו אין לפקפק שהרי ישיב אמר רחמנא ואפילו סובין הלכה היא לדברי הכל וסתם נאמרה בכל היזק ומה שאמרו בכאן לדעת האומר שאין שמין לשואל שלים נרגא מעליא פירושו דמי נרגא מעליא אלא שלדעת ראשון אפשר שבגנב וגזלן לא נאמר כן ואף בתלמוד המערב נאמרה כן תמן תני מנין שאין שמין לגנב דכתיב חיים שנים ישלם חיים ולא מתים עד כאן גנובה גזולה מניין אמר ר' בון והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל ואף גדולי המחברים כתבוה כן:

    ולענין שואל מיהא הלכה ששמין לו ואין צריך לומר לשאר שומרים כמו שבארנו:

    ויראה לי בגנב וגזלן שאף בנפחת או הוכחשה בדרך שאינה חוזרת והוא הנקרא כחשא דלא הדרא אומרין כן אע"פ שלא נשבר הכלי או מתה הבהמה וכמו שאמרו אחייה לקרן כעין שגנב ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כחכמי הצרפתים:

    מה שביארנו בגנב שאין שמין לו דוקא בקרן אבל לפרעון כפילא ודאי שמין לו לא אמרו אין שמין לגנב אלא על הדרך שאמרו שאין שמין לגזלן והרי גזלן אינו בדין כפל וכן כתבו גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים פירשוה אף בכפל:

    כבר ידעת מה שאמרו חכמים אין שליא בלא ולד כשם שאמרו אין שליא בלא ולד כך אין מקצת שליא בלא ולד לפיכך שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני דנין אותה בטמאה טומאת לידה מיום ראשון ומטמאין טהרות שנגעה בהם מאותה שעה הואיל ואין מקצת שליא בלא ולד אף חוששין מספק שמא ראשו היה בצד זה שיצא והרי הוא כילוד שאלו היה אפשר למקצת שליא בלא ולד היינו מטהרין מטעם שני ספקות שמא לא היה שם ולד כלל ואם היה שם שמא לא היה ראשו בצד זה ועכשו שאי אפשר למקצת שליא בלא ולד חוששין שמא יצא ראשו ואין כאן אלא ספק אחד ומכל מקום לימי טהרה אין מונין אלא משני:

    לענין בהמה כבר ביארנו במסכת חולין שכל אבר שיצא ממחיצתו אסור ואין האבר היוצא נתר בשחיטת אמו ואם יצא ראשו הרי הוא כילוד ואינו נתר עוד בשחיטה אמו שליא שיצתה מקצתה ואח"כ שחטו את האם אסורה באכילה כלה ולא את היוצא לבד שמא ראשו של עובר היה בצד זה היוצא והיתה כלה כילוד ואינו נתר עוד בשחיטת האם ואפילו לא נמצא שם ולד אין אומרין הרי אין כאן ולד ודי לנו לאסור את היוצא שמאחר שאין שליא או מקצת שליא בלא ולד ושמא יצא רובו ואפילו ראינו ולד במקצת הנשאר בפנים הואיל ואין שליא קשורה בו אומרים ולד אחר הוא ומ"מ אם נמצא ולד במקצת שבפנים והיתה שליא קשורה בו ונמצא שם ראשו ורובו אין חוששין לולד אחר ומה שיצא אסור והשאר מותר כמו שביארנו במסכת חולין:

    Meiri on Bava Kamma 11a · Sefaria

    מהר"ם

    תוס' ד"ה שליא שיצאה מקצתה וכו' לא שנו אלא שאינה קשורה בולד פירוש אלא שהשליא היא בפני עצמה והולד בפני עצמו דאמרינן שהשליא היא ולד בפני עצמו ונימוח והשליא של הולד שיצא אחריו היא ג"כ נימוח וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 11a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    יביא עדים שנטרפה באונס וכו' תימה לפירוש רבינו תם דפירש דעד אחד פוטר משבועה אם כן למה לי עדים בעד אחד סגי. וליכא למימר דלאו דוקא נקט עדים דהא כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ונראה לי דלא הקשה דכיון דדרשינן קרא לכדאיסי דבמקום שיש רואה צריך להביא עדים ולא מיפטר בשבועה אם כן עד אחד נמי אינו פוטרו. הרא"ש ז"ל.

    יביא עדורה לבית דין לשון חסרה כמו איש לא נעדר. ואית דגרסי ארורה, והוא לשון אחד דאלף היא מתחלפת בעין. הר"ר ישעיה ז"ל.

    יביא עדורה לבית דין פירש ה"ר יחיאל ז"ל דאבא שאול סבר דמזיק הוי שכך הוא דורש יביא עדורה לבית דין עתה כשמעמידו הניזק בדין ויחייבוהו בית דין לשלם לפי שווייה של עכשיו ומר סבר תנא קמא סבר דניזק הוי לפיכך לא דבר הכתוב בהבאת הנבלה לבית דין דכי מה עניינה עתה שיביאנה המזיק שם כבר לקחה הניזק בדמיה שהיתה שוה סמוך למיתה. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.

    מאי לאו דמר סבר דניזק ומר סבר דמזיק קשיא לי אם איתא למאן דאמר דמזיק הני קראי למה לי דאי ליטפל הבעלים בנבלה הא לא צריכי דכסף ישיב לבעליו כתיב וכדאיקשי ליה רב כהנא לרבא. וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר דכיון דלא קאי לא דייקינן לה כולי האי. הרשב"א ז"ל.

    הכא בטורח נבלה קמיפלגי קשה אם כן יחסר פסוק אחד לאבא שאול לענין פחת נבלה שהרי טרפה דורש אותו לטורח נבלה. וי"ל דאבא שאול סבר דילפינן השלשה מבינייא כדפירש רש"י ואייתר קרא דטרפה לענין טורח נבלה. עוד פירש מורי הרב פירוש אחר ואמר דלעולם גזרה שוה נתקבלה אף לענין פחת נבלה ולעולם מביניא לא נוכל ללמוד משום דאיכא פירכא כדפרשינן ואם כן לענין סובין ילפינן כלהו מחד בגזרה שוה דתחת וכו' ואלו שלשה פסוקים כלהו איצטריכו חד לענין סובין וחד לפחת נבלה וחד לענין טורח נבלה כמו שדורש אותו אבא שאול. גליון. ולענין פסק כתב הר"ר מאיר הכהן מסרקסטה ז"ל וז"ל פחת נבלה דאמרינן דהוי עליה דניזק דוקא פחתה בתר דהוה מצי שקיל לה לזבונה אבל אי פחתה בעודה בבור נראה לומר דאין מחשבינן אותה עליו אלא כפי מה ששוה בחוץ כיון דעליה דמזיק רמי לאפוקה. והוא הדין שאם השביחה בעודה בבור שבאו קונים הרבה לעיר שהשביחה למזיק. והא דאמרינן דשבח נבלה חולקין בדאשבחה בתר דאפקה מבוריה מיירי ואי בתר דשקלה ניזק אשבחה כיון דשמוה עליה וקבלה בשומת שמאין אם השביחה דין הוא שהשביחה לניזק כדכתבינן לעיל וצריך עיון. ע"כ. עיין בהרא"ש ז"ל בפסקיו ובנמוקי יוסף.

    ואם שויא בבור תלתא וחוצה לו שויא ארבעה מפיק לה מאן דבעי אי מפיק לה ניזק שקיל לה בתלתא ואי מפיק לה בעל הבור שמין לה ניהליה דניזק בארבעה כדשויא השתא בתר דאפקה. הר"מ הכהן מסרקסטה ז"ל.

    היכי דמי אי לימא דבבירא וכו' הקשה הר"מ אמאי לא משני כגון דבשעת מיתה שויא בבירא ארבעה ואגודא שויא טפי ונפחתה עד שעת העמדה בדין. דבבירא לא שויא אלא זוזא ואגודא ארבעה והשתא לא בדנפשיה טרח דפחת על הניזק. הרא"ש ז"ל.

    אמר שמואל אין שמין פירש הקונטרס מנהג הדיינין הוא וכו'. דחקו לפרש כן לפי שאומר אחר כך ואני אומר אף לשואל משמע שמתחילה לא היה מדבר בשמו. ובשאלתות דרב אחאי גריס וכו' ככתוב בתוספות. הר"פ ז"ל.

    ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 11a · Sefaria

    פני יהושע

    בפרש"י אמר שמואל אין שמין מנהג דיינים הוא וכו' כוונתו דלא שייך לומר דשמעתי' דנפשיה קאמר מדקאמר בסמוך ואני אומר אף לשואל משמע דהא דקאמר אלא לנזקין מנהג דיינים הוא. ובתוספות מפרשי דגריס בשאלתות דר' אחאי א"ל אבא ושייך שפיר ואני אומר צ"ל לפ"ז מה שאמר ואבא מודה לי היינו בסוף כשאמרתי אף לשואל חזר מדבריו הראשונים והודה לי ועי"ל דאמר לי אבא היינו אביו ממש ולא רב:

    בתוספות בד"ה אין שמין פי' הקונטרס אין שמין הנבילה והשברים וכו' ואע"ג דקי"ל ישיב לרבות אפילו סובין גנב וגזלן שאני עכ"ל. נראה מלשונם שהבינו דרש"י לא פי' אין שמין לענין הפחת אלא לתשלומין גופיה אבל מלשון רש"י לא משמע כן שכתב אלא לנזקין שמין כדכתיב והמת יהיה לו עכ"ל ולא קאמר דשמין לנזקין מדכתיב כסף ישיב לבעליו ואפילו סובין ושברים דעלמא יהיב ליה מכ"ש דידיה א"ו דרש"י לא פי' כן אלא לענין הפחת דילפינן מוהמת יהיה לו כדמשנינן לעיל וכן פי' הר"ש בפ' השואל ומלשון רש"י והשברים שלו היינו דמעיקרא אוקמיה ברשותיה וק"ל:

    בא"ד והיינו טעמא למ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין וכו' לפי פירושם נראה פשוט דדוקא בשואל ס"ל דאין שמין אבל בשאר שומרין מודה דשמין יש לדקדק דא"כ מאי קא מיבעיא ליה בגמרא אי קאמר אף שואל שמין או אין שמין תפשוט דאין שמין קאמר דאי שמין קאמר מאי אף לשואל דהא ע"כ הא דקאמר אלא לנזקין לאו דוקא דהא בכל השומרים נמי שמין אלא רישא דגנב וגזלן דוקא וסיפא לאו דוקא וא"כ איך שייך לומר אף לשואל א"ו שאין שמין קאמר וא"ש דפליג ארישא ונראה ליישב דה"נ דאע"ג דאמרת בגנב וגזלן אין שמין ע"כ משמע דה"ה לשואל כיון דחד טעמא אית להו אבל אני אומר אף לשואל דדמי לגנב וגזלן אפ"ה אין שמין וק"ל אבל מלשון רש"י משמע דאי ס"ל דשואל אין שמין ה"ה לשאר שומרים ונזקין דוקא מוהמת יהיה לו:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 11a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' דאין מקצת שליא בלא ולד עיין נדה יח ע"א תוס' ד"ה שליא בבית:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 11a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף י״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־276 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 112 מילים

      נפתחת ב״יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּטְרְפָה בְּאוֹנֶס, וּפָטוּר. אַבָּא שָׁאוּל…״

    2. קטע 215 מילים

      נפתחת ב״מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר:…״

    3. קטע 38 מילים

      נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא דְּנִיזָּק, וְהָכָא בְּטוֹרַח נְבֵילָה…״

    4. קטע 417 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִין שֶׁעַל בַּעַל הַבּוֹר…״

    5. קטע 59 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: הַאי טוֹרַח נְבֵילָה,…״

    6. קטע 612 מילים

      נפתחת ב״אִילֵימָא דִּבְבֵירָא שָׁוְיָא זוּזָא, וְאַגּוּדָּא שָׁוְיָא אַרְבַּע;…״

    7. קטע 711 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכָא, דִּבְבֵירָא שָׁוְיָא זוּזָא,…״

    8. קטע 814 מילים

      נפתחת ב״וּמִי אִיכָּא כְּהַאי גַוְונָא? אִין, דְּהָא אָמְרִי…״

    9. קטע 917 מילים

      נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שָׁמִין לֹא לְגַנָּב וְלֹא…״

    10. קטע 1025 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָכִי קָאָמַר – אַף לְשׁוֹאֵל…״

    11. קטע 1122 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ,…״

    12. קטע 1214 מילים

      נפתחת ב״אַדְּרַבָּה, מִדְּאָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי…״

    13. קטע 1329 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר, אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁמִין…״

    14. קטע 1417 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה…״

    15. קטע 156 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מָה דַעְתָּךְ, לְחוּמְרָא?!…״

    16. קטע 1610 מילים

      נפתחת ב״חוּמְרָא דְּאָתֵי לִידֵי קוּלָּא הוּא – דְּקָא…״

    17. קטע 1711 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָחוֹשׁ – חוֹשֶׁשֶׁת; מִימְנָא…״

    18. קטע 1823 מילים

      נפתחת ב״מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – דְּאֵין מִקְצָת…״

    19. קטע 194 מילים

      נפתחת ב״אִי מִמַּתְנִיתָא, הֲוָה אָמֵינָא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּטְרְפָה בְּאוֹנֶס, וּפָטוּר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: יָבִיא עֲדוּדָה לְבֵית דִּין.

    מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: פְּחַת נְבֵילָה דְּנִיזָּק הָוֵי, וּמָר סָבַר: דְּמַזִּיק הָוֵי?

    לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא דְּנִיזָּק, וְהָכָא בְּטוֹרַח נְבֵילָה קָמִיפַּלְגִי;

    וְהָתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִין שֶׁעַל בַּעַל הַבּוֹר לְהַעֲלוֹת שׁוֹר מִבּוֹרוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת״.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: הַאי טוֹרַח נְבֵילָה, הֵיכִי דָּמֵי?

    אִילֵימָא דִּבְבֵירָא שָׁוְיָא זוּזָא, וְאַגּוּדָּא שָׁוְיָא אַרְבַּע; כִּי טָרַח – בִּדְנַפְשֵׁיהּ טָרַח!

    אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכָא, דִּבְבֵירָא שָׁוְיָא זוּזָא, וְאַגּוּדָּא נָמֵי שָׁוְיָא זוּזָא.

    וּמִי אִיכָּא כְּהַאי גַוְונָא? אִין, דְּהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: כְּשׁוּרָא בְּמָתָא בְּזוּזָא, כְּשׁוּרָא בְּדַבְרָא בְּזוּזָא.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שָׁמִין לֹא לְגַנָּב וְלֹא לְגַזְלָן, אֶלָּא לְנִזָּקִין. וַאֲנִי אוֹמֵר: אַף לְשׁוֹאֵל. וְאַבָּא מוֹדֶה לִי.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָכִי קָאָמַר – אַף לְשׁוֹאֵל שָׁמִין, וְאַבָּא מוֹדֶה לִי; אוֹ דִלְמָא, הָכִי קָאָמַר – וַאֲנִי אוֹמֵר: אַף לְשׁוֹאֵל אֵין שָׁמִין, וְאַבָּא מוֹדֶה לִי?

    תָּא שְׁמַע, דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ, תַּבְרֵהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ נַרְגָּא מְעַלְּיָא. שְׁמַע מִינַּהּ אֵין שָׁמִין!

    אַדְּרַבָּה, מִדְּאָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: ״דִּינָא הָכִי?!״ וּשְׁתֵיק, שְׁמַע מִינַּהּ שָׁמִין.

    אִיתְּמַר, אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁמִין לְגַנָּב וּלְגַזְלָן. רַב פַּפֵּי אָמַר: אֵין שָׁמִין. וְהִלְכְתָא: אֵין שָׁמִין לֹא לְגַנָּב וְלֹא לְגַזְלָן, אֲבָל לְשׁוֹאֵל שָׁמִין – כִּדְרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי.

    וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמִקְצָתָהּ בְּיוֹם שֵׁנִי, מוֹנִין לָהּ מִן הָרִאשׁוֹן.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מָה דַעְתָּךְ, לְחוּמְרָא?!

    חוּמְרָא דְּאָתֵי לִידֵי קוּלָּא הוּא – דְּקָא מְטַהֲרַתְּ לַהּ מֵרִאשׁוֹן!

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָחוֹשׁ – חוֹשֶׁשֶׁת; מִימְנָא לָא (מ)מָנְיָא אֶלָּא לְשֵׁנִי.

    מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – דְּאֵין מִקְצָת שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד? תְּנֵינָא: שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה; סִימָן וָלָד בְּאִשָּׁה, סִימָן וָלָד בִּבְהֵמָה!

    אִי מִמַּתְנִיתָא, הֲוָה אָמֵינָא