מסכת בבא בתרא דף פ״ח עמוד א׳

מר סבר גזלן הוי וחייב להחזירה ליד הבעלים תימה הא תנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) גבי הגונב טלה מן העדר ולא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו הצאן והיא שלמה פטור וא"ר יוחנן לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך א"כ ה"נ הכא אף על גב דגזלן הוי כשהחזירה ליד התינוק שלקחה הימנו יהיה פטור אומר ר"י שאני התם דמחזירה למקום המשתמר אבל הכא מאבדה בידים שמוסרה ליד התינוק כדאמרי' לעיל דאבידה מדעת היא:

לעשרו אי אפשר מפני כו' במעשר ראשון ובמעשר עני אינו מפחיתו דבדמאי מעשרן והן שלו אלא מפחיתו במעשר שני שחייב לאכלו בירושלים ובתרומת מעשר דנותנו לכהן כדאמרי' בפרק בתרא דסוטה (דף מח.):

בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא כו' ואם תאמר כשגמר בלבו לקנות היאך מחזיר וי"ל דמחזיר מדעת המוכר:

הא דאמרינן כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר. מסתברא דוקא בשנתרצה לו המוכר לקבלו ממנו, הא לאו הכי אסור להחזירו לו, ואף על פי שנותן לו דמי מעשר, דכיון דירא שמים הוא קנה לגמרי כאלו גמר בלבו והוציא בשפתיו.

שלח בעל הבית את בנו וצלוחית בידו ונטלה חנוני בידו למוד לו כבר ביארנו שפטור שהרי אבדה מדעת היא כמו שביארנו ולא נשנית בכאן אלא בשביל מה שנתחדש בה והוא שאין אומרים הרי צלוחית זו כאבדה היא ביד התינוק וכשנטלה נעשה עליה שומר אבדה ואע"פ שמתחלה הואיל ואבדה מדעת היתה לא היה חייב להשתדל בה מכיון שנטלה נתחייב בה לשמרה שמכיון שמעיקרו פטור בהשתדלותה אף כשהגיעה לידו כל שהחזירה למקומה נסתלקה שמירתו ואע"פ שבענין אבדה אמרו שזקן ואינה לפי כבודו פטור ואעפ"כ אם הכישה נתחייב בה לא נאמר כן אלא בבעלי חיים שהרי בהכשתו הוא מדריכה בניגרי ברייתא אבל שאר אבדה שאינו חייב בהשתדלותה כל שנטלה והחזירה למקום שהיא פטור וכן כך כיוצא בזו בכל עניני אבדה:

הנוטל כלי מן האמן לבקרו ונאנס בידו אם דמיו קצובין חייב כיון שהוא עומד לימכר ודמיו קצובים ולא נטלו אלא לבקרו דעת שניהם סומכת להיותו קנוי לו ומתוך כך הוא קנוי לו לענין אונסים וכתבו גאוני ספרד שאף הוא קנוי לו לענין חזרה ר"ל שאין האומן יכול לחזור ואע"פ שלא אמר לו קני הואיל ולדעת מכירה הוא מעמידן לשם כאומר קני דמי ומ"מ לוקח יכול לחזור הואיל ואינו מגביהו אלא על דעת בקור והרי אומר לחשוב ממנו אני צריך ויש אומרים שלענין קנין אינו קונה כלל ולא אמרוה אלא לענין אונסין ואין דבריהם כלום שהרי מעשה הנזכר בסמוך באותו שהביא הדלועים אתה למד כן בפירוש ומ"מ אף לענין אונסין יתבאר במסכת נדרים דוקא בזבינא חריפא ר"ל שיש עליו קופצים הרבה שהנאת לוקח הוא וסתם הדברים כמי שקנאו הוא וקם לו ברשותו אבל אם אינו כן הואיל ואין זה הנאת לוקח אלא הנאת מוכר סתם הדברים שאין הלוקח גומר בלבו קנייתו ואם נאנסו בידו פטור הא בזבינא חריפא על הדרך שביארנו כל שנאנס בידו חייב מעשה היה באחד שנכנס לבית המטבחים והגביה ירך אחד לראות אם היה שמן ונאנס בידו והוא שבא אנס אחד וגזלה הימנו וחקרו ומצאו שדמיה קצובים היתה ושכלה היה רוצה ליקח ולא היה צריך לחזור ולקוץ על חתכה שבה וחייבוהו מעשה היה באחד שהביא דלועים למכור והיו דמיהם קצובים וקפצו עליו הרבה בני אדם ונטלו בידם אחת אחת לבקרם על דעת קנין וכעס על שקפצו עליו כמה בני אדם והקדישם לשמים ודנו בה שמכיון שדמיהן קצובין הרי הם ברשות אותם שהיו הדלועים בידיהם ואי אפשר לו לחזור במכירתו כמו שביארנו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הא מ"מ אם לא היו דמיהן קצובין יכול היה להקדישם ואין כאן משום שאינו ברשותו הואיל ולפניו היו ולא על דעת גזלה היו בידם הרי הם כמי שהם בידו:

הלוקח ירק מעם הארץ שהוא חייב לחזור ולעשרו והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כלו לא קנה להתחייב במעשר ואם רצה להחזיר את הירק למוכר מחזיר וכמו שביארנו בכל נוטל לבקר דבר שדמיו קצובים ושהמוכר מעמידם על דעת למכור שהלוקח יכול לחזור ולא מוכר גמר בלבו לקנותו אף זה לא קנה ויכול לחזור ואם הוא ירא שמים ורוצה לצרף מחשבתו למעשה ר"ל לקיים דברים שבלב עד שיהא נכלל במדת דובר אמת בלבבו קנה מדין זה אע"פ שלא קנה בדיני אדם ואם נתחרט אח"כ והיה מדקדק על גמר מחשבתו להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר מצד גמר מחשבתו לעשרו ולהחזירו אי אפשר שעכשו הוא מפסידו שהרי עם הארץ זה אף הוא היה אומר שמעושר היה ושמא כך הוא ולא עוד אלא שאף הלוקח ממנו אינו מאמינו עדין הא כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר:

המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר על זה הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש רשב"ג אומר חלוף הדברים החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל אמר רשב"ג במה דברים אמורים בלח אבל ביבש אינו צריך וחייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק אמר הר"ם סיטון הוא שמחלק הסחורות על בעלי הסחורות ועל בעלי החנויות ומקנח שמסיר את החלודה ומה שנדבק בכלי וממחה שרוחץ במים חייב להכריע לו טפח במקום שנהגו אבל במקום שלא נהגו לשקול עין בעין שיעמוד קנה המאזנים בשוה וגירומין התוספת שהוא מוסיף במכר ושיעורו עשירית ליטרא כשמוכר עשרה ליטרין מן הלח ועשירית ליטרא כשימכור עשרים מן היבש וגסה מדה גדולה ודקה מדה קטנה למחוק שימדוד ויסיר מה שעל שפת המדה ולגדוש שיוסיף על מלוי המדה ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש פירוש בעל הבית הוא בעל האוצר המכנס תבואתו משדותיו ויינו מכרמיו ושמנו מזיתיו וכן כל שאר הדברים ומשאיר מהם כדי ספוק ביתו ומוכר השאר בבת אחת והסיטון הוא אותו שלוקח ממנו והוא חנוני עשיר ומוכר לחנונים שימכרו על יד על יד ודלת העם כלם לוקחים מן החנוני ואומר עכשו שהסיטון הואיל ואינו מתמיד למכור בכל יום דיו שיקנח מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית שמוכר הרבה בבת אחת ואינו מתמיד אף כסיטון דיו לקנחם אחת לשנים עשר חדש והוא בשעת כנוס תבואותיו וענין קנוח המדות הוא שהיין וכל שכן השמן הנשאר בשולי הכלי מתקרש לתוכו והמדה מתמעטת רשב"ג אומר חלוף הדברים ויש מפרשים מפני שכל שמוכר תמיד אינו מתייבש בו כל כך ואין נראה לי שאם כן היה לו לחלוק בחנוני אלא טעם הדברים לרשב"ג שבעל הבית מוכר לאחד ואונאתו מרבה אבל הסיטון מוכר לכמה חנונים והאונאה מתפזרת ומכיון שאף הם מרויחים בקנינם לא חשו לאונאה זו והלכה כחכמים וכבר ידעת מכמה מקומות שאין הכלל מעכב החנוני שמוכר יד על יד מקנחה פעמים בשבת שהרי תמיד השמן מתקרש לשם ואף לדברי רשב"ג כל שנמכר לעניים ולדלת העם צריך להזהר אף באונאה מועטת ביותר וכן ממחה ר"ל מקנח את משקלותיו פעם אחת בשבת ושמא תאמר והרי אם אינו מקנחם הם מכבידים יותר מפני העפרורית והאבק הנדבק בהם ואונאה זו שלו היא יש מפרשים מפני שאף ההמון בא לפניו תמיד למכור לו מענינים שבחנות ויש מפרשים וממחה וכו' שרשאי לקנח משקלותיו אם ירצה פעם אחת בשבת ואין זו אונאה ומ"מ אין לו לקנחם יום יום שהאבן מתחסרת מעט בכך ומקנח את המאזנים על כל משקל ומשקל שהרבה עפרורית ואבק מתקבצים בכף שהסחורה נשקלת בו ויש אונאה ללוקחים בד"א וכו' על קנוח המדות הוא חוזר שלא נאמר אלא בלח כגון יין ושמן ודבש אבל ביבש אינו צריך לקנוח מדות וחייב להכריע לו טפח כלומר כל שמוכר במאזנים ומשקלות יכריע כף שהסחורה לתוכו טפח על הכף שהמשקל לתוכו שלא יהו המאזנים מעוינות ר"ל מצומצמות זו כנגד זו ואם היה שוקל לו עין בעין כגון מקום שנהגו שלא להכריע נותן לו גירומין ר"ל תוספת משלו אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש ופירשו בגמ' אחד מעשרה בליטרא לקנין של עשר ליטראות בלח שהוא חלק אחד ממאה ואחד מעשרים בליטרא לקנין עשר ליטראות ביבש שהוא חלק אחד ממאתים ויש בה לשון אחר ביבש והוא אחד מעשרים בליטרא לקנין עשרים שהוא חלק אחד מארבע מאות ונראה לפסוק כלשון ראשון דיו שיכפול לו גירומין וטעם תוספת הגירומין בלח מפני שנשאר מן היין או השמן בשולי הכלי והוא של מוכר מקום שנהגו למוד בדקה כלומר בקב ובתרקב לא ימוד בגסה והיא הסאה שיש כאן הפסד לוקח שאינו נותן אלא הכרע אחד לסאה כמו בקב ואינו עולה לכך וכן נהגו למוד בגסה לא ימוד בדקה שיש הפסד למוכר ואם אין שם מנהג ימוד במה שירצה מקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפילו הוסיף לו בדמים לגדיש לא ימחוק אע"פ שפיחתו בדמים שכל שמשנה אפשר שכונת זיוף מניעתו ואין הלוקח מרגיש בו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

בפרשב"ם בד"ה ור"י סבר כו' בהמפקיד הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי היינו לרבנן דהכא עכ"ל רצה לומר דלכך ליכא לאקשויי הכא אהך דרבה דהתם תנאי היא כדמקשינן לעיל ודו"ק:

בד"ה וה"מ דקייצי כו' נראה בעיני דלאו דוקא כנושא שכר דא"כ לא כו' עכ"ל מהך סוגיא דפ' האומנין ודאי מוכח דמפני שהוא כנושא שכר אסיפא קאי וכמ"ש התוס' לעיל וכמ"ש מהרש"ל אבל בדברי רש"י בפרק ה' דנדרים משמע שהוא מפרש לה כפרשב"ם דהכא דקאי ארישא וצריך לומר לפירושם דמשמע להו דקאי נמי ארישא מדקאמר מפני שהוא כנושא שכר ואי לא הוה קאי רק אסיפא לחוד הל"ל פטור מפני שאינו אלא כנושא שכר ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה סטין חיטין בלשון יון כו' עכ"ל והוא דחוק למאי דמוקי לה בכלי הלח ובערוך פי' פירוש אחר מוכר שמן והיינו כלי הלח וק"ל:

וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה ואם תאמר אמאי לא אמר לימא דרבה תנאי היא. לאו קושיא דרבי יהודה אפילו סבירא ליה כרבה פטור לפי שלא נעשית בה מעשה שלא מדעת בעלים דכי הכישה ונטלה מדעת בעל הבית (הכישה ונטלה מדעת בעל הבית) מחזירה למקום שנטל משום הכי בנטלה על מנת לבקרה או להשתמש בה שלא ברשותו למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוא דבתרווייהו קמה ליה ברשותיה. הר"י ז"ל. וכן תירץ הרמב"ן ז"ל. וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה כלומר זו הצלוחית אביו של תינוק הוא ששלחה בידו אצל החנוני למוד לו בתוכה שמן ואלו מדד לו השמן בצלוחית והיא ביד התינוק שאין נוטל אותה מידו בודאי שלא היה אחנוני מתחייב כלום לפי שאבדה מדעת היא אלא הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני מיד התינוק למוד בתוכה ומדד בתוכה נתחייב בשמירתה כדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה ורבי יהודה דפטר סבר לשדורי ליה שדריה ומן הדין פטור גם מן הצלוחית דהא לשדורי שדריה בהאי צלוחית. עד כאן לשונו. הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למור בה לאחרים וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית בידו הוא הדין אם נטלה חנוני למוד לתינוק ולא אתא לאפוקי אלא נטלה למוד בה לאחרים שלא מדעת קמפלגי מר סבר שואל הוי לכך לאלתר שהשלים למוד בה כלתה שאלתו וכיון שהחזיר למקום שנטל דיו. וקשיא לי הא דאמרינן לעיל כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה כי נתחייב בה מאי הוי להוי כשואל דהא פשיטא לן הכא דלמאן דאמר שואל שלא מדעת שואל הוי דיו שיחזיר ליד התינוק ואף על גב דאידחיא ליה ההיא אוקמתא הא לא פירכא תלמודא מההוא טעמא. ויש לומר כיון דסלקא דעתא דנתחייב מטעם השבת אבדה וכאלו היא אבדה שלא מדעת אם כן השבה ליד תינוק לאו השבה היא ואף על גב דקיימא לן הכל צריכים דעת חוץ מהשבת אבדה השבה למקום המשתמר בעינן.

מהא דאמרינן בשמעתין כגון שנטלה למוד בתוכה וכדרבה כו' ודמינן אימר דשמעת ליה לרבה גבי בעלי חיים כו' שמעינן מינה דכי היכי דאמרינן בבעלי חיים לענין זקן ואינו לפי כבודו הכישה נתחייב בה הכי נמי לענין אבדה כגון ששלח רגל בהמתו לרעות במקום שאין משתמר כלל ומצאה חברו והכישה נתחייב. הר"י ז"ל בעליות. גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב דכדידיה ממש דמה לפי שאין האומן יכול לחזור בו אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ודוקא דקיץ דמו מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש כלי זה בכך וכך אי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי זה. והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק אלא שאותו בעל הבית קצץ דמים לצלוחיות כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות הא לאו הכי לא קנה ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידועה דאכתי לא סמכה דעתייהו דלמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה בכך וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם הריא"ף ז"ל. אבל הר"ן ז"ל כתב דמסתברא דכל שהדבר קצוב במדינה והדבר ידוע שאינו שוה יותר כגון פת פלטר וכיוצא בו בכלל קיץ דמים הוא דכל שהוא עושה אותו דבר ומניחו במקום ידוע למכור על דעת כן הוא עושה ויכול כל אחד ואחד ליקח כרצונו בלא רשותו וזכה בו אלא אם כן מיחה בו קודם נטילה. וכן דעת הרא"ה ז"ל.

האי דאמרינן דכי קייצי דמי כמאן דקניה דמי הני מילי לאיחיובי באונסיה אי נמי דלא מצי מוכר למהדר ולאפוקי מניה דאף על גב דמוכר לא אמר ליה משוך וקנה ולא זבין מניה מידי כיון דשוייה קמיה לזבוני לעלמא ואתא האי ושקליה למחזיה אדעתיה למקנייה ולא קאמר ליה מידי קנייה לוקח דהא גלי מוכר אדעתיה במאי דלא אמר ליה דמינח ניחא ליה דלקנייה האי לוקח ולא מצי לאהדוריה מניה כמעשה דההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא כו'. ושמע מינה דכיון דלזבנינהו קיימי וקייצי דמי לא מצי מוכר לאהדורינהו מנייהו אף על גב דהא לא זבין ליה מנייהו מידי. אבל ודאי אי בעי לוקח לאהדורי מצי הדר ליה דהא לא בתורת מקניא בהגבהתו הוא דשקליה אלא לבקוריה הוא דשקליה וכיון שכן מצי אמר ליה שקול דידך דשפיר מהאי בעיא ל4 למזבן. ולענין איחיובי באונסי נמי אוקמוה בגמרא דנדרים דלא מחייב באונסיה אלא היכא דהוי זבינא חריפא דהנאת לוקח הוא למזבניה ומשום הכי אמדינן לדעתיה דכי שקליה גמר בלביה למקנייה ואכתי לאו ברשותיה קאי ואי אתניס ברשותיה דאומן אתניס. הרא"ם ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל.

ולעשרו ולהחזירו לו אי אפשר מפני שמפחיתו למוכר בדמים לפי שהקונה אותו אינו מאמינו שהוא מעושר ובחזקת שאינו מעושר הוא שקונה ממנו ונמצא מוכר מפסיד דמי אותו מעשר הא כיצד כו'. הרא"ם ז"ל.

עלה בידינו השולח בנו אצל חנוני ופונדיון וצלוחית בידו למכור לו שמן באיסר ויחזיר לו איסר ומכר לו החנוני באיסר שמן ואיסר נתן לו ושבר התינוק את הצלוחית ואבד את האיסר שבידו החנוני חייב על השמן ועל האיסר שלא שלחו בעל הבית אלא להודיעו שהוא צריך שמן ושישלח לו ביד אחר השמן והאיסר ואין החנוני חייב על הצלוחית לפי שהיא אבדה מדעת ואינו מתחייב בנטילתה מדין השבת אבדה לפיכך כיון שהחזירה למקום שנטל פטור. נטל החנוני אח הצלוחית למוד בה לאחרים ואחר כך נתנה ביד התינוק חייב גם על הצלוחית לפי ששואל שלא מדעת גזלן הוא וחייב בהשבה ונתינה הצלוחיח ביד תינוק אינה השבה. היה בעל הבית מוכר צלוחיות ודמי הצלוחיות קצובין ונטל החנוני הצלוחית על מנת לבקרה והדבר ידוע שבעל הבית רוצה שיקחנה כל הרוצה ליקח בדמים הקצובין ולאחר שבקרה החנוני לא חפץ בה והחזירה ליד התינוק הרי החנוני חייב על הצלוחית לפי שנעשה לוקח עליה ונתחייב באחריותה לפיכך אינו פטור בהשבתה ליד התינוק. הגביה חתיכת בשר מבית הטבח לקנותה ודמיה קצובים בזמן שצריך לקנות את כולה נעשה עליה לוקח וחייב באונסיה אינו צריך אלא למקצת לא נעשה עליה לוקח. במה דברים אמורים כשהגביה לראות ולהמלך אם טוב בעיניו לקנותה שהמוכר אינו יכול לחזור בו כיון שהניח לו להגביה והלוקח יכול לחזור בו אבל אם נתרצה כבר לקנות חצי החתיכה או שלישיתה כיון שהגביהה קנה בה כפי אותו השיעור שנתרצה לקנות וכדתנן משך ולא מדד קנה. הרי שהיו לפניו כלים למכור ודמיהן קצובין ובא אחד והגביה אחד מהם והקדישו המוכר אינו קדוש לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל אם אין דמיהן קצובין והקדישו המוכר הרי הוא קדוש ואף על פי שאינו ברשותו לפי שהוא כפקדון ביד זה שהרי לא נתכוון לגזלו אלא להקנותו לרצונו של זה ופקדון הרי הוא ברשות בעליו להקדישו ולמוכרו. גזל ולא נתיאשו הבעלים אין שניהם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. הלוקח ירק בירר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה. וירא שמים והוא השלם במדרגת הקדושה שהיא מביאה לידי יראת חטא כיון שגמר בלבו לקנות אינו חוזר בו שנאמר ודובר אמת בלבבו. עליות.

משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר פירוש דלא אמרינן דקנה לוקח אלא לענין אתנוסי בלמוד דהיכא דאיתניס מיחייב ביה אבל לענין מקניא ללוקח כי היכי דלא מצי אהדורי למוכר אכתי לא קנייה ומצי לאהדורי דהא לאו בתורת מיקנא ליה אגבהיה כדאמרינן לעיל. הרא"ם ז"ל. הא דאמרינן כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר מסתברא דוקא בשנתרצה לו המוכר לקבלו ממנו הא לאו הכי אסור להחזירו ואף על פי שנותן לו דמי מעשר דכיון דירא שמים הוא קנייה לגמרי כאלו גמר בלבו והוציא בשפתיו. הרשב"א ז"ל.

מתניתין הסיטון מקנח את מדותיו כו'. פירוש בעל הבית הוא בעל האוצר שאינו מוכר אלא הרבה במקום אחד והסיטון הוא שקונה מבעל האוצר ומוכר לחנוני הרבה במקום אחד והחנוני הוא בעל החנות שמוכר לכל אדם מעט מעט לצורך אכילתו ולפי שבעל האוצר אינו מוכר מעט אלא שבפעם אחת מוכר הרבה ואינו מוכר בכל עת ועת לא הצריכוהו לקנח מדותיו אלא פעם אחת בשנה והסיטון שהוא מוכר יותר ממנו לפי שהוא מוכר לחנוני בכל עת שצריך צריך לקנח מדותיו אחת לשלשים יום והחנוני שהוא מוכר בכל יום ובכל שעה לכל עובר ושב מעט מעט כדי צורך אכילתו צריך לקנח פעמים בשבת. פירוש גירומין תוספת. הרא"ם ז"ל.