מסכת בבא בתרא דף קל״ג עמוד ב׳

עיליתא דדינרי נראה לר"ת דאין לפרש עיליתא עליה ממש וגוזמא קאמר כי ההיא דתליסר גמלי ספיקי דטריפות (חולין צה:) כמו שפי' בקונטרס התם דמדקאמר הוא הכניס אחת ובנו הכניס שש ש"מ דלאו גוזמא קאמר אלא דוקא לכך נראה לו עיליתא כלי ששואבים בו יין ושמן כדאמרינן בכיצד מעברין (עירובין דף נג: ושם ד"ה עלת) עלת נקפת בכד:

ולא תשיימה את דאמירה לגבוה כו' וא"ת הא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כט. ושם) משך הקדש במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דמן ההדיוט קונה כיון שמשך והשתא אפי' לא משך נמי כיון שאמר לפדותו במאתים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויש לומר דהתם היינו טעמא שאינו מתחייב מאתים באמירה משום דלא אמר לתת כלום להקדש ואין כאן נדר כי לא אמר לקנות רק שוה בשוה אבל אם ויתר כלום משלו להקדש צריך לקיים דאמירה לגבוה כו':

בא עליו שמאי במקלו ותרמילו כו' נראה לרשב"א דההוא גברא דכתב נכסיו ליהונתן בן עוזיאל הדיר נכסיו מבנו בחייו ובמותו והיה סבור שמאי שנתן ליהונתן ע"מ שיתן לבניו והיה סבור שהחזיר הכל ועל כן בא עליו לומר שע"י מתנה זו לא הותרו בהן הבנים כמו מעשה דבית חורון שלא הותר האב ע"י מתנת הבן והשיב לו יהונתן אינו כמו שאתה סבור דהתם לא היתה מתנה גמורה אבל זו מתנה גמורה למכור ולהקדיש וכן משמע בירושלמי בנדרים דקאמר יהונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו עמד וכתבו לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצתם והקדיש מקצתם ונתן לו את השאר אמר כל מי שיבא ויערער על מתנה הזאת יוציא מן הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה ושמא זה המעשה עצמו היה והירושלמי מהפך לה:

מעשה באחד שהיו בניו נוהגין [שלא] כשורה פירש הרב אב בית דין ז"ל משם הרב ר' יצחק בר ראובן שהאב הדירם מנכסיו ואחר כך נתחרט ועמד וכתב כל נכסיו לי[ו]נתן שמא יחזיר מקצתם לבניו מפני חסידותו, ובא עליו שמאי לומר שמא לא מתנה גמורה היתה אלא [על] דעת שיחזירם לבניו, ואסור, וכמעשה דמתנת (בן חורין) [בית חורון] כדמפרש ואזיל. ואמר לו יונתן אם אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי וכו', כלומר, אין זה כמתנת (בן חורין) [בית חורון] שאמר לו אינן לפניך וגם אמר לו לאחר מכאן לא נתתי לך את שלי כדי שתקדישם, אלא מתנה סתם נתן לי, וכשהקדשתי לא אמר כלום ולא ערער, איגלי מלתא דמתנה גמורה נתן לי ומה ש[ה]חזרתי משלי החזרתי. וקבל שמאי ואמר הטיח עלי בן עוזיאל, כלומר, נצחני.

המשנה הששית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר על זה הכותב נכסיו לאחרים והניח את בנו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב אמר הר"ם ואין הלכה כרשב"ג והלכה כר' יוחנן בן ברוקה:

אמר המאירי הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו וכגון שעשה כן בלשון המועיל כגון שנתנם במתנה מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו נוהגים כשורה זכור לטוב ומ"מ הלכה כתנא קמא וכמו שאמרו לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידעת הי זרעא מעליא נפיק מיניהו ואל תפקפק בדברי רשב"ג שבמשנתנו שאין למדין מן הכללות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

לא סוף דבר כתב לאחרים והניח את בניו שאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא אפילו הקדיש כל נכסיו והניח את בניו עניים אין רוח חכמים נוחה בכך והבנים אצל נכסי אביהם כעין מוחזקים הם מיהא במקצתם והמשיל לאותם מהם מכל וכל אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא יהא כל אדם נותן חקו לכל דבר ומכלכל את העניים כראוי להם יקדיש ויתן ויוריש וזהו כבודו וכבוד שמים ואפילו אין בניו נוהגים כשורה שמא יצא מהם מי שהוא ראוי לכך ואם חושש להפסד ממונו ימנה להם אפטרופוס הזריז בשמירתם ויעשה הוא המוטל עליו ודעת קונו מה שתרצה תעשה:

מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל תיקן את המתקלקל עם צירוף קיום מצות המת ומכר שליש לעצמו והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש והיו מקצת חכמים מוחים בידו על שהיה מעביר כונת המוריש ולא השגיח בהם אחר שלא התנה הנותן על כך ואפילו היתה כונתו לכך דברים שבלב אינם דברים הא אם התנה הנותן בפירוש על מנת שלא להחזיר כלום לבניו והחזיר בטלה המתנה שכל תנאי שבמתנה הן שהתנה הנותן הן שהתנה המקבל וזכה בהם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה לא נתקיים התנאי בטלה המתנה אחר שהתנה תנאי הראוי על הדרכים שכבר ביארנו בדיני התנאים ויש מפרשים במעשה זה שהאב הדיר את הבנים הנאה וזהו שהזכירו בו ענין בית חורון:

בד"ה דייני ור"ח פי' חצצתא בית הקברות עכ"ל וכ"ה בערוך ונראה לפרש למאי דקאמר לעיל והא אפסקה ומסיק הוא סבר ההוא דשכיב היה סבר דיש לו הפסקה ורחמנא אמר כו' ואהכי קאמר רבא לרב עיליש דייני בית הקברות דהיינו ההוא מיתנא דשכיב בבית הקברות סבר הכי דאפסקה אבל דין תורה אינו כן דרחמנא אמר כו' וק"ל:

תוס' בד"ה בא עליו כו' דכתב נכסיו ליונתן כו' הדיר נכסיו מבנו בחייו כו' עכ"ל ולא כפרשב"ם דמיירי בלא הדיר אלא משום דעבר על דברי המת ומה שיש לדקדק אפירושו עיין בחידושי הרמב"ן:

ליורשו פשיטא דמגו דאי בעי יהיב ליה נכסים במתנה נאמן לומר שהוא בנו ויירשנו. ואם תאמר דילמא הא קמשמע לן נאמן לומר זה בני לענין נכסים שנפלו לו לאחר מכאן דליכא מגו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לא היא דודאי כיון דליכא מגו אינו נאמן דכי אמרינן לעיל בפרקין שהוא נאמן לומר זה בני בכורי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו גזירת הכתוב דכתיב יכיר דכיון שהדבר ידוע שהוא בנו נאמן לומר כי זה הבכור אבל אם אין ידוע שזה בנו אינו נאמן לומר שזה בנו אלא לנכסים שיש לו מגו כפירוש רשב"ם ז"ל.

לפטור את אשתו מן היבום אצטריכא ליה וכי תימא הא נמי פשיטא דנאמן לומר זה בני לפטור את אשתו מן היבום מגו דאי בעי פטר לה בגיטא וכדאקשינן ליורשו פשיטא משום דאיכא מגו. יש לומר להכי אצטריכא ליה לפטור את אשתו מן היבום דהוה אמינא אין כאן מגו מעליא דלא ניחא ליה למפטר בגיטא ולפסלה מן הכהונה לכך הוא אומר זה בני לפוטרה מן היבום ושלא תפסל לכהונה על ידי גירושין קמשמע לן דמהימן ומגו מעליא הוא דמאי איכפת ליה אי מפסלא לכהונה על ידי גירושין. הא נמי תנינא מי שאמר בשעת מיתתו יש לו בנים נאמן כו' התם דלא מוחזק לן דאית ליה אחים. ואם תאמר הא קתני זה אחי אינו נאמן. יש לומר מתניתין היכא דקיימא בחזקת איסור כגון דמוחזק לן דאית ליה אח והוא אומר יש לו בנים להתירה נאמן והיכא דקיימא בחזקת היתר כגון דמוחזק לן דלית ליה אח והוא אומר זה אחי לאוסרה אינו נאמן. אי נמי הא דקתני זה אחי אינו נאמן לענין ירושה קאמר שאינו נאמן לומר שזה אחי כדי שיטול עם אחיו בנכסי אביו.

בעתה אחישנה פירש רבינו חננאל ז"ל אין לך להתבייש שעדיין לא הגעת להוראה וכשתגיע להוראה לא תטעי. תוספי הרא"ש ז"ל.

מתניתין הכותב נכסיו לאחרים. לענין הלכה קיימא לן כתנא קמא דאין רוח חכמים נוחה הימנו ודלא כרבי שמעון בן גמליאל ואף על גב דאמרינן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו הא אמרינן בדוכתי טובא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן ואיכא טובא דנפקי מכללא והכי מוכח במאי דגמרינן לקמן דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי כו'. ומדמייתי בגמרא תא שמע מדרבי יוסי בן יועזר דהויא ליה עליתא דדינרא וקם אקדשא שמעינן מינה דמאן דמקדיש נכסיה במקום בריה אעבורי אחסנתא מיקרי. הר"ן ז"ל.

איכא דאמרי יוסי בן יועזר הכניס אחת בנו הוציא שבע בדמי המרגניתא מדקאמרינן יוסי בן יועזר הכניס אחת מכלל דשפיר עבד דאקדיש נכסיו משום דלא היה בנו נוהג כשורה אלמא לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן גמליאל. ודחינן אדרבה מדקאמרי בנו הוציא שבע מכלל דלא שפיר עבד דאקדשינהו לנכסי דאלו לא אקדשינהו לא הוה מצטריך בריה למשקל מהקדש בדמי האי מרגניתא כלום אלא הוה יהיב ליה להקדש בלא דמי. אלא מהא ליכא למשמע מיניה. ופשטינן לה מהא דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כו' דלא ידעת הי זרעא מעליא נפיק מיניה אלמא פליגי רבנן עליה שמע מינה. הרא"ם ז"ל.

אלא מהא ליכא למשמע מינה ואם תאמר אמאי נפשוט מהכא דפליגי מאן דאמר שפיר עבד כרבנן. יש לומר דלא מסתבר למימר דאיכא דאמרי פליגי בפלוגתא דתנאי אלא בפירוש דמתניתין. בא אליו שמאי במקלו ותרמילו. על מה שהחזיר שליש לבניו שהרי להבריחו מבניו נתכוון וכאלו פירש לו על מנת שלא יחזיר לבניו וכיון שעבר על התנאי והחזיר לבניו נתבטלה המתנה והחזרה אינה חזרה כמעשה דבית חורון כיון שעבר על דעתו והקדישה המתנה אינה מתנה ולא חל ההקדש. וכי תימא כיון שנתבטלה המתנה אם כן החזרה חזרה היא דכיון דאין המתנה מתנה נמצא שכל ממון של הבנים הוא להכי פירש רשב"ם ז"ל דהוה ליה כאלו הפקידו בידו על מנת שלא יתנהו לבניו ומצוה לקיים דברי המת. והשיב לו יונתן אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי כו' כלומר מדלא ערערת על המכירה ועל ההקדש הרי הודית שיפה מכרתי והקדשתי גם אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי דאין מתנה לחצאין כדאמרינן במעשה דבית חורון דאם אינו יכול לעשות במתנה כל מה שירצה אינה מתנה אלא מדניחא לך על המכר ועל ההקדש נמצאת מחלק בין האי עובדא להאי עובדא דבית חורון משום דקתני פירש והנם לפניך עד שיבא אבא והכא דלא פירש מתנה גמורה היא. ויש מפרשים דהכי קאמר אם אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי כו' כלומר כיון שאתה אומר שדעתו היתה לכך שנתן לי על מנת שלא אחזיר לבניו הכי נמי איכא למימר אומדנא אחרינא שבשביל שלא היו בניו נוהגים כשורה מסר הממון בידי לשמרו אולי יחזרו למוטב ואחזיר להם הממון ואף מה שמכרתי והקדשתי אינו כלום ומדלא ערערת על המכר ועל ההקדש אלמא לא אזלת בתר האי אומדנא הכי נמי לא תזיל בתר אומדנא אחריתי אלא יש לך לומר דלמתנה גמורה נתן לי. ומיהו לכל הפירושים קשה דלא דמי האי עובדא לעובדא דבית חורון. ומתוך ירושלמי דנדרים נראה לפרש שאותו אדם הדיר בניו בחייו ובמותו דקיימא לן בפרק הגוזל קמא מת אינן יורשים אותו ולכך כתב כל נכסיו ליונתן וצריך עיון וקאמר שמאי דכיון שהחזיר לבניו נראה שהמתנה שנתן לו לא היתה אלא הערמה כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.

רשב"ם ד"ה ת"ש שמואל לית ליה האי כללא. עי' באר שבע ריש הוריות ד"ה אמר שמואל:

אָמַר לֵיהּ דַּיְּנֵי דַּחֲצַצְתָּא הָכִי דָּיְנִי. פירש רשב"ם בשם רבינו חננאל חֲצַצְתָּא בית הקברות וקרי להו חֲצַצְתָּא לפי שעושין לה מחיצה להפסיק ביניהם עיין שם. וצריך להבין וכי דיינים יש בבית הקברות ומאי עבדתייהו לדיינים שם? ועוד מה שייכות יש לזה כאן בענין זה דטעה בו רב עליש? ונראה לי בס"ד דידוע בזמן קדמון היו מכשפים מחטטי שכבי שחופרין בבית הקברות ומפשיטין המתים מבגדיהם וכמו שאמרו במכלתין לעיל (דף נח.) הַהוּא אַמְגּוּשָׁא דַּהֲוָה מְחַטֵּט שַׁכְבֵי, כִּי מָטָא לִמְעַרְתָּא דְּרַב טוּבִי בַּר מַתְנָה, תַּפְסֵיהּ בְּדִיקְנֵיהּ עיין שם. ודבר זה היה מצוי הרבה באותם הימים ולכן היו בני אדם מופקדים וממונים על דבר זה מן הקהל לחפש ולתפוש בני אדם אלו שעושין כן בבית הקברות לחטט שכבי ולענוש אותם ולשפטן ואת אלו הממונים המופקדים לשפוט את מחטטי שכבי בבית הקברות הנקרא חֲצַצְתָּא קורא אותם בשם דַּיְּנֵי כי דבר זה מסור בידם לדון ולענוש עושה רשע כזה. ולכן לזה הדיין אשר דן הדין שלא יוכל שמעון ליקח אותה המתנה שלקחה ראובן דשכיב קרי ליה דייני דחצצתא שהם הדיינים הדנים לאותם המפשיטים המתים מבגדיהם כי גם זה הדיין דן שלא יוכל שמעון החי להפשיט את ראובן שמת מן המתנה שזכה בה בחייו ליקח אותה לעצמו וטעה בדבר זה.

קָרִי עֲלֵיהּ "אֲנִי הֳ' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב). פירש רבנו חננאל כשתגיע לזמן ארבעים שנה יחיש לך השם יתברך חכמה כאחד הגדולים. ושבחיה הריטב"א ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד לרמוז דבר זה בפסוק הנזכר והוא דאתמר בפרק ה' דאבות (משנה אבות ה, כא) בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻפָּה בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. ופירש רש"י בן ארבעים להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה עד כאן עיין שם. נמצא עתים השייכים לתורה הם חמשה כי בן שלש־עשרה למצות גם זה בכלל עתים של תורה היא מה שאין כן של חופה ושל לרדוף ושל כח לא שייכי לתורה ונמצא בן ארבעים הוא עת חמישי בעתים של תורה ולזה אמר אֲנִי הֳ' בְּעִתָּהּ 'בָּעֵת ה' הוא עת חמישי שהוא בֶּן אַרְבָּעִים אֲחִישֶׁנָּה לַבִּינָה ולחכמה שתבא בקרבך שתהיה מבין בה דבר מתוך דבר ותהיה מורה כהלכה.

אָזַל בְּרֵיהּ נָסִיב בַּת גָּדִיל כְּלִילֵי דְּיַנַּאי מַלְכָּא קשא למאי אצטריך תלמודא להודיענו שנשא בת גדיל כלילי דינאי מלכא? ונראה לי בס"ד לומר כי בהשגחה פרטית היה זה מן השמים שישא בת גדיל כלילי דינאי כדי שיסובב מזה שיקח שבע מן ההקדש והיינו אם היה נושא בת אדם אחר לא היתה מיעצתו שלא יוליך המרגלית לבית המלך למכור אלא אדרבה היתה מיעצתו שיוליכנה לבית המלך והוא מעצמו היה מוליך אותה שם ואז לא היה נעשה דבר זה שיקח הוא שבע מן ההקדש, אך כיון דנשא בת גדיל כלילי דינאי המלך שהיא מכרת מכח אביה את מנהגם של בית המלך שיקנו בזול ויתנו חצי שוויה, לכך הזהירה אותו שלא יוליך אותה שם אלא יוליכנה לגזבר ההקדש וסמך על דבריה ואז ממילא נתגלגל הדבר שהוא הוציא מן ההקדש שבע ועל ידי כך כתבו יוסי בן יועזר הכניס אחד ובנו הוציא שבע שרצו מן השמים להודיע דלאו שפיר עבד יוסי בן יועזר להקדיש נכסיו להבריחם מן בנו דניחא קמיה שמיא שהבן הוא ירש את אביו.

אוֹלִידָא דְּבִיתְהוּ, אַיְתִּי לָהּ בּוּנִיתָא נראה לי בס"ד גלגלו מן השמים מציאות המרגלית מן הדג כי רמזו מעיקרא בדג שזה יהיה לוקח בעד המרגלית שבע עליתא דדנרי כמנין דג [7] ולמחול השאר. גם נרמז בזה כי אותה מצוה של אביו שהקדיש עליתא חדא פרתה ורבתה כדגים והולידה שבע עליתא בכרס אחד. גם נסתבב דבר זה בקנותו את הדג לצורך אשתו שילדה ולא קנאו לצורך סעודת שבת או חול היינו לרמוז דלא טוב עשה אביו שהעביר הנחלה מבנו כי אם ראה שלא היה נוהג כשורה היה לו לחשוב שמא יוליד בן טוב ולכך נתעשר על ידי מציאות זו של קניית הדג שקנה בעת שילדה לו אשתו.

אַמְרֵי לֵיהּ שֶׁבַע אִיכָּא, שִׁית לֵיכָּא. קשא סגי לומר שֶׁבַע אִיכָּא והוא ידע דטפי משבע ליכא! ויש לומר שלא יחשוב דליכא דנרי טפי משבע אבל איכא חפצים של כסף וזהב או אבנים טובות ששוים שית דנרים להשלים דמי מרגליתא ההיא לכך אמר ליה שִׁית לֵיכָּא בשום אופן.

אָמַר לְהוּ שֶׁבַע הָבוּ לִי, שִׁית, הֲרֵי הֵן מְקֻדָּשׁוֹת לַשָּׁמַיִם. נראה לי בס"ד דקדק למנקט בלשונו על פי סדר זה שלא אמר שש מוקדשים לשמים ושבע הבו לי כדי שלא יחול ההקדש על שש אלא עד שיתנו לו השבע דחש שמא הגזבר יחזור בו ולא ירצה לקנות או שמא יצטרך באלו השבע לצורך אחד גדול והכרחי דאז כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט חל ההקדש על המרגלית כנגד דמי השש ונעשה ההקדש שותף עמו במרגלית זו לכך הקדים ואמר הבו לי קודם שאמר שש מוקדשים.

יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אֶחָד, וּבְנוֹ הוֹצִיא שֶׁבַע פירש רשב"ם לומר זכות אביו שהקדיש אחד גרם לבנו שהקדיש שש עיין שם. ונראה לי בס"ד לכך היתה אותה המרגלית שוה שלש־עשרה עיליתא דדנרי כמנין אחד [13] לומר בזכות אביו שהקדיש אחד מצא בנו מרגלית ששוה כמספר אותיות אחד.

שִׁינְנָא, לָא תֶּהֱוֵי בֵּי עֲבוּרִי אַחְסַנְתָּא וַאֲפִלּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא, וְכָל־שֶׁכֵּן מִבְּרָא לִבְרַתָּא. נראה לי קראו שִׁינְנָא רצונו לומר חריף לומר אף על פי שאתה חריף ותוכל לכוין על האמת לדעת דזה המעביר אחסנתא שפיר עביד עם כל זה לא תכניס עצמך בדבר זה.