מסכת בבא בתרא דף נ״ח עמוד א׳

מציין מערתא משום דקבר סתום טומאה בוקעת ועולה כדאמר בכמה דוכתי וא"ת והא אין קברי עובדי כוכבים מטמאים באהל משום דאין קרויין אדם ואפילו רבנן דפליגי אר' שמעון (יבמות סא.) ואמרי דמטמאים באהל מ"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבה לה בנזיר (דף נד.) אלא לענין נגיעה או בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור ומקרא דכתב גבי נגיעה מרבי לה התם ויש לומר דאברהם נקרא אדם דכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון ולהכי אין למעטם מקרא דאדם [וע"ע תוס' יבמות סא. ד"ה קברי]:

מי שצוה מחמת מיתה ודבר בלשון חידות כדי שלא יבינו ההמון את דבריו אע"פ שאין הדברים מחוורין מוסרין את הדברים לבית דין והם יורדים לעמק הדברים ודנין בה כפי מה שיראו מעשה באחד שצוה מחמת מיתה ואמר חביתא דעפרא לחד בראי חביתא דגרמא לחד בראי חביתא דאודורי ר"ל מוכין לחד בראי ודנו בה שהקרקעות הם הם שקראן חביתא דעפרא והמקנה הן גסה הן דקה הוא שקראו חביתא דגרמא וכל מיני הבגדים הן של פשתן הן של צמר הן הם שקראן חביתא דאדורי וכן כל כיוצא בזה:

וכן יש לדיין מופלג לדון לפעמים על פי אומדנתו על הדרך שהיה שלמה דן לפעמים כמו שנתפרסם בשתי נשים שבאו לפניו מעשה באחד שהיו מוחזקים בו שהיו לו הרבה בנים והודיע בשעת מיתה שאין לו בכל אותם הבנים אלא אחד ושהוא מניח לו כל נכסיו ולא נודע מי הוא ואמרו להם הדיינים לחבוט על קבר האב עד שיגלהו להם והלכו כלם ואחד מהם בקש עצמו לילך ולא התאפק על כך בשום פנים ודנו בו שהוא הבן והעמידו כל הנכסים בחזקתו שהרי בדין גמור היה הדבר מסור לשודא דדייני וכן כל כיוצא בזה אלא שדברים אלו וכיוצא בהם אין מסורין אלא למלך משכיל או לחכם מופלג בחכמה יתרה ובפלפול ובחריפות יתרון גדול על כל שאר חכמי דורו בכל מיני חכמות:

אע"פ שראוי לכל אדם להזהר שלא לחמוד ממון אחרים ולהרחיק כל סרך עול וכל אבק גזל מי שנתמנה דיין מ"מ ראוי לו להזהר מדברים אלו ביותר גנאי הוא למי שהבריות נזקקות לילך לפניו לדין ושהן בטוחות על ישרו שלא לעות אדם בריבו שיהא הוא נזקק לדין על ידי תביעת אחרים עליו כל שכן אם מזקיקין אותו בדין עד שיצא מתחייב מתוך הטענות שזה פגם גדול אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלמה באמת אמרו כל דיין דמיתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא לא סוף דבר בממון אחרים אלא אף ממון עצמו ראוי לו להזהר שלא יפתהו חשש פסידתו להטות את הדין הוא שאמרה תורה שונאי בצע ודרשו בו ששונאין ממונן בדין וחזרו ופירשו בזו שאפילו אמר לו זה לקוץ את כרמו ולשרוף את גדישו אינו מטה את הדין וזהו שונאים ממונם ויש מפרשים שמועה זו על דרך שכל דיין שהטה את הדין עד שהמוטה מזמינו לדין והטיתו מתבררת עד שלפעמים הוא צריך לשלם על דרך מה שאמרו בקצת דינין מה שעשה עשוי ומשלם מביתו אינו דיין:

בד"ה מציין כו' ואפילו רבנן כו' לא מרבה לה בנזיר אלא כו' שלפני הדבור כו' עכ"ל ומדברי התוס' דנזיר פ' כ"ג נראה דאדרבה דלפני הדיבור עדיף טפי ומטמא אפילו לר"ש וכ"ה בחידושי הרמב"ן וק"ל:

גמרא חבוטו קיברא עיין אליה רבה א"ח סימן תקס"ח ס"ק ט"ו:

אַשְׁכְּחֵיהּ לֶאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם דְּקָאִי קַמֵּי בָּבָא הנה נראה בודאי שהוא לא נכנס בהקיץ לתוך מערת המכפלה ולא ראה בהקיץ המראה הזה ולא שמע בהקיץ דברים אלו של בת קול ושל אליעזר אלא הוא היה מציין בהקיץ ביום מערות הצדיקים אך למערת המכפלה לא אפשר שיכנס וגם לא היה צריך לציין אותה מלמעלה כי היא מצויינת ועומדת מימות הראשונים וגג המערה מוקף באבנים גדולות מזמן הראשנים ופיה של מערה פתוח עד היום ומדליקין בו הגוים נר אך במראה החלום ראה כל המראה הגדול הזה כאלו הוא ירד לתוך המערה וראה את אליעזר ודבר עמו וגם שמע דברי בת קול והשיב דבר והכל היה במראה החלום, וגדולה מזו אמרו חכמים דמה שאמר השם יתברך להושע לך קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה וְלָקַח וְיָלְדָה לוֹ (הושע א, ב) כל זה לא היה בהקיץ אלא במראה הנבואה כענין מראה החלום ועיין רד"ק ז"ל שם. על כן דברים אלו שדבר לו אליעזר במראה החלום יש לפרש אותם בדרך רמז דאות ה' שנוספה לאברהם אבינו ע"ה בשמו לקחו מן אות יו"ד דשרי שהיתה בסוף שמה שנחלקה לשני ההי"ן אחת לקחה שרי ואחת לקח אברהם אבינו ע"ה ועל זה אמר לו גַּנִי בְּכַנְפָהּ דְּשָׂרָה דאות יו"ד שלקח אברהם אבינו ממנה אות ה' היא היתה בכנפה דשרה רצונו לומר בסוף שמה. ומה שאמר וּמְעַיְנָא לֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ רמז דאות ה' זו ניתנה לו במלוי אל"ף שהיא קבוע בראש שמו של אברהם אבינו ע"ה דאות ה' תתמלא בשלש מילואים שהם אל"ף ויו"ד וה"ה וזו היתה מלאה באות א' שהוא ברישיה דאברהם אבינו ע"ה.

חַוָּה בִּפְנֵי אָדָם, כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם הנה אף על גב דכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות בדרוש ראש השנה מאמר רבותינו ז"ל) שאמרו אדם הראשון לא היה יכול להסתכל בפני חוה אשתו ונתן טעם לדבר על פי הסוד וכנזכר שם (בדרוש וא"ו דף צו.) אין זה סותר למאמר דהכא כי קודם היתה היא גדולה ממנו באור הפנים אך אחר החטא כיון שהיא גרמה לו נסתלק ממנה אותו אור יופי העליון ואז הוא נעשה גדול ממנה בכך. ודע דאף על גב דאדם הראשון גם אחר החטא היתה קומתו מאה אמה וכפי הקף המחיצות אשר למעלה לא נראה מקום התחתון גדול כל כך אין זה תימא דאין הכי נמי שם במערה לרוב קדושתה היה מעט מחזיק המרובה וכהאי גונא אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא צט.) מקום ארון וכרובים אינו מן המדה אלא בנס עומדין.

אָדָם בִּפְנֵי שְׁכִינָה, כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם נראה לי ודאי דלא אמרו השערה זו על הכמות או האיכות דהא ודאי אי אפשר להגביל שיעור ומדה לאור השכינה אלא נקיט לשון מליצה על אור השכינה המתגלה ומצטייר בעיני האדם הרואה במראה הנבואה כפי כח שיוכל לסבול וכמו שנאמר וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה (הושע יב, יא) יַד רצונו לומר כח כלומר כפי כח הנביאים אדמה להם בציור מראה הנבואה ועל זה הדמיון של אור השכינה הנדמה לאדם בנבואה קאמר אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם.

תַּפְסֵיהּ בְּדִיקְנֵיהּ יש להבין למה תפשו בזקנו ולא בידו או בחוטמו? ונראה לי בס"ד כשפתח הקבר הכניס ראשו לראות אם יש עליו בגדים או שמא כלו הבגדים ונעשו עפר וכיון שהכניס ראשו לחלל הקבר להסתכל ולראות בזה מוכרח שנכנס זקנו תחלה לאויר החלל של הקבר ולכן תפשו בזקנו שנכנס תחלה. אי נמי נראה לי בס"ד שעשה לו מדה כנגד מדה מפני שזה האמגושי שבא להפשיט המתים מבגדיהן חושב הבגדים מותרות לגמרי שיאמר למה להם בגדים בקבר כיון דמכוסים בעפר ולכן הוא בא ליטול אותם מהם ולכך תפשו בשער זקנו דגם השערות הם מותרות וראוי לו שיקצצם ובפרט דהאמגושי דרכו לגדל זקן ארוך ועב דאומר לך כל מותרות אלו שבזקן תקצצם וכן היה שלא עזבו אלא עד שחתך הזקן שלו. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שתפסו בזקנו כי הזקן גדל אצל האדם בהיותו גדול שנשלם בחכמה ודעת דאז צומח שער זקנו ואינו בא לו בזמן שטותו כשנולד דעודנו בער ולכן מייחסים החכמה לזקן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לב:) זקן שקנה חכמה ולכן אמגושי דעושה מעשה שטות לחטט ולהפשיט בגדי מתים תפסו בזקנו כדי שיחתוך אותו כיון דגדל זקנו והוא עודנו בער וכסיל ולמה לו הזקן המורה על שלימות חכמה ודעת.

זַרְנוּקָא אָמְרָה לְכוּ קשא והלא זרנוקא הוא נאד ומה חדש להם בזה דהיא כבר פרשה בדבריה שפשטו עורו ומשקים בו מים אם כן אמרה שהיא מדברת על נאד ורק הם נתעצמו בדבריה בשביל שאמרה עבדא חד הוה לי ופשטוה למשכי וכו' דאיך יצוייר דבר זה על עור אדם שיעשו ממנו נאד ואם כן היה לו לומר להם תיש קאמרה לכו? ועוד היא לא היתה תביעתה על הנאד אלא על הבשר שדמיו עשרים ידות על דמי העור? ונראה לי בס"ד דהוא אמר להם דברים אלו שדברה לכם הם כמו זרנוקא שהוא נאד ובתוכו מים או יין כן דברים אלו יש בתוכם ענין אחר ואינם כפשוטן ואין הכי נמי ודאי פירש להם שתביעתה היא על תיש ותלמודא לא זכר אלא התחלת דבריו שאמר להם זרנוקא אמרה לכו כלומר דברים אלו דוגמת הזרנוקא שיש בתוכה דבר אחר.

הוֹאִיל וְחַכִּים כֻּלֵי הַאי, לֵיתִיב אַבָּבָא וְנִידוֹן דִּינָא קשא אם הם חבשוהו בשביל דאפיק ממונא בלא סהדי ובלא שטר מה תרופה מצאו לו בזה שראוהו חכים טובא וכי מי שהוא חכם גדול יכול להוציא ממון בלא עדים? ונראה לי בס"ד דהם יודעים שיש לחכמי ישראל חכמה גדולה לפרש דברים הסתומים דהא פסוק אחד בתורה מבארים אותו בשבעים פנים דכל ביאור עושה משמעות בפסוק באופן אחר, אך המה יודעים בעצמם שאין להם חכמה זו וכל דברים הכתובים בספרים אין להם אלא רק משמעות אחת וכל דבר אין מבינים אותו אלא לפי פשוטו ולכך כיון דהגידו להם שאביהם לא אמר בצוואתו אלא רק תיבות אלו 'כָּל נִכְסֵי לְחַד בְּרָא' אשר כפי הנראה מפשט דברים אלו לא הודיע מי הוא זה הבן הנה הם אמרו אולי רבי בנאה יש לו חכמה זו של חכמי ישראל להוליד דברים מלשון הסתום והוא עשה בחכמתו ביאור לדברים אלו של הצוואה דעל פי הביאור הזה נודע מי הוא זה הבן שנותן לו נכסיו? ועל כן הנה הוא דן דין אמת למסור הנכסים ליד אותו הבן דוקא אמנם עדיין לא נתברר אצלם אם רבי בנאה הוא חכם רשום מגדולי חכמי ישראל אשר ידיו רב לו בחכמה לפרש הסתומות או שמא לא הגיע עדיין לחכמה גדולה כזו ורק דן את הדין מכח אהבה שיש לו עם זה הבן היורש או מחמת שנאה שיש לו עם אחיו ובלי השכלה וחכמה דן את הדין, לכן חבשו אותו עד שתברר להם חכמתו העצומה על ידי חקירה וכאשר נזדמן לפניהם דבר זה שתבעה האשה דין אחד בדבר סתום דאין לו הבנה לפי פשוטו והוא תכף ומיד בלתי איחור ועכוב הגיד להם ביאור דברים אלו אז הבינו מחמת כן שהוא בעל חכמה כגדולים אשר בארץ להבין דבר מתוך דבר לפרש הסתום ואם כן ודאי גם אותו הדין דן אותו ביושר וחכמה וברוב חכמתו ראה בארבעה מילין ההם רמז רק להחליט הנכסים ביד אותו הבן דוקא ולכך פטרו אותו ואדרבה כבדו אותו מכאן ולהבא דאליו יבא כל ריב לבני ישראל ועל פיו יקום דבר.