מסכת בבא בתרא דף צ״ט עמוד ב׳

נותן לו שתי אמות לתוכה לפי ספרים דגרסי ואמה יש לפרש ב' אמות לתוכה היינו להרחיב אמת המים שתהא רחבה שתי אמות ומה שהיא קרויה אמה משום דעומקה אמה:

ואמה מכאן ואמה מכאן כו' אמה לאו היינו ניגרא דבניגרא משמע בהמקבל (ב"מ דף קז:) דבעינן ד' אמות ועוד דהכא קאמר דלמ"ד נוטען ולמ"ד זורען והתם פ"ה דאין זורעין אותן אלא ניגרא היינו יאור כדפ"ה לעיל בפרק קמא (בבא בתרא דף יג. ושם) וגדול יותר שכל בני הבקעה משקין ממנו שדות וצריך ארבע אמות:

שמע מינה דלא עביד איניש דינא לנפשיה לפי זה בחנם נקט במתני' שהיתה עוברת דרך הרבים תוך שדהו ונתן להם כו' דאפילו נטלו לו בחנם נמי כיון דלא עביד אינש דינא לנפשיה:

הכי גרסינן אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה. הכל ארבע אמות. ואם תאמר אם כן למה קורא אותה אמה. י"ל כל חלל שהמים עוברין בו קורא אמה אמת המים, ולאו דוקא אמה. ואי נמי על שם שעומקה אמה. ור"ש ז"ל גריס אמה מכאן ואמה מכאן, והכי קאמר, נותן שתי אמות לתוכה של שדה לאגפיה מלבד חללה שהוא אמה, שהן שלש בין הכל, ואין גרסת רב הספרים מסכמת לכך.

אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פזירא וליתיב הקשה רבינו תם ז"ל, וכי גדול כחו של יחיד מן הרבים, הוא בירד לעצמו ואנו אומרים דלינקוט פזירא וימנע את הרבים מלעבור בדרך שהיתה שלהם, ואפילו יחיד שהחליף דרך היחיד שלא מדעת שניהם לא עשה ולא כלום, וכל שכן בדרך הרבים. וי"ל דמשום דקתני מה שנתן נתן והרבים עושין דרכן שם, שנראה שנתרצו בחליפיו ושחליפיו חליפין, וכיון שכן שלו הגיעו ולעביד דינא לנפשיה לכלות רגל הרבים משם. וכי קאמר ליה דאי אפשר להיות חליפיו חליפין, דאי אפשר שלא יהיה הדרך שנתן להם עקלתון למקצת בני רשות הרבים, וכיון שכן אין חליפיו חליפין, חזר והקשה אם כן לימא להו הבו לי דידי ושקולו דידכו ולינקוט פזירא וליתיב על הדרך שנתן להם, ואמאי מה שנתן נתן דאמרת כיון דשלו לא הגיעו. ואתא לאוקמי מתניתין כרבי יהודה דאמר משמיה דרבי אליעזר דרבים שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו והרי היא שלהן, וכל שכן כאן שלא בררו הם לעצמן אלא שנתנה הוא להם. ואקשינן לברורה לרבי אליעזר וכי רבים גזלנים נינהו, והאיך אפשר שיאמר רבי אליעזר כן. ופירש רב גידל משמיה דרב לדרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה, דמן הדין יש להם דרך שם, אלא שלא נודעה להם עכשיו אם מן הצד או באמצע, והם בררו להם דרך זו. ואקשינן תו על זה, שאם כן, דרבי אליעזר דוקא בשאבדה להם דרך באותה שדה קאמר, למה אמר רבה שאין הלכה כרבי אליעזר, דמן הדין יש לבעל השדה ליתן להם דרך, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דאדמון בפרק דייני גזרות (כתובות קט, ב) במי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו, אדמון אומר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, אלא באחד דאתי מכח ארבעה, דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו, אבל באחד דאתי מכח חד, אי נמי חד דאית ליה דרך על חד, כולי עלמא מודו דאמר ליה אורחאי גבי דידך הוא. ואי אמרת הא דקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר היינו במה שבררו לעצמן, דמדינא בעל השדה יברור להן או יביאו ראיה. לא היא, דמדקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר סתם, משמע שאין להם דרך כלל, דמשמע ליה דהא דמיא להאי דמי שהלך למדינת הים, דאי לא, לימא אין הלכה כרבי אליעזר דאמר מה שבררו בררו אלא בורר הוא להם דרך, אלא ודאי בשלא אבדה להם הדרך הוא, ומשום דדמיא לאדמון וגריעא מינה. ופריק (מאן) דבשאבדה להם הדרך לא אמר כי הא דרבה דאין הלכה כרבי אליעזר. וטעמא מאי, השתא הדרי לברורי מתניתין, כלומר אפילו כי מוקמת מתניתין כרבי אליעזר וכרבי אליעזר בשאבדה להם הדרך באותה שדה, מכל מקום מתניתין לא נאבדה להם דרך, דדרכן ידוע, ולא הגיעו בעל השדה, אם כן אכתי לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי. ופרישנא טעמא דמתניתין מדרבי יהודה דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ותו לא צריכינן להא דרבי אליעזר כלל. כן נראה פירוש שמועתינו. ופנים רבים נאמרו בה וזה נראה עיקר. ובפרק המניח את הכד (ב"ק כח, א) הביאו משנתינו גבי פלוגתא דעביד איניש דינא לנפשיה, ואקשו נמי התם לימא להו שקולו דידכו והבו דידי כדאקשו הכא, ופרישו טעמא כדרב יהודה ולא אדכרו בה הא דרבי אליעזר, דאלמא טעמיה דמתניתין כרב יהודה.

המשנה הששית והכונה בה ככונת משנה שלפניה מי שיש לו גנה לפנים מגנתו של חברו נכנס בשעה שבני אדם נכנסין ויוצא בשעה שבני אדם יוצאים ואינו מכניס תגרין ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת והחיצון זורע את הדרך נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת וזה וזה אינן רשאין לזרעה אמר הר"ם הטעם שלא יכנס לתוכה לשדה אחרת ואע"פ שנתנו לו מדעת שניהם דרך לפי שהוא מרבה עליהם הדרך ולא נתנו לו אלא לצרך גנתו:

אמר המאירי מי שיש לו גנה לפנים מגנתו של חברו ויש לו דרך על בעל גנה החיצונה על הדרכים שביארנו במשנה שלפניה או שותפים ואחים שחלקו ונתרצו זה לזה להיות לפנימי דרך על החיצון ונמצא שהוא נכנס באמצע שדהו או גנתו של זה אינו נכנס ויוצא אלא בשעה שבני אדם נכנסין ויוצאים הואיל וכניסתו מזקת לו הרבה אינו יכול להתמיד בה אלא בשעה שבעלי גנות רגילין ליכנס ולצאת ואינו מכניס לתוכה תגרים לקנות מירקות שבגנתו אלא ילקט ויוציא להם ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת ר"ל שאם אינו צריך ליכנס לגנה זו אלא כדי לעשותה קפנדריא ליכנס מתוכה לשדה אחרת אינו רשאי לא נשתעבד לו דרך אלא לצורך עצמה של גנה והחיצון זורע את הדרך שלא נשתעבד לו אלא לילך בה נתן לו דרך מן הצד מדעת שניהם ר"ל שנתרצו זה לזה להיות דרך של פנימי על חיצון מצד שדהו או גנתו של חיצון ולא באמצע נכנס בשעה שהוא רוצה שהרי אינו מזיקו בהלוכו וכן מכניס לתוכה תגרים אבל לא יכנס מתוכה לשדה אחרת שלא נשתעבד לו אלא לאותה שדה והרי עכשו מרבה עליהן את הדרך וזה וזה אין רשאין לזרעה ודאי הואיל ומן הצד היא כך נתרצו שניהם שלא להעמידה אלא לשביל ולהלוך ולא לזריעה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שמכר לחברו מקום בשדהו לעשות בו אמת המים להשקות ממנו בית השלחין שלו חייב ליתן לו לחפור אמת המים זו ברחב שתי אמות שיבאו המים בדרך בה ברוחב וברבוי ונותן לו עוד אמה רוחב מכאן ואמה רוחב מכאן לתקן מהם את אגפיה אם יפול עפר שבהן ויש גורסין שתי אמות אמה מכאן ומכאן ר"ל שאינו חופר בה ברחב שתי אמות אלא הרחב הנהוג באמת המים אלא שתי אמות אלו פירושן אחת מכאן ואחת מכאן לתקון אגפיה מכר לו מקום בחצרו לעשות בו קילון ר"ל אמת המים קצרה להעביר בה שופכין ומי תכבוסת וכיוצא באלו נותן אמה לגופה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפים ואלו האגפים בעל השדה נוטען ואין הלוקח יכול לעכב אבל אם רצה בעל השדה לזרען יכול הלוקח יעכב שהזרעים מחלחלין את הקרקע ועושין אותו טיחוח ומפילין את האגפים מה שאין כן בנטיעה שהשרשים מעמיקין הרבה ואין מזיקין לשפתו אמת המים זו של שלחין או של קילון שהזכרנו שכלו אגפיה הרי זה חוזר ומתקנן מעפר אותו שדה ולא שנאמר שמחמת השדה כלו אגפיה כלומר שנתפזר עפר האגפים בתוך השדה ונידש בו אדרבה מימיה של אמת המים זו גברו ושטפו את אגפיהם מעט מעט אלא שמן הסתם כך קבל עליו בעל השדה להקנותו עפר כל שדהו לתקן את האגפים אחר שיכלו שאם לא כן מהיכן יביא לו עפר לשם ושמא תאמר אם כן למה נותן מתחלה אמה מכאן ואמה מכאן תדע שהוא נותן לו אמה מכאן ואמה מכאן שאין לבעל השדה רשות לעשות שם שום תשמיש של בנין או דבר המכביד או של זריעה אלא נטיעה לבד אבל מן האמה ולפנים עושה בתוך שלו מה שירצה אלא שהלה מתקן אגפיו בעפרו:

המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתנה להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו אמר המאירי מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו הן שהוחזקה בכך מעולם הן שנתן לה מתחלה ואח"כ סתמה ונתן לה דרך מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו ונמצא שיש לרבים על שדהו שתי דרכים ואין יכול לעכבן כלל אף באחת מהן ופירשו הטעם בגמ' שכל מן הצד דרך עקלתון היא שקרובה לזה הבא מאותו צד ורחוקה לזה הבא מן הצד האחר ומעתה אין חלופו מועיל כלום והרי בני רשות הרבים עוברים בראשונה ואף השניה אין יכול לעכב שכל מצר שהחזיקו בו רבים שלא כדרך גזלה אלא או מן הדין או ברשות בעלים אע"פ שנמצא אח"כ שמתנתו אינה מתנה אסור לקלקלו ולשון איסור שבמקום הזה פירושו שאם עשה לא הועיל שהנותן לרבים כנותן לשמים ואע"פ שהוא חוץ מן הדין שכן מצינו העוסק בצרכי רבים כעוסק בצרכי שמים ומ"מ אם לא היה שם צד עקלתון לשום אדם חלופו מועיל ורשאי לדחות כל ההולך שם אף בהכאה ודחיה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

כל שאונס את חברו והאנוס לפניו ורואה באנסו יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו בכל מיני דחיה והכאה לסלקו מאותו אונס ולא סוף דבר בדבר שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא בכך אלא אף במקום שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא הואיל והוא לשם בעת שזה אונסו עושה דין לעצמו וכבר ביארנוה בקמא פרק הכד:

בפירוש רשב"ם בד"ה ולא יכנוס כו' דדמי להכנסת תגרין שזה כו' עכ"ל ועדיף מהכנסת תגרין דהא בסיפא קתני מכניס תגרין ואפ"ה קתני שם ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת וק"ל:

בד"ה ד' קבין כו' ובריבוע מ' אמות וד' טפחים וג' אצבעות כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה הפירושים ועשה רבוע כרצונו וחשב האצבעות מה' בטפח ואין ריבועו מכוון ממש כי יש בו יתרון יותר מחצי אצבע אבל זה הריבוע שבפירושים הישנים חשב האצבעות מד' בטפח דהיינו בגודל והריבוע מכוון ממש כי הל"ג אמות וב' טפחים על נ' אמות אורך עושים אלף ותרס"ו אמות וד' טפחים אורך על רוחב אמה וכן הוא הריבוע של מ' אמות וד"ט וג"א וג' רבעי אצבעות ומשהו כו' כמו שכתוב בפירושים והוא כי מ' על מ' הוא אלף ות"ר אמות ואח"כ עשה זאת ועשה מהמותר שסביבו ס"ו אמות וד' טפחים אורך ברוחב אמה וחתך סביבו לחתיכות אמה אשר כ"א תהיה אורכה אמה ורוחבה ד"ט וג' אצבעות וג' רובע אצבע בזולת המשהו וקח לך ד' חתיכות כאלו וצרף אותן זו למעלה מזו ויהיה ג' אמות וטפח אחד וג' אצבעות צרף כל מ' החתיכות שמצד אחד (כזה) יהיה י"פ כחשבון הזה דהיינו סך הכל ל"ב אמות וה' טפחים וב' אצבעות ברוחב אמה וכן מ' החתיכות שמצד השני יהיה (כזה) צרף אותן יהיה סך הכל ס"ה אמות וה' טפחים אורך ואמה רוחב קח לך הקרן שהוא ד' טפחים וג"א וג' ר"א על ד"ט וג"א וגר"א ועשה ממנו אמה באורך ומתחלה קח הד' טפחים על ד"ט ואחר כך חתוך מצד אחד ג' אצבעות וג' רביעי אצבע רוחב באורך ד"ט והעמידהו מצד השני ויהיה אורכו ה' טפחים וג"א וחצי אצבע ברוחב ד' טפחים עוד קח מהקרן ג"א על ג"א חתוך אותו לששה חתיכות ויהיה כל חחיכה רוחב חצי אצבע ואורך ג"א צרף אותן ויהיה באורך י"ח אצבעות ורוחב ח"א והעמידהו ג"כ שם רוחבו לרוחב הד' טפחים יהיה מכוון אמה אורך וד"ט רוחב וישאר לך ב' אצבעות אורך וח"א ברוחב עוד קח לך מהקרן ג"א אורך ברוחב ג' רביעי אצבע אשר מצד אחד והעמידהו אצל הג"א אורך ברוחב גר"א אשר מצד אחר ויהיה רוחבו אצבע וחצי אצבע באורך ג"א חתוך אותו לג' חתיכות וצרף אותן זו למעלה מזו ויהיה אורכו ט' אצבעות רוחב ח"א וצרף אותן עם הב' אצבעות ברוחב ח"א שכבר נשארו ויהיו בידך י"א אצבעות באורך ח"א רוחב עוד קח לך מהקרן ג' רביעי אצבע על ג' רביעי אצבע חתוך ממנו רביע אצבע ברוחב וג' רביע באורך והעמיד רוחבו לאורך הג' רביע אצבעות אצבע וח"א רוחב ויהיה אצבע באורך וח"א רוחב וישאר לך רביע אצבע על רביע אצבע וצרף מאצבע אורך ברוחב ח"א עם הי"א אצבעות יהיה לך י"ב אצבעות אורך ברוחב ח"א חתוך אותו לשנים ויהיה באורכו כ"ד אצבעות דהיינו אמה ברוחב רביע אצבע העמידהו על הד' טפחים ויהיה אמה אורך על ד"ט ורביע אצבע רוחב העמידהו על הס"ה אמות וה' טפחים שכבר בידך יהיה לך ס"ו אמות וג' טפחים ורביע אצבע ברוחב אמה הרי לך זה החשבון אינו חסר מחשבון דלעיל רק טפח בפחות רביע אצבע ואם יהיה חסר טפח יהיה המשהו מכוון חלק אחד מעשרים באצבע חוץ מהקרן אבל השתא דאינו חסר רק טפח פחות רביע אצבע לא יהיה המשהו חלק אחד מעשרים באצבע גם עוד יחסר מההוא טפח הרביע אצבע על ר"א שנשאר כבר בידך מהקרן וע"כ המשהו פחות מחלק אחד מעשרים באצבע וזה הוא ברור הארכתי לאינם יודעים בחכמת תשבורת ודו"ק:

גמ' ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה בית הקילון אגי מוכר לך נותן לו אמה לתוכה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה. כן צ"ל:

תוס' ד"ה נותן לו שתי אמות לתוכה וכו' ומה שהוא קרויה אמה ר"ל אבל לפי גירסא דגרס אמה מכאן ואמה מכאן והן הן השתי אמות שהזכיר בראשונה ולתוכה ר"ל לתוך השדה אתי שפיר שקרויה אמה משום שאין רחבה של אמת המים כי אם אמה אחת ולפי זה צ"ל לגירסא זו דגם אמת בית הקילון כיון שקרויה אמה הוי גם כן רחבה אמה כמו באמה בית השלחין אע"ג שאין דומין בשיעור אגפיים אבל הטור ח"מ לא כתב כן אלא כתב דרוחב אמה בית הקילון לא הוי כי אם חצי אמה וע"ש בסימן רי"ז גם ע"ש בחדושי מה שכתבתי על דברי הב"י:

אבל לא נכנס בתוכה לשדות אחרות פירוש שאף על פי שהרי נתנו לו מן הצד אין לו ליכנס בתוכה אלא לאותה שדה אבל בשדה אחרת לא מפני שמרבה עליהם את הדרך והא דמיא להא דתנן לקח בחצר אחרת לא יפתח לחצר השותפין ואמרינן עלה בגמרא מפני שמרבה עליהן את הדרך. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב דקסלקא דעתין דהחליפין קיימים הן מן הדין לפי שכופין על מדת סדום שזה נהנה במה שנתן להם את הדרך מן הצד והם אינן חסרין בכך כלום כן פירש רש"י ז"ל. וקשיא לי היכן מצינו שיקח אדם קרקע של חברו ויחליף בשלו שלא מדעת חברו מטעם זה נהנה וזה לא חסר ובפרק קמא נמי אמרינן מעלינן ליה בנכסי דבי מר מריון. ואפשר לומר כיון דלא קנה ליה גופה אלא להילוכא בעלמא ולא עוד אלא דגופה של בעל השדה כדתנן החיצון זורע את הדרך כגון זה כופין על מדת סדום ליתן להם הילוך מן הצד שאין חסרין בכך כלום. שמע מינה דלא עביד איניש דינא לנפשיה ואפילו במקום פסידא ולהביאם לבית דין אי אפשר לפי שאין יכול להזמין לבית דין כל עוברי דרך. גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון הלכך אפילו נתן להם דרך ישרה חליפין הללו בטלין והיינו טעמא דגזרינן בהא לפי שאם יתן להם דרך עקלתון מאן תבע ומזמין ליה לדינא. ולקמן אזיל ומקשה אי הכי אמאי מה שנתן נתן לימא להו שקולו דידכו והבו דידי ואכולהו פירוקי מקשי להו. ויש לפרש דלהאי פירוקא דלרב זביד לא קשיא לפי שהחליפין קיימין מן הדין הלכך מה שנתן נתן מיהו שלו לא הגיעו משום גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון. והלשון הראשון יותר נכון דודאי כיון דממה נפשך בטלו חכמים את החליפין משום גזירה דין הוא דשלו הגיעו שהרי לא נתן להם זו אלא כדי להחליף להם ראשונה. ופירוש דרך עקלתון שהדרך הראשונה קרובה יותר לכל בני העיר לכל המבואות והדרכים שרגילין לילך להם דרך שדה זו אבל היכא שהראשונה קרובה למקצת מבואות שבעיר ושניה קרובה למקצתן לאו דרך עקלתון הוא לדעת רב זביד ורב משרשיא ולרב אשי כל מן הצד דרך עקלתון היא לפי שמקצת בני העיר רוב הילוכן למבואות הקרובים לדרך ראשונה הלכך הויא דרך שנייה לגבייהו דרך עקלתון ואף על פי שמקצת בני העיר רוב הילוכן למבואות הקרובין לדרך שניה החליפין בטלין כיון דרבים מהם הראשונה נוח להם. הא מני רבי אליעזר היא דתניא רבי אליעזר אומר רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו ותו לא צריכין לכל הני פירוקי דפריקנא בנותן להם דרך עקלתון כו' אלא טעמא דמתניתין לפי שבררו רבים דרך זו שנתן להם והניחו דרך הראשונה. ויש לומר מדלא אמרינן אלא הא מני רבי אליעזר היא דלא איבטלו להו הנך פירוקי דפריקנא אלא עריין צריכין אנו להם דמדקתני נטלה ונתנה להם מן הצד משמע שהניחו הרבים דרך ראשונה והלכו בזו שנתן להם מן הצד וזה חרש וזרע את הראשונה הלכך כיון שאין רבים בוררין עכשיו את הראשונה אלא שהיחידים מהלכים בה לפרקים ומעתה אין בראשונה ברירת רבים דדין הוא שיהו החליפין קיימין ולינקוט פיזרא למנוע את היחידים הבאים לילך בראשונה אף על פי שאי אפשר להביא את כולן יום יום לבית דין להכי אצטריך להני פירוקי דפריקו אמוראי בטעם החליפין גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון כו'. כן נראה לי. ותדע שכן הוא דודאי לא לחנם טרחו כל האמוראים ליתן טעם על החליפין ורב זביד לא לחנם הוה דוחק לומר גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון שהרי היו יודעין שיש להקשות אם החליפין בטלין אמאי מה שנתן נתן אלא לאו שמע מינה דבמסקנא נמי צריכין להנך פירוקי. ועוד דבפרק המניח גרסינן בתר כל הלין פירוקי ולימא להו שקולו דידכו כו' משום דרב יהודה ולא אמרינן אלא משום דרב יהודה. ולפי זה שכתבתי שהניחו הרבים את הראשונה יש לומר דמשום הכי הוה סלקא דעתין שהחליפין קיימין לפי שנתרצו בהם הרבים ויש ביד הרבים להחליף כיון שאין בחליפין חובה ליחידים שלא הלכו בה עדיין ולא מטעם כופין על מדת סדום. ותדע דהיכי תיסוק אדעתין שאדם רשאי להחליף דרך חברו וליתן לו מן הצד והא תנן נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם מדעת שניהן אין שלא מדעת שניהן לא. עליות.

וזה לשון הר"ן ז"ל אמאי ושלו לא הגיעו כו'. פירוש דכיון דתנן מה שנתן נתן אלמא חליפיו חליפין שכיון שידעו הרבים ושתקו מחלו אלא דשלו לא הגיעו משום דאינו יכול לכופן בבית דין ואמאי ולינקוט הוא גופיה פיזרא דעביד איניש דינא לנפשיה ומדתנן ושלו לא הגיעו שמע מינה דלא עביד. ואם תאמר ולידוק איפכא דמדקתני ושלו לא הגיעו אין חליפיו חליפין וכי קתני מה שנתן נתן משום דלא עביד איניש דינא לנפשיה. כתב הרמב"ן ז"ל דאם איתא דאין חליפיו חליפין זה הדרך החדש שאין העם רגילין בו בקל היה יכול להחזירה לעצמו בלאו מינקט פיזרא כיון שאין רגילין בו. ולי נראה דאפילו למאן דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה הני מילי ליכנס לרשות חברו ולהוציא משם את שלו אי נמי בדבר שהיה של חברו ועכשיו זכה בו כגון דרך זו ישנה של רבים דאפילו אי חליפיו חליפין למאן דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה אינו יכול למנעה מהם כיון דעד עכשיו שלהן היתה אבל אי אין חליפיו חליפין אפילו אי לא עביד איניש דינא לנפשיה יכול למנקט פיזרא ולמחות שלא ילכו בדרך חדשה כיון שמעולם לא זכו בה דודאי יכול אדם למחות בחברו שלא יכנס בשלו ובכהאי גוונא ליכא מאן דפליג הלכך כיון דתנן מה שנתן נתן ושמע מינה דחליפיו חליפין ומשום הכי דייקינן אמאי שלו לא הגיעו. עד כאן. והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב. הקשה רבינו תם ז"ל וכי גדול כוחו של יחיד מן הרבים הוא בירר לעצמו ואנו אומרים דלינקוט פיזרא וימנע את הרבים מלעבור בדרך שהיתה שלהם ואפילו יחיד שהחליף דרך יחיד שלא מדעת שניהם לא עשה ולא כלום וכל שכן בדרך הרבים. ויש לומר דמשום דקתני מה שנתן נתן והרבים עושין דרכן שם נראה שנתרצו בחליפיו ושחליפיו חליפין וכיון שכן שלו הגיעו וליעביד דינא לנפשיה לכלות דרך הרבים משם. וכי קאמר ליה דאפשר להיות חליפיו חליפין מקשה דאי אפשר שלא יהא להם הדרך שנתן להם עקלתון למקצת בני רשות הרבים וכיון שכן אין חליפיו חליפין. חזר והקשה אם כן לימא להו הבו לי דידי ושקולו דידכו ולינקוט פיזרא וליתיב על הדרך שנתן להם ואמאי מה שנתן נתן כיון דאמרת דשלו לא הגיעו. ואתא לאוקומי מתניתין כרב יהודה דאמר משמיה דרבי אליעזר דרבים שביררו דרך לעצמן מה שבררו בררו והרי היא שלהן וכל שכן כאן שלא בררו הן לעצמן אלא שנתנה הוא להם. ואקשינן לברורה לדרבי אליעזר וכי רבים גזלנין נינהו והיאך אפשר שיאמר רבי אליעזר כן. ופירשה רב גידל משמיה דרב לדרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה דמן הדין יש להם דרך שם אלא שלא נודע להם עכשיו אם מן הצד או באמצע והם בררו להם דרך זו.