מסכת בבא בתרא דף כ״א עמוד ב׳

מאי טעמא עבדת הכי שלא הרגת את הנקיבות:

את זכר עמלק:

ארור מונע חרבו סיפיה דהאי קרא הוא:

שתלא נוטע כרמו למחצה:

אומנא מקיז דם:

סופר מתא לבלר:

כמותרין ועומדין דמו שלא יקלקלו ואם קלקלו מסלק להו בלא אתרייתא אע"פ שלא התרו בו קודם לכן:

פסידא דלא הדר כגון אלו שמשנתנבלה הבהמה או הרג המקיז והסופר כתב ספר תורה בטעות:

פר"ח דרביה אקרייה זכר כדין והיינו רמייה דלא אשגח למידע היכי הוה קרי תלמידיה וכ"נ אבל אין נראה לפרש שגם רבו טעה ולימדו זכר דא"כ לאו רמייה הוא:

ומקרי דרדקי פי' בקונטרס בהמקבל (ב"מ דף קט. ושם) דהוי פסידא דלא הדרא משום דשבשתא כיון דעל על וקשה לר"י דהא רבא גופיה אית ליה לעיל דשבשתא ממילא נפקא ואומר ר"י דהוה פסידא דלא הדר דאותה שעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים ואותה שעה אין יכולין להחזיר לעולם:

שתלא וא"ת מאי פסידא איכא אי יפסיד ישלם וי"ל דאינו מפסיד אלא שפושע שאין הנטיעו' גדילות כמו שהיו ראויות ליגדל:

סופר מתא לא כמו שפירש בקונטרס כותב ספר תורה בטעות דאין זה פסידא דלא הדר דיכולין להגיהו אלא כדפרישית לעיל כותב שטרות:

מרחיקין מצודת הדג כו' אע"ג דר"ת מפרש דבדבר של הפקר אפי' רשע לא מיקרי כדתנן (פאה פ"ד מ"ג) גבי פאה פירס טליתו עליה מעבירין אותו ממנה וכן תנן בפ"ק דב"מ (דף י.) ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ולא מיקרי רשע אלא בעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה משום שאם לא ישתכר במקום זה ימצא להשתכר במקום אחר והך דשמעתא לא קשיא דאע"ג דהוי דבר של הפקר מ"מ בכמה מקומות ימצא שיוכל לפרוס מצודתו ועוד דהכא אומנותו בכך והא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא דף נד:) נכסי כנענים הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מאי טעמא כנעני מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ופי' רשב"ם התם דישראל המחזיק רשע מיהא מיקרי ולפי' ר"ת אפי' רשע לא הוי כיון שלא ימצא במקום אחר וקשה לרשב"א מהא דאמר באיזהו נשך (ב"מ דף עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא אזל רבא וזבניה נטר תריסר ירחי שתא שקל אגר ביתא אמטייה לרבא א"ל האי דלא מטאי לה למר אגר ביתא עד השתא דאמר מר סתם משכנתא שתא ולא מצי נכרי לסלוקי והשתא כיון שקדמה חזקת רב מרי לחזקת רבא א"כ זכה בה רב מרי דנכסי הכנעני הרי הן כמדבר ואי מקרי רשע אתי שפיר דלא היה רוצה לזכות בה אבל לפירוש ר"ת דאפילו רשע לא מיקרי אמאי לא זכה בה רב מרי כיון דהיתר גמור הוא ושמא לפנים משורת הדין עבד ולריב"א נראה דחזקת רב מרי לא היתה אלא בתורת משכון ורבא קנה ממנו בשטר וזכה בה ואחר כך נתן מעות [וע"ע תוספות קדושין נט. ד"ה עני המהפך וכו' ותוס' ב"מ עג: סוף ד"ה נטר]:

תנאי היא דתניא כו' תימה לרשב"א דאמאי לא מייתי (הברייתא) דלעיל דממה נפשך רבי יהודה דאמר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות פליג אהך ברייתא ושמא ניחא לאתויי תנאי דפליגי בהדיא בהכי:

כופין בני מבוי זה את זה כו' ולא מלמד תינוקות נראה לר"י דבמלמד תינוקות נכרים איירי ולא יתכן אי גרס לעיל אחד מבני מבוי דהא מוקמינן ליה בתינוקות נכרים ומעכבין עליו בני מבוי והכא קאמר דלשכינו אינו כופהו ואפילו רשב"ג לא פליג אלא משום דפסיק לחיותיה אבל משום קול תינוקות לא חייש ומיהו לפי מה שפירשתי [לעיל] דגרסינן אחד מבני חצר אתי שפיר ולר' שמשון בן אברהם נראה דהכא בתינוקות ישראל ואפילו אחר תקנת יהושע בן גמלא ושאני הכא דכבר יש שם מלמד תינוקות אחר ובסמוך דקאמר דמודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב ואף על גב דאיהו סבר כרבן שמעון בן גמליאל צריך לומר דרבן שמעון בן גמליאל לא פליג אמלמד תינוקות אלא אשארא:

פשיטא לי דבר מתא אבר מתא [אחריתי מצי] מעכב רב הונא בריה דרב יהושע כרבנן ס"ל ומיבעי ליה בר מבואה אבר מבואה דעלמא אי מצי מעכב אי הוי בכלל שכינו אי לאו כדפירש הקונטרס וכוותיה קיימא לן לגבי רב הונא דבתרא הוא:

אמר ליה היכי אקריתון אמר ליה זכר בסגול. כך פירשו המפרשים, שהמלמד לא פשע בקריאתו אלא בהשגחתו, שלא השגיח עליו כשהוא (תועה) [טועה] ומחליף קריאתו.

ואמר רבא מקרי דרדקי טבחא ואומנא ושתלא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין הן. פירש רש"י ז"ל בפרק המקבל (ב"מ קט, א) מקרי דרדקי שקרי בשבשתא. ואינו מחוור. דאם איתא היכי קרי ליה פסידא דלא הדר, דהא רבא גופיה הוא דאמר לעיל שבשתא ממילא נפקא, ויש מתרצים, דההיא במלמד דאיהו גופיה דייק וידע אלא דפשע בינוקי דלא משגח בהו אי קרו בשיבושא או לא, כי ההוא דיואב, דכיון דידע איהו אי לא משגח האידנא משגח לזימנא אחרינא ומפיק לשיבושא מיניה. אבל הכא כדמקרי גופיה לא ידע ולא דייק, דלעולם קרי להו בשיבושא, ובכי הא שיבושא כיון דעל על. ואפילו כן לא מיחוור. והנכון מה שפירש ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל, דפשע בינוקי כלומר דלא גריס ומתבטל, דודאי ההוא יומא דנתבטל הוי פסידא דלא הדר.

וספר מתא פירש רש"י ז"ל כותב ספרי תורה. וקשה לי אם כן היכי קרי ליה פסידא דלא הדר, הרי יכול לתקן. ושמא נאמר דלפעמים שהוא כותב טעיות הרבה ואמרינן בפרק הקומץ (מנחות כט, ב) יריעה שיש בה ארבע טעיות יתקן חמש יגנז. והנכון מה שפירש ר"ח ז"ל, ספר מתא כותב שטרות שבעיר, שאם יטעה בכתיבתו ויכתוב מאה במקום מאתים וכיוצא בו, הוי פסידא דלא הדר. ופירש מורי הרב ז"ל לפי שאינו משלם ההפסד שהגיע לו ברעות השטר, דגרמא בעלמא הוא.

מרחיקין מצודת הדג מן הדג יש מפרשים, מן הדג, אם נתן חברו עיניו בדג גדול ופירש מצודה לצודו, מרחיק חבירו מצודתו משם כמלא ריצת הדג. ויש מפרשים, מן הדג שנותן במצודתו, שדרך הדייגין לתתוך במצודתן דג כדי שיבאו הדגים לאכול שם אותם דגים ויצודו במצודה.

שאני דגים דיהבי סיהרא פירש הרב בעל הערוך ז"ל (ערך סר – ב), כי לעיתים לאחר שיכנס הדג במצודה זו נותן עיניו ומביט למרחוק וכשרואה מזונות במצודה אחרת יוצא מכאן ורץ לאכול באותה מצודה האחרת, ולפי' נמצא זה כגוזל את הראשון. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי וכו'. פירש רש"י ז"ל, בשיש חייט או בורסי אחר במבוי, ומשום דלא ירד עם האחרים בחייהם, אבל משום רבוי הדרך ליכא, דאין ריבוי הדרך במבוי אלא בחצר, וכמו שכתבנו למעלה. וכן ודאי נראה מדמייתי לה על הא דרב הונא.

תנאי היא דתניא וכו' רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו ורב הונא דאמר כרשב"ג. ופסקו הגאונים ז"ל דלא כרב הונא, כיון דקאי כרשב"ג ודלא כרבנן, ואנן קיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואלו פסק רב הונא בפירוש כרשב"ג, הוה פסקינן כרשב"ג, אלא ודאי משמע דכיון דעביד רב הונא מימרא באנפיה נפשה ודלא אמרה אפלוגתא דרבנן ורשב"ג ולומר הלכה כרשב"ג, שמעינן ודאי דלא ידע ליה להאי פלוגתא דרשב"ג ורבנן, ואפשר דאי הוה שמיע ליה לא הוה שביק רבנן ואמר כרשב"ג, והילכך אנן הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דרב הונא בריה דרב יהושע אמר בסמוך פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מיעכב, וקיימא לן כותיה דקאי כרבנן.

פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מעכב ואם תאמר כיון דרב הונא אמר דמצי מעכב, היכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע דפשיטא ליה בהפך, השתא רב הונא אמר דמצי מעכב ואיהו אמר פשיטא לי דלא מעכב. י"ל כיון דפלוגתא דרשב"ג ורבנן היא, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים, משום הכי אמר דפשיטא ליה דקיימא לן כרבים. ומורי הרב ז"ל כתב, דאיכא למימר דנקט פשיטא לי משום דינא דבר מתא אבר מתא אחריתי דמצי מעכב.

כל שהושיבו הצבור מלמד תינוקות קבוע לכל תינוקות שבעיר אין מסלקין אותו באחר כל ימיו אלא אם כן מן הסבה שכתבנו או לפשיעה אחרת כגון הכאה מרובה וכיוצא בה ומ"מ כל שפשע אע"פ שלא התרינו בו מסלקין אותו כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא ומעתה אף בשתל והוא הנוטע קרקע של חברו להיות בה אריס כל ימיו כמו שביארנו במציעא וכן השוחט שנתמנה מן הצבור ומקיז דם וספר מתא כלם אם פשעו מסלקין אותם בלא התראה ומ"מ כל שהזיק אין חייב לשלם:

בד"ה שתלא וא"ת מאי פסידא איכא אי יפסיד ישלם וי"ל כו' עכ"ל ומטבח ניחא להו דמסלקינן ליה דאיכא פסידא דאינו משלם בעביד בחנם וכן בסופר מתא דאינו אלא גרמא בניזקין ועיין בנ"י וק"ל:

בד"ה מרחיקין כו' קנה ממנו בשטר כו' ואח"כ נתן מעות עכ"ל אבל מעות ואח"כ שטר לא מהני ועיין בטור ח"מ סימן קצ"ד וק"ל:

בד"ה כופין בני כו' דבמלמדי תינוקות דנכרים איירי ולא יתכן אי גרסינן לעיל אחד מבני מבוי כו' עכ"ל ולא קשיא להו בפשיטות לאותו גירסא ארופא אומן וגרדי דקתני לעיל דמעכבין והכא קאמר בחייט ובורסקי וא' מבעלי אומניות דלשכנו אין כופהו דלפי מה שפירשו התוס' לעיל דיש לחלק בין גרדי דאית ביה טפי נכנסין ויוצאין מבריחים ופטיש ה"נ איכא למימר דכל הני אומניות דקתני הכא מיירי נמי בלית בהו נכנסין ויוצאין כ"כ וק"ל:

וסופר מתא פירש רש"י כותב ספר תורה וקשיא לי אם כן היכי קרי ליה פסידא דלא הדר הרי יכול לתקן. ושמא נאמר דלפעמים שהוא כותב טעיות הרבה ואמרינן בפרק הקומץ יריעה שיש בה ארבע טעיות יתקן. חמש יגנז. והנכון מה שפירש רבינו תם ז"ל ספר מתא כותב שטרות שבעיר שאם יטעה בכתיבתו ויכתוב מאה במקום מאתים וכיוצא בו הוי פסידא דלא הדר. ופירש הרב מורי ז"ל לפי שאינו משלם ההפסד שהגיע לו בריעות השטר דגרמא בעלמא הוא הרשב"א ז"ל.

מרחיקין מצודת הדג מן הדג יש מפרשים מן הדג אם נתן חבירו עיניו בדג גדול ופרס מצודה לצודו מרחיק חברו מצודתו משם כמלא ריצת הדג. ויש מפרשים מן הדג שנותן במצודתו שדרך הדייגין לתת במצודתן דג כדי שיבואו הדגים לאכול שם אותם דגים ויצודו במצודה. הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות והא דאמרינן בפרק חזקת הבתים נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר כו'. ולריצב"א נראה דהא על כל פנים הישראל חייב להחזיר מעותיו דלא גרע מעשאו אפותיקי על מעותיו ושעבודו מוטל על קרקע זו ודמי למשכונו של עכו"ם ביד ישראל ובא אחר והחזיק בו קנה כנגד מעותיו אף על פי שמסתלק הגר ולא הפסיד זה שעבודו הכי נמי הכא וכיון שחייב להחזיר מעותיו מקרי רשע שהרי בדמים הללו יכול לקנות במקום אחר. עד כאן מגליון תוספות.

לימא מסייע ליה מרחיקים מצודת הדג כלומר מרחיקים מצודת הדג ממצודת דייג אחר כמלא ריצת הדג במים אלמא מצי אמר ליה האי דייג לחבריה קא מפסקת ליה לחיותאי ומעכב עליה למעבד מצודה אחריתי גבי מצודה דיליה הכא נמי מצי אמר ליה קא מפסקת ליה לחיותאי ומעכב עליה לאוקמי רחיא גבי רחיא דיליה. ודחינן שאני דייגים דיהבי סייארא כלומר משלחים שלוחים לראות אם יש שם מצודות אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה יודעים שיש שם מצודה והרבה בורחים מאותו מקום כולו ואין נכנסים אליו כלל שנמצאת אותה מצודה מפסקת ליה לחיותיה כלל אבל אלו לא יהבי סייארא ולא היו בורחים מאותו מקום שנמצא שממילא לא נאחז באותה מצודה אפשר שילכד באותה מצודה האחרת כמו רחים שאפשר שיהו מקצת אנשים טוחנים בזו ומקצת אנשים טוחנים בזו דלא מפסיק ליה לחיותיה כלל יש לומר שאין מעכב עליו ואף על גב דהא מפחית ליה לחיותיה מצי אמר ליה את מטי לך מה דפסקי לך מן שמיא ואנא מטו לי מה דפסקו לי מן שמיא. ואותביה עליה דרב הונא מהא דתניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו'. ואוקמה דתנאי היא דתניא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא סופר ולא אחד מכל בעלי אומניות שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסים והיוצאים ולשכנו אין כופהו כלומר ואם שכנו עצמו שהוא אחד מבני מבוי הוא שמבקש לעשות חייט או סופר או ספר או אחד מכל בעלי אומנות אין אחד מהם יכול לעכב עליו בכך דכי תנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים ותניא נמי אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא או אומן כו' הני מילי בחצר אבל במבוי אין בני מבוי מעכבים עליו רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו כופהו שלא לעשות חייט או סופר או בורסי אלמא אף על גב דהא מתזקי בני מבוי מחמת הנכנסים והיוצאים קאמר תנא קמא ולשכנו אין כופהו שלא לעשות חייט או סופר כו' משום דאמר ליה בדידי עבידנא וממילא שמעת דהכי נמי סבירא ליה לענין בר מבואה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה דנפשיה לאוקמי רחיא אחרינא דלא מצי היאך לעכובי עליה ולמימר ליה קא מזקא לי דקא מפסקתא לי לחיותאי משום דאמר ליה הא אנא בדנפשאי עבידנא ורבן שמעון בן גמליאל דאמר אף לשכנו כופהו משום דקא מזקי להו לבני מבוי ולא מצי אמר בדנפשאי עבידנא סבירא ליה נמי לענין רחיא דמעכב עליה חבריה משום דאמר ליה קא מזקת לי דקא מפסקתא לי לחיותאי ולא מצי אמר ליה בדנפשאי קא עבידנא והיינו תנאי. ויש לפרש הא דאמרינן ולשכנו אין כופהו הכי כלומר ומי שיש בידו אחת מכל אומנות הללו ורצה שכנו לכנוס באותה אומנות אינו יכול לעכב עליו ולכופו שלא יכנס בה רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו כופהו שלא יכנס באומנות שלו משום דאמר ליה קא מפסקת ליה לחיותאי והאי סברא דרבן שמעון בן גמליאל סליק למימריה דרב הונא והיינו דאמרינן תנאי היא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

תנאי היא דתניא תימה לרשב"א דאמאי לא מייתי הברייתא דלעיל דממה נפשך כו' ככתוב בתוספות. שמא יש ליתן טעם דרבי יהודה מודה דמצי לירד לאומנתו אף על גב דאסור לחנוני לחלק קליות ואגוזים. ריצב"א ז"ל. עד כאן מגליון תוספות. כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי כו פירש רש"י ז"ל כשיש חייט או בורסי אחר במבוי ומשום דלא ירד עם האחרים לחייהם אבל משום ריבוי הדרך ליכא דאין ריבוי הדרך במבוי אלא בתצר וכמו שכתבנו למעלה וכן ודאי נראה מדמייתי לה על הא דרב הונא פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מעכב ואם תאמר כיון דרב הונא אמר דמצי מעכב היכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע דפשיטא ליה בהפך השתא רב הונא אמר דמצי מעכב ואיהו אמר דפשיטא לי דלא מעכב. יש לומר כיון דפלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן היא וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים משום הכי אמר דפשיטא ליה דקיימא לן כרבים. ומורי הרב ז"ל כתב דאיכא למימר דנקט פשיטא משום דינא דבר מתא אבר מתא אחריתי דמצי מעכב הרשב"א ז"ל.

בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה כו' יש לפרש דרב הונא בריה דרב יהושע פשיטא ליה דבר מבואה אבר מבואה אחרינא מצי מעכב שלא יושיב אומנתו בתוך המבוי שהרי על חבריו בני המבוי יכול לעכב שלא להשכיר לו בית אלא הכי מיבעיא ליה אם יוכל לעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא שלא יושיב אומנתו אצל מבוי זה חוץ למבוי בבתים הסמוכים לו כיון שדירתו במקום אחר רחוק מכאן והוא בא כאן לקבוע חנות מפני הלוקחים שמצויין כאן וכענין בר מתא אבר מתא אחריתי שהוא דר בעיר אחרת ובא להוריד לפרקים ולקבוע כאן אומנתו דאף על גב דתניא דעושה אדם חנותו בצד חנותו של חברו דלמא הני מילי כשהוא דר בבית הסמוך לחנות זה או שדר בחנות אבל אם דר במבוי אחר רחוק מכאן אינו רשאי לבא לקבוע אומנתו אצל חברו כדי להרגיל את הלוקחים מחברו לבא אצלו כך נראה בעיני. עליות הר"י. וכתב הראב"ד ז"ל כיון דעלתה בתיקו מסתברא דמצי מעכב מפני שהוא בא בגבול חברו. שיטה לא נודעה למי. ורוב הפוסקים חולקים עליו דמספקא לא מצי לעכב.

הכי גרסינן אמר רב יוסף ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מעכב דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה לפיכך מושיבים בני מבוי סופר בצד סופר ונפקא מינה לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן גמליאל דהא מודו דכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי כו'. ואפילו הכי סופר בצד סופר מושיבים ואפילו אינו מבני אותו מבוי והא דנקט ומודה רב הונא כי אף על פי שהוא מחמיר בדבר ואפילו לבני מבוי עצמו מודה הוא שמושיבים סופר בצד סופר ואי צורבא מרבנן הוא אפילו לאקבועי. פירוש דוקא המחזירין בעיירות שהרי תקנו שהרוכלים יהיו מחזרים בעיירות אלא דשאר בני אדם יש להם לחזור בעיר ולא לקבוע חנות וצורבא מרבנן כדי שלא יתבטל מתלמודו לא הצריכוהו לחזור והתירו לקבוע אבל בשאר סחורות לא מצינו שהתיר לצורבא מרבנן לקבוע מיהא חנות בעיר אחרת. עליות הר"י ז"ל. נקטינן השתא מהא שמעתא דאית להו רשותא לבני מתא לעכובי דלא לאתויי עיסקא ממתא אחריתא לזבוני לה במתייהו בלא יומא דשוקא ואפילו לעלמא אי נמי לבני מתא ואפילו ביומא דשוקא. ולזבוני לעלמא ביומא דשוקא לית להו רשות לעכובי עליה בהכי. ואי אית להו אשראי במתא והוא הדין לכל מידי דגרים להו לעכובי ביה יהבינן להו רשותא לזבוני שיעור חיותייהו עד דגבו שיעור אשראי דידהו אי נמי עד דמסלק ליה ההוא מידי דגרים להו לאתעכובי ביה ואזלי. ולא מיבעיא עיסקא דמתעבדא בהאי מתא דמעכבי עלייהו דלא אתי לאיתויי ליה מהאי מתא אחריתי אלא אפילו עיסקא דלא מתעבדא בהא מתא כי איתא גבי בני מתא אית להו רשותא לעכובי אבני מתא אחריתי דלא לאיתויי ולזבוני לה במתייהו דהא רוכלים המחזירים בעיירות מלתא ידועה הוא דהנהו מידי דמזבני אי אפשר דלית בהו מאי דלא מתעביד במתא ההוא ואפילו הכי משום תקנת בנות ישראל כדי שיהו תכשיטים מצויין להן הא לאו הכי מצי מעכב עלייהו. אלא מיהו מסתברא לן דהני מילי היכא דליכא פסידא ללוקחים הוא כגון דשוו דמים אהדדי ושוין עיסקי אהדדי כיון דלא מרויחים לוקחים מידי עבדו רבנן תקנתא לבני מתא כי היכי דלא לישהיין עסקייהו ולא תפסיק חיותייהו אבל היכא דשוו עסקי אהדדי ולא שוו דמי להדדי אי נמי שוו דמים ולא שוו עסקי חזינן אי לוקחים דהאי מתא עכו"ם נינהו אכתי אית להו לבני מתא לעכובי עלייהו ואי לוקחים דהאי מתא ישראל נינהו מסתברא דלמעבד תקנתא למוכרים במאי דאיכא פסידא על הלקוחות לית לן רשותא הלכך כיון דאיכא הרוחה ללוקחים לאו כל כמנייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחרים. וכן נמי דאמרינן בענין עושה אדם חנות בצד חנותו של חברו בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב היכא דליכא ארווחי תרעא בההוא מידי דזבין ביה הוא אבל היכא דאיכא ארווחי תרעי לא מצי מעכב דלאו כל כמיניה דמתקן לנפשיה ומפסיד לכולהו בני מתא וכן הדעת נוטה וממעשה דרב דימי דאייתי גרוגרת בספינה כו' ילפינן מינה דהאי צורבא מרבנן דאית ליה עסקא מחייבי בני מתא מדינא כו' לאנקוטי ליה שוקא ואי לא מנקטי ליה שוקא מענשי כדאמר רב דימי אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי והאי נמי מסתברא דלענין אקדומי ליה לצורבא מרבנן לזבוני עסקי הוא כי היכי דלא לעכב ולא לפסיד עסקיה אבל כי היכי דלזבון ביוקר חזינן אי לוקחי דההוא מתא עכו"ם נינהו אי נמי ישראל דזבני ליה לעכו"ם מנקטינן ליה שוקא ואי ישראל דזבני לנפשייהו הוא צורבא מרבנן לא חזי למעבד הכי דאון הוא דכתיב לא יאונה לצדיק כל און. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אָמַר לֵיהּ לְדִידִי 'זָכָר' אַקְרִיּוּן (דברים כה, יט). הקשה מהרש"א ז"ל אם יואב הטעהו רבו כל ישראל שהיו עמו במאי טעו? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי ישראל אשר עמו חשבו דמאמר המלך והסנהדרין היה כך לאיזה סיבה על פי נבואה של נביא שהיתה הוראת שעה באותו זמן והם לא שאלו טעם מן יואב שר הצבא כי מוחזק הוא אצלם דלא עביד חדשות בלא רשות. ברם על יואב עצמו ראיתי שהעיר הגאון חיד"א ז"ל (בדברים אחדים דף קיא) דאכתי תיקשי ליואב וכי לא ראה מעשה שאול המלך ע"ה שלא השאיר רק הצאן ונענש? ותירץ דסבר יואב שבעמלקים שהיו בזמן שאול המלך ע"ה היו מכשפים כמו שאמרו רבותינו ז"ל ועשו בכישוף שידמו אנשים ונשים לבהמות שיחשבום שהם צאן ולא יהרגום ומשום הכי הקפידו עליו מן השמים אך עיקר המצוה היא אינה אלא על הזכרים עד כאן דבריו. ואחר המחילה מכבוד תורתו לא היה צריך להאי טעמא דכשפים דאין התחלה לקושיא זו דהתם שאול המלך ע"ה נצטווה מפי שמואל הנביא ע"ה בדבר ה' שאמר לו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל א' טו, ג) ולכן נענש שהשאיר הצאן דלא צוהו הכיתה את עמלק בסתם כדי שילך ויכה על פי המפורש בכתוב אך יואב הושלח להכות את עמלק בסתם כפי המפורש בכתוב ולכן כיון דקרא 'זָכָר' עמלק לא הכה אלא הזכרים.