מסכת בבא בתרא דף מ״ו עמוד ב׳

שלח ליה ר"נ בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ר"נ סתם שבכל גמרא הוא ר"נ בר יעקב תדע דבכל הגמ' לא תמצא ר"נ בר יעקב נזכר שמו ושם אביו אא"כ יש ר"נ אחר אצלו כי הכא ובירושל' פליגי בכל מקום רב נחמן בר יעקב ורב ששת משמע דהוא ר"נ סתם דהוא בר פלוגתיה דרב ששת בגמ' שלנו ולא כמו שמשמע מתוך פירוש הקונטרס בסוף פרק כל הגט (גיטין דף לא: ושם ד"ה אנא) דרב נחמן בר יצחק הוה חתניה דבי נשיאה דהיינו רב נחמן סתם כדמוכח בהעור והרוטב (חולין דף קכד:) ועוד דאמרינן בהשולח (גיטין דף לט:) אמר ר"נ בר יצחק אנא אמינא [אין] הלכה ורבנן דאתו ממחוזא אמרי משמיה דר"נ הלכה אלמא ר"נ סתם לאו היינו ר"נ בר יצחק ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מג: ושם ד"ה יתיב) אמר יתיב ר"נ בר יצחק אחורי דרבא ויתיב רבא קמיה דר"נ וכן בכמה מקומות אמר רבא אמר רב נחמן ורב נחמן בר יצחק הוה תלמידיה דרבא כדמשמע בלא יחפור (לעיל בבא בתרא דף כב.) ואין להאריך:

הא דאית ליה פירא בארעא לא יעיד דנוגע בעדות הוא לפי שהיה נותן לו למחצה לשליש ולרביע ואם יזכה המערער הרי שלא ברשותו ירד וידו על התחתונה אבל לית ליה פירא בארעא לא חייש אם יסלקוהו דכמה שדות ימצא באריסות:

לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי אבל לית ליה ארעא אחריתי לא יעיד. פ"ה משום דחייש שמא יבא בע"ח ויטרוף ממנו ולא יהא לו ממה לגבות מן המוכר וקשה לר"י דא"כ אפילו אית ליה ארעא אחריתי נמי דכי היכי דחייש לבע"ח קטן ה"נ ניחוש לבעל חוב גדול שיהא חובו כנגד שני קרקעות אלא נראה לר"י דאע"ג דלעיל (בבא בתרא דף מד.) גבי מוכר שדה שלא באחריות אמרינן שאין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו התם ודאי חיישינן לבעל חוב לפי שאדם יודע אם יש לו בעלי חובים אם לאו וכשאנו רואים שבא להעיד אנו חוששים שלכך מעיד לפי שרוצה להעמידה בפני בע"ח והתם אפילו אית ליה ארעא אחריתי לא יעיד דחיישינן שמא יש לו בעל חוב גדול וכן אומר רשב"א דמשמע לעיל כי פריך וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בע"ח ולא משני כגון דאית ליה ארעא אחריתי והא דקאמר לעיל אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר לא תקשי היאך הדר עליה שמא יש לו בעל חוב גדול דה"פ אי אית ליה ארעא אחריתי כדי כל החוב עליה הדר ואי לית ליה ארעא אחריתי כדי כל החוב מאי נפקא מינה אבל אין לחוש שהלוקח מעיד לפי שיהיה לבע"ח של מוכר ממה לגבות דאין הלוקח יודע אם יש למוכר שום בע"ח אלא היינו טעמא דאין הלוקח ראשון מעיד ללוקח שני אע"ג דלא חייש לבע"ח מיהו חייש שמא קרקע גזולה היא והיום או למחר יבא הנגזל ויקחנה ולא יהיה לו ממה לחזור על המוכר היכא דלית ליה ארעא אחריתי למוכר וא"ת ומלוה וערב (והלוקח) אמאי מעידים ללוה אע"ג דאית ליה ארעא אחריתי ניחוש שמא היא גזולה וכשיבא נגזל ויקחנה לא יהיה לו ממה לגבות כדחיישינן לחד נגזל גבי לוקח ה"נ ניחוש גבי ערב ומלוה וי"ל דבשום מקום אין המלוה וערב והלוקח חוששין כל זמן שאחריות שלהן קיים:

לוקח ראשון מעיד ללוקח שני קשה לרשב"א אמאי לא קאמר לוקח מעיד למוכר והוא דאית ליה ארעא אחריתי בין (לפרש"י) בין לפר"י:

באריסי בתי אבות פירש ר"ש ז"ל, אריסי אבות — רגילין לשמור שדה של משפחה זו מעולם הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולין להחליפן באריסין אחרים. ואינו נראה, מדאמרינן בסמוך אריס אין לו חזקה בן אריס יש לו חזקה, ואי כדברי הרב ז"ל אף בנו אין לו חזקה, דהוא גופו אריס. ואין נראה לפרש בן אריס בחיי אביו. אלא נראה דאריס בתי אבות אינן יכולין להחליפן כל ימיהן, אבל לאחר מיתה מסלקין את הבנים.

הא דאית ליה פירי בארעא הא דלית ליה פירי בארעא פירש ר"ש ז"ל, איכא פירא בארעא, שעדיין לא נטל האריס חלקו, אינו מעיד, דניחא ליה דתיקום ביד ראובן, דאי שקיל לה שמעון יטול גם הפירות כדין נגזל. דליכא פירא בארעא, וגם לא טרח בה האריס כלום בשנה זו, מצי להעיד, דלא מרויח מידי בהאי עדות. ותמיהא לי, כי איכא פירא בארעא, ועדיין לא נטל האריס חלקו, למה לא יעיד, ולמה יטול הנגזל חלק האריס מן הפירות, והא ארעא לאריסי קיימא ונותן הוא לזה כשאר אריסין. ועוד, דאם איתא, אפילו ליכא נמי פירא בארעא ולא טרח בה האריס כלום בשנה זו, למה יעיד, והרי הוא מעמידו בדין על הפירות שאכל בשנים שעברו, ואם תאמר דלא אמרו אלא באריס חדש שלא טרח בשדה זו מעולם, אם כן הוה ליה למימר הא דאכל פירי בארעא הא דלא אכל. ואיכא מאן דמפרש נמי הכי, הא דהוו ליה פירי מארעא מעולם לא יעיד, אבל לא הוו ליה פרי מארעא יעיד, וגם זה אינו מחוור בעיני, דאריס נוטל הוא חלק אריסותו אפילו מנגזל, דארעא לאריסותא קיימא, ולא כשנטל יותר מחלק אריסותו קאמרינן, דסתם אריס דקאמרינן הכא בשנוטל כשאר אריסין הוא. ועוד, דאם כן הוה להו למימר הא דהוה ליה פירי בארעא הא דלא הוה ליה פירא בארעא, ומדקאמר הא דאית ליה הא דלית ליה, השתא משמע. אלא הכי קאמר, אית ליה פירא בארעא ועדיין צריכין לקרקע לא יעיד, שאם יסתלק הוא לא יטול אלא לפי שבחו ולפי מה שיצטרך הנגזל ליתן לאריס אחר עד שעת גמר פירות ולא לאיפסוד, וכענין שאמרו בפרק המקבל (ב"ק קט, א) בשתלא דמסתלק, אבל לית ליה פירא בארעא יעיד, דמעתה אין לו שום הפסד לאריס אם תצא מתחת יד ראובן ותשוב ליד שמעון.

מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי, לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי. ואיכא למידק, ולמה יעידו, דלמא חוששין לבעלי חוב מרובין, דמאן יודעין אלו חובותיו של לוה ושל מוכר, ובשמעתא דהשותפין מעידין זה על זה, ובשמעתא דמכר לו פרה מכר לו טלית, מוכח דודאי דלחוב ידוע חיישינן, וכמו שכתבתי שם. וי"ל דשאני התם דשותף ומוכר יודעין מה שהן חייבין, ולפיכך אנו חוששין שמא חוב מרובה עליו ולהעמיד זה בפניהם הוא רוצה, אבל לוקח ומלוה אין חוששין לכך, שאם כן לא יצאו לעולם מידי חששא זו, ולא ילוה אדם את חבירו ולא יקנה שדה ממנו, אלא דרך המלוין ודרך הלקוחות להקפיד שיהא ללוה ולמוכר קרקע כנגד החוב וכנגד המקח, והילכך סופן כתחלתן, כל שישאר ללוה או ללוקח שני קרקע אחר שוה כסף ההלואה או כסף הקרקע של לוקח ראשון, מעידין ואין אנו חוששין משום נגיעת עדות.

כל שכתבנו בלא ראה שהאומן פטור מ"מ נשבע הוא שבועת היסת וכן בכלם ואע"פ שזה תובע טלית וידענו בבירור שטלית בידו רשאי הוא לומר אינו אותו שהוא תובע ואין מזקיקין אותו להוציאו ולהראותו שהרי ראה תניא ומ"מ אם הוציאו מאליו או שכנגדו רמהו בדברים עד שהראהו ובירר זה שהוא שלו הרי הדין כמו שכתבנו:

זהו עיקר הדברים שנראה לנו בעניני שמועה זו לענין פסק וכבר רמזתי לך פירוש השמועה זה ויש חולקין בקצת דברינו ואיני צריך להעירך על המקומות שהחולקים מביאין ראיה מהם שכלם בפירושי סוגיא זו הם דורשים ובאים וכבר תמצא טופס עניניהם בהלכות גדולי הפוסקים ובפירושי חשובי תלמידיהם וכשתתבונן בפירושיהם וראיותיהם פעם אחר פעם תבור לך לפי דעתי פסק הדברים על הדרך שכתבנו:

כל שבאנו בשמועה זו בדין מתוך שיכול לומר החזרתי יש שואלין מפני מה לא באו בה בטענת מתוך שיכול לומר נאנסו ואינה שאלה שטענת נאנסו היא בשבועת (המשנה) בנקיטת חפץ אבל לקוח הוא בידי והחזרתי אינו אלא בשבועת הסת:

כבר ביארנו במשנה על האריס שאין לו חזקה ופירשנוה באריסי בתי אבות צריך שתדע שאף אריס זה אם הוריד אריסין תחתיו כבעל הבית הנותן קרקעותיו באריסות ואינו עושה עמהם והתעסקו אריסין אלו במקומו שלש שנים יש לו חזקה אין אדם עשוי להיות אריסים נכריים מתעסקין בשדותיו ואין אריס שלו עושה עמהם ושותק ומ"מ אם לא הורידם מכל וכל אלא שחילק להם כאדם שאינו יכול לסבול עבודת כל מה שנמסר לו באומנותו ושוכר אחרים לסייעו הואיל והוא עושה עמהם אין לו חזקה:

ראובן שמסר שדהו לאריס ובא שמעון וערער על שדה זו אם יש פירות בקרקע אין אריס זה מעיד (לשמעון) שהרי זה נוגע בדבר שאין הבעלים מתחייבין לו בדבר קצוב אלא לחלוק עמהם מה שיבא לידם ממנו וכל שבעל הבית מפסיד נעשה האריס שותף בהפסדו ואם אין בה פירות מעיד ואם מפני עמל הוצאתו מ"מ הנגזל מחזיר לו ההוצאה כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ואם מפני השבח ודאי אין יתרון השבח נכר כל כך על ההוצאה שיהא נוגע בעדות על כך ומ"מ גדולי הרבנים פירשו במה שאמרו אם אין בה פירות מעיד בשלא טרח האריס שם בשנה זו נראה דעתם שאע"פ שהאריס נוטל הוצאה מן הנגזל עדין הוא נוגע בעדות מצד השבח ונראין דבריהם ולמדנו משמועה זו שכל אריס שהפסידו הבעלים את הפירות מחמת שהשדה אינו שלהם או מחמת איזו סבה הואיל ולא דבר ידוע היה להם מן הבעלים אין הבעלים חייבים להם בכלום אלא נידונין כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ומ"מ כל שנוטלין דבר ידוע בין עבדא בין לא עבדא יפסידו הבעלים והם אינן חוששין וכן למדנו שכל שנעשה אריס בה כמה שנים ובשנה זו יצא ערער על אותו שדה הואיל ואין בה עכשו פירות מעיד עליה או שאין בה עכשו פירות ולא טרח בהוצאה לדעת גדולי הרבנים מעתה יראה מכאן שאין האריס חייב להחזיר פירות שאכל בדמי הוצאתו אע"פ שהבעלים חייבים להחזיר פירות שאכלו ואע"פ שבשכירות כתבנו למעלה שכל שהמערער מוציא הקרקע מיד הבעלים חייב השכיר ליתן שכר כל מה שנשתמש בה למערער אע"פ שברשות ירד וכל שנתן השכירות לבעל הקרקע אינו מעיד באריסות אינו כן הואיל ומצטרף עם הירידה ברשות שהנאתו דרך טרח והוצאה כך יראה לי ומ"מ ראיתי לקצת מפרשים שפירשוה שזה שאמרו שכשאין שם פירות מעיד פירושו שלא היו שם פירות משעת אריסותו אבל אם היו שם פירות משעת אריסותו ואילך אינו מעיד מפני שהוא חייב להחזירן כדין האמור בשוכר:

ראובן שלוה משמעון ולוי נכנס לו ערב ובא יהודה וערער על ראובן זה להוציא שדה מתחת ידו אם יש לראובן זה שדות אחרים בכדי חובו הרי שמעון המלוה או לוי הערב מעידין לו ואין אומרים רוצים הם בכך כדי שתעמוד השדה ביד ראובן מפני שיהא לו בכדי פרעון חובו שהרי יש לו קרקעות אחרים ואין חוששין שמא הם יודעים על זה שחייב חובות אחרים קדומים מהם שמלוה בשטר קול יש לה ושמא תאמר שמא מ"מ הם חוששין בכך משום חששא אין מכניסין עצמם לעדות שקר ואם אין לו קרקע אחר אין מעידין לו וכן אם יש לו קרקע אחר ונודע לנו שהוא חייב מצד אחר ובקדימה וכן המלוה מעיד לערב בשיש לו קרקע אחר לפי מה שכתבנו אין המלוה מעיד ללוה במקום שאין לו עוד קרקע אע"פ שיש לו ערב שמ"מ נוח לו לאדם ליפרע מן הלוה ומ"מ יש אומרים שמאחר שיש לו ערב אינו נוגע בדבר ומלוה מעיד ללוה שהצרכנו בה להיות לו קרקע אחר פירושו מלוה ללוה שאין לו ערב ממנו:

ראובן שמכר שדה לשמעון ואח"כ מכר קרקע אחר ללוי ובא יהודה וערער על לוקח שני להוציא השדה מידו והיה על ראובן חוב מצד אחר אם יש לראובן קרקע עדין בכדי החוב הרי לוקח ראשון מעיד בו ואם אין לו קרקע אינו מעיד שהרי רוצה הוא להעמיד קרקע זה ביד לוקח שני כדי שיחזור בעל חוב של ראובן על לוקח שני ואלו קרקע מסתלק מלוקח שני הרי בעל חוב של ראובן חוזר על זה שלקח ראשון שהרי נתגלה הדבר שלא הניח לו מקום ויש אומרים שאפילו לא נודע החוב חוששין ואע"פ שלא חששנו בראשונה אלא בחוב ידוע מ"מ לחוב אחד חוששין בכל אדם בא המערער לערער על לוקח ראשון אם לקח זה הראשון שלא באחריות לוקח שני מעיד עליו אפילו לא היה קרקע למוכר שהרי אין שני נוגע בדבר כלל ואם יוציאנה המערער מיד לוקח ראשון אינו חוזר עליו שהרי שלא באחריות לקח ואם משום בעל חוב סוף סוף עליו הוא חוזר ולא על הראשון הא אם לקח באחריות אין שני מעיד עליו שהרי אחריותו עליו ומ"מ אם יש קרקע למוכר ואין עליו חוב ידוע בכדי שווי קרקעו מעיד עליו וכן כל כיוצא בו:

בפרשב"ם בד"ה לוקח ראשון כו' ודוקא לוקח ראשון אינו מעיד ללוקח שני היכא דלית ליה ארעא אחריתא אבל לוקח שני כו' אבל אם מכר לו באחריות כו' עכ"ל כצ"ל ומיהו לעיל בלוקח ראשון מעיד ללוקח שני כו' לא בעי לפרושי דמכר לראשון באחריות וחייש שמא יערערו אקרקע שלו דגזולה היא ויוציאה הנגזל ממנו ולא יהיה לו מה לגבות וכפי' התוספות דאי הוה מיירי באחריות ה"ל למיתני נמי בכה"ג לוקח שני מעיד ללוקח ראשון כו' ולפי' התוס' קשה ודו"ק:

תוס' בד"ה לוקח ראשון כו' ואם תאמר ומלוה וערב כו' כדחיישינן לחד נגזל גבי לוקח כו' עכ"ל אבל לפרשב"ם לא קשיא להו אמאי לא חיישי במלוה וערב לחד ב"ח כדחיישינן לחד ב"ח גבי לוקח דיש לחלק דבערב ומלוה לא חייש כולי האי דשמא יפרע לו הלוה בזמנו במעות וא"ת לא יפרע לו במעות בזמנו שמא לא יהיה לו ב"ח ויהיה לו ממה לגבות משא"כ בלוקח ראשון דאיכא חדא חששא דשמא יהיה לו ב"ח אע"ג דבלוקח נמי איכא למימר דשמא יפרע לו במעות ולא יפסיד כלום מ"מ הלוקח חפץ בקרקע ודו"ק:

ד"ה שלח רב נחמן וכו' תדע דבכל הגמרא לא תמצא רב נחמן בר יעקב וכו' ועוד דאמרי בהשולח אמר רב נחמן בר יצחק אנא אמינא וכו' אמרי משמיה דרב נחמן וכו'. וצריך ליתן טעם דמפני מה לא נזכר שם רב נחמן בר יעקב שמו ושם אביו דהא שם ג"כ יש רב נחמן אחר אצלו ואפשר מפני ששם אמר רב נחמן בר יצחק עצמו אנא אמינא וכו' ורבנן אתו ממחוזא אמרי משמיה דרב נחמן וכו' ורב נחמן בר יצחק הזכירו סתם כיון דלא הזכיר שמו של עצמו והוי כאילו לא הזכיר אצלו רב נחמן אחר אבל כשהגמרא מזכיר רב נחמן אחר אצלו מזכירו לרב נחמן בר יעקב בשמו ובשם אביו וק"ל:

אמר רבא שפיר קאמר ראה תניא ואם תאמר והא רבא כרבה רביה סבירא ליה וכדמקשה מברייתא דקציצה לאביי ואוקמי לה בראה אומן נאמן. יש לומר דרבא לאו כרבה סבירא ליה אלא מילתא דקאמר ליה לאביי לברורה לברייתא היכי מיתרצה לאביי אי נמי יש לומר דמעיקרא סברה כרבה ובתר דשמע תיובתא דרב נחמן בר יצחק דאותיב ממתניתין הדר ביה וברייתא דקציצה נמי לדידיה בדליכא עדים ולא ראה כאוקימתיה דאביי וברייתא דראה עבדו ביד אומן ראה דוקא ואף על גב דליכא עדים ותדע לך דהא קיימא לן בכל דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיעול קג"ם וזו אינה מהם ואנן קיימא לן בהא כאביי דהא איתותב רבא. אי נמי יש לומר הכא בדמסר לו בעדים הוה ואי אפקיה הוי ליה עדים וראה אפילו לרבה אינו נאמן דאפילו אחר לא מהימן אלא דלפי תירוץ זה נצטרך לומר דהאי דלא מחשב בפלוגתא דאביי דעיקרא בפלוגתא אביי ורבה רביה הוה ובכי הא לא כיילו בין אביי ורבא. אמר רבא שפיר קאמר ראה תניא קשיא לי אטו אביי דראה תניא והא איהו הוא דאותיב מינה לרבא ואי לדינא ודאי ידע אביי דשפיר קאמר אלא אמר ליה לרבא תא אחוי לך דפומבדיתאי רמאי טובא וטעני הכא. ונראה לי דלאביי רמאי נינהו כי היה להו לאפוקי דלחזיוה דכיון דאית ליה להאי סהדי דחזיוה גביה ואי טעין אחרינא הוה ולא מפקינן ליה רמאי הוי ואנן סהדי דאיתיה גביה ואי קושטא קאמר לא מפסיד כי מפיק ליה ואמר ליה רבא דשפיר קאמר ואי איכא עדים ומפיק ליה משוי ליה ראה ותו לא מהימן על קציצתו. והא דקאמר דאית ליה סהדי לא הוה כאלו ראה דראה תניא דמשמע ראה עכשיו ממש תחת ידו. ועדיין תמיה לי דהכא משמע דאי מפיק ליה תו לא מהימן ואף על גב דטעין שתים קצצת לי עד דלא אפקיה ואמאי כל מגו הכין הוא דכל היכא דקטעין ומצי טעין טענה אחריתי דלאו קושטא מהימן אף על גב דבתר דטעין תו לא מצי טעין הכי מגו דאי בעי אמר זבינתה מינך כי אמר קמאי דידי זבנה ממך מהימן וכן כולם. וההיא דסבתא דאפקה שטרא בבי דינא דרב נחמן ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן ואמרינן טעמא דכיון דאיתחזק בבי דינא אי בעית קלתיה לא אמרינן התם הכי קאמר כיון דאיתחזק בבי דינא עד דלא אמרה ידענא ביה דפרוע הוא תו לא מהימנא דהשתא לית לה מגו. ויש לומר דודאי אם טען מתחלה שתים קצצת לי היה נאמן אף על פי שהוציאו לאחר מכאן אלא זה שכפר מתחלה בטלית אם הוציאו לבסוף לא היה יכול לטעון עוד עליו שתים קצצת לי דהא איכא עדים דמכירים אותו ואיתחזק כפרן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אמאי מעיקרא פלגא והשתא כולה שהרי עדים רואים שהוא מכניס כל הפירות לביתו ואריס אינו מכניס אלא חצי הפירות שדרך בעלי בתים ליטול חלקם מן הגורן. והעדים שמעידים על החזקה לא על הקצירה והמרוח בלבד הם מעידים אלא צריכים הם להעיד על הכנסת פירות לבית והכי גרסינן בירושלמי רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות ואפילו רואה חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראהו מכניס פירות. אמר רבי יוחנן באריסי בתי אבות פירש רבינו חננאל שדרך אריסי בתי אבות להכניס כל הפירות לביתן ואחר כך מביאין לביתו של בעל הבית חלקו מן הפירות לפי שהבעלי בתים בטוחים בהם לפיכך הכנסת פירות שמכניסים האריסין לבית לא הויא חזקה. עליות.

באריסי בתי אבות פירש ר"ש ז"ל אריסי בתי אבות רגילין לשמור שדה של משפחה זו מעולם הן ואבותיהם באריסות ולא היו יכולים להחליפן באריסין אחרים ואינו נראה מדאמרינן בסמוך אריס אין לו חזקה בן אריס יש לו חזקה ואם כדברי הרב ז"ל אף בנו אין לו חזקה דהוא גופו אריס ואין נראה לפרש בן אריס בחיי אביו אלא נראה דאריסי בתי אבות אין יכולים להחליפן כל ימיהן אבל לאחר מיתה מחלפין את הבנים. הרשב"א ז"ל.

אמר רב נחמן אריס שהוריד אריסין תחתיו פירוש אותם אריסין שהוריד תחתיו מכניסים כל הפירות לביתן הרי זו חזקה דודאי הוה ליה לבעל הבית למחות דלא עביד איניש דנחתי אריסי לארעיה ושתיק כלומר שירדו שם אריסין שלא במצותו. ואמר רבי יוחנן אריס שחלק לאריסין וחלק בעל הבית הוא נטל מן הגורן והכניס לביתו כבתחלה דבכהאי גוונא אין בעל הבית מקפיד הואיל והאריס שהוריד שם בעל הבית נוטל חלק בעל הבית מן הגורן. הרמנה. מורשה כלומר אפוטרופוס. ור"ש ז"ל פירשה על דרך אחרת. בעליות.

אריס שהוריד אריסין תחתיו פירוש כגון שלא היו אריסין באותה שדה והוא הורידם בה ומשום הכי יש לו חזקה דלא עביד דנחתי אריסי לארעיה ושתיק אבל חלק לאריסין דהיינו שכבר היו אריסין בתוכה אלא שהוא חלקם מקום פלוני לפלוני דבכהאי גוונא אין לו חזקה דהורמנותא בעלמא קא עביד. וזה יותר מחוור מפירוש ר"ש ז"ל. הר"ן ז"ל. וזהו פירוש הרמב"ם ז"ל עיין שם שלא כדברי הרב המגיד ז"ל.

הא דאית ליה פירא בארעא הא דלית ליה פירי בארעא פירש ר"ש ז"ל איכא פירי בארעא שעדיין לא נטל האריס חלקו אינו מעיד דניחא ליה דתיקום ביד ראובן דאי שקיל לה שמעון יטול גם הפירות כדין נגזל. דליכא פירי בארעא וגם לא טרח בה האריס כלומר בשנה זו מצי להעיד דלא מרווח בהאי עדות. ותמיה כי איכא פירי בארעא ועדיין לא נטל למה לא יעיד ולמה יטול הנגזל חלק האריס מן הפירות והא ארעא לאריסי קיימא ונותן הוא לזה כשאר אריסין. ועוד דאם איתא אפילו ליכא פירי בארעא ולא טרח בה האריס כלום בשנה זו למה יעיד והרי הוא מעמידו בדין על הפירות שאכל בשנים שעברו ואם תאמר דלא אמרו אלא באריס חדש שלא טרח בשדה זו מעולם אם כן הוה ליה למימר הא דאכיל פירא מארעא הא דלא אכיל. ואיכא מאן דמפרש נמי הכי הא דהוו ליה פירי מארעא מעולם לא יעיד אבל לא הוו ליה פירי מארעא יעיד. וגם זה אינו מחוור דאריס נוטל הוא חלק אריסתו אפילו מנגזל דארעא לאריסותא קיימא ולא כשנטל יותר מחלק אריסותו קאמרינן דסתם אריס דקאמרינן הכא בשנוטל כשאר אריסים הוא. ועוד דאם כן הוו להו למימר הא דהוה ליה פירי בארעא הא דלא הוה ליה פירי בארעא ומדקאמר הא דאית ליה הא דלית ליה השתא משמע דהכי קאמר אית ליה פירי בארעא ועדיין צריכין לקרקע לא יעיד שאם יסתלק הוא לא יטול אלא לפי שבחו ולפי מה שיצטרך הנגזל לתת לאריס אחר עד שעת גמר פירות ולא לפסוד וכענין שאמרו בפרק המקבל בשתלא דמסתלק אבל אי לית ליה פירי בארעא יעיד דמעתה אין לו שום הפסד האריס אם תצא מתחת יד ראובן ותשוב ליד שמעון. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות הא דאית ליה פירי כו'. יש מפרשים דלית ליה פירי בארעא גם לא אכל פירות אותה שדה מעולם שאם אכל מפירות אותה שדה הרי הוא נוגע בעדות לפי שאם יזכה המערער הדרא ארעא והדרי פירי ולא יהיב ליה להוצאה ולישנא דקאמר הא דלית ליה פירא בארעיה משמע דאף על פי שהיו שם מעיד מדלא קאמר לא היה פירא בארעיה. ויש לומר אף על פי שהוא מודה שאכל מפירות השדה שנה או שנתים הואיל ואין שם עדים שאכל הפירות אי נמי שאין שם עדים שהיו שם פירות לחלק האריס יותר משיעור הוצאה הרי זה מעיד ולא הוי נוגע בעדות דמגו דאי בעי אמר לא אכלי כשמעיד ואומר אכלי ודידי אכלי שהשדה של זה שהורידו לשם נאמן. והשתא נמי דתיקון רבנן שבועות היסת מעיד שאם היה אומר לא אכלתי לא היה המערער יכול להשביעו היסת כיון שאינו יודע אם אכל פירות יותר מכדי הוצאתו דבטענת ספק אינו יכול להשביעו והלכך השתא נמי דמעיד שהשדה של זה נאמן כן נראה בעיני. ואם כן אם המערער תובע בברי את האריס על אכילת פירות הואיל ואפילו אם היה טוען לא אכלתי היה נשבע שבועת היסת הוה ליה בעל דבר ואינו מעיד כדאמרינן בפרק האיש מקדש והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת הוה ליה בעלי דבר ואינן מעידים משתבעי הני עדים דיהבי ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה. עליות.

תנו רבנן ערב מעיד ללוקח והוא דאית ליה כו' מלוה מעיד כו'. ואף על פי שזו שיוצא עליה ערעור בינונית ואחרת זיבורית לא חשבינן ליה משום הא נוגע בעדות ולא חיישינן שמא המלוה יודע שיש עליו על הלוה בעל חוב אחר מוקדם ממנו ולפיכך רוצה שיהיו ביד הלוה שתי שדות לא חיישינן לפסול לזה לעדות מחמת חששא זו. וקשיא לי הא דאמרינן המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו אלמא חיישינן לחוב שאינו ידוע ופסלינן ליה לעדות מחששא זו. ואיכא מאן דאמר ההוא דוקא בשידוע לנו שיש עליו חוב. ולא מחוורא לי שאם כן כו' ככתוב לעיל בחדושי הרשב"א ז"ל. ונראה לי דהיינו טעמא דחיישינן גבי מוכר שדה לחברו שלא באחריות שמא יש עליו חוב אף על פי שאין ידוע אצלנו משום דאיכא למיחש לודאי נגיעת עדות שאם יש עליו חוב ולית ליה ארעא אחריתי ודאי מעיד על עצמו הוא שהרי יפרע חובו מאותה שדה כאלו הוא שלו ולא יתחייב לשלם כלום ללוקח כיון שלקח שלא באחריות אבל הכא לענין מלוה מעיד ללוה אפילו אם יש על הלוה חוב מוקדם ידוע אצלנו אין כאן ודאי נגיעת עדות לפי שהמלוה עיקר כי קא מוזיף על אמונת הלוה מלוה הוא ומקנקנו יפרע או מעות הלכך אין כאן אלא ספק נגיעת עדות שמא חושש המלוה אולי לא תמצא יד הלוה לפרעו וחפץ שיהא ללוה אחריות נכסים הלכך כיון שאפילו אם ישנו ללוה חוב ידוע אין כאן אלא ספק נגיעת עדות עכשיו שאין עליו חוב ידוע אצלנו אין לחוש מספק על כך. לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי. ואי לית ליה חושש לוקח ראשון שמא תמצא שדה שלקח שהיתה גזולה ביד המוכר ורצה שיהא לו אחריות למקחו לגבות משם. אבל אין לפרש שחושש לוקח ראשון שמא יש חוב עליו כו' כן פירש ר"י ז"ל בתוספות וטעמא של דבר שחושש לוקח ראשון לגזלת שדה ואינו חושש לחוב שאינו ידוע לפי שאומר בלבו אפילו אם יש על המוכר חוב מוקדם אולי יפרענו במטלטלים או מעות דסתם הלוואה עומדת לאיפרועי בזוזי. עליות.