מסכת בבא בתרא דף פ״ב עמוד ב׳

מדברי רבינו נלמד שלשה אין להן דרך הא שתים יש להן דרך פי' משמע מתוך דברי ר' אלעזר דיותר יש להן דרך מאורה וסלו ומדתנן בשנים הגדילו לא ישפה אלמא יש לו אורה וסלו כיון דאפילו משפה אינו ומדיש לו אורה וסלו בשנים כל שכן דרך:

וזורע את הניר. ואינו מרחיק הזרעים מן השורה אלא כדי עבודת הכרם ששתי שורות ששערן לצד אחד חשיבי כרם אע"פ שמן העיקר אנו מודדין ט"ז ויש בין שני השורות ט"ז אמה והוו מפוזרין והוי גפן יחידי דאין צריך להרחיק אלא שלשה טפחים מכל מקום ביניהן תחת ענפי הגפנים אסור לזרוע מדרבנן וחשיבי כרם:

מי לא מודה רבי עקיבא באילן הנוטה לתוך שדה חבירו שקוצץ מלא מרדעת על גבי המחרישה. כלומר, והא מתניתין סתמא קתני וליכא מאן דפליג עליה. וקשיא לי, דלימא מוכר ולוקח שאני, ומשום דמוכר בעין יפה הוא מוכר. ומסתברא לי דהכי קאמר, מי לא מודה רבי עקיבא והא מתניתין בפרק לא יחפור סתמא קתני כל אילן שנוטה, ולא מפליג בין נוטע סמוך למצר בין קונה. ואם תאמר מאי שנא משום על גבי המחרישה, תיפוק לי משום דדילמא אמר ליה עד כאן היו ענפיו משולחין ותחתיהן שלי, וכדאמרינן לעיל גבי היוצא מן הגזע הרי אלו שלו ויקוץ דילמא אמר ליה תלתא זבינת לי. ונראה לי, דעדיף ליה למינקט הא, דאפילו כי לא טעין טענת הרמאין אית ליה פסידא עד שיקוץ מלא מרדעת על גבי המחרישה. ואי נמי דהכא אפשר ליה בקביעות תחומין. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל, שאם נחלקו המוכר והלוקח לאחר זמן, זה אומר עד כאן היו מגיעין ענפי האילן בשעת המכירה כמות שהם היום והמוכר אומר לא כי אלא נארכו הבדים, על הלוקח להביא ראיה, ואינו יכול לומר כיון שאמרו ישפה על המוכר להביא ראיה שאם הגדילו היה משפה, דדילמא לאו אדעתיה, עד כאן. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שעל המוכר להביא ראיה, לפי שאני אומר כאן נמצאו וכאן היו, ואין זה כבאין לטעון על השדה, שזה אומר עד כאן מכרת לי וזה אומר לא מכרתי, שעל הלוקח להביא ראיה, שהוא המוציא, דשאני הכא דהדבר ידוע שמכר לו האילנות והקרקע שתחתיהן בודאי מכור עמהן ואנו רואין ענפי האילן נוטין עד כאן והן עדות על מכירת הקרקע, והמוכר שטוען שגדלו ולא כן היו בשעת מכירה, עליו הראיה. כך נראה לי אלא שאני מבטל דעתי מפני דעתו.

ועד שש עשה אמה פירוש, עד ולא עד בכלל. וכן פירשו ר"ש ור"ח ז"ל והרב רבי יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. כנ"ל. והראיה שהרי למדוה בגמרא מכלאים, וכדאמר ליה אביי לרב יוסף לא תפלוג עליה דרב נחמן דתנן מתניתין כותיה, וכההיא מתניתין תניא מעשה בצלמון באחד שנטע כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה והיה הופך שער שתי שורות לכאן ונוטע את הניר, אלמא כל שהוא נטוע שש עשרה מפוזרין הן. וקשה קצת דהא ברייתא מסייעינן מינה לרבא תניא כמה יהו מקורבין ארבע אמות, כלומר, ולא מקורבין יתר מכאן, וכמה יהו מרוחקין, כלומר, שיהא להן קרקע ושאינן נקראין מפוזרין, שש עשרה אמה, אלמא אפילו במרוחקין שש עשרה אמה יש להן קרקע, דהתם לא קתני עד. ולפיכך נראה כדברי רבינו יצחק הזקן ז"ל שפיר דחלוק יש בין קנייה לכלאים, דלגבי מקח שש עשרה מלמטה, מפני שהן אמות מצומצמות, ולגבי כלאים שש עשרה דלמעלה, מפני שהן שוחקות, וכדאיתא בריש פרק קמא דעירובין (ג', ב).

כל שקנה אילנות בשדה חברו יש לו דרך לילך להם הן בשלשה הן בשנים הן באחד שהמוכר בעין יפה מוכר:

אילן הנוטה לתוך שדה חברו ומעכב את חרישתו קוצץ מלא מרדע על גבי המחרישה וכבר ביארנוה בסוף פרק שני:

אע"פ שביארנו שהקונה אילן בתוך שדה חברו יש לו דרך מ"מ אין בעל האילן מעכב שלא לזרוע את הדרך אלא זורע והוא בא ונכנס והולך על הזרעים אבל שיעור זה של מלא אורה וסלו הניתן בחוצה לאילן אין אחד מהם רשאי לזרעה אא"כ מדעת חברו הא תחתיהן וביניהן ודאי בעל האילן זורעה וכן כתבוה חכמי הצרפתים:

מי שיש לו גנות לפנים מגנתו של חברו החיצון זורע את הדרך ואם נתן לו דרך מן הצד זה וזה אין רשאין לזרעה ודבר זה יתבאר בפרק פירות:

בד"ה וזורע כו' אלא כדי עבודת הכרם כו' לצד אחר חשיבא כרם כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחת התוס' שלפנינו ור"ל כמו שכתבו בסוף דחשיבי כרם מדרבנן הני ב' שורות ששיערום לצד אחר ולכך צריך מיהא בין ב' השורות הרחקה מכל צד ד' אמות כדי עבודת הכרם וזורע ח' אמות ביניהן ולא סגי בהרחקת ג"ט כמו מגפן יחידי כמ"ש ר"ש והרע"ב בפירוש המשניות ע"ש ובספרי גמרות דפוס חדש הגיהו הכא בתוס' כדעת הר"ש והרע"ב ולשון התוס' אינו מכיון רק כדברי התוס' הישנים שלפנינו ודו"ק:

מדברי רבינו נלמוד פירש רשב"ם ז"ל מדקאמר דהויא לה בארעא אחריתא ונראה שאין זה מדברי רבי אלעזר אלא תלמודא הוא דמפרש לה הכי ונראה שמדקדק כמו שפירשו בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

אימור דאמר רבי עקיבא גבי בור ודות דלית ליה פסידא פירוש לית ליה פסידא שהרי המוכר עצמו כבר היה לו דרך בשדהו לאותו בור ודות ואין למוכר בנתינת הדרך פסידא בכך אחר המכר אבל בהגדלת הענפים אי אמרת לא ישפה אית ליה פסידא מחמת מה שנוסף שם אחר המכר. מי לא מודה רבי עקיבא באילן הנוטה כו' דחשבינן ליה לפסידא דבעל השדה מפני שמעכב את המחרישה. עליות.

והרא"ם ז"ל פירש אימור דאמר רבי עקיבא כו' היכא דלית ליה פסידא. כגון דרך שאין לו בכך הפסד שהרי הוא זורע את הדרך. היכא דאיכא פסידא שאם הגדילו קנה הלוקח מן הקרקע כנגד מה שהגדילו ונמצא שמפסיד המוכר מן הקרקע כנגד הענפים שהגדילו מי אמר רבי עקיבא בכי הא מוכר בעין יפה מוכר ואין לו לקצצן מי לא מודה רבי עקיבא באילן הנוטה לשדה חברו כו' הכי נמי כיון דקנה שלשה יש להם קרקע נמצא כשדה אחרת וכשמגדילין בתוך שדה מוכר דינו כדין אילן נוטה לתוך שדה חברו. הרא"ם ז"ל.

מי לא מודה רבי עקיבא באילן הנוטה לתוך שדה חברו שקוצץ מלא מרדע כדי שלא יעכב את המחרישה. כלומר והא מתניתין סתמא קתני וליכא מאן דפליג עליה. וקשיא לי מוכר ולוקח שאני ומשום דמוכר בעין יפה הוא מוכר. ומסתברא לי דהכי קאמר מי לא מודה רבי עקיבא והא מתניתין בפרק לא יחפור סתמא קתני כל אילן שנוטה ולא מפליג בין נוטע סמוך למצר בין קונה. ואם תאמר מאי שנא משום עכוב המחרישה תיפוק משום דדלמא אמר לו עד כאן היו ענפיו משולחין ותחתיהן שלי וכדאמרינן לעיל גבי היוצא מן הגזע הרי אלו שלו ויקוץ דלמא אמר ליה תלתא זבינת לי. ונראה לי דעדיף ליה למנקט הא דאפילו כי לא טעין טענת הרמאין אית ליה להאי פסידא דמעכב את המחרישה. ואי נמי דהכא אפשר לה בקביעות תחומין. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל שאם נחלקו המוכר והלוקח לאחר זמן זה אומר עד כאן היו מגיעין ענפי האילן בשעת מכירה כמו שהם היום והמוכר אומר לא כי אלא נארכו הבדים על הלוקח להביא ראיה ואינו יכול לומר כיון שאמרו ישפה על המוכר להביא ראיה שאם הגדילו היה משפה דדלמא לאו אדעתיה עד כאן. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שעל המוכר להביא ראיה לפי שאני אומר כאן נמצאו וכאן היו ואין זה כבאין לטעון על השדה שזה אומר עד כאן מכרת לי וזה אומר לא מכרתי שעל הלוקח להביא ראיה שהוא המוציא דשאני הכא דהדבר ידוע שמכר לו האילנות והקרקע שתחתיהן ודאי מכור עמהם ואנו רואין ענפי האילן נוטין עד כאן והן עדות על מכירת הקרקע והמוכר שיטעון שגדלו ולא כן היו בשעת מכירה עליו הראיה כן נראה לי אלא שאני מבטל דעתי מפני דעתו. הרשב"א ז"ל. והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ומיהו לענין דינא דעת הרמב"ן ז"ל שהלוקח צריך להביא ראיה ולא כל הימנו לומר כך נמצאו וכך היו. וצריך עיון למה ואפשר דכיון שהענפים עשוין ליגדל יכול המוכר לטעון כן. עד כאן לשונו.

תניא כוותיה דרבי חייא בר אבא הרי זה קנה תחתיהן כו' פירוש דקיימא לן כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר דאלו לרבנן השתא דרך אין לו כו' כקושיא דרבי אלעזר ואומר ר"י ז"ל דשני אילנות אף על פי שאין להם קרקע יש להם כמלא אורה וסלו דהא תנן הגדילו לא ישפה וכיון דמשעבדא ליה לתוספת הענפים משעבדא ליה נמי לצורך אורה וסלו. ונראין הדברים קל וחומר השתא ומה בשלשה שאם הגדילו ישפה אמרינן דאית ליה כמלא אורה וסלו בשנים שאם הגדילו לא ישפה לא כל שכן. ועוד השתא דרך יש לו לרבנן אף על גב דשלשה אין לו דרך כל שכן דיש לו כמלא אורה וסלו לרבי עקיבא דאפילו בשלשה אית ליה כמלא אורה וסלו וכי תימא שאני שלשה דאית ליה ארעא לא היא הרי סוגיא מוכחת דהא דיהבינן ליה כמלא אורה וסלו משום שעבודא הוא ולא משום דאית ליה ארעא ולפיכך אינו זורעם וטפי אית ליה שעבודא לקונה שני אילנות מקונה שלשה והא דפירש רבי יוחנן גבי שלשה משום דגבי שלשה אצטריכא ליה לאשמועינן טפי דאף על גב דארעא אחריתי היא ומשום הכי אמרינן ויגדילו ישפה אפילו הכי אית ליה כמלא אורה וסלו ואין צריך לומר בשנים דהא משעבדא ליה ארעא דחבריה דאם הגדילו לא ישפה. ומסיק תלמודא ואזיל דאותו כמלא אורה וסלו זה וזה אין רשאין לזרעה דמיטנפה ארעא ומיטנפי פירי. ומסתברא דבלוקח שני אילנות אין המוכר רשאי לזרוע תחתיהן דהא זמנין שהוא אורה מתחתיהן ומיטנפן פירי והא דאמרינן לא קנה תחתיהן לומר שאין הלוקח יכול לזרוע תחתיהן. עליות. אמר ליה תניתוה מי שיש לו גנה לפנים מגנתו של חברו נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שהוא רוצה ואין מכניס לתוכה תגרין והחיצון זורע את הדרך. אלמא כיון שאין לפנימי בו אלא הלוך בלבד אלא גוף הקרקע מכל מקום של חיצון הוא החיצון זורעו הכא נמי כיון שאין לו ללוקח באותו מלא אורה וסלו אלא תשמיש בלבד שיעשה בו בשעה שאורה את האילנות אבל מקום גופו של מוכר הוא שהרי אין לו לבעל האילנות גוף הקרקע אלא מה שתחת האילנות וביניהן לבד אם כן המוכר זורען כמו שזורע את הדרך. אמר ליה אביי מי דמי התם בדרך כשזורע החיצון אף על פנימי אין בכך הפסד לפי שאין לו שם אלא הילוך בלבד והזרעים אינם מפסידים עליו בהלוך כלום שהרי אין מכניס לתוכה תגרין כדי שידחקו באותן זרעים אבל מקום אורה וסלו אם זורע אותם המוכר יש לו ללוקח הפסד בכך שכשנושרין הפירות מן האילנות מיטנפי באותן זרעים וכיון דמוכר בעין יפה מוכר אין מניחין אותו לעשות מה שיש בו הפסד על הלוקח. הא לא דמיא אלא לסיפא דמתניתין דתנן נתן לו את הדרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שרוצה ויוצא בשעה שרוצה ומכניס לתוכה תגרין וזה וזה אינן רשאין לזרעה אלמא כיון דאיכא עליה דפנימי הפסד בזריעתו משום דמרחקי תגרין בהו יש לו לעכב על החיצון לזרעו הכא נמי כיון דאית ליה ללוקח הפסד בזריעתן משום דמרחקי תגרין בהו יש לו לעכב עליו מלזרעו ונמצא שאין אחד מהן רשאי לזרעו הלוקח לפי שאין גופו שלו ואין לו בו אלא תשמיש בלבד והמוכר מפני שמפסיד על הלוקח את הפירות שנושרין על אותו מקום. הרא"ם ז"ל. והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: אלא אי דמיא לסיפא דמיא זה וזה אינן רשאין לזרעו. פירוש גבי נתנו לו מן הצד מדעת שניהם שאין החיצון יכול לכוף את הפנימי ליקח דרך מן השדה לפי שהוא לו דרך עקלתון ופנימי נמי אינו רשאי לבנות לו דרך שנתנו לו מן הצד שלא באמצע שדה חברו ומייחד לו טפי ואית ליה נמי זכותא בגויה טפי ויכול להכניס לתוכה תגרין וזה וזה אין רשאין לזרעה דאפילו דבר שהוא מעט עכוב להלך אין לו לעשות דזמנין שאין נוח לו למהר הילוכו על גבי הזרעים או שהוא חס עליהם הכא נמי הא מייחד ליה כמלא אורה וסלו סביבות אילנותיו דהוי כמן הצד לבעל השדה שהרי הקרקע שהוא משם ולפנים לבעל האילנות הוא הלכך אין בעל השדה רשאי לזרען חדא דאית ליה פסידא דמיטנפא ארעא ומיטנפי פירי ולא דמיא להא דתנן החיצון זורע את הדרך דלית ליה פסידא ועוד דאיכא לדמות להא דקתני סיפא זה וזה אינן רשאין לזרעה דהכא נמי כמן הצד דמי כמו שפירשנו. והיינו אלא אי דמיא לסיפא דמיא מן הטעם שפירשנו בתחלה הכא אית ליה פסידא. וה"ר יוסף הלוי ז"ל כתב דמטעם פסידא קא מדמי ליה לסיפא כיון דרשאי להכניס לתוכה תגרין אית ליה פסידא. ובירושלמי גרסינן הכי החיצון אינו זורע את הדרך דיכול למימר ליה את מעייל אנא שמיט והפנימי אינו זורע את הדרך דיכול מימר את חייס על דידך ודייש גו דידי. עד כאן לשונו.

ועד שש עשרה אמה פירוש עד ולא עד בכלל וכן פירשו ר"ש ורבינו חננאל ז"ל והרא"ם ז"ל שהרי למדו בגמרא מכלאים וכדאמר ליה אביי לרב יוסף לא תפלוג עליה דרב נחמן דתנן מתניתין כוותיה וכההיא מתניתין תניא מעשה בצלמון באחד שנטע כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה והיה הופך שער שתי שורות לכאן ונוטע את הניר אלמא כל שהוא נטוע שש עשרה מפוזרין הן. וקשה קצת דהא ברייתא דמסייע מיניה לרבה תניא כמה יהו מקורבים ארבע אמות כלומר ולא מקורבים יותר מכאן. וכמה יהו מרוחקים כלומר שיהא להן קרקע ושאינם נקראין מפוזרין שש עשרה אמה אלמא אפילו במרוחקין שש עשרה אמה יש להם קרקע דהתם לא קתני עד. ולפיכך נראה כדברי רבינו יצחק ז"ל הזקן כו' שפירש דחילוק יש בין קניה לכלאים דלגבי מקח שש עשרה מלמטה מפני שהן אמות מצומצמות ולגבי כלאים שש עשרה מלמעלה מפני שהן שוחקות וכדאיתא בריש פרק קמא דעירובין. הרשב"א ז"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מכירה לענין מקח וממכר שש עשרה למטה. הר"ן ז"ל. וכן כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאמר רב נחמן אמר שמואל לענין מקורבין ומרוחקים שהם מחמש אמות ועד שש עשרה דבתוך חמש הן מקורבים וחוץ לשש עשרה הן מרוחקין וכן מי שאמר מארבע אמות ועד שמונה בתוך ארבע אמות הן מקורבין חוץ לשמונה אמות הן מרוחקין. עד כאן לשונו. וזורע את הניר לגמרי ואינו מרחיק את הזרעים אלא כדי עבודת הגפן ומה שהפך את השער לא בשביל שיהא נקרא כרם אם לא הפכו דהא אין מודדים אלא מעיקר הגפנים אלא בשביל שאסור לזרוע תחת הזמורות מדרבנן. תוספות הרא"ש ז"ל. ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו אלמא בשש עשרה אמות הוא דחשבינן ליה מפוזרות ולא בפחות משש עשרה אמה דליכא למימר מעשה שהיה כך היה שנטע כרמו שש עשרה על שש עשרה והוא הדין דבשמונה הוו להו מפוזרין דמדקאמר ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו משמע דמחמת הרחקה זו התירוהו ושאלו בפחות מכאן היה מותר אשתכח דלא אשמעינן תנא מידי דהא לא ידעינן שיעור ההיתר בכמה ולא בא התנא לסתום אלא לפרש ואפילו בדינא דמפוזרים סייעיה לרב נחמן ממעשה דצלמון. אי נמי הכי קאמר אביי כיון דחזינן ליה לעובדא וצלמון דמסייעא ליה במפוזרים שמע מינה שדקדק בשמועתו עד כאן. עליות הר"י ז"ל.