מסכת בבא בתרא דף ל״ג עמוד ב׳

ואי טעין ואמר לפירות ירדתי כו' פי' תחלה כי א"ל מאי בעית בהאי ארעא אע"ג דבשעה שאכל היה בעל השדה יכול לעכב ולא היה נאמן לומר לפירות הורדתני מיהו כיון שכבר אכלו וזה בא להוציא נאמן לומר לפירות ירדתי וא"ת מאי איריא משום דלא חציף תיפוק ליה משום דתפיס מידי דהוה אמטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר דאי אמר לקוחין הן בידי נאמן וי"ל דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניח ברשות שאינן שלו דלא תפיס בהן וא"ת כי לא אמר נמי לפירות ירדתי אלא דאייתי סהדי דאכל ב' שנים כי הך דשמעתין יהא נאמן בטענתיה במיגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי לאו פירכא היא דאין זה מיגו שהרי בא לתבוע גם הקרקע ודוקא פירי דתרתי שנין הדרי אבל פירי דשנה שלישית לא הדרי דאי מהימן במאי דאמר שאכלה שלש שנין גם הקרקע תהיה שלו:

איזיל ואגדריה לדיקלא פי' לגדור תמרים שעל הדקל דגדירה שייכא בתמרים ולא איירי בקציצת הדקל דא"כ ה"ל למימר ואיקטליה כדאמרי' בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) אר"נ האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא כו' ונראה לר"י ולריב"ם שאם היה בא לקצוץ הדקל עצמו לא היה נאמן דדוקא פירות הוא דעבדי אינשי דמזבני אבל דקל אין דרך בני אדם למכור לקוץ תדע דאמרי' בפ' החובל (ב"ק דף צא: ושם) שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו פטור ופריך א"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכו' משמע דאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר מכרת לי לקצצו:

לא חציף איניש לאו משום דקאמר בפרהסיא איזיל ואיגדריה קאמר דלא חציף דאפילו ליקט בצנעא נמי שייך לא חציף איניש אם לא שלקחם דרך גניבה:

אי הכי אפילו ארעא נמי למאי דפרישית לעיל דאינו נאמן אלא בפירות שלקט כבר אבל מכאן ואילך אינו נאמן אפילו בפירות אע"ג דשטרא בפירי לא עבדי אינשי צריך לפרש אפילו ארעא אם הוא טוען שהקרקע שלו שלקחה לא יחזיר פירות שכבר אכל אבל קרקע פשיטא שיחזיר דאינו נאמן להבא:

היינו נסכא דר' אבא לא אקרקע קאי דפשיטא שמחזיר הקרקע אחר שאין לו שנים עדים אלא השתא נמי אפירי מסיק וסבר השתא כאילו חד סהדא לאורועי למחזיק קאתי על הפירות שאכל ואינו יכול לכפור ולימא לא אכלתי וכאילו בא לחייבו שבועה על הפירות אם יכפור ויאמר לא אכלתי ואע"פ שמעיד שהחזיק בה ג' שנים כיון דאין אחר עמו הרי כאילו אינו מעיד על החזקה אלא נעשה עד אחד לתובעו פירות הכי ס"ד וטועה עד דאמר אביי דלא דמי לדרבי אבא דהכא חד סהדא לסיועי קאתי בין לקרקע בין לפירות שהרי הוא מעיד שגם הקרקע שלו והא דאמרינן במסקנא אלא אי דמיא לדרבי אבא לחד סהדא לתרתין שנין ולפירי לא הוה צריך למינקט ולפירי כיון דעד השתא נמי לא איירי אלא בפירי אלא אגב תרתין שנין נקט נמי לחד סהדא ולפירי:

הוה יתיב רבי אבא קמיה משמע דר' אבא היה תלמידו של ר' אמי וקשה דאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) א"ר אמי רבותינו שבא"י אמרו חזרה שבועה למחויב לה ואמר התם דרבותינו שבא"י היינו ר' אבא ואור"י דאשכחן בפ' חבית (שבת דף קמו:) דקרי רב לרב כהנא ולרב אסי רבותינו אף על גב שהיו תלמידיו אבל קשה לר"י דבאלו מציאות (ב"מ דף כד:) אמר דר' אמי אשכח פרגיות שחוטות אתא לקמיה דר' אבא א"ל זיל שקול לנפשך ולפי ספרים דגרסינן התם ר' אמי אתא לקמיה דר' אסי ניחא טפי אף על גב דרבי אמי היה גדול מר' אסי דבכ"מ מזכיר ר' אמי קודם ר' אסי ובהניזקין (גיטין דף נד:) אמר ההוא דאתא לקמיה דר' אמי כו' אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי א"ר יוחנן כו' ומ"מ חבירו היה ולפי שהיה גדול ממנו קורהו רבי ולפי שחבירו היה בא ר' אמי לפניו ליטול עצה ממנו וא"ל זיל שקול לנפשך:

מעשה דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי איתי סהדי דאבהתי והאי איתי סהדי דאכלה תרתי שנין פירש ר"ש ז"ל וכשמעידים שאכלה שתי שנים ולא יותר. והזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן, מדאמרינן לקמן מי דמי התם חד סהדא לאורועי אאתי אי אתא אחרינא בהדיא מפקינן לה מיניה, הכא לסיועיה קא אתי, אי אתא אחרינא בהדיא מוקמינן לה ברשותיה, והכא נמי דכותה הוא, דאי אתו תרי אחרינא ומסהדי אשתא תליתא מוקמינן לה ברשותיה, אלמא הני לסיועי קא אתו, וכדתנן במתניתין העידו שנים בראשונה ושנים בשנה ושנים בשלישית משלשין ביניהם. ואינו מחוור בעיני, דכיון דאמרינן איתי סהדי, משמע שהמחזיק הוא שהביאם לבית דין, ואלו היו הם מעידין שלא אכלה אלא שתי שנים, בשופטני עסיקינן שמביא עדים להורע חזקתו. ואי אפשר לפרש איתי סהדי המערער, שאם כן היה לו לפרש, דכל מביא עידי אכילה שבפירקין כשהביא המחזיק הוא, אלא אפילו במעידים סתם קאמר, ואינה דומה לההיא דחד סהדא דלקמן, דהתם מסהיד אכולהו תלת שנין ואי איכא אחרינא בהדיא דאמר כותיה מוקמינן לה ברשותיה, אבל הכא דלא מסהיד אלא אתרתי שנין, אפילו איכא טובא דאמרי כותיה לא מסייעי ליה כלל, והילכך לא חשבינן הני דאתו לסיועי, ואפילו במסהיד סתם הדרא ארעא והדרי פירי. כנ"ל.

מאי טעמא לא חציף איניש למגזר דיקלא דלא דיליה ומיהו נאמן ובשבועה. וכן פירש ר"ש ז"ל. ואם תאמר והא אמרינן בבבא קמא (צא, ב) שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקצצו נאמן. ואקשינן אי הכי לא שבקת חיי לכל בריה, ואוקימנא דוקא באילן העומד לקציצה. וי"ל דשאני הכא דאמר תחלה קודם שיגזרנו אנא אזיל למגזר דיקלא דפלניא, דלא חציף לגלויי מעיקרא ולמימר אנא אזיל למיגזריה, אי לאו דקושטא קאמר, דמירתת דילמא אתי מריה ומנע ליה, אבל התם דלבתר קציצה לא מהימן. ואם תאמר אם כן מאי קא מדמי ליה להאי דאמר לבתר דאכל לפירות ירדתי, דהתם ודאי לבתר דאכל קאמר דאי בבא לירד ולאכול לא מהימן, דלא שבקת חיי לכל בריה, וכן פר"ש ז"ל. י"ל כיון דהתם נמי כיון דמשיך אכילתו כמאן אמר מתחלה דמי, שהרי הוא אוכל ובא תמיד לעין כל, אבל ר"י ב"ר מרדכי ז"ל גריס כאן איזיל ואגדריה, ולא גריס ואגזריה.

אי הכי ארעא נמי תימה ארעא הוה ליה כלהבא, ועל כרחין אפילו בפירי דלהבא אינו נאמן, וכמו שפירש ר"ש ז"ל. וי"ל דהכי קאמר אפילו טעין דלארעא נחית וזבינא ליה דלא חציף איניש ותיהדר ארעא בלא פירי. ואינו מחוור, אין הלשון הולמו. ויש מפרשים דארעא ממש קאמר, והרי היא כפירות דאכל, כיון דנחית ליה וקאי בגוה. ופרקינן דארעא ריעא טענתיה כי לא נקיט שטרא, דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה.

סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא פירש ר"ש ז"ל, דלענין ארעא גופה קאמר, ואף על גב דלאהדורי ארעא לחד סהדא לא צריכינן, דכיון דהאי אית ליה סהדי דאבהתיה ואידך לית ליה עדי חזקה, ארעא ממילא הדרא, אפילו הכי מילתא בעלמא הוא דקאמרי. והזקיקו לרבינו ז"ל לדחוק ולומר כן, משום דאמרינן במסקנא אלא אי דמיא לדרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי, מדקאמר ולפירי שמע מינה דעד השתא לאו בפירי עסקינן אלא בגופה של קרקע. ולא היא, דהיכי אפשר דשקלי וטרו במאי דלא צריך כלל ולא דמיא ולא מידי. אלא השתא נמי בפירי איירי, ולבסוף הוא דקא מפרש דכל מאי דאמרינן לפירי.

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שמאבותיו היה וזה הביא עדים ששני חזקה דר בה הואיל ולא טען שממנו או מאבותיו לקחה הרי זה חזקה שאין עמה טענה כמו שביארנו למעלה ואין מזכין אותו בדין מטעם מה לי לשקר שאין טענת מה לי לשקר כלום במקום שהעדים מכחישים את טענתו הכל כמו שביארנו למעלה ומחזיר קרקע והפירות שאכל ואפילו לא נתברר לנו אכילת הפירות אלא על פיו הואיל והודה מ"מ אין אומרים כבר היה יכול לטעון שלא אכל ומאחר שכן יהא נאמן שמשלו אכל ולא יחזיר את הפירות שהרי מכיון שהודה שאכל נתברר לנו שלא משלו אכל ואין טענת מה לי לשקר במקום עדים:

מערער שבא אצל המחזיק ואמר קרקע זו שאתה מחזיק בו שלי הוא והביא עדים והלה טוען שלך היה ולקחתיה ממך ואבד שטרי וכבר דרתי בה שני חזקה וכשהלך לחזר אחר עדי חזקה לא מצא עדים אלא לשתי שנים הרי הקרקע עם כל הפירות שאכל חוזרת לבעלים חזרת הקרקע שהרי אין לו עידי חזקה וחזרת הפירות שהרי העידו עדים אלו שאכלו שתי שנים שאלו לא היה לנו עדים על אכילת הפירות הואיל ואין טענת חזקתו מבוררת בשקרות היינו אומרים מתוך שהיה יכול לומר לא אכלתי ממנה פירות היה יכול לומר אין אכלית ודידי אכלית ואין כאן מה לי לשקר במקום עדים שאין כאן עדות שאין קרקע של מחזיק אלא שלא מצא לברר טענתו אבל זה כבר יש עדים על אכילתו ואע"פ שהוא מוציאם לתועלתו מ"מ עדות שלהם אינו אלא לנזקו ונעשה סניגורו קטיגורו ואינו דומה למה שאמרו למטה ל"ד א' הכא סהדא לסיועי קא אתי כמו שיתבאר שם ואפילו לא היה לנו על אכילת הפירות אלא עד אחד הרי זה משלמן שאי אפשר לו לומר לא אכלתי שהרי יתחייב שבועה על פי העד שאינו יכול להשבע שהרי מודה לדברי העד שאכל אלא שטוען שמשלו אכל על הדרך שיתבאר למטה בשמועת דנסכא לא טען שלקחה אלא שמודה שהיא שלו אלא שמכרה לו לפירות נאמן ואפילו היו לזה עדים על אכילת הפירות נאמן על מה שאכל אע"פ שעכשו מסלקין אותו שאין אדם חצוף כל כך לירד לשדה חברו שאין לו עליו שום טענה ולאכול פירותיו ונשבע היסת עליהם וכמו שאמרו על הלוקח סלו וכלי הלקיטה בידו ואמר הריני הולך לגדור פירות דקל של פלני שמכרן לן שאם לקטן נאמן אע"פ שאם לא לקטן עדין או לקטן ולא אכלן מסלקין אותו בערעורו של זה מ"מ אם אכלן נאמן ונשבע היסת על הפירות שלקחן ומ"מ אם טען מתחלה לקוחה היא בידי וכשראה שאין בידו עדי חזקה חזר וטען לפירות ירדתי אינו נאמן וכגון זו ודאי אינו חוזר וטוען ונמצא ענין זה חלוק על ארבעה דרכים הראשון שטען לקוחה היא בידו והביא עדים שאכלה שתי שנים ובזו חוזר קרקע ופירותיו לבעלים השני שאין עדים על אכילתו אלא שהוא מודה כן ובזו חוזר קרקע אבל לא פירות שהרי הוא טוען אין אכלי ודידי אכלי ואין כאן מה לי לשקר במקום עדים שלא נתברר שקרות בטענתו ונשבע היסת שמשלו אכל השלישי שלא טען אלא על הפירות ובזו אפילו היו עדים על הפירות נאמן על מה שאכל ונשבע היסת הרביעי שטען תחלה על גוף הקרקע וכשלא מצא עדים חזר וטען שלפירות ירד ובזו אינו נאמן כלל ומשלם:

זה שאמרו בכאן שכל שהוא אומר לפירות ירדתי נאמן ואין אומרים הבא שטרך שאין דרכן של בני אדם לכתוב שטר על הפירות יש לשאול שהרי משכנתא דסורא אינה אלא לפירות ושטת התלמוד שהיו נוהגין בה לכתוב שטר עליה ומ"מ יראה שכל שהוא לזמן מרובה אדם עשוי לכתוב שטר אף על הפירות אבל זו נראה שאינו טוען על מכר אחד לזמן מרובה אלא שטוען שבשנה ראשונה מכר לו את הפירות ושבשניה חזר ומכרן וכל שבזמן מועט אין אדם עשוי לחוש לשנוי רצון ואין אדם עשוי לכתוב עליהן שטר אבל כל שטוען למכר זמן מרובה יראה שאף לפירות צריך לברר אכילתו ואף לזמן מועט יראה לי שלא אמרו נאמן אלא כשאכלו בפרסום וכדרך שאדם משתמש בשלו וזהו כדרך שאמרו בדקל דנקיט מגלא ותובליא בידיה והם הסל וכלי הלקיטה שכל כיוצא בזה הדבר מפורסם והוא עושה כדרך שאדם עושה בשלו אבל כל שאינו בדרך זה אין דנין כן ואין זה כשאר מטלטלין שהם בחזקת שהם תחת ידו ולא עוד אלא שיראה לי שכל שאדם רואה שרבו הרמאין כגון דורות הללו אף בפרסום ואף לפירות של זמן מועט יברר אכילתו שאף המוכר אינו מעיז פניו לומר לא מכרתי ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

זה שאמרנו במי שאומר הריני הולך לגדור דקל של פלני שמכרן לי שאם לקטן ואכלן פטור דוקא על הפירות והוא [שאמר] ואגדריה לדקלא דפלניא שלקיטת התמרים נקראת בלשון תלמוד גדירה אבל על גוף הדקל אינו נאמן ויביא ראיה או ישלם שכל שבגוף הדקל ודאי אדם עשוי לכתוב שטר עליו ומתוך כך הזהר שלא לגרוס כגירסא הכתובה במקצת ספרים ואגזריה לדיקלא וכו' אלא ואגדריה ועל הדרך שפירשנו ומ"מ גדולי המחברים כתבוה אף בגוף הדקל שמכיון שנכרת הרי הוא כשאר מטלטלין ולא יראה לי כן שאם כן לא היה תופס לדעתי מגלא ותובליא אלא לשון נרגא ולשון קטלא וכמו שאמרו בפרק כל הנשבעין מ"ו א' בנסחאות מדוייקות האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושאדי לא אמרינן דהוא קטליה עביד איניש דגזים ולא עביד והרי נשתנה הלשון לנרגא ולקטלא ועוד שאם כדבריהם למה הוצרכנו לטעם עביד איניש דגזים וכו' נאמינהו שלא קצץ מתוך שיכול לומר שקצץ ושלו קצץ ועוד שבפרק החובל אמרו שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצן פטור והקשה א"כ לא שבקת חיי לכל בריה והעלינו שם שכל שיש עדים בדבר שאין שם מתוך שהיה יכול לומר לא קצצתי חייב ואם כדבריהם הרי יש כאן מתוך אחר והוא שהיה יכול לטעון קצצתי ומכרתו לי לקוץ:

מערער שבא אצל המחזיק ועדיו עמו וטען המחזיק שממנו לקחה ושדר בה שני חזקה והלך לחזר אחר עדיו ולא מצא אלא עד אחד והביא עד זה והעיד לו שאכלה שלש שנים הרי אין עדותו כלום ומחזיר את הקרקע ומ"מ אינו מחזיר את הפירות שהרי הוא אומר שלי אכלתי ואע"פ שיש כאן עד אחד שמביא לידי שבועה וזה אינו יכול לישבע מ"מ עד זה לא בא אלא לסייעו עד שאילו היה לו עד אחר כמהו היינו מעמידין את הקרקע בידו ודיו שלא יועילנו דין הוא שלא יזיקנו ומעתה מחזיר קרקע ואינו מחזיר פירות וישבע אוכל שבועת היסת שאינו חייב ליתן לו בפירות ויפטר וגדולי המחברים כתבו שהמוכר נשבע מפני עדותו של זה שלא מכר ואח"כ תחזור לו השדה הביא המחזיק עד אחד שאכלה שתי שנים הרי אין עד זה בא לסייעו ואדרבה אלו היה אחר מצטרף עמו היה מחזיר קרקע ופירות ואף עכשו מחזיר קרקע ופירות ולא מן הדין שהרי באיזה צד אתה דנו אם לחייבו מן הדין אין כאן שני עדים ולא הופקע מכל וכל דין מתוך שהיה יכול לומר לא אכלתי יהא נאמן באכלתי ושלי אכלתי וליפטר מכל וכל אי אפשר שהרי יש כאן עד אחד ואין כאן דין מתוך לגמרי שהרי מ"מ אם היה טוען שלא אכל היה נזקק לישבע שבועת התורה נמצא שהיה בדין לישבע שלא אכל ואי אפשר לו לישבע שהרי אף הוא מודה במה שהעד מעיד ואין שבועה אלא למי שכופר במה שהעד מעיד ונשבע שאינו כמו שהעיד ונמצא שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומתוך כך משלם ושמא תאמר ישבע מ"מ שאינו חייב להחזיר לו פירות כמו שכתבנו בעד אחד של שלש שנים ובהיסת מ"מ אין שבועת התורה בעד אחד אלא בנשבע לכפור מה שהעד מעיד ונמצא שאין לו צד ליפטר בשבועה אא"כ היה טוען שלא אכל ואינו יכול לישבע כן שהרי הודה:

כל שנתחייב להחזיר פירות אם לא היתה שומת הפירות ידועה ולא היה ביד בית דין שיעור ואומד על כך כתבו גדולי המחברים שהוא משלם מה שהודה שאכל ומחרימין על מי שאכל יותר ואינו משלם:

בפרשב"ם בהג"ה לא היא שהודה שאכל פירות אלא כדמפרש כו' אלא ע"פ של זה כו' ממון ואי הוה גרסי' הא אמאי כו' עכ"ל כן הגיה מהרש"ל אבל אין פי' הג"ה זו מובן לכאורה אם בא לדחות פר"ח וגירסתו ולקיים פרשב"ם וגרסתו א"כ מאי הקשה לפר"ח דמי הוא זה שאמר שהודה על אכילת פירות הלא לא הודה אלא על הקרקע כו' הא כיון דנראה לו לבעל ההג"ה דחוק כיון דאודי אודי קאי על אכילת פירות כיון שלא נזכר לעיל כלום מהודאה ה"נ לא הוזכר לעיל שום הודאת קרקע לפר"ח ועוד מאי קאמר שרב אידי היה יותר קרוב אלא ע"פ של זה כו' הא לפר"ח וגירסתו לא הוה רק עדים שהיה רב אידי קרוב אבל הוא לא הודה כלל שהיה רב אידי יותר קרוב ולפרשב"ם נמי לא פטרינן לרב חסדא משום דאינו קרוב יותר אלא ע"פ של זה אלא משום דה"ל כנותן לו הדקל במתנה ולא שהוא קאמר שהוא קרוב יותר ועוד קשה מאי קשה ליה סברת רב חסדא דאדרבא סברת אביי ורבא היא דחוקה לפרשב"ם כמ"ש התוס' גם לפר"ח ולגירסתו סברת רב חסדא אינה דחוקה דאיכא מגו טוב כמ"ש גם התוס' ונ"ל שבעל ההג"ה זו בא לדחות פר"ח ולקיים גירסת הספרים שלפנינו לסוף אודי דאיהו קריב טפי כמו שכתובה גם ברי"ף ואף שהתוס' דחו אותה בעל ההג"ה זו מקיים אותה הגירסא ודחה גירסת פר"ח והוא שאמר דלא היא כפר"ח שהודה שאכל הפירות כדמפרש הרב רשב"ם לבסוף דלא נהירא ליה כו' וקאמר גם בעל הג"ה על פר"ח דשרא ליה מרא דהאי כיון דאודי אודי דקאמרי ודאי לא קאי על אכילת פירות דמי הוא זה שאומר שהודה על אכילת פירות שזה לא הוזכר לעיל אבל ניחא ליה כיון דאודי אודי על הקרקע לפי הגירסא דגרס לעיל לסוף אודי דאיהו קריב טפי וז"ש הלא לא הודה אלא על הקרקע אבל על אכילת פירות לא הודה אלא עדים היו בדבר כפי' רשב"ם ומ"מ אף שיש עדים על אכילת פירות לא מפקינן מיניה לרב חסדא כיון דליכא עדים בדבר שרב אידי היה קרוב יותר כ"א על פיו ונאמן לומר דלא אכל במגו דאין רב אידי קרוב יותר ואביי ורבא סברי כיון דאודי אודי שהרי כו' ולא שייך לומר נאמן במגו דה"ל מגו במקום עדים וכתב דלזו הגירסא הוה גרסינן נמי הכא אמאי לית ליה לרב חסדא האי סברא דהיינו משום הא איהו אמר לא אכלתי ואי בעי אמר אנא קריבנא טפי דומיא כדמסיק באידך פלוגתא דרב חסדא ואביי ורבא דבסמוך דפליגי במיגו במקום עדים ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה האי אייתי סהדי דאבהתיה היא כו' ומעולם לא מכרו כו' עכ"ל דקדק לפרש כן הכא דלא תקשי אמאי הוי מגו במקום עדים נימא של אבותי היתה יום אחד ולקחוה מאבותיך כו' כמו שהקשה רשב"א לעיל ומיהו לעיל ע"כ ליכא לפרש כפרשב"ם הכא דא"כ מאי קאמר ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען וע"כ ליכא לתרוצי לעיל אלא כמו שפר"י לעיל וכן פי' הנ"י בשם הרנב"ר ההיא דלעיל והך דהכא דלא בגוונא חדא קאיירו ע"ש ובהכי ניחא דשפיר גרסי' לעיל נמי רבא וס"ל לעיל דלאו מגו במקום עדים מקרי משא"כ (היכא) [הכא] דהוי שפיר מגו במקום עדים כפרשב"ם דהעידו דמעולם אבותיו לא מכרו כו' וק"ל:

אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי פירש רש"י ז"ל כשמעידים שאכלה שתי שנים ולא יותר. והזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן מדאמרינן לקמן מי דמי התם חד סהדי לאורועיה קא אתי אי אתי אחרינא בהדיה מפקי לה מיניה הכא לסיועיה קא אתי אי אתי אחרינא בהדיה מוקמינן לה ברשותיה והכי נמי דכוותה היא דאי אתו תרי אחריני ומסהדי אשתא תליתאה מוקמינן ליה ברשותיה אלמא הני לסיועיה קא אתו וכדתנן במתניתין העידו שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשים ביניהם ואינו מחוור בעיני דכיון דאמרינן אייתי סהדי דמשמע שהמחזיק הוא שהביאם לבית דין ואלו היו הם מעידים שלא אכלה אלא שתי שנים בשופטני עסקינן שמביא עדים להורע חזקתו. ואי אפשר לפרש אייתי סהדי המערער שאם כן היה לו לפרש דכל מביא עידי אכילה שבפירקין שהביא המחזיק הוא אלא אפילו במעידים סתם קאמר ואינו דומה לההיא דחד סהדא דלקמן דהתם מסהיד אכולהו תלת שנים ואי איכא אחרינא בהדיה דאמר כוותיה מוקמינן לה ברשותיה אבל הכא דלא מסהיד אלא אתרתי שנים אפילו איכא טובא דאמרי כוותיה לא מסייעי ליה כלל והילכך לא חשבינן הני דאתו לסיועיה ואפילו במסהיד סתם הדרא ארעא והדרי פירי כן נראה לי. הרשב"א. בשיטה לא נודעה למי וזה לשונו: ודוקא משום דאייתי סהדי שאכלה אבל אי ליכא סהדי נאמן לומר אין אכלי ודידי אכלי בשבועת היסת במיגו דלא אכלי כלל וכן כתבו הריא"ף ורשב"ם ז"ל וכך מוכחא סוגיין דבסמוך. ולפי זה קשיא לנוסחא שכתבנו בשמועה דקריביה דרב אידי בר אבין שהרי כאן אתה רואה דאמרינן מיגו להאמינו בפירי דאכיל אף על גב דלא מהימן בגופא דקרקע משום סהדי דאבהתיה דאידך. ויש שעקרו אותה נוסחא בשביל קושיא זו. ולדידי לא קשיא לי דלא דמי דהכא הא דלא מהימנינן ליה בגופא דקרקע לאו משום סהדי בלחוד אלא משום דריעא טענתיה דאמרינן ליה אחוי שטרך כדלקמן הילכך לענין פירי כיון דאיכא מיגו מהימן אף על גב דריעא טענתיה אבל לענין חזקה דקרקע דליכא מגו לא מהימן כיון דריעא טענתיה כן נראה לי. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י בעליות אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי. וקמשמע לן דאף על פי שהניחו לזה לירד בקרקע ולא מיחה ולא אמרינן שמחל על הפירות ולאפוקי מההיא דסלקא דעתך בשמעתין קמייתא למימר דשתא קמייתא מחיל איניש תרתי מחיל. ותו קמשמע לן דאף על פי שהוא מהימן לטעון לפירות ירדתי כשטוען לקוחה היא בידי אינו נאמן אפילו לגבי פירות שאכל אף על גב דלא חציף איניש למיכל ארעא דלאו דיליה וכדמוכח לקמן. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו.

אי הכי ארעא נמי תימה ארעא הוה ליה בלהבא ועל כרחך אפילו בפירי דלהבא אינו נאמן וכמו שכתב רשב"ם ז"ל. ויש לומר דהכי קאמר אפילו טעין לארעא נחית כו' ככתוב בתוספות. ואינו מחוור דאין הלשון הולמו. ויש מפרשים דארעא ממש קאמר והרי הוא כפירות דאכל כיון דנחית לה וקאי בגויה ופרקינן דארעא ריעא טענתיה כי לא נקיטא שטרא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה. הרשב"א ז"ל.

סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא פירש ר"ש ז"ל דלענין ארעא גופה קאמר ואף על גב דלאהדורי ארעא לחוד סהדי לא צריכים דכיון דלהאי אית ליה סהדי דאבהתיה ואידך לית ליה עידי חזקה ארעא ממילא הדרא ואפילו הכי מילתא בעלמא הוא דקאמרי. והזקיקו לרבינו ז"ל לדחוק ולומר כן. משום דאמרינן במסקנא אלא אי דמיא לדרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי מדקאמר ולפירי שמע מינה דעד השתא לאו בפירי עסקינן אלא בגופה של קרקע. ולא היא דהיכי אפשר דשקלו וטרו במאי דלא צריך כלל ולא דמיא ולא מידי אלא השתא נמי בפירי איירי ולבסוף קא מפרש דכל מאי דאמרינן לפירי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות הרא"ש ז"ל פירש רשב"ם ז"ל דאין זה דומה לנסכא דרבי אבא כו'. וכן דוחק לפרש בסוף השיטה וזה לשונו: והכא נמי איכא למימר כהאי גוונא אי הוה תרי סהדי וכו' ועתה שני צדדים הראשונים קיימי על הקרקע וצד שלישי קאי אפירי עד כאן לשונו. ואם תשאל היכי סבור רבנן למימר הכי והלא אם אתה מאמין לדברי העד שמעיד דאכלה תלת שנין נמצא שזכה מחזיק בקרקע שאלו שנים מעידים כן ודאי זכה בחזקה ואף על גב דהיינו דאהדר להו אביי ואמר מי דמי וכו' מכל מקום צריכים אנו לפרש מאי סלקא דעתא דרבנן. ויש לומר הם כך היו סבורים דכיון דהדרא ארעא בעידי אבות ואי אפשר למחזיק לזכות בה בעד אחד הרי אנו מחייבינן אותו על הפירות בעדותו. ואמרינן דאכלינהו לפירי תלת שנין בגזלנותא ומכח חזרת הקרקע אנו דנין כן בעדות העד אף על פי שאם היו שנים מעידים על אכילת פירות שלש שנים הרי זה זוכה בקרקע ובפירותיו. ומכאן יש לסייע מה שכתבנו למעלה שהטוען על השדה ואמר לקוחה היא בידי ואכלתי הפירות שתי שנים דכיון דהודה על אכילת פירות והדרא ארעא בעידי אבות מחייבינן לאהדורי פירי ואף על גב דאביי אהדר להו לרבנן מי דמי כו' ומסקנא כדאביי עד כאן לא קאמר אביי הכי אלא משום דסהדותא דשלש שנים זכות הוא למערער ולא חובה אבל מי שטוען על השדה לקוחה היא בידי ואכלתי פירות שתי שנים הרי טענת אכילת הפירות שתי שנים אינה זכות למחזיק כלל וכיון דהדרא ארעא בעידי אבות הדרי פירי בהודאתו וסברא דסברי רבנן למימר הויא סייעתא להך סברא ומדברי אביי ליכא עליה קושיא כדכתיבנא הילכך ממאי דסבור רבנן נשמע לאביי. כן נראה בעיני. עליות הר"י ז"ל