מסכת בבא בתרא דף קכ״ג עמוד ב׳

היתה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים בכור נוטל פי שנים לקמן מוקי לה כרבי דלרבנן אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אע"ג דבכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד או בהמה טמאה עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים ה"נ אי אמר הבכור או תחלקו או אטול פי שנים בשבח הרשות בידו והא דלא נקט חכרוה ושכרוה היתומין משום דהשתא אשמעינן חידוש טפי דאע"ג שהיתה חכורה ושכורה בחיי האב לא חשבינן להפרה ראוי ויטול פי שנים:

הכא במכירי כהונה (ולויה) עסקינן בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפרק כל הגט (גיטין דף ל.) המלוה מעות את הכהן והלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברי' בעלמא ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו מכל מקום כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק ודוקא דאשתחיט בחיי אבוהון הא לאו הכי לא כיון דמת מי יזכה:

וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו תימה דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ"ב דקידושין (דף נח.) אית ליה דלאו כמי שהורמו דמי וי"ל דתנא דהכא לא סבר ליה כרבי אלא בהא דבכור שקיל פי שנים בשבח אי נמי דוקא במתנות דתרומת מעשר אית ליה לרבי דלאו כמי שהורמו דמי אבל מתנות דהכא דזרוע ולחיים שהן ניכרות אית ליה כמי שהורמו דמיין:

גירסת הספרים אי דלא אתי לידא דאבוהון ראוי הוא. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל העביר עליה קולמוס, דלא מיקרי ראוי אלא במה שבא עליהם לאחר מיתת אביהן מכח אביהם, ואלו לא נטלו כלום במתנות אלו מחמת אביהם אלא מחמת עצמם ונכסים של עצמם הם. וגירסת הרב ז"ל: אי דלא אתי לידא דאבוהון אמאי, כלומר, נכסי עצמן הן. וגירסתו מחוורת. ומכל מקום יש לי ליישב גירסת הספרים, דאפילו המקשה היה מרגיש בתירוץ הבא בגמרא, דהיינו במכרי כהונה, שכן דרך התלמוד בכמה מקומות שהמקשה מרגיש קצת בתירוצין ומכניסן ברמז בתוך דבריו, והכי פירושו, אי דלא אתיא לידא דאבוהון ואפילו במכרי כהונה וזה נותן להם מחמת הכרת אביהן, מכל מקום כל שלא הורמו ראוי הוא. ופריק במכרי כהונה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. כנ"ל לישבה.

הבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה וכיצד הוא דבר זה אם באו ליד האב אין זה צריך לומר שהרי הם כשאר ממונו ואם שנתנו להם מה ענין בכורה בכאן הרי מתנה של אחים הם אלא אין מקום לענין זה אלא במכרי כהנה שהנותן מוחזק ליתן מתנותיו לכהן זה ולבני ביתו ואינו משנה ליתנם לכהן אחר ושנשחטה הבהמה בחיי האב ומאחר שנשחטה הרי הוא כמי שבאו המתנות ליד האב שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרי הוא כפקדון אצל בעל הבהמה והאב נעשה כמוחזק בהם ואע"פ שבסוף פרק האיש מקדש אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דרך דחיה נאמר שלא להעמיד דעת האומר טובת הנאה אינה ממון במחלקת תנאים וכבר העמדנו שם משנת המקדש בתרומות ומעשרות בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן ולדעת מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ועוד פירשו קצת מפרשים שאף לדעת האומר בתרומות ומעשרות לאו כמי שהורמו דמיין דוקא בתרומות ומעשרות שהמתנות מעורבות עם החולין ואין מקומן ניכר אבל מתנות שעומדות מיוחדות לעצמן ואין מעורבות עם החלין כל כך שלא יהא מקומן ניכר ודאי כמי שהורמו דמיין ואע"פ שאם רצה זה היה נותנן לאחר מ"מ שארית ישראל לא יעשו עולה ויש מפרשים אותה במזכה להם זכוי גמור ואין צרך בכך ובמסכת גיטין אמרו ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה ומעשר על מה שבידו ואין חוששין שמא יחזור ונמצא אוכל טבלים למפרע:

קדשים קלים שהיו ביד האב כגון שלמים הבכור נוטל בהם פי שנים ויראה כן בבכור אע"פ שקדשתו מרחם הואיל והוא בכלל הנזקים ובדין שבועת הפקדון כמו שביארנו בראשון של קמא בד"א מחיים אבל כל שנשחט ונזרק דמו יצא מכלל ממונו ואע"פ שהבשר נאכל לבעלים משלחן גבוה הוא זוכה:

השבח ששבחו נכסים אחר מיתת האב קודם חלוקה אם היתומים השביחוהו מחמת הוצאה או עמל ידיהם כגון שבנו בתים או נטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים באותו שבח אבל אם שבחו הנכסים מאליהן אם הוא שבח שנשתנה בו הגוף כגון כרמל שנעשה שבולת או כפניות שנעשו תמרים שנשתנה הגוף מכל וכל אינו נוטל בה פי שנים אבל אם לא נשתנה הגוף כגון נטיעות שגדלו ונתעבו או הקרקע שהיה נמוך והמים מתקבצין בה ומפסידין את זריעתה ועכשו העלתה שירטון ר"ל גבשושית של עפר עד שהיא ראויה לזריעה הואיל ולא נשתנה הגוף הרי זה נוטל בה פי שנים הניח להם אביהם פרה מוחכרת ביד אחר ר"ל לחרוש בה זמן ידוע וליתן לו מחרישתה סך ידוע בפירות או מושכרת על דרך זה אלא שהשכירות במעות או שהיתה רועה באפר במקום רחוק ועדין לא באה לרשות היתומים וילדה אין הבכור נוטל בה פי שנים אע"פ שנתעברה בחיי אביהם שאלו נתעברה אח"כ לא הוצרך להשמיענו כן שהרי דבר המתחדש ליתומים הוא כפירות שיצאו מן הדקל אחר מיתת האב שזהו שבח הבא בשנוי הגוף אבל השביחה בגופה בשומן ובעובי הבכור נוטל בה פי שנים אחר שאין האחים נותנין לה מזונות אלא השוכר או החוכר או שרועה באפר ונזונית מאליה וגדולי המחברים כתבו שאף בילדה נוטל בה פי שנים והוא תמה שהרי לא נאמר כן אלא לדעת ר' שאין הלכה כמותו ומה בין זו לכרמל שנעשה שבולת ולדעתנו אין גורסין בפרה זו והשביחה שכל שהשביחה מחמת עצמה ובלא נתינתם מזונות נוטל אלא שאנו גורסין דילדה לבד ולהרבה מפרשים ראיתי שבאים בשבח זה מטעם ראוי מכל וכל ולא יראה כן שהשבח והראוי כמו שביארנו שני ענינים הם ואין השבח ראוי כי כך אחר שגוף הנכסים מוחזק אלא שהם דומים זה לזה:

כל מה שדברנו בשמועה זו לא דברנו אלא בגוף הפרה ובולדה אבל בדמי השכירות והחכירות לא דברנו וראינו הרבה מפרשים מתבלבלים בענין זה כמו שרמזנו בפרק ראשון בשמועת גוד או איגוד ומה שיראה מתוך דברי המפרשים הוא לפסוק שאין שכירות משתלמת אלא בסוף הן שכירות בתים שדות וכרמים הן שכירות מטלטלין ואם אין לאותה שכירות זמן ידוע אינו משתלם עד שישלים מה ששכרו בעבורו הילכך בשכירות פרה כל שלא הגיע הזמן או השלמת מה שנשכר בעבורו אם אין שם זמן הרי זה ראוי ואם הגיע הזמן או נשלם הדבר שבשבילו נשכר הרי זה מוחזק ודוקא לענין בעל באשתו או לעני הנודר שמסדרין לו לפי השג ידו שאין מחייבין על השכירות לדונו עליו כעשיר אלא בדרך זה אבל לענין בכורה הואיל ומתנה קרייה רחמנא דכתוב לתת לו ראוי הוא ודינו כמלוה עד שיגיע ליד המוריש וכן הדין ביבם ודוקא במה שהושכר בחיי האב אבל מה שמשכירים הם עצמם הואיל וזכה בגוף זכה בשכירותו ואע"פ שבשמועת גוד או איגוד כתבנו הפך הדברים דוקא בעבד ובהמה טמאה שאין הגוף ראוי ליחלק ומעתה לא זכה בגוף אבל פרה שראויה לישחט ולחלק לא הא בשכירות שהשכיר אביו אינו נוטל ואפילו הגיע זמן בחיי אביו הואיל ולא בא לידו שאין זה יתר ממלוה זו היא שטתנו והוא עקר מה שנראה לברור בה לפי דעתי:

ויש אומרים שאף גוף הפרה המוחכרת או המושכרת אין נוטל בה פי שנים דלא עדיפא ממלוה ולא יראה כן ששכירות וחכירות כעין פקדון הוא ומ"מ אף לדעת זה קרקע שהיה מושכר או מוחכר ביד אחרים בכור נוטל בה פי שנים שהקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין חכירות או שכירות מוציאם מחזקתו וכמו שאמרו בענין קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל כל שכן קרקע המוחכר או מושכר אבל לענין השכירות אם הגיע זמן השכירות אינו טפל עוד לקרקע והרי הוא מלוה אבל אם לא הגיע זמנו יש לפקפק שמא הואיל ואין שכירות משתלמת אלא בסוף הרי הוא כמי שלא נתחייב השכירות לאב ונגרר הוא אחר קרקע ונוטל בו פי שנים אף לפי חשבון מה שדרו בה בחיי האב או שמא נאמר שמה שדרו בה בחיי האב כגון שהשכירו לשנה ומת בחצי שנה שכירות חצי שנה שעברה מיהא נקרא מלוה שלא ליגרר אחר הקרקע אע"פ שלא הגיע זמן תביעתו ולא גרע מראוי ומה שהביא קצת חכמים להסתפק בדבר זה הוא ממה שאמרו במסכת כתובות בענין עשור נכסי כי הוינן בי רב כהנא הוה מגבינן מעמלא דבתי ושאלו בה חכמי התוספות אם הושכרו בחיי האב וכבר הושלמה השכירות קודם שמת הרי מלוה היא ומטלטלין הם ואין עשור נכסי נגבה אלא מן הקרקע ואם השכירוהו הם לאחר מיתת האב פשיטא והרי אין זה אלא כפירות קרקע ומשום ראוי ליכא שעשור נכסי נגבה אף מן הראוי הואיל ולא מנאוהו בבכורות עם אותם שכתבנו שאין נוטלין בראוי ותירצו בה שהשכיר האב ולא הושלם זמן השכירות כגון שמת בחצי שנה ואמר שאף משכירות חצי שנה שעברה מגבין לעשור נכסי שאין זה מלוה הואיל ואין שכירות משתלמת אלא בסוף והרי לדעת זה ששכירות זמן שעבר נגרר אחר הקרקע ושמא אף לענין בכור כן ובזה יפה כח שכירות שלא הגיע זמנו מאותו שהגיע זמנו אלא שאפשר לפרש שם על שכירות חצי שנה שאחר מיתה ושמא תאמר פשיטא שמא הייתי סבור הואיל והאב השכיר את הבתים והשוכר נכנס לו בעל חוב הרי שכירות כל השנה מלוה הואיל ואין ביד היורשים להוציאו בא והשמיענו שמשכירות שאחר מיתת האב מיהא מגבין ושמא דוקא לענין עשור נכסי אבל לענין בכור אינו נוטל אף בשכירות שאחר מיתה ואף לאחר חלוקה כל הזמן שאינו יכול להוציאו שאינו דר אלא מכח אביו אבל מה שישכירו הם אחר מיתת האב ודאי נוטל ואף קודם חלוקה ואף במה שיש בו דין חלוקה הואיל ויכול לומר גוד או איגוד ואף בעבד ובהמה טמאה יש דנין בה כן אחר שיכול לומר גוד או איגוד:

דברים אלו שבשכירות אם ראוי אם מוחזק הרבה נתבלבלו המפרשים בענינה כמו שכתבנו וגדולי הפוסקים נראה מדבריהם בפרק אלמנה ניזונת ששכירות בתים הוא מוחזק וכן יש מי שכתב שיש לחלק בין שכירות בתים לשכירות עבד ובהמה טמאה ששני אלו הואיל ובני תמותה הם ראוי לקרות שכירות שלהם ראוי אבל הקרקע הואיל ומוחזק ועומד הוא שכירות היוצא ממנו מוחזק:

גדולי המחברים כתבו שאם היתה לו ספינה בים ראוי הוא ואין הבכור נוטל בה פי שנים ואף גדולי המגיהים נראה שהודו להם בה ולא יראה לי כן ואדרבה יראה ההפך ממסכת ערכין פרק השג יד והוא שאמרו שם מת אביו והניח לו ספינתו בים ובאה לו ברבואות פי' בעושר גדול ובהרבה מיני סחורות אעפ"כ אין דנין אותו בשבילם כעשיר שאינו מוחזק בה עדין ושאלו בגמ' הא ודאי עשיר הוא כלומר שהרי ברשותו קם ותירצה כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ואין לו בגוף הסחורה כלום והקשה והא איכא שכרה ומ"מ עשיר הוא מפני השכר ומתרץ אינה לשכירות אלא בסוף והרי אינו עדין ברשותו והקשה תיפוק לי משום ספינה גופה כלומר שהספינה מיהא שלו ותירץ הא מני ר' אליעזר היא דאמר אם היה אכר נותן לו צמדו חמר נותן לו חמורו והוא הדין שמניחין לספן את ספינתו ואין להקדש בה כלום הא מ"מ לרבנן שאין מסדרין לו אלא כלי אומנותו הרי הוא עשיר מצד הספינה אלמא שהספינה בים כמוחזקת היא ושמא יש להם פירוש אחר בסוגיא זו ומ"מ אין הדברים נראין:

זה שכתבנו שאין שכירות אלא בסוף כבר כתבנו שלא סוף דבר בשכירות לזמן אלא אף בשאין לו זמן כענין ספינה שאין לה זמן ידוע מ"מ צריך לברר שגדולי הפוסקים פסקו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף בקדושין פרק האומר וכן פסקו גדולי המחברים ובכאן החלטנו המאמר לפסוק שאינה משתלמת אלא בסוף וכן בפרק איזהו נשך ומ"מ חכמי התוספות תרצו שיש דברים שישנה מתחלה ועד סוף כגון בקדושין לענין שהיא מלוה ולענין מה שאמרו בראשון של ע"ז שאם בנה שכרו מותר אבל מ"מ אין יכול להכריחו לפרוע אלא בסוף ובענין זה הוא נקרא ראוי:

גמ' האי זרוע ולחיים היכי דמי אי דאתי לידי' פשיטא וכו' יש מקשין למה לה להגמרא לאוקמיה במכירי כהונה וכו' לוקמא כגון דאתי לידיה בטבלייהו עד שלא הורמו דהשתא לא קשה פשיטא דאשמועי' דמתנות שלא הורמו כהורמו דמי ונ"ל דלא קשה מידי דברייתא משמע דאתי לאשמועי' דין בכור דנוטל מיניה פי שנים ולא מקרי ראוי ואי איירי דכבר אתי לידיה דאביהן בטבלייהו ובא לאשמועי' דזכי בהון אבוהון ולא יוכל הנותן לחזור בו דין זה אינו תלוי בבכור אלא בשל כהן דאתו מתנות כהונה לידיה בטבלייהו וכדאשמועי' בפרק הזרוע בחולין ויליף ליה התם מפסוק דוזה יהיה משפט הכהנים ע"ש:

תוס' ד"ה היתה מוחכרת וכו' ה"נ אי אמר וכו' ר"ל אלא דהכא מיירי שלא אומר להם הבכור מידי רק שאחר ששילם המחכיר או המשכיר להם את השכירות רוצה הבכור ליטול ממנו פי שנים לכך סבירא להו לרבנן דמקרי ראוי ואינו נוטל ממנו פי שנים ולרבי נוטל ממנו פי שנים אע"ג דלא אמר להו מידי אבל אין הכי נמי דלכ"ע יכול הבכור לומר תיכף ומיד תחלוקו עמי כדי שיהא עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים או אטול פי שנים:

בא"ד והא דלא נקיט חכרוה ושכרוה היתומים וכו' נ"ל דהמשך דברי התוס' הם כך ורוצה לומר כיון שאמרנו שיש חילוק בין היכא דאמר הבכור או תחלוקו או אטול פי שנים להיכא דלא אמר דאז כשבאין לחלוק השכירות ולא אמר הבכור ולא מידי אין הבכור נוטל פי שנים בשכירות לרבנן א"כ ה"ה נמי היכא דחכרוהו ושכרוהו היתומים ולא אמר להן הבכור ולא מידי נמי אין נוטל הבכור פי שנים לרבנן כ"א אליבא דרבי אם כן למה נקט תנא דברייתא אליבא דרבי הניח להן אביהן פרה מוחכרת או מושכרת ולא נקט חכרוה יתומין דהוי רבותא טפי דהוי כמו שבח שהשביחו יתומים דהיינו בנו בתים וכו' ולאשמועינן דאפילו הכי נוטל הבכור באותו שכירות פי שנים לרבי דבשלמא בלא סברא זו הוה סבירא לן הא דלא נקט חכרוה ושכרוה היתומים משום דהתם אפילו לרבנן נוטל הבכור פי שנים כדאמרינן בבכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד או בהמה טמאה עובד לזה יום א' ולזה ב' ימים ולכך נקט תנא דברייתא לרבי הניח להן אביהן פרה מוחכרת דבהא אין הבכור נוטל פי שנים לרבנן ולר' נוטל פי שנים דברייתא זו כר' אתיא ולכך הוי אתי לן שפיר אלא דהוי קשיא לן דאפילו בהיות מוחכרת ומושכרת ביד אחרים בחיי אביהן הוה לן למימר שיטול הבכור פי שנים אפילו לרבנן דומיא דהניח להן אביהן עבד או בהמה טמאה דעובד לזה יום א' ולזה כ' ימים ומחמת שלא יקשה לנו זה הוכרחנו לומר דמשום הכי אינו נוטל הבכור פי שנים בהיות מוחכרת לרבנן משום דלא אמר להן הבכור תחלוקו עמי וכו' והשתא כיון דאתית להכי כיון דבהא תליא מילתא א"כ גם היכא דחכרוה ושכרוה היתומין אינו נוטל פי שנים לרבנן כיון דלא אמר הבכור תחלוקו עמי בי אם לרבי נוטל פי שנים א"כ קשיא דהוי ליה לתנא דברייתא למנקט חכרוה ושכרוה היתומים דהוי רבותא טפי ותירצו התוס' דאדרבה היתה מוחכרת ומושכרת הוי טפי רבותא דאע"ג דהיתה הפרה חכורה ושכורה בחיי האב ולא היתה ברשותו בשעת מיתה והוה לן למימר דגם הפרה גופיה נחשבת ראוי ולא יטול ממנה הבכור פי שנים ואתי תנא דברייתא לאשמעי' דלא חשבינן לה ראוי ונוטל אפילו מן השבח פי שנים אליבא דרבי כן נראה לי לפרש המשך דברי התוס' אבל יש שרוצין לפרש דכונת דברי התוס' הוא דר"ל דקשיא להו למה ליה לתנא למנקט היתה מוחכרת או מושכרת דאינו נוטל פי שנים כ"א אליביה דרבי ולא לרבנן ולא נקט חכרוה ושכרוה היתומים דאז הוא נוטל פי שנים אפילו לרבנן ולפי ענ"ד א"א לפרש כן דאם כן מאי מקשו התוס' הא האי ברייתא כר' אתיא ולכך נקט דינא בכה"ג לאשמועי' דאע"ג דלרבנן אינו נוטל פי שנים דס"ל דהוי ראוי ואפילו הכי לרבי נוטל פי שנים דאליביה דרבי מיתניי' ברייתא זו וק"ל:

או שהיתה רועה באפר וילדה אכולה מלתא קאי כלומר הניח להם אביהם פרה מושכרת ומחוכרת וילדה בכור נוטל פי שנים בולד ואין צריך לומר בשבח גוף הפרה ולקמן מוקמינן לה כרבי והוא הדין לענין שכירות הפרה שנוטל בו פי שנים אליבא דרבי כיון שהשכירה אביהם ולא מבעיא בשכירות שהרויח אביהם דהויא כמלוה ואיכא למאן דאמר דאפילו רבנן מודו במלוה שהבכור נוטל בהם פי שנים דכמאן דגביא דמיא אלא אפילו בשכירות שהפרה מרווחת לאחר מיתת אביהם נוטל פי שנים אליבא דרבי כדתניא לקמן בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית וסתמא דמלתא משמע אפילו ברבית שהמלוה מרווח לאחר מיתת אביהם. ואפשר דשכירות שהרויחה הפרה בחיי אביהם כרבית דמיא במלוה ואין הבכור נוטל פי שנים לרבנן דפליגי עליה דרבי ואפילו למאן דאמר דנוטל במלוה לרבנן שאני מלוה דכבר הוחזק בידו אותו הממון ומשום הכי הוי גביה כמוחזק וכדאמרינן לקמן זוזי יהיב זוז שקל. אבל בנו בתים ונטעו כרמים כו' פירוש כגון שהיה הקרקע שוה אלף זוז ובנו שם בתים והוציאו בבנין מאתים זוז והשביח בקרקע בבנין חמש מאות זוז אין הבכור נוטל בשבח הבנין פי שנים ומסתברא שאפילו הוציאו הוצאות הבנין מתפוסת הבית כיון שהשבח בא בסיבת מעשיהם לא הוי מוחזק אצל האב וכשבח שהשביחו יורשים מיקרי. הר"י ז"ל בעליות ותוספי הרא"ש ז"ל.

ואי דלא אתי ליד אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק יש לתמוה דהוה ליה לאקשויי הא לאו ממונא דאבוהון הוא כלל ואפילו ראוי לא הוי דלא שייך למקרי ראוי אלא ממון הבא ליורשים מכח האב אלא שלא הוחזק בו האב בחייו. ויש לומר דהכי קאמר אפילו אם התנה הבעל הבית לתתם לאביהם ומחמת כך נתנם ליורשים מכל מקום ראוי הוא ואפשר דהוה ידע מקשה דאיכא לאוקומי במכירי כהונה ומכל מקום ראוי הוא כיון דלא אשתחיט בחיי אבוהון. ופרקינן הכא במכירי כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון ואגב דאצטריך לאוקמה בדאשתחיט בחיי אבוהון מפרש לה לכולה מלתא וקאמר הכא במכירי כהונה אף על גב דמעיקרא נמי הוי מתוקמא לן בהכין ובהרבה מקומות כיוצא בזה. עליות. וזה לשון הרשב"א ז"ל: גירסת הספרים אי דלא אתי לידא דאבוהון ראוי הוא. והרא"ם ז"ל העביר עליה קולמוס דלא מקרי ראוי אלא במה שנפלה להם לאחר מיתת אביהם מכח אביהם ואלו לא נטלו כלום במתנות מחמת אביהם אלא מחמת עצמם ונכסים של עצמם הם. וגירסת הרב ז"ל אי דלא אתי לידא דאבוהון אמאי כלומר נכסים של עצמם הם. וגירסתו מחוורת. ומכל מקום יש לי ליישב גירסת הספרים דאפילו המקשה היה מרגיש בתירוץ הבא בגמרא דהיינו במכירי כהונה שכן דרך התלמוד בכמה מקומות שהמקשה מרגיש קצת בתירוצים ומכניסם ברמז בתוך דבריו והכי פירושו דלא אתא לידי דאבוהון ואפילו במכירי כהונה וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. כן נראה לי ליישבה. עד כאן. וזה לשון הר"ן ז"ל: הרשב"א ז"ל יישב גירסת הספרים שאף המקשה היה מרגיש דאפשר לאוקמי במכירי כהונה ומשום הכי פריך אפילו תוקמה הכין ובעית למימר שמחמת אביהם זוכין בהם אפילו הכי ראוי הוא. ומשני ליה דכיון דבחיי אבוהון אישתחיט ובמכירי כהונה עסקינן כמו שכבר זכה בהם דמי כיון דסבירא ליה דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. ואם תאמר דמנא לן דקסבר כמו שהורמו דמיין דלמא בשהורמו עסקינן ואפילו הכי קמשמע לן טובא דאף על גב דלא אתי לידא דאבוהון הוה ליה מוחזק. איכא למימר דלא בעי לדחוק כולי האי לאוקמה בשהורמו ושלא הספיק ליתן עד שמת שאין דרך לעכב המתנות משהורמו. ע"כ.

במכירי כהונה יש מפרשים דכיון דמסתמא לא הדר ביה בעל הבית הוי מוחזק ואף על פי שיכול לחזור בו דגרסינן בפרק הזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת. ומסתברא לן כיון שיכול בעל הבית לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואיך יטול בו בכור פי שנים ומה שהוא רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר מידי דהוה התורם של חברו ברשות חברו וכיון דמסתמא לא הדר ביה הרי עשה אותו תרומת מעשר ברשותו והא דחשבינן הכא זרוע לחיים וקבה מוחזק אף על גב דלא אתא לידא דאבוהון משום דבמכירי כהונה אינו יכול לחזור בו מעידנא דאשתחיט ומשום דסבירא ליה כרבי יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה וכדאמרינן בסוף פרק ג' דגיטין בענין המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני. עליות.

קסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין תימה מאי שייך למימר לענין זרוע לחיים וקבה כמו שהורמו כיון שנכרים במקומם כמפורשים ועומדים דמי דדוקא לגבי תרומות ומעשרות הוא דשייך למימר הכי דכל זמן שלא קרא שם אין חלק הכהן מכר ואין שם תרומה עליו אלא טבל ומשום הכי אמרינן ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אינו זוכה בתרומת מעשר שביניהם אם לא נאמר כמי שהורמו דמיין אבל האי לא שייך לומר במתנות כיון שנכרים. ונראה בעיני פירושו של דבר כך הוא קסבר מתנות שלא הורמו כו' ושם מתנות עליהם אף על פי שלא הורמו הלכך אי אתא לידא דכהן בטבלייהו זכה בהם ואין בעל הבית יכול להוציא מידו דשם מתנות עליהם כדתניא וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מלמד שהמתנות דין ומוקמינן לה כמו דאתו לידא דכהן דמיין וזכה בהם אבל אי סבירא ליה לאו כמי שהורמו דמיין נהי דבמכירי כהונה נמי כמי שבאו ליד כהן הוי לא זכה בהם כיון דאין שם מתנה עליהם ואין נתינה מתקיימת בהם עד שיורמו ונותנו לידו והוא הדין דהוה מצי תלמודא לאוקמה כגון דאישתחיט בחיי אבוהון והורמו בחיי אבוהון אלא דלא בעי לדחוקי כולי האי. אי נמי מדלא נקט בתרומות ומעשרות ונקט בזרוע ולחיים וקבה משמע דכשלא הורמו מיירי ודוקא בזרוע ולחיים וקבה שנכרים וידועים שייך למימר כמי שהורמו דמיין אבל בתרומות ומעשרות לכולי עלמא לא שייך למימר בו כמי שהורמו דמיין לענין זה שיהא נחשב במכירי כהונה כמי שבאו ליד הכהן דודאי אין לומר דהוי כמי שבאה כל התבואה לידו שהרי אין סוף התבואה לבא כולה ליד כהן וליכא למימר נמי דהוי תרומות ומעשרות נמי באנפי נפשייהו כמי שבאו לידו מופרשות כיון שלא הופרשו ולא הובררו. והיכא איכא למימר בתרומות ומעשרות דכמי שהורמו דמיין כגון שבאו ממש לידו בטבלייהו דאמרי שזכה בחלק תרומה ומעשר שבתבואה דכמו שהורמו דמיין לענין זה הואיל ובאה כל התבואה לידו. כן נראה בעיני. עליות והרא"ש ז"ל בתוספותיו. וזה לשון הרא"ם ז"ל: במכירי כהונה. פירוש כגון שהיה זה האיש שנתן להם הזרוע והלחיים מוחזק לתת מתנותיו ותרומותיו לזה הכהן ולא היה משנה בו ליתנם לכהן אחר וכגון דאשתחיט זו הבהמה בחיי אבוהון כיון דאישתחיט בחייו והוה ליה בעל הבהמה מוחזק לתת לו המתנות זכה בהו בהני מתנות וכנכסיו דמי והוו להו גבי בעל הבהמה פקדון ומשום הכי אף על גב דלא מטא לידיה בחייו הבכור נוטל פי שנים (ולא תימא לרבי דסבר בכור נוטל פי שנים במלוה) דכיון דמוחזק הוא בעל הבהמה ליתן לו מתנותיו ואישתחיט בחיי אבוהון אף על גב דלא אתי לידיה זכה בהו והוו ליה כבעל פקדון דליכא מאן דקא שקיל דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא במלוה להוצאה ניתנה וכי מהדר ליה לאחר מיתת אבוהון לאו הני מעות שבק להון אבוהון אבל פקדון דבעיניה קמהדר ליה בכור נוטל פי שנים. ודוקא דאשתחיט בחיי אבוהון הוא דשקיל פי שנים משום דכמאן דזכה בחיי אבוהון דמי והוו להו נכסיו והוו להו פקדון גבי בעל הבהמה אבל אי לא אשתחיט בחייו לא שקיל פי שנים משום דכיון דמית אבוהון מקמי דלשתחיט הא לא זכה בהו אבוהון בהנהו מתנות וכי קא שקלי להו אינהו השתא מחמת נפשייהו הוא דקא שקלי ולא מחמת אבוהון הלכך נכסי דידהו נינהו ולאו נכסי דאבוהון דהא מחמת נפשייהו הוא דזכו בהו ולאו מחמת אבוהון. עד כאן.

הא קמשמע לן דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר כו' אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא דלא קא חסרי בה מזונא. ואף על פי שהחוכר או השוכר מפטם הפרה ומאכילה הואיל ומתנאי שהתנה עם האב הוא עושה כן כשבחא דממילא הוו. אבל כשהיתומים חסרי בה מזוני לא שקיל פי שנים לא בפיטום הפרה ולא בוולדות. והא דאצטריך למתני רועה באפר לאשמועינן הא מלתא אף על פי שכבר שנה לנו דבנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל פי שנים משום דהוה אמינא אף על גב דחסרו בה יתומים מזוני לא מקרי שבח שהשביחו יתומים שהפיטום והולדות שבחא דממילא הוא ואף על פי שהמזונות סיבה להם ואי תנא רועה באפר וילדה ולא תנא מוחכרת ומושכרת הוה אמינא לאו דוקא רועה באפר אלא הוא הדין אף על גב דחסרי בה מזוני אי נמי הוה אמינא מוחכרת ומושכרת כיון דלאו ברשותא דידהו קיימא לא שקיל פי שנים בולדות.

מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיָדִי, וְאַתָּה רוֹצֶה לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי? (בראשית מג, כט). קשא איך אומר לאבדה ממנו בשביל שהוא מגלה אותה לו? אדרבה היא שבח אליו אם יגלנה וְאַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו כתיב (משלי ג, כז) וזכות הרבים תלוי בו שהוא מגלה דברי תורה לאחרים! ונראה לי בס"ד כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא, קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן. ולכן התם מילתא דשמע רבי אליעזר מן רבי יהושע בר ממל דאמרה משום רבי יהושע בן חנניה שנאה רבינו הקדוש במשנה בשם רבי אליעזר דאמרה משם רבי יהושע בן חנניא והשמיט את רבי יהושע בר ממל שהוא באמצע עיין שם. ולכן כאן רבי חייא בר אבא ששמע דבר זה מן רבי חמא ברבי חנינא כאשר יגלה ויגיד דבר זה לחכמים בבית המדרש יהיה נקבע דבר זה בבית המדרש לדורות על שמו שאומרים הכי אמר רבי חייא בר אבא משמיה דרבי חמא ברבי חנינא. אבל עתה שהוא מגלה דבר זה לאבא חליפא אפשר שיקדים אבא חליפא לומר דבר זה בבית המדרש משמו של רבי חייא ורבי חמא שאומר להם כך אמר רבי חייא משמיה דרבי חמא ואז החכמים כאשר יגידו אחר כך דברוה לתלמידים ויהיו קובעים דבר זה במדרש יאמרו הכי אמר אבא חליפא משמיה דרבי חמא כי עתה אצל החכמים נעשו שלשה המדברים בזה וקיימא לן כל שמעתתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן. ולכן אמר לו מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיָדִי שאני שמעתיה מרבי חמא ואתה מבקש לאבדה ממני עתה כשאגלה אותה לך אתה מאבדה משמי כי אתה תקדים לגלותה בבית המדרש לפני החכמים קודם שאני מגלה אותה להם ואז ממילא תהיה קבועה לדורות על שמך ועל שם רבי חמא.

רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁאֵין זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִמְסָר אֶלָּא בְּיַד זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף. נראה לי בס"ד הטעם כי עשו נדבק בקליפה של רַע־עַיִן בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ כמנין רַע־עַיִן [400] ולכן קליפתו חזיר בסוד יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד) דקליפת חזיר היא רַע־עַיִן דזה הטעם הרוצה להרוג את החזיר יסמא את עיניו וכמו שכתב הרב נתן שפירא ז"ל בספר מגלה עמוקות עיין שם. וידוע שיוסף הצדיק ע"ה זכה להיות מושגח מן עין טובה ולכן אין עין רעה שולטת בזרעו ולכן נתברך בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) וכמו שאמר רבי יוחנן אֲנָא מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָא אָתֵינָא דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא (ברכות כ.) ולכן ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף ולכן יליף זה מפסוק וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א, יח) כי קַשׁ [400] מספר רַע־עַיִן ואז בֵּית יוֹסֵף לֶהָבָה תלהט את זרעו של עשו כמו שנאמר לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים (תהלים קו, יח) ולכן מספר יוֹסֵף [156] קנ"ו כמנין עַיִן־הֳ' וכמו שאמרו באדרא 'זכו' עֵין הֳ' אֶל יְרֵאָיו (תהלים לג, יח) עינא דלעילא 'לא זכו' עֵינֵי הֳ' אֶל צַדִּיקִים (תהלים לד, טז) נמצא עינא טבא רמוזה בעין ה' והוא מספר יוסף.