מסכת בבא בתרא דף ע״ח עמוד ב׳

כולהו סבירא להו לאו ממש אמרו דבר אחד דאין דבריהם שוין אלא כלומר בשיטה אחת הן וכי האי גוונא איתא ביבמות פרק (שלישי) (דף ל) כולהו סבירא להו מאמר קונה קנין גמור:

ואמר רב פפא מאי אנתיקי עיסקא דאית בה קשיא לי, למה איצטריך הכא לדרב פפא, דהא בהדיא משמע במתניתין דבעודן בה מיירי, מדקתני ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. וניחא לי, דאיצטריך, דאי לאו פירושיה דרב פפא דפריש אנתיקי עיסקא דאית בה, הוה מצי לדחויי דכל מה שראוי להיות בתוכה קאמר, וכדדחי לעיל אימא וכל מה שראוי להיות עליה, והוה מפרשינן אנתיקי כלי תשמיש כמרצופין שראויין להיות בתוכה, אבל השתא דפריש רב פפא אנתיקי עיסקא, אי אפשר לומר הסחורה הראויה להיות בה, שאינה ידועה ואין לה שיעור. כנ"ל. ולענין פסק הלכה: פסק הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דאוכף ומרדעת אפילו בשאין עודן עליו מכורין, דמדסיים עולא ואמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין, שמע מינה דלעולם מכורין, שאם לא כן היה לו לפרש. ושק דסקיא וכומני בעיא ולא איפשיטא, הילכך אפילו עודן עליו אינן מכורין, דדילמא אף בעודן עליו מחלוקת והלכה כדברי חכמים. ור"ח ז"ל פסק אף בשק ודסקיא וכומני דבעודן עליו מכורין, וקא פשיט דמדקא אתי רבינא למיפשט ממתניתין דקרון דבעודן עליו מחלוקת, ודחי רב אשי דתנא מילי מילי קתני, שמע מינה דסבירא ליה לרב אשי דבמוכר את החמור בשאין עודן עליו מחלוקת. ולולי שאמרה הרב ז"ל לא היה נראה מכאן שום ראיה, דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא ובעיין לא איפשיטא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ויש מרבותי ז"ל שפסקו באוכף ובמרדעת שלא קנה אלא בעודן עליו, דהא דלא פריש עולא, משום דלא קים ליה במאי פליגי בשק ודסקיא, ובכי האי גוונא דפליגי בהני שוין באוכף ובמרדעת, והילכך לכשתמצא לומר דבהני דמשאוי פליגי בעודן עליו, באוכף ובמרדעת נמי דמודו בהו דוקא בעודן עליו, ולכשתמצא לומר דבשאין עודן עליו מחלוקת, באוכף ובמרדעת נמי קנה אף בשאין עודן עליו, וכיון דבעיין לא איפשיטא, אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליו, ושוק ודסקיא וכומני אפילו בעודן עליו לא קנה. וזה נראה יותר.

חמורך זה דידע דחמרא דידיה הוא וקאמר ליה זה משום כליו קאמר הרב אלפסי ז"ל לא הביא הא דרבי יהודה בהלכות, נראה לי דסבירא ליה דליתא כלל. ומורי הרב ז"ל פתקה בפירושיו, מדשקיל וטרי בה רבא לפירושא. וכן מסתברא לי דהלכה כמותו בחמורך זה, ממה נפשך, דאי פלוגתייהו דרבנן ונחום בשאין עודן עליו, אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום, כל שכן בעודן עליו ואומר חמורך זה, ואי בעודן עליו מחלוקת, איפשר לומר דרבי יהודה ורבנן לא פליגי, וכדאמרינן לעיל מאי לאו דרבי יהודה אדרבנן קאי, כלומר, לטעמייהו דרבנן קאמר, דאפילו לרבנן דפליגי בעודן עליו, כשאמר לו חמורך זה מודו, וכל היכא דאיכא למימר דלא פליגי, אמאי ניקום ונימא דפליגי.

אמר רב פפא דאמר ליה פרה מניקה וחמור מניקה בשלמא פרה מניקה איכא למימר לחלבה קא בעי לה, אלא חמור אי לאו לסיח מאי קאמר ליה. כלומר, דלא שכיח למזבן חמור מניקה להניק סיח אחר. ומיהו שפחה שדרכן של בני אדם לקנות אותה מניקה להניק לו את הולד, דינה כדין פרה, דאמרינן דמשום חלבה קאמר ליה, והכין איתא בתוספתא, דתניא התם שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד, שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. עוד שאנו שם בתוספתא: המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה ואפילו הן מאה, אבל לא את השירים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה, ואם אמר לו שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אף על פי שיש עליה כלים שוים מאה מנה, כולן מכורין.

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה המוכר את החמור מכר את הסייח מכר את הפרה לא מכר את בנה מכר אשפה מכר זבלה מכר בור מכר מימיו מכר שובך מכר יונים מכר כוורת מכר דבורים אמר הר"ם זהו כשאמר פרה מיניקה אני מוכר לך חמור מיניקת אני מוכר לך וידוע שחלב האתון לא יצלח לכל אם כן לאי זה תועלת אמר חמור מיניקה אלא כדי שימכור הסייח עמה ואמרו מכר בור מכר מימיו הוא דעת יחיד והוא דיחוי:

אמר המאירי המוכר את החמור ר"ל נקבה מכר את הסייח היונק ממנה וכרוך אחריה אבל מכר פרה לא מכר את בנה ופירשו בגמ' שאם אמר חמור ופרה ולא הזכירו את הסיח ואת בן הפרה אין הסיח והבן מכורים כלל ואם הזכירו את הסייח ואת הפרה הרי הם מכורים וא"כ מה הפרש בין חמור לפרה בשהזכירו שם מניקה ר"ל חמור מיניקה ופרה מיניקה ואמרו על זה שבפרה לא מכר את הבן שלא כיון להזכיר עליה שם מיניקה אלא לחלבה אבל החמורה שאין חלבה ראוי לו ודאי לא הוזכר אלא לכלול את הסייח בכלל האם מכר את האשפה מכר את זבלו הכנוס לתוכה מכר את הבור של מים מכונסים מכר את מימיו אע"פ שהם מים שהובאו ממקום אחר ומכנסים לשם מכר את השובך מכר את היונים מכר את הכוורת מכר את הדבורים אבל מכר את הדבורים לא מכר את הכוורת יונים לא מכר את השובך המים לא מכר את הבור והסייח לא מכר את החמור וכן כלם:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ מן הבור שפסקנו בגמ' שאם מכר את הבור לא מכר את מימיו שהבור מימיו עומדים לתוכו להסתפק והרי הם כיין ותבואה בתוך האוצר אבל האחרים הנזכרים כאן כלם מקום גדילתם הם לפרות ולרבות לשם וכן האשפה בכל יום ויום מטילים לשם שופכיהם ועפר ביתם וקש וגבבה כדי להרבותו ולא כן במי הבור שאדם ממלאן ואין מחזיר לתוכו עד שיכלו כל המים ומ"מ חכמי הצרפתים פסקו כסתם משנה ומכר את הבור מכר את מימיו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

בתוספתא התבאר המוכר שפחה לחברו מכר לו כלים שעליה אפילו שוים מאה מנה אבל לא מכר את השירין ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה ואם אמר לו שפחה וכל מה שעליה אפילו היו עליה כלים שוים מאה מנה הרי כלם מכורין שפחה מעוברת או פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד שפחה מיניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד:

התבאר גם כן בתוספתא שהמוכר את העול מכר את הפרה אבל מכר את הפרה לא מכר את העול מכר את העגלה מכר את הבקר אבל מכר את הבקר לא מכר את העגלה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שגדולי המגיהים כתבו בה שאין לסמוך עליה וכן הדברים נראין:

לעולם יהא אדם מתמיד לעסוק בתורה ולא יהא פוסק ממנה כדי לעסוק בדברי שיחה דרך הערה אמרו שאם עשה כן אש גיהינם באה ומקדירתו שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם כלומר הם יצאו להם מאש של תורה ואש של גיהינם אוכלתם ולעולם יהא אדם כסיח שה שמהלך אחר שיחה נאה ר"ל כשקורין לו בנחת ואינו צריך מרדע כך יהא אדם מקבל תוכחת בדברים מועטים ולא יהא צריך גערה והכאה ולעולם יהא אדם מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה כלומר שאם יגיע דבר מצוה לידו ויגיעהו בסיומה איזה הפסד יעריך ההפסד ההוא אל הגמול שיגיעהו מן המצוה ואז יהיה ההפסד קל בעיניו וכן יהא מחשב שכר עברה כנגד הפסדה ר"ל שאם יגיע דבר עברה לידו ויגיעהו איזה ריוח בעשייתה יעריך הריוח ההוא אל העונש שיגיעהו ממנה ואז יהיה הריוח ההוא נמאס בעיניו על דרך אמרו ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ וכבר פירשו רבים בזה המאמר דברים אחרים כבר ביארנום בילדותנו בחבור התשובה:

ואמר רב פפא מאי אנתיקי עסקא דאית בה קשיא לי למה איצטריך הכא לרב פפא דהא בהדיא משמע דמתניתין בעודן בה מיירי מדקתני ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. וניחא לי דאיצטריך דאי לא פירושיה דרב פפא דפריש אנתיקי עיסקא דאית בה הוה מצי לדחויי דכל מה שראוי להיות בתוכה קאמר וכדדחינן לעיל אימא וכל מה שראוי להיות עליה דהוה מפרשי אנתיקי כלי תשמיש כמרצופין שראויין להיות בתוכה אבל השתא דפריש רב פפא אנתיקי עיסקא אי אפשר לומר הסחורה הראויה להיות בה שאינה ידועה ואין לה שיעור. כן נראה לי. ולענין פסק הלכה פסק הרא"ם ז"ל דאוכף ומרדעת אפילו בשאין עודן עליו מכורין דמדסתים עולא ואמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין שמע מינה דלעולם מכורין שאם לא כן היה לו לפרש. ושק ודיסקיא וכומני בעיא ולא איפשיטא הלכך אפילו עודן עליו אינן מכורין דדלמא אף בעודן עליו מחלוקת והלכה כדברי חכמים. ורבינו חננאל ז"ל פסק אף בשק ודיסקייא וכומני דבעודן עליו מכורין וקא פשיט דמדקא אתי רבינא למפשט ממתניתין דקרון דבעודן עליו מחלוקת ודחי רב אשי דתנא מילי מילי קתני שמע מינה דסבירא ליה לרב אשי דבמוכר את החמור בשאין עודן עליו מחלוקת ולולי שאמרה הרב ז"ל לא היה נראה מכאן שום ראיה דהא דרב אשי דחייה בעלמא הוא ובעיא לא איפשיטא והמוציא מחברו עליו הראיה. ויש מרבותי ז"ל שפסקו באוכף ומרדעת שלא קנה אלא בעודן עליו דהא דלא פריש עולא משום דלא קים ליה במאי פליגי בשק ודיסקייא ובכהאי גוונא דפליגי בהני שוין באוכף ומרדעת והלכך לכשתמצא לומר דבהני דמשוי פליגי בעודן עליו באוכף ומרדעת נמי קנה אף בשאין עודן עליו וכיון דבעיין לא איפשיטא אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליה ושק ודיסקייא וכומני אפילו בעודן עליו לא קנה וזה נראה יותר. הרשב"א ז"ל.

אלא תנא מילי מילי קתני פירוש יש דברים אחרים שאפילו עודן עליו אינם מכורין ויש אם עודן עליו מכורין והטעם לאנתיקי מפני שאינה צורך ספינה כלל ולא מתשמישיה והטעם לפרדות שהם מכורות עם הקרון בזמן שאדוקות בו מפני שהן צריכות לקרון ואף על פי שיש להם צורך לתשמיש אחר כיון שאדוקות בו והם צריכות לו נמכרות עמו ובשק ודיסקייא וכומני מיבעיא לן כיון דלתנא קמא סתם חמור לרכיבה עומד והני לא חזו לתשמיש זה כלל אפילו עודן עליו אינם מכורין או דלמא כיון דלפרקים נושאין עליו משוי ועודן עליו מכורין וכי אמר תנא קמא אינם מכורין בשאין עודן עליו אמר והוה ליה כאנתיקי שבה משום דלא חזו לסתם תשמישו והיינו בעיין ולא איפשיטא הלכך אינם מכורין. והא דאמר אביי רבי אלעזר ורבי שמעון בן גמליאל כו' כלהו סבירי להו דכי מזבין איניש מידי כל תשמישתיה מזבין לאו דאזלי כולהו בחד טעמא דהא רבי אליעזר לא אמר אלא בקורה וטעמא דידיה משום דלא נקרא בית הבד אלא על שם קורה וכן נחום המדי לא פליג על תנא קמא אלא משום דקסבר סתם חמור למשאוי עומד אבל אי הוה סבירא ליה דלרכיבה עומד לא פליג דהא תנא קמא נמי מודה באוכף ומרדעת שהן מכורין ואם כן תנא קמא נמי מיבעי ליה למימני בהדי הנך. ונראה דאביי לא סבר לה להא דעולא אלא כפשטא דמתניתין דלעיל דכי אמר לו חמור וכליו מכר אוכף ומרדעת אי לא לא ואפילו הכי שק ודיסקיא לא מכר דלאו כליו נינהו דסתם חמור לרכיבה עומד ונחום המדי סבר למשוי עומד ואף על גב דלא אמר לו חמור וכליו שק ודיפקייא וכומני כל שכן אוכף ומרדעת כולן מכורין משום דחזו לתשמישתיה. הראב"ד ז"ל.

אבל בעליות כתב הר"י ז"ל זה לשונו איכא מאן דאמר דאביי פליג אדעולא דאוקי פלוגתייהו בשק כו'. דלעולא טעמא דנחום המדי משום דסתם חמור למשאוי עומד ולפיכך מכורין כמו אוכף ומרדעת לרבנן אבל אביי סבירא ליה דבאוכף ומרדעת נמי פליגי דרבנן סברי דלא מזבין תשמישתיה ונחום המדי סבר דאיהו ותשמישתיה זבין. ולא נהירא לן הא סברא דכיון דפירשה עולא למתניתין ולא הוזכר עליה פירוש אחר לית לן למימר דפליג עליה אביי שלא בא לחלוק על פירוש המשנה שפירש עולא והוה ליה לאביי לפרש על המשנה פירוש אחר אלא ודאי דאביי לא פליגא אדעולא. והא דחשיב נחום המדי בהדי הנך דסבירי להו כי מזבין איניש איהו ותשמישתיה זבין אף על גב דרבנן סבירי להו דאוכף ומרדעת מכורין מכל מקום נחום המדי אית ליה מכירת תשמישין טפי מתנא קמא דידיה וכן כלהו אינך תנאי דחשיב משום דכל חד מינייהו אית ליה מכירת תשמישין טפי מתנא קמא דידיה. ותדע דהא חשיב רבי אלעזר אף על גב דמפרש התם טעמא דרבי אלעזר כו' דמכל מקום אית ליה מכירת תשמישין טפי מתנא קמא וגם הרי"ף ז"ל כתבה להא דעולא בהלכותיו. והא דתנן רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים אינם מכורין כו' הלכה היא דלא שמעינן דפליגי רבנן עליה ולקמן מפרש טעמא דידיה וכיון דמפרשי לה לסברא דרבי יהודה בטעם ברור אין לנו לומר דפליגי רבנן עליה אחר שנתפרשה סברת רבי יהודה בטעם ברור ולעיל נמי איצטריך תנא דמתניתין למיתני וחכמים אומרים אין הדמים ראיה דאי לאו הכי הוה אמינא דרבי יהודה לאו לאיפלוגי אתא. עד כאן. וכן מסתברא לי דהלכה כמותו בחמורך זה ממה נפשך דאי פלוגתייהו דרבנן ונחום בשאין עודן עליו אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום כל שכן בעודן עליו ואומר חמורך זה ואי בעודן עליו מחלוקת אפשר לומר דרבי יהודה ורבנן לא פליגי וכדאמרינן לעיל מאי לאו רבי יהודה אדרבנן קאי כלומר לטעמייהו דרבנן קאמר דאפילו לרבנן דפליגי בעודן עליו כשאמר לו חמורך זה מודו וכל היכא דאיכא למימר דלא פליגי אמאי ניקום ונימא דפליגי. הרשב"א ז"ל. ואין כן דעת הרי"ף ז"ל שלא הביאה בהלכותיו כו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"ן ז"ל.

עלה בידינו מכר חמור לא מכר כליו ואף על פי שעודן עליו והני מילי בשק ודיסקייא שהן כלים העשוים לשאת בתוכן פירות ולהניח על החמור אי נמי כומני דאמרינן סתם חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשוי ולישיבת אשה אבל אוכף ומרדעת קנה אף על פי שאין עודן עליו כיון שאין החמור ראוי לא לרכיבה ולא למשוי בלא אוכף ומרדעת וגם האוכף והמרדעת אין להם תשמיש בפני עצמן. וכן קלקלי וחבק מכורין הן לא שנא מכר לו את החמור בסתם ולא שנא אמר לו חמור וכליו לא קנה בשק ודיסקייא וכומני אפילו בעודן עליו ואין אומרים לא לחנם אמר ליה חמור וכליו ולרבות שק דיסקייא וכומני שאין נקראין כלי חמור אלא אוכף ומרדעת וקלקלי וחבק הן הנקראין כליו ואף על פי שאמר דבר יתר דרך המוכר לפרוט הדברים שהוא מוכר ואינו דומה למה שאמרו בזמן שאמר ליה חוץ מאלו דאין צריך ליקח לו דרך דדייקי לישנא יתירה דהתם אין דרך המוכר לשייר והמוכר זקוק לשייר הדברים שאינם בכלל המכר אבל דרכו לפרוט הדברים שהוא מוכר כיון שאינם נכללין בשם אחר כגון המוכר חמור שאין כלים בכלל לשון חמור אף על פי שהן מכורין בכלל מכירתו מחמת תשמישו. ואם אמר ליה חמור וכל מה שראוי להיות עליו אני מוכר לך כולן מכורין. והיכא דאמר ליה מכור לי חמור זה והיו כליו עליו כולן מכורין דכיון שידע דחמרא דידיה הוא האי דקאמר זה משום כליו קאמר וכאלו אמר מכור לי חמורך בענין זה שהוא עכשיו לפניו שכליו עליו. עליות.

בֹּאוּ וְנַחֲשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם (במדבר כא, כז) נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (קידושין מ:) לעולם יראה אדם כאלו כל העולם כולי חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את כל העולם לכף חובה. וידוע דהיצר הרע מטעה את האדם שמראה לו שהוא עצמו רובו זכיות דמחשיך את עיניו שאינו רואה במומין שלו הרבים ועצומים ואדם כזה אם תבא לידו מצוה אחת והיצר הטוב מיעצו למהר לעשותה יבא היצר הרע ויקררנו באומרו למה תדחוק עצמך בקיום מצוה הלא אתה עשיר דרובך זכיות ואם תחסר ממך מצוה זו מה בכך? וכן אם בא לידו עבירה יאמר לו היצר הרע אם תעשנה מה בכך? אך בזאת יהיה האדם שולט ביצר הרע ולא יטעהו בדברים אלו אם הוא אינו מביט בחשבון עצמו אלא יראה עצמו מעשיו מעורבים עם מעשים של העולם הן לזכות הן לחובה אז ודאי יש לו לחשוב אולי הוא וכל העולם שקולים הזכיות כנגד העונות ועתה אם עשה זו המצוה הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות ואם עשה עבירה אחת הכריע הכל לכף חובה הא ודאי ירוץ למצוה לעשותה ויברח מן העבירה, כי בשלמא בשלו לבדו יוכל היצר הרע להטעותו להראות לו שהוא רובו זכיות אבל בחשבון של העולם איך יוכל לרמות אותו איך הוא נוטה לרוב זכיות או להפך! עַל כֵּן יֹאמְרוּ אֵלּוּ הַמֹּשְׁלִים בְּיִצְרָם: בֹּאוּ וְנַחֲשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ 'שֶׁל עוֹלָם' כלומר לא נחשוב חשבון כל אחד בפני עצמו אלא נחשוב חשבונינו בכללות העולם בתערובת ושותפות הכל ביחד ואז נוכל לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ובסה"ק בֶּן אִישׁ חַי פרשת שלח לך פרשתי בס"ד עוד בזה עיין שם.

'הַמֹּשְׁלִים', אֵלּוּ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם (במדבר כא, כז) נראה לי קאי על בעלי תשובה, באו ונחשב הפסד מצוה שעברו עליה ולא קיימו אותה בימים שעברו כנגד שכרה בזמן הזה שהם משתוקקים לקיימה ושמחים בה הרבה (משנה אבות ב, א), וכן שכר עבירה שהיה להם מכבר כנגד הפסדה לעת עתה שהם כופין יצרם באותו פרק באותו מקום באותה אשה (יומא פו:). תִּבָּנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְתִכּוֹנֵן לָעוֹלָם הַבָּא שיש בזה שכר כפול בעולם הזה ובעולם הבא דכן שורת הדין מחייבת כאשר כתבתי בס"ד בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי פרשת כי תצא על פסוק וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה (דברים כא, טו) עיין שם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מֵהַמְּחַשְּׁבִים והוא חלק גיהנם שלהם שהיה להם קודם ששבו בתשובה ותאכל את אלו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. ועוד נראה לי בס"ד תֵּצֵא אֵשׁ מֵהַמְּחַשְּׁבִים אלו הצדיקים שנקראים בשם יִשְׂרָאֵל שבו רמוז מעלתם שיש להם כח גדול במחשבה שלהם שתתצרף למעשה ולכן נקראים מְחַשְּׁבִים על שם המחשבה כי שם ישראל יש אותיות 'לי' בראש ובסוף וסמוך לאותיות לי יש אותיות 'אש' אשר המה גם כן יהיו אותיות 'לי' בחלוף אלפא ביתא דא"ל ב"ם הרי אותיות 'לי' המורים על הקיום כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי בהעלותך יא, טז) כל מקום שנאמר בו 'לי' קיים לעולם, נכפלו בשם ישראל שיש בשם זה 'לי לי'. ולזה אמר חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן (בראשית מט, יב) חַכְלִילִי 'כח לי לי' עֵינַיִם אלו ישראל מִיָּיִן זו התורה שבעבורה זכו לאותיות לי כפולים כי תורה מבינה נפקא ואמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ה, כא) בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה דמספר לי [40] הוא ארבעים והתורה ניתנה בארבעים יום. ולזה אמר תֵּצֵא אֵשׁ מִן הַמְחַשְּׁבִים אלו הצדיקים שנקראים בשם 'ישראל' תֵּצֵא אותיות אֵשׁ כי אצלם תתחלף אש באותיות 'לי' דא"ל ב"ם ויבא במקום אש אותיות 'לי' וכח האש הזה שיצא משמם יאכל לאותם הרשעים שאינם מחשבים.

'אָכְלָה עָר מוֹאָב' זֶה הַמְהַלֵּךְ אַחַר יִצְרוֹ, כְּעַיִר זֶה שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר שִׂיחָה נָאָה (במדבר כא, כח). נראה לי בס"ד דהאדם נקרא עִיר דכתיב (קהלת ט, יד) עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, זה הגוף של האדם והצדיק יש לו משמעות אחרת בשם זה של עיר האמור בו שהוא לשון הקצה והתעוררות והא לשון עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת (דניאל ד, י) אך הרשע שם עיר האמור בגופו משמעותו חמור כמו עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת (זכריה ט, ט) שמהלך אחר שיחה נאה. גם ידוע שי"ן רומזת לשלימות המחשבה ודבור ומעשה הרמוזים בשלשה קוין שלה והצדיק שהוא שלם באות ש ' יכנס אות ש' בתוך שם עִיר שיש לו ויהיה לו צירוף עָשִׁיר והרשע שפוגם באות שי"ן הנזכר תהיה אצלו אות ש' לצירוף מהופך שהיא צירוף יִרְשַׁע ולא תהיה צירוף עָשִׁיר.

'וַנִּירָם', אָמַר רָשַׁע אֵין רָם. 'אָבַד חֶשְׁבּוֹן', אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם (במדבר כא, ל). נראה לי בס"ד הכונה, הרשע אומר כל אחד נידון בפני עצמו ואין דנין רשעים רבים ביחד כדי שיחוש לגחלת שיבוא לו מחבירו אלא כל אחד נכוה בגחלתו דוקא ואם יהיו נידונין רשעים הרבה ביחד יש רְשָׁעִים אותיות ר"ם בראש ובסוף אבל אם לא יש התחברות רשעים אלא כל רשע נידון לבדו אין ברשע אותיות ר"ם ולזה אמר אָמַר רָשַׁע אֵין רָם כלומר אין נידונין ואין נשקלים רשעים הרבה ביחד שיש בהם אותיות ר"ם ועל כן אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שאין האדם לוקה מכח חובות העולם אלא כל אחד נידון ונשקל לבדו. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (מנחות מא.) מן השמים אין מענישין על ביטול עשה אבל בעידן רתחא מענישין על עשה גם כן וכמו שאמר המלאך לרב קטינא. ובזה פירש רבינו האר"י ז"ל הפסוק (ירמיה יח, כג) בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם. וידוע כי מצות העשה הם בסוד החסדים ומצות לא תעשה הם סוד הגבורות, ועתה החסדים הם רמים על הגבורות ולכן הרשע משמח עצמו דהוא עובר על עשה שמבטל מצות עשה ועם כל זה לא יחשבו עליו עונש מן השמים. וזהו שאמר אָמַר רָשַׁע אֵין רָם אלו מצוות עשה שהם חלק החסדים שהוא רם על חלק הגבורות ועם כל זה אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם דאין מחשיבין ומענישים על העשין ולכן אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המשחית הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבוֹא דִּין דהוי עידן רתחא ואז תענישם גם על ביטול מצוות עשה ולזה אמר 'עַד דִּיבוֹן' הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבוֹא דִּין, 'וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח' עַד שֶׁתָּבוֹא אֵשׁ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה נִפּוּחַ דהוי עידן רתחא.