מסכת בבא בתרא דף ג׳ עמוד א׳

דאיצטנע מינך דברי הצנע אבל חצר החלוקה לתרוייהו קביעא תשמישתי' לכל אחד בחלקו כל שעה ולא עבדי בה מילי דצנעא:

כיון דרצו לחלוק ולקמן פריך מאי איריא רצו אפילו לא רצו הרי הן יכולין לכוף זה את זה:

בונין כותל של אבנים:

גודא כותל אבנים ובחצר שיש בה דין חלוקה ועל כרחן חולקים:

וטעמא דרצו שהתנו לחולקה בכותל אבנים הא לא רצו אין מחייבין אותו אלא מסיפס בעלמא:

כדאמרי אינשי כו' תירוצא הוא:

שאין בה דין חלוקה ח' אמות לא יחלוקו:

ובכתבי הקדש ספר תורה שהוא בכרך אחד וכן נביאים וכתובים הכתובים בגליון כס"ת:

מאי קא משמע לן בשאין בה דין חלוקה אע"ג דקא משמע לן דשמיה היזק ה"פ מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בה דין חלוקה לישמעינן בשיש בה דין חלוקה [אע"ג דלא רצו] (כשרצו) פלגי תימה הא קמ"ל דאפילו באין בה דין חלוקה דאיכא למימר על מנת לעשות גודא לא איתרצאי כדפירש לעיל:

כי רצו מאי הוי ניהדרו בהו למ"ד מחיצה גודא לא פריך דאיכא למימר דקנו ושיעבדו נכסיהן לבנין הכותל אלא למ"ד פלוגתא לא מהני קנין דקנין דברים בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה שקנו ברוחות:

קנין דברים בעלמא הוא בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד.) דתנן מתנה ש"ח להיות כשואל ומוקי לה בקנו מידו התם לאו קנין דברים הוא אלא קנין גמור הוא שמשעבד את עצמו שאם יאנס שישלם:

רב אשי אמר כגון שהלך כו' תימה לר"י מה בא רב אשי להוסיף וכי איצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין ונראה לר"י דהא קמ"ל דאע"ג דקאמר לקמן בחזקת הבתים (בבא בתרא דף נג.) שלא בפניו צריך למימר. לו לך חזק וקני הכא כיון שאמרו אתה תקח רוח צפונית ואני רוח דרומית והלך והחזיק לו כל אחד בשלו זה שלא בפני זה נעשה כמי שקנו מידם ברוחות אע"פ שלא אמרו זה לזה לך חזק וקני:

ארבע אמות גובה אפותיא דה' קאי טפי לא קאי וקשיא לר"ת הא לבינין דגריעי קאי בשלשה טפחים ועוד הא קא חזינן דקאי בגזית טפי אפורתא ותירץ דהכי קאמר טפי לא קאי כמשפט גזית שרוצים בני אדם לבנותו שיעמוד ימים רבים כשבונים בגזית:

טרקסין אומר ר"ת דטרק הוי כמו טרוקי גלי ברכות (דף כח.) וסין הוי סיני כלומר שהיה מפסיק וסוגר את הלוחות שנתנו בסיני שהיו מונחות בארון שהיה בבית קדשי הקדשים וי"מ טרקסין פנים וחוץ שאותה אמה היתה ספק אם מקודשת פנים או חוץ ולכך היו שם שתי פרוכת כדאמרינן ביומא (דף נא:):

שאני התם דאיכא טפח יתירא ה"מ לשנוי דאגב תקרה ומעזיבה קאי טפי כדאמרי' בסמוך:

משנתינו דלית בה דין חלוקה ומאי קא משמע לן. כלומר הא דנקיט לה בדלית בה דין חלוקה, אי לאשמועינן דהיזק ראיה שמיה היזק, לישמעינן בחצר שיש בה דין חלוקה וליתני כופין בני חצר זה את זה לבנות כותל ביניהן, ואי לאשמועינן דכי רצו פלגי, תנינא אין חולקין את החצר וכו'. יש מפרשים כי רצו לחלוק פלגי בכותל, וגרסי הכי תנינא אין חולקין וכו' אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מיכן יחלוקו, מאי לאו כותל לא מספס. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מאי קאמר תנינא אין חולקין את החצר וכו', דהא קתני נמי בההיא אין חולקין את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה, ומי איכא למימר הא רצו חולקין בכותל, והא תנן סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור ואין מחייבין אותו. ויש לומר דקא סלקא דעתך דהאי מקשה השתא דמתניתין דאין חולקין וכו' אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מכן חלוקו, דהראוי לכותל כותל והראוי למספס מספס קאמר, וכיון שבחצר תנן לעיל בונין את הכותל, אף כאן חולקין בכותל קאמר ובשדה דתנן לעיל דאין מחייבין בכותל חולקין במספס קאמר. ודחינן לא מספס, כלומר דאי מהתם הוה אמינא כולה במספס קאמר וחצר דומיא דשדה מה התם במספס אף חצר במספס, קא משמע לן מתניתין דהכא דיון דרצו חולקין אפילו בכותל, ואין האחד יכול לומר לחבירו כיון דמעיקר דינא חצר זו לאו בת חלקה יא כי איתרצאי לך לחלוק בלחוד הוא דאיתרצאי לך, ואדעתא דאי בעית למעבד כותל תבנה בדידך, אבל לחלוק ולבנות כותל באמצע לא אתרצאי לך, אלא בונין את הכותל באמצע. והיינו שלא הוצרך מעתה להקשות באמצע פשיטא כמו שהקשה למעלה. ואפשר לי לפרש עוד, דהכי קאמר, מאי אתי לאשמועינן כי נסיב לה תנא בחצר שאין בה דין חלוקה ולא נסיב לה בחצר שיש בהן דין חלוקה דכי רצו פלגי, ואינן יכולים לחזור בהן ולומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקב מפני שצר המקום, וכל שהן חולקין כופין זה את זה לעשות כותל דהיזק ראיה שמיה היזק, תנינא אין חולקין אימתני בזמן שאין שניהם רוצין אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מיכן חלוקו, וכל שחולקין במקום שהיזק ראייתו היזק חולקין בכותל, אם כן לישמעינן הכא בשיש בה דין חלוקה דהיזק ראיה שמיה היזק, וממתניתין דלקמן (בבא בתרא יא, א) דאין חולקין את החצר שמעינן דאפילו בשאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק חולקין בעל כרחן ואין יכולין לחזור בהן, וכל שחולקין בונין בכותל דהיזק ראיה שמיה היזק. ודחינן אי מהתם הוה אמינא במספס בעלמא, דאמר ליה כי אתרצאי לך למעוטי בתשמישתא דחצי חצר ולמעוטי נמי מחלקי בכדי חצי מספס, אבל לבנות כותל באמצע ולמעט בתשמישתא כולי האי לא איתרצאי לך, קא משמע לן. ולא גרסינן מאי לאו כותל, אלא הכי גרסינן אי מהתם הוה אמינא במספס בעלמא קא משמע לן. וכן הגירסא ברוב הספרים.

וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו פרש"י ז"ל דבין להאי לישנא בין ללישנא דמחיצה גודא קא פריך, דהתם נמי כי רצו לעשות כותל והתנו כן אם רוצין לחזור בהן חוזרין דבמה נשתעבדו, ופריק בשקנו מידן. והדר פריך וכי קנו מידו ללישנא דמחיצה פלוגתא מיהא מאי הוי ליהדרו בהו, דקנין אינו חל אלא או בקרקע או במטלטלין אי נמי בשעבוד, אבל בדברים בעלמא לא חיל, וכי קנו לחלוק, קנין דברים בעלמא הוא, שהחלוקה אינו דבר שיש לו גוף. ויש מפרשים דללישנא דמחיצה גודא לא הוה קשיא ליה ולא מידי, ומסתמא היה יודע שקנו מידן כיון דאיפשר בקנין, אבל ללישנא דפלוגתא הוא דקא קשיא ליה, לפי שלא היה קנין חל עליה, ודאקשי למאי דפריך בשקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא, כלומר והיינו דקשיא ליה למהדר ביה. ופריך בשקנו מידן ברוחות. והוי יודע דאפי' למאן דאמר גודא לא בשקנו מידן לעשות כותל קאמר, דהכא נמי מצו הדר בהו, דהא לא נתחייב חד מינייהו לדבריה במידי, אלא בשקנו מידן ונתחייב כל אחד לחבירו בדמי מחצית הכותל. וכן פי' הראב"ד ז"ל.

ורב אשי אמר כגון שהלך זה לעצמו והחזיק והלך זה לעצמו והחזיק יש מפרשים [דרב אשי לא בא לחדש דבר, אלא דשתי אוקמתות הן ואין חידוש ביניהם, ובעלי הגמרא סדרום שניהם בגמרא לרווחא דמילתא; וי"מ] דרב אשי לחדש דאף על גב דבעלמא קיימא לן במוכר שדה לחבירו דשלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני, הכא דאינו זוכה בשל אחרים, אלא בירור חלקים בלחודא הוא, כיון שנתרצו ברוחות והלך זה בעצמו והחזיק אפילו שלא בפני חברו ואף על פי שלא אמר לו לך חזק וקנה, והלשון נאות לזה, דקאמר שהלך זה בעצמו והחזיק ולא קאמר כגון שהלך זה והחזיק. ויש מפרשים דרב אשי אתא לאשמועינן דאפי' לא החזיק אלא אחד מהן, כיון שהחזיק זה זכה האחר בחליפין, וקא משמע לן דחליפין קונין בקרקע כמו שקונין במטלטלין, וכדתניא בתוספתא (קידוישן פ"א ה"ו) החליף מטלטלין במטלטלין קרקע בקרקע מטלטלין בקרקע קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו.

וקיימא לן כלישנא בתרא דהיזק ראיה שמיה היזק, וכדאמר אביי [י. ב] וכדאמר אביי בשני גגין הסמוכין לרשות הרבים זה עשה מעקה לחצי גגו וזה עשה מעקה לחצי גגו, ותניא בברייתא [שם] דשתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה, אלא מסייע מלמטה ובונה היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו. וליכא למימר דההיא בשרצו, דאם כן אף בשהיתה חצרו למעלה מגגו של חבירו כן, אם נתרצו זה לזה. והשתא סידורא דמתניתין כולה אתיא שפיר, דמעיקרא תנא דאפילו בחצר שאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק עושין כותל באמצע שאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק עושין כותל באמצע בעל כרחן, משום דהיזק ראיה שמיה היזק, והדר תני דאפילו בגגה נמי יש בה היזק ראיה, ובונין גם זה בגויל וגזית במנהג המדינה. אבל בקעה סתם אין מחייבין אותו, לפי שאין בה היזק ראיה. אבל ללישנא דמחיצה גודא קשה לי קצת סדורא דמתניתין דמאי קאמר סתם בקעה אין מחייבין אותו, הא אשמעינן ברישא דאפילו חצר אין מחייבין דדוקא רצו הא לא רצו לא, כל שכן בקעה. וי"ל דאיצטריך, דכיון דסתם גינה יש בה משום היזק ראיה ומחייבין אותו לגדור, וטעמא משום דאסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, הייתי סבור דהוא הדין והוא הטעם לבקעה, קא משמע לן דלא, כיון דאינה עומדת בקמה בכל עת כגנה.

אימא מאי גויל פלגי דגזית ונפקא מינה למקח וממכר ולמקבל עליו לבנות לחבירו כותל גויל. והוא הטעם למה שאמרו שמע מינה כל ביני ירכי טפח, ולכולה שמעתין.

כבר ייעדנו בפירוש המשנה שבפרק זה יתבאר בכל הדברים איזהו שיעור חלוקה שבהם ושכלם אם נתרצו זה לזה חולקין והוא שאמרו במשנה אחרונה אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים יחלקו וכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלקו כמו שיתבאר במקומו למטה:

קנין דברים זה שפסקנו שאינו קנין ענין הדברים כל שאינו קונה עכשיו בעיקר הענין אלא שמבטיח על עיקר הענין שיעשהו וקונין ממנו על כך כגון שהוא מבטיחו שימכור לו קרקע פלוני למחר או אחר זמן אין קונין ממנו על גוף המכירה שהרי אינו מוכרו עכשיו אלא קונין ממנו שימכור לאחר זמן או שישתתף עם פלני או שיקדש את בתו של פלני או שיחלוק עמו קרקע פלני המשותף לשניהם אע"פ שאין בו דין חלוקה הא כל שהוא עושה עכשו עיקר הענין וממשו וקונין ממנו על עיקר הענין שיתקיים זהו קנין הגמור והוא ענין קנו מידם ברוחות ר"ל שחולקים ובוררים להם איזה רוח לפלני ואיזה רוח לפלני חברו וקונין זה מזה להסתלק כל אחד מחלק חברו וכן כל כיוצא בזה:

הרי שהיה אחד מן השותפין עני ואין לו השג יד לבנות את הכותל ראיתי לקצת מפרשים שדנין בה שהשני בונה ודר אף בחלק חברו עד שיפרע הוצאותיו כדין בית ועליה של שנים האמור בפרק הבית והעליה קי"ז א' ואי אפשר לאמרו שהרי בית ועליה לא היה בעל הבית יכול לדור בו כלל אבל עני זה שדר בביתו מהיכן בא לגרשו מביתו בשביל היזק ראיה אלא או יבנה הלה על הדרך שירצה או ידור על דרך זה שדרים בה היום וכן אם שניהם עניים יש אומרים שיכול לומר אחד לחברו דור אתה ששה חדשים ואני אדור אח"כ ששה חדשים אחרים וזה אי אפשר אלא דרין בתוכו על הדרך שהורגלו ומרחיקין מן הנזקין כמה שאפשר להם:

בד"ה מאי קמ"ל כו' אע"ג דקמ"ל דשמיה היזק כו' ביש בה דין חלוקה אע"ג דלא רצו פלגי ותימה כו' עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם דודאי מהך מתני' דבזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן יחלוקו ליכא לאוכוחי דשמיה היזק דא"כ אדמקשה הכא תנינא לפרוך לעיל להאי לישנא דלא שמיה היזק אלא דהך מתניתין אף לפי סברת המקשה דלא ידע דאיירי במסיפס גרוע מ"מ הוה ידע דמצי איירי יחלוקו במסיפס גויל וגזית מלא חלונות כמ"ש התוס' לעיל ולזה כתבו התוספות אע"ג דאיכא למימר דמתניתין דהכא אשמעינן דשמיה היזק והך מלתא הא לא שמעינן ליה מהך דהתם כמ"ש דאיכא לאוקמי במלא חלונות ותירצו דה"פ והכי פריך דאי בעי לאשמועינן הך מלתא דשמיה היזק לישמעינן ליה ביש בה דין חלוקה אע"ג דלא רצו אלא ע"כ דלא בא לאשמעינן עיקר מלתא במתני' אלא הך מלתא דכי רצו פלגי בע"כ ולא אמרי' דלא הוי אלא קנין דברים וכדמסיק לקמן ואהא פריך דהך מלתא תנינא בסיפא בזמן ששניהם רוצים כו' ומשני דאי ממתני' דהתם ה"א דכי רצו פלגי במסיפס של קנים תקועים בארץ קמ"ל הכא דבעינן כותל גמורה כמנהג המדינה בגויל וגזית כו' ואהא הקשו התוס' דאכתי מאי פריך מעיקרא דאימא שפיר דקמ"ל דשמיה היזק באין בה דין חלוקה דלא נימא ע"מ לעשות גודא כו' אך יש לדקדק לתמיהתם דהך סברא דע"מ לעשות גודא לא איתרצאי שפירשו לעיל הוא מכח תמיהת ר"י דלעיל והשתא הא אין מקום לתמיהת ר"י דהא קושטא הוא דתלמודא מסיק הכא דלא אתא כלל לאשמועינן דשמיה היזק אלא דאשמעינן דרצו פלגי בע"כ אף לעשות גודא ולא סגי במסיפס ובמקצת גמרות הגיהו במקום ותימה ותירץ ור"ל דקושטא הוא דהמתרץ השיב כתירוץ ר"י דלעיל וצ"ל לפ"ז שגם כל זה לא היה בנוסחת גמרא דר"י שהרי תמיהתו ותירוצו הוא בעצמה קרובה לקושיית התלמוד ותירוצו הכא ולפי שראיתי שרבו הגהות ופירושים כאן בדברי התוס' הארכתי בזה קצת כי הדברים כמ"ש ברורים הם בלי גמגום ודו"ק:

גמ' ואי היזק ראייה שמיה היזק מאי איריא וכו' אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה והוא דרצו מאי קמ"ל דכי לית ביה דין חלוקה וכו' כן צריך להגיה ולא גרסי' לישנא אחרינא הכא כלל אלא ה"ג והוא דרצו מאי קמ"ל וכו' תנינא אי מהתם וכו' הך סיפא אצטריכא ליה וכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו לישנא אחרינא אדאשמועינן בשאין בה דין חלוקה וכו' כצ"ל ולא גרסינן הכא וכי רצו מאי וכו' דכפל הוא בספרים דהא בתר הכי איתא במאי אוקימתא למתני' בשאין בה דין חלוקה וכו' ופירוש המשך הפשט ה"פ מאי קמ"ל דכי לית בה דין חלוקה כי רצו פלגי ר"ל דמיד שנתרצו ע"י קנין כדלקמן פלגי ואין אחד מהם יכול לחזור ולא אמרינן דהוה קנין דברים תנינא וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן חולקים וע"כ הכי פריך בזמן ששניהם רוצים ר"ל שנתרצו על ידי קנין אפי' פחות מכאן חולקין ואין אחד מהם יכול לחזור דאל"כ מאי קמ"ל דאטו לא ידעי' דאם נתרצו דיכולים לחלוק דכיון דרוצים לחלוק מי ימחה בידם ומשני אי מהתם הוה אמינא אפי' פחות מכאן במסיפס בעלמא דאע"ג דנתרצו ע"י קנין יכול לומר ע"מ שיחלוקו ע"י מסיפס נתרציתי ולא ע"מ שיחלוקו בכותל קמ"ל הכא כותל וכו' ובלישנא אחרינא ה"פ אדאשמועינן בשאין בה דין חלוקה והוא דרצו ואז מחייבינן לחלוק בכותל משים היזק ראייה לישמעינן ביש בה דין חלוקה ואע"ג דלא רצו מחייבינן לבנות כותל משום היזק ראייה ומשני אי אשמועינן ביש בה דין חלוקה וכו' הוה אמינא באין בה דין חלוקה אפילו רצו נמי לא מחייבינן אותן לחלוק בכותל ופריך מי מצית אמרת הכי וכו' מאי לאו בכותל וכו' ר"ל לישמעינן ביש בה דין חלוקה דחייבין לחלוק בכותל משום היזק ראייה ואנן ידעינן ממילא דכיון דתנן אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן חולקים על כרחך ר"ל חולקין בכותל משום היזק ראייה דכיון דכבר אשמועינן דהיזק ראייה שמיה היזק ביש בה דין חלוקה ממילא ידעינן דגם באין בה דין חלוקה לאחר שנתרצו לחלוק חייבין לחלוק בכותל משום היזק ראייה ומשני לא במסיפס בעלמא ר"ל דאע"ג דכבר הוה שמעינן ביש בה דין חלוקה דהיזק ראייה שמיה היזק אפילו הכי הוה אמינא דבאין בה דין חלוקה אע"ג דנתרצו לחלוק לא מחייבינן ליה לחלוק בכותל דמצי אמר דעל מנת לחלוק בכותל לא נתרציתי אלא על מנת לחלוק במסיפס בעלמא כן נ"ל המשך פשט הסוגיא ובדרך זה מתורצים כמה קושית אשר אין להאריך כהן:

תוס' ד"ה מאי קמ"ל וכו' ה"פ מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בה דין חלוקה לישמעינן ביש בה דין חלוקה כי רצו פלגי תנינא וכו' ומשני הא קמ"ל דאפילו באין בה דין חלוקה דאיכא למימר וכו' כן נראה לי להגיה ומה שכתב בספרים ותימה הא קמ"ל טעות סופר הוא או יש להגיה במקום ותימה ותירץ שהיה כתוב ותי' שהוא ותירץ וכתב הסופר במקום זה ותימה והמשך דברי התוס' כך הם אע"ג דקמ"ל דשמיה היזק רוצה לומר דלא אתי התנא לאשמועינן דכיון דרצו חולקין דזה כבר תנינן אלא אתא לאשמועינן דכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחן משום היזק ראייה דשמיה היזק א"כ מאי פריך מאי קמ"ל הא טובא קמשמע לן ופירשו התוס' דהכי פריך מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בו דין חלוקה וביה אשמועינן דהיזק ראייה שמיה היזק לישמעינן דשמיה היזק ביש בה דין הלוקה אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דבאין בה דין חלוקה אפי' הכי כי רצו פלגי ואין אחר מהם יכול לחזור והא תנינא חדא זימנא אימתי וכו' ומשני התרצן הא קמשמע לן וכו' ר"ל דלעולם שמיה היזק אתא לאשמועינן ואי הוה אשמועינן ביש בה דין חלוקה הוה אמינא דבאין בה דין חלוקה אע"ג דנתרצו לחלוק לא מחייבינן לחלוק בכותל אלא במסיפס בעלמא משום דמצי למימר על מנת לעשות גודא לא אתרצאי קמ"ל דאפי' באין בה דין חלוקה מחייבינן להו לחלוק בכותל וזה ר"ל במאי דקאמר בגמרא אי מהתם הוה אמינא אפי' פחות מכאן במסיפס בעלמא קמ"ל הכא כותל וקל להבין אלא שלפי זה שאנו מפרשים דברי התוס' והגמרא כן א"כ גם לפי גירסא זו הראשונה מקשה ומתרץ בגמ' הא דאשמועינן תנא דמתני' דשמיה היזק באין בו דין חלוקה ולא אשמועינן זה ביש בו דין חלוקה ולעיל בד"ה כיון דרצו כתבו התוס' ותימה לר"י אמאי נקט תנא דמתניתין באין בו דין חלוקה וכו' ויש ספרים דמקשין ומתרצין כן בשלהי שמעתין עכ"ל ולפי מה שפירשנו דברי התוס' והגמרא לכל גירסות הספרים מקשה ומתרץ כן בשמעתין וי"ל דביש ספרים איתא כן בהדיא בגמרא דפריך אדאשמועינן באין בו דין חלוקה וכו' משא"כ לגירסא הראשונה דלא מקשה כך בהדיא ועוד יש לפרש דר" דלעיל מפרש סוגיא דשמעתין בגירסא הראשונה באופן אחר ממה שכתבו התוס' כאן בדבור זה ולא פריך בגמרא לפירוש גירסא זו הראשונה לאשמועינן ביש בה דין חלוקה דהיזק ראייה שמיה היזק אלא ה"פ מאי קמ"ל דכי לית ביה דין חלוקה כי רצו פלגי ר"ל דמחייבינן להו לחלוק בכותל משום היזק ראייה תנינא אימתי וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן חולקין וס"ד דמקשה דר"ל חולקין בכותל משום היזק ראייה ומשני אי מהתם ה"א וכו' במסיפס בעלמא וכו' והיא ע"ד דאיתא לעיל ת"ש אין חולקין וכו' הא יש בה כדי לזה וכו' חולקים מאי לאו בכותל ומשני לא במסיפס וכן יש לפרש על דרך זה בלישנא אחרינא דפריך אדאשמועינן באין בה דין חלוקה וכו' ומשני אי מהתם וכו' ופריך מי מצית אמרת הכי והא קתני סיפא אימתי וכו' מאי לאו בכותל לא במסיפס בעלמא וקל להבין אבל התוס' בדבור זה ע"כ אינם מפרשים כן כאשר מובן מעצמו מדבריהם אלא צריך לפרש דברי התוס' בדבור זה וסוגיית המקשה לפי פירושם בדרך אשר כתבנו בראשונה ודוק נ"ל:

תוס' ד"ה רב אשי אמר וכו' תימה לר"י מאי בא רב אשי להוסיף וכו'. ר"ל דהא לרב אשי נמי ע"כ איירי שזה בורר לו רוח וחלק מזרח וזה בורר לו רוח וחלק מערב ואח"כ הלך כל אחד והחזיק בחלקו א"כ לא הוסיף רב אשי מידי אלא שבמקום קנין שאמר ר"י אמר איהו חזקה ולכך הקשו וכי אצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין ופשיטא כמי דקאמר ר' יוחנן שאחר הברירה מועיל קנין ה"ה דמועיל חזקה:

לישנא אחרינא וכו' וכיון דרצו בונים את הכותל בעל כרחם. איכא למידק למה ליה למימר וכיון דרצו וכו' דהיזק ראיה לא תלי ברצו והכי הוה ליה למימר מאי מחיצה פלוגתא דכתיב ותהי מחצית וגו' ובונים את הכותל בעל כרחם. ועוד מאי אלמא דקאמר. ועוד מאי קאמר ואלא מאי פלוגתא הכי הוה ליה למימר ולדידך לעשות לחצות מבעי ליה. ועוד מאי טעמא אמר הכא אי הכי ובאידך לישנא כי קאמר ואלא מאי גודא לא קאמר ליה. ועוד למה ליה למימר ואי היזק ראיה וכו' לימא מאי איריא רצו וכו' אי הכי. ועוד לא שייך כלל דמשמע דמשום דקאמר דהיזק ראיה שמיה היזק משום הכי הוא דפריך אפילו רצו נמי וליתא דאפילו אי הוה אמינא לא שמיה היזק כיון דמחיצה פלוגתא ורצו קאי אחלוקה שפיר איכא למפרך מאי איריא רצו כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה דמיירי כשאין בה דין חלוקה. ויש לפרש דהא דאמרינן מאי מחיצה פלוגתא לאו היינו פלוגתא לחוב אלא מאי מחיצה פלוגתא כלומר מחיצה של חלוקה שדרך השותפים לחלוק בה כשבאין לחלוק דהיינו מסיפס בעלמא שאי אפשר לחלוק בלא הוא כדי שיתברר חלקו של כל אחד ואחד כיון דרצו לעשות שם מחיצה אף על גב דהויא מחיצה גרועה בונים את הכותל באמצע כלומר כותל של אבנים אלמא היזק ראיה שמיה היזק כיון דכייפינן ליה למעבד כותל של אבנים ולא סגי להו במסיפס לברר חלק כל אחד ואחד אלמא היזק ראיה וכו'. ופריך ואימא מאי מחיצה גודא כלומר כיון דלדידך נמי מחיצה היינו מסיפס דלא כייפינן להו למיבני כותל משום היזק ראיה אלא אם כן נתרצו במסיפס אימא מאי מחיצה גודא לחוד בלא שם פלוגתא ודוקא שנתרצו לעשות כותל אבנים בפירוש הא לא רצו אף על פי שנתרצו במסיפס לא מחייבינן להו דהיזק ראיה לא שמיה היזק. ופריך אי הכי בונים אותו מבעי ליה. ואהדר ליה ואלא מאי פלוגתא כלומר מדמקשת לי בונים אותו מיבעי ליה שמע מינה דלא סבירא לך דמחיצה היינו מסיפס אלא פלוגתא לחוד דאי הוה סבור לך דמחיצה היינו מסיפס לא הוה קשה לך בונים אותו מיבעי ליה דאי תנא אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא כדלעיל אלא ודאי סבירא לך דמחיצה משמע פלוגתא לחוד אי הכי לחצות מיבעי ליה. ומשני כדאמרי אינשי כלומר לדידי סבירא לי דמחיצה היינו נמי מסיפס והיינו דקתני שרצו לעשות מחיצה והאי דפריכנא לך אי הכי בונים אותו מיבעי ליה היינו לדידך דאמרת דמחיצה לא משמע אלא גודא. ופריך ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו כלומר בין אי סבירא לך דמחיצה היינו פלוגתא לחוד בין אי סבירא לך דמחיצה היינו נמי מסיפס כיון דהיזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו דאי מחיצה היינו נמי מסיפס אמאי בעינן שרצו לעשות מתחלה מסיפס אפילו לא רצו כיון דהיזק ראיה שמיה היזק ואי מחיצה היינו פלוגתא בלחוד קשה נמי מאי איריא רצו אפילו לא רצו נמי כופין זה את זה לחלוק. ומשני משנתנו בשאין בה דין חלוקה וכיון שאין בה דין חלוקה דוקא כשנתרצו לעשות שם כותל כייפינן להו לעשות כותל גמור אבל אם לא הזכירו שם כותל אלא פלוגתא לחוד מצי למימר ליה כי אתרצאי לך לחלוק על מנת שלא לעשות גודא וכו'. אי נמי יש לומר דהכי קאמר וכיון שנתרצו לחלוק ונתפשרו לקחת זה מקום פלוני וזה מקום פלוני לא סגי להו במסיפס אלא בונים את הכותל של אבנים באמצע אלמא היזק ראיה וכו' כלומר אף על גב דכבר בירר כל אחר חלקו מצינו למימר דהיינו טעמא דכופין לבנות כותל גמור משום דכיון שכבר בירר כל אחד חלקו ולא ניחא ליה דלישתמש חבריה ביה משמע דקפידי אהיזק ראיה אבל היכא דלא ביררו ולא קפדי כולי האי לא דהיזק ראיה לא שמיה היזק להכי קאמר אלמא וכו'. ופריך ואימא מאי מחיצה גודא כלומר כיון דריצוי מוקמת ליה לתרי מילי דרצו לחלק ולברור המקומות לימא שכבר חלקו ורצו לברור המקומות ולעשות כותל אבנים וטעמא דרצו בשניהם הא לא רצו בעשיית הכותל אף על פי שרצו לברור המקומות אין מחייבים אותו אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק. אי הכי בונים את הכותל וכו'. אלא מאי פלוגתא כלומר אף על גב דאמרת דרצו דמתניתין היינו דרצו לחלוק ובררו המקומות מכל מקום פירוש מחיצה דקאמר תנא לא הוי אלא פלוגתא ולא בירור המקומות דנימא דמשום הכי נקט תנא מחיצה לאשמועינן דרצו וביררו המקומות גם כן ולא נשאר כי אם לעשות מחיצה יהא אמרת דמחיצה הוי פירושא פלוגתא לבד ואם כן אי הכי שרצו לחצות מיבעי ליה ונפרש נמי שרצו לחצות וביררו המקומות גם כן. ומשני כדאמרי אינשי תא נעביד פלוגתא כלומר לא כדקא סברת עד השתא דרצו היינו שרצו לחלוק וביררו המקומות דתנא לישנא דאמרי אינשי נקט דאמרי תא נעביד פלוגתא ולא הזכירו בירור המקומות. ופריך ואי היזק ראיה שמיה היזק כלומר אי רצו דמתניתין קאי אתרוייהו דהיינו לחלוק ולברר המקומות היינו דקתני רצו דדוקא רצו דבלא רצו אי אפשר לבנות כותל דאמר ליה מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי אלא לדידך דאמרת דרצו אחלוקה בלחוד קאי ולא קמשמע לן מתניתין אלא דהיזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפילו לא רצו לחלק נמי ומשני בשאין בה דין חלוקה. ומשני פירושים אלו הולך ונשמר רש"י ז"ל ולפירושו יש לתרץ הקושיות של מעלה הכי וכו'. גליון.

משנתנו דלית בה דין חלוקה ומה קמשמע לן. כלומר הא דנקיט לה בדלית בה דין חלוקה אי לאשמועינן דהיזק ראיה שמיה היזק לשמעינן בחצר שיש בה דין חלוקה וליתני כופין בני חצר זה את זה לבנות ביניהם ואי לאשמועינן דכי רצו פלגי תנינא אין חולקים את החצר וכו'. יש מפרשים כי רצו לחלוק פלגי בכותל וגרסי הכי תנינא אין חולקים וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו מאי לאו כותל לא מסיפס ואינו מחוור בעיני ואם איתא מאי קאמר תנינא אין חולקים את החצר וכו' דהא קתני נמי אין חולקים את השדה עד שיהא בה תשעה קבין וכו' ומי איכא למימר הא רצו חולקים בכותל והא תנן סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור ואין מחייבים אותו. ויש לומר דקסלקא דעתיה דהאי מקשה השתא דמתניתין אין חולקים וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו דהראוי לכותל כותל הראוי למסיפס מסיפס קאמר וכיון דבחצר תנן לעיל בונים את הכותל אף כאן חולקים בכותל קאמר ובשדה דתנן לעיל דאין מחייבין בכותל חולקים במסיפס קאמר. ודחינן לא מסיפס כלומר דאי מהתם הוה אמינא כולה במסיפס קאמר וחצר דומיא דשדה מה התם במסיפס אף חצר במסיפס קא משמע לן מתניתין דהכא כיון דרצו חולקים אפילו בכותל ואין אחד יכול לומר לחברו כיון דמעיקר דינא חצר זו לאו בת חלוקה היא כי איתרצאי לך לחלוק בלחוד הוא דאיתרצאי לך ואדעתא דאי בעית למיעבד כותל תבנה בדידך אבל לחלוק ולבנות כותל באמצע לא איתרצאי לך אלא בונים את הכותל באמצע והיינו שלא הוצרך מעתה להקשות באמצע פשיטא כמו שהקשה למעלה. ואפשר לי לפרש עוד דהכי קאמר מאי אתא לאשמועינן כי נסיב לה תנא בחצר שאין בה דין חלוקה ולא נסיב לה בחצר שיש בה דין חלוקה דכי רצו פלגי ואינם יכולים לחזור בהם ולומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל מפני שצר המקום וכל שהם חולקים כופין זה את זה לעשות כותל דהיזק ראיה שמיה היזק. תנינא אין חולקים כו' אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו וכל שחולקים במקום שהיזק ראייתו היזק חולקים בכותל אם כן לישמעינן הכא בשיש בה דין חלוקה דהיזק ראיה שמיה היזק וממתניתין דלקמן דאין חולקים את החצר שמעינן שאפילו בשאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק חולקים בעל כרחם ואין יכולים לחזור בהם וכל שחולקים בונים הכותל דהיזק ראיה שמיה היזק. ודחינן אי מהתם הוה אמינא במסיפס בעלמא דאמר ליה כי איתרצאי לך למעוטי בתשמישתא דחצי חצר ולמעוטי נמי מחלקי בכדי חצי מסיפס אבל לבנות כותל באמצע ולמעט בתשמישתא כולי האי לא איתרצאי לך קמשמע לן. ולא גרסינן מאי לאו כותל אלא הכי גרסינן אי מהתם הוה אמינא במסיפס בעלמא קא משמע לן וכן הגירסא ברוב הספרים הרשב"א ז"ל.

וכי רצו מאי הוה ליהדרו בהו פירש רש"י ז"ל דבין להאי לישנא בין ללישנא דמחיצה גודא קא פריך דהתם נמי כי רצו לעשות כותל והתנו כן אם רוצים לחזור בהם חוזרים דבמה נשתעבדו. ופריק כשקנו מידם. והדר פריך וכי קנו מידם ללישנא דמחיצה פלוגתא מיהא מאי הוי ליהדרו בה דקנין אינו חל אלא או בקרקע או במטלטלים אי נמי בשעבוד אבל בדברים בעלמא לא חייל וכי קנו לחלוק קנין דברים בעלמא הוא שהחלוקה אינו דבר שיש לו גוף. ויש מפרשים דללישנא דמחיצה גודא לא הוה קשיא ליה ולא מידי דמסתמא היה יודע שקנו מידם כיון דאפשר בקנין אבל ללישנא דפלוגתא הוא דקשיא ליה לפי שלא היה הקנין חל עליה וכדאקשינן למאי דפריך בשקנו מידם וכי קנו מידם מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא כלומר והיינו דקשיא למהדר ביה. ופריק בשקנו מידם ברוחות. והוי יודע דאפילו למאן דאמר גודא לא בשקנו מידם לעשות כותל קאמר דהכא נמי מצי הדרי בהו דהא לא נתחייב חד מינייהו לחבריה במידי אלא בשקנו מידם ונתחייב כל אחד לחברו בדמי מחצית הכותל וכן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.

רב אשי אמר כגון שהלך זה לעצמו והחזיק וזה לעצמו והחזיק יש מפרשים דרב אשי לא בא לחדש דבר אלא דשתי אוקמתות הן ואין חדוש ביניהם ובעלי הגמרא סדרום שניהם בגמרא לרווחא דמלתא. ויש מפרשים דרב אשי בא לחדש דאף על גב דבעלמא קיימא לן דצריך שיאמר לו לך חזק וקנה וכו' ככתוב בתוספות. והלשון נאות לזה דקאמר שהלך זה לעצמו והחזיק ולא קאמר כמו שהלך זה והחזיק ויש מפרשים דרב אשי אתא לאשמועינן דאפילו לא החזיק אלא אחד מהם כיון שהחזיק זה זכה האחר בחליפין וקמשמע לן דחליפין קונים בקרקע כמו שקונים במטלטלים וכדתניא בתוספתא החליף מטלטלים במטלטלים קרקע בקרקע מטלטלים בקרקע כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. וקיימא לן כלישנא בתרא דהיזק ראיה שמיה היזק וכדאמר אביי בשני גגין הסמוכים לרשות הרבים זה עושה וכו' ותניא בברייתא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון וכו' עד אין זקוק לו וכו'. וליכא למימר דההיא כשרצו דאם כן אפילו כשהיתה חצרו למעלה מגגו של חברו אם נתרצו זה לזה. והשתא סדורא דמתניתין כולה אתי שפיר דמעיקרא תנא דאפילו בחצר שאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק עושין כותל באמצע בעל כרחם משום דהיזק ראיה שמיה היזק והדר תני דאפילו בגנה נמי יש בה היזק ראיה ובונים גם בה בגויל וגזית כמנהג המדינה אבל בקעה סתם אין מחייבים אותו לפי שאין בה היזק ראיה. אבל ללישנא דמחיצה גודא קשה לי קצת סדורא דמתניתין דמאי קאמר סתם בקעה אין מחייבים אותו הא אשמועינן ברישא דאפילו חצר אין מחייבים דדוקא רצו הא לא רצו לא כל שכן בקעה ויש לומר דאצטריך דכיון דסתם גנה יש בה משום היזק ראיה ומחייבים אותו לגדור וטעמא משום דאסור לעמוד על שדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה הייתי סבור דהוא הדין והוא הטעם לבקעה קא משמע לן דלא דכיון דאינו עומד בקמותיה בכל עת כגנה. הרשב"א ז"ל.

אימא מאי גויל פלגו בגזית ונפקא מינה למקח וממכר ולמקבל עליו לבנות לחברו כותל גויל והוא הטעם למה שאמרו שמע מינה כל ביני אורבי טפח ולכולה שמעתין. הרשב"א ז"ל.

למימרא דכל גזית בארבע אמות בגובהה אי איכא חמשה טפחים בפותיה קאי ואי לא לא קאי. והטעם מפני שהוא אבן על אבן ואין ביניהם ריכסא או סיד שיעמיד אותם והם כבדות והלבנים אף על פי שהם לבנה על גבי לבנה ואין ביניהם ריכסא אינם כבדות כאבנים. ועוד כי הסיד שבין נדבך לנדבך הוא מחבר אותם יותר מן האבנים לפיכך די להם בשלשה טפחים לגובה ארבע אמות. חדושי הרשב"א ז"ל. והא אמה טרקסין דהוה במקדש ראשון דהוה גבוה תלתין אמין וקאי על רוחב אמה בת ששה טפחים ואם איתא דגבוה ד' אמות לא קאי אלא ברוחב חמשה טפחים כותל טרקסין דהוה גבוה תלתין ניבעי טפי. ופריקנא כיון דאיכא טפח יתירה קאי ואף על גב דגבוה טפי. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

גמרא כגון שהלך זה עי' בתשובת רשב"א סי' אלף רכ"ו וצ"ע:

"גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" (חגי ב, ט) רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאַמְרִי לָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר: בְּבִנְיָן. וְחַד אָמַר: בְּשָׁנִים (חגי ב, ט). נראה לי בס"ד כבודו בבנין בכתוב הזה עצמו כי בבית הראשון היה ההיכל גבהו שלושים אמה ובבית השני היה גבהו מאה אמה נמצא נתגדל שבעים אמה יותר מן הראשון וזה נרמז באותיות יִהְיֶה במילואם כזה יו"ד ה"י יו"ד ה"י [70] עולים מספר שבעים ולזה אמר גָּדוֹל 'יִהְיֶה' מספר שבעים כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן וגודל השנים שהם עשר שנים נרמז בשני ההי"ן יתרים אשר בשתי תיבות הַ בַּיִת הַ זֶּה דהוה ליה למימר בַּיִת זֶּה וכתב שני ההי"ן שהם מספר יתרים באומרו הַבַּיִת הַזֶּה שהוא הָאַחֲרוֹן שיתר על הָרִאשׁוֹן עשרה שנים זה ת"י וזה ת"ך. והנה ידוע דבית שני היה בזכות יצחק אבינו ע"ה ונראה לי לכך נרמז גודלו בשנים שהם עשר באות ראשונה של י צחק שהיא מספר עשר וגודלו בבנין שהוא היה מאה אמה נרמז באות אחרון של יצח ק שהוא אות ק' ונמצא עתה בבית שני היה ההיכל גבהו מאה וארכו מאה ורחבו מאה הרי כאן שלש מאות שהוא מספר אות שי"ן הרומזת ליצחק דמתקפי ביה אברהם מהאי גיסא ויעקב מהאי גיסא ולא נפקין דינוי וכמו שאמרו בזוהר הקדוש בסוד השופר וכן אות ש' היא תלת קוין. ועל פי הקדמה זו דאמרו בית ראשון היה בזכות אברהם ובית שני בזכות יצחק ובית שלישי בזכות יעקב בזה יובן בס"ד לפרש הטעם דקרי הכתוב לבית שני בשם אַחֲרוֹן והיינו כי בסדר הקוין של הספירות אברהם אבינו ע"ה בקו ימין שהוא קו ראשון חסד ויעקב אבינו ע"ה בקו האמצעי תפארת שהוא שני לראשון ויצחק אבינו ע"ה בקו שמאל גבורה שהוא אחרון לשני הקוין ההם לכך בית שני שנבנה בזכות יצחק קראו הכתוב אַחֲרוֹן. ועל פי הקדמה הנזכר דבית שני היה בזכות יצחק פירש בני ידידי יעקב נר"ו לכן היה אורך מאה אמה כי יצחק הוא גבורה שיונק מן הבינה ששם המאות עד כאן דבריו נר"ו. והנה הגאון תוספות יום טוב (דמאי פרק ז' משנה ג׳) כתב מפי השמועה מה שאמר לבית שני אחרון כך דרכו של מקרא לקרא לאמצעי אַחֲרוֹן מפני שהוא אחרון לראשון כדמצינו בפרשת וישלח דכתיב וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן ראשונה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים (בראשית לג, ב) נמצא קורא לאמצעים אחרונים. והרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל פקפק בהוכחה זו דשאני התם דנקיט אחרונים אבל הכא לא קאמר אלא 'רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן' עיין שם. ואחר המחילה אין זו קושיא דהכי כונת המפרש אי איתא דלשון אַחֲרוֹן מורה יותר דאין אחריו עוד למה נקיט 'אַחֲרֹנִים' דאין זה לשון ברור והוה ליה למימר וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ 'שְׁנִיִּים' וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים, אלא ודאי אין קפידא בלשון זה של אחרון כלל ונקטי ליה שפיר על האמצעי שהוא אחרון לראשון דקודם אליו. מיהו הא קשיא לי על תירוץ הנזכר דדילמא התם הוכרח הכתוב לומר וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ 'אַחֲרֹנִים' ולא אמר 'שְׁנִיִּים' ללמדינו שלא העמיד את לאה וילדיה בשורה אחת עם השפחות וילדיהן וכן רחל ויוסף עמדו אחר לאה וילדיה ותיבת אַחֲרֹנִים רצונו לומר אחור ואינו רצונו לומר 'אחר' והתוספות יום טוב מדידיה הוכיח מפסוק וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן (שמות ד, ח) ואף על גב דהוה אות שלישי קרי ליה לשני אחרון. וגם על פקפוקו של הרמ"ז ז"ל בתירוץ זה יש לישב כאשר ישבנו לתירוץ ראשון דאי איתא להאי אמאי לא נקיט לְקֹל הָאֹת 'הַשֵּׁנִי' דהוא ברור טפי? אלא ודאי לא אכפת בדקדוק זה והרמ"ז מדידיה דקרי אַחֲרוֹן לגבי בשר ודם אבל השלישי הוא בנין בידי שמים. והסבא קדישא ע"ה בזוהר (חלק ב' דף קג) אמר קרי ליה אַחֲרוֹן משום דלא יהא פתיחו דפומא דההוא בניינא ינפול ויתהדר כמלקדמין עיין שם. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד לתרץ דהכתוב נשמר לתקן הדבר באומרו תיבת הזה דהוא יתיר וסגי לומר גָּדוֹל יִהְיֶה הַבַּיִת הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן ונקיט הַזֶּה למידק דאיכא עוד אחרון אחר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וכו' (שמואל א' כה, לא) 'זֹאת' מכלל דאיכא אחריתי וכן כאן אמר הזה מכלל דאיכא עוד אחרון אחר והוא בית שלישי שיבנה בב"א [במהרה בימינו אמן].