מסכת עבודה זרה דף ס״ה עמוד א׳

לאבידרנא שם העובד כוכבים:

בוורדא במרחץ של וורדים:

עינא דבעיא למחזי לכו בישותא עין המתאוה לראות רעתכם תעקר שהרי הקב"ה ממלא כל תאוותכם שאף שיחתכם מתבררת:

ביקרותיך לכבוד לך. לישראל קא מבשר נביא:

עין לא ראתה זולתי עין של הקב"ה את אשר יעשה למחכה לו לא נראה כבוד וגדולה דוגמתה:

ואע"ג דהעברת חבית לאו לעיתותי ערב לאחר שנשלם כל זמן שכר פעולתו אלא קודם גמר זמן שכירותו אמר לו העבר חבית של יין נסך קתני מתניתין שכרו מותר בתמיה:

ולעיתותי ערב דכבר נתחייב לו כל שכרו קודם העברת חבית:

רבא אמר לעולם דלא אמר ליה לעיתותי ערב:

ביקרותיך פי' בקונטרס לכבוד לך לשון יקר אבל בתהלים פירש ביקרותיך לשון ביקור וכן (וזה המזבח) יהיה לי לבקר ואע"פ שהיו"ד יתירה מנויה היא במסורת עם יו"ד של מי נתן למשיסה כלומר מבקרות לך ועומדות לשרתך:

טעמא דא"ל לעיתותי ערב כו' הא דלא משני מתני' כרשב"ג דאמר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך וכאן נמי שכרו מותר חוץ מדמי חבית דניחא ליה לאוקמי כרבנן אי נמי שכרו מותר משמע כל שכרו אי נמי בהא אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודי דהתם אין דרך ליקח יין מן העובד כוכבים והכא דרך בני אדם ליקח שכר מן העובד כוכבים ויש לאסור כל השכר וחילוק זה יש בירושלמי ולעיל ס"פ כל הצלמים (עבודה זרה דף מט:) גבי ארג בו את הבגד ולפי התירוץ דניחא לאוקמא כרבנן ניחא דלא תיקשי נוקמה כר"א דאית ליה לעיל יש פדיון לעבודת כוכבים ויוליך הנאה לים המלח אף בלא זה וזה גורם וקיימא לן כוותיה ולתירוץ האחר נמי יש לומר שכרו מותר משמע בלא פדיון:

הא דאמר ליה העבר לי ק' חביות בק' פרוטות ובהא אסרה ברייתא כי לא אמר לו לעיתותי ערב דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך כוליה אגרא שייך ביה כן לשון הקונט' משמע הא א"ל לעיתותי ערב מותר ואע"ג שהיא מאותם חביות שהתנה עמו וקשה דמ"מ שכר האיסור מעורב בכל ההיתר לכן נראה לפרש ולעיתותי ערב אחר שהשלים קבלנותו אמר לו כן ואשמעי' שאע"פ שלא עשה עמו תנאי חדש אלא על פי תנאי הראשון הוא מעביר בפרוטה לפי חשבון מאה במאה פרוטות וס"ד שהכל שכר אחד הוא ונמצא בשכרו מעורב שכר יין נסך קא משמע לן דשרי והוה ליה כמעביר ביום של אחריו מאחר שכבר השלים קבלנותו:

ה"ג ר"ת שוכר מניח עליה כסתו מלשון כסת ולא גרס כסותו דדבר פשוט הוא וכי ילך ערום ואם תפרש כסותו שניה שיש לו אם רגיל ללובשה פשיטא שמותר ואם בא להתיר אע"פ שאינו רגיל היה לו לפרש אלא כסתו גרס והוא כסת קטנה שיושב עליה או נותן תחת ראשו למראשותיו וכר הוא הגדול ששוכב עליו והעולם טועים שאומרים לקטן כר ולגדול כסת וראיה ממסכת תמיד (פ"א מ"א) איש כסתו בארץ וכן תנא בכלים (פ' כ"ח מ"ה) כר שעשאו סדין וכסת שעשאו מטפחות וגם במקרא (יחזקאל י״ג:י״ח) למתפרות כסתות על כל אצילי ידים וכר הוא לשכוב עליו כדמשמע פ' השולח (גיטין דף מז. ושם) רשב"ל היה שוכב על מעים ואומר בתי כרסי כרי וכן פ"ב דעירובין (דף ק:) ונעשית כר לבעלה והא דכתיב (בראשית ל״א:ל״ד) ותשימם בכר הגמל אותו כר עברי של עבוט כדמתרגמינן בעביטא דגמלא וחור כרפס (אסתר א׳:ו׳) אותו כר היה גדול כמטות המוצעות לכבוד הבית:

מאונא לאונא פי' ממסע למסע ממהלך יום למהלך יום כמו נטל ועבר תלתא אונין דסנחריב והא דאמרי' [בסנהדרין] (דף צד:) עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום בתרגום אינו חושב כי אם ערים גדולות והא דכתיב גבע מלון לנו דמשמע שלנו שם לילה אחת שמא מקצת אלו הלכו תחילה ולנו מקצת במקומות הללו והוא ושאר החיל הבאים אחריהם עמו עברו עד ירושלים והלכו הכל ביום אחד לפי שהיה ממהר להיות שם באותו היום:

רבא אמר לא קשיא הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות. כלומר שהכל שכירות אחד, והילכך אסור לפי שפשט איסור פרוטת האיסור בכל, דהא אי לא בעי לעבורי ליה ההוא חביתא דאיסורא מעכב ליה כוליה אגריה, והילכך הוה ליה כאלו המאה פרוטות שכר אותה חבית, הא דאמר ליה חבית חבית בפרוטה, דכל חדא וחדא שכרה מיוחד, ואם רצה לחזור בו באותה חבית לא היה מעכב עליה כי אם אותה פרוטה לבד, הילכך שכרו מותר חוץ מאותה פרוטה לבד. וכתב הראב"ד ז"ל והשתא דקים לן כר' אליעזר (מט, ב), אפילו חבית בחבית אף על פי שנתערבה באחרת יוליך הנאה לים המלח. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דמתניתין ודאי הלכה היא, ולא דמיא לדר' אליעזר, דהכא לא מצי להוליך שכר אחת מהן לים המלח, דכוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה, דהא קבלנות הוא דקבל עליו הולכת מאה חביות. ועוד דאלו אודעיה מעיקרא דלא מוליך לההיא חביתא דילמא לא מוגר ליה כלל, הילכך כוליה שכר יין נסך הוא ואסור. ורבנו הגדול זצ"ל שכתבה בהלכותיו על טעם זה סמך. ולדידי קשיא לי כיון דקיימא לן (קדושין מח, א) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וכל חבית וחבית דמוליך זוכה כנגדה בפרוטה אחת למה אסרו שכר המותרות, דהכי נמי אמרינן בפ"ק (יט, ב) גבי הגיע לכפה וכו' אמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר, ואוקימנא לע"ז עצמה, ואפילו למכוש אחרון, דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית בה שוה פרוטה מכוש אחרון נמי מותר, ואם כן הכא מאי שנא. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דע"ז לא הויא אלא במכוש אחרון, ואפילו למאן דאמר (נא, ב) דע"ז של נכרי אסורה מיד, ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה, ובפחות משוה פרוטה לא גזרו, הילכך שכרו כלו מותר, אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה, וההיא פרוטה בכוליה אגרא פתיכא, אסור, אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו מותר, כן נראה לי.

קים לי בגויה דלא פלח לעבודה זרה וכבר כתבנו בפרק קמא כי מכאן היתר בזמן הזה לשאת ולתת עם הגוים אפילו ביום אידם.

הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות פירוש לפי שהכל שכירות אחד והילכך אסור לפי ששכר אותה חבית פתוך הוא בכלי השכירות דהא אלו לא בעי לעבורי ליה ההיא חביתא מעכב ליה והוה ליה כאלו כל המאה פרוטות שכר אותה חבית הילכך אף על גב דקיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הכל אסור דכוליה חשיב אגרא דאיסורא מראש ועד סוף וזה ברור.

מעתה מה שכתב הר״אבד ז״ל דאנן דקיימא לן כרבי אליעזר בההיא דיוליך הנאה לים המלח יוליך דמי אותה חבית לים המלח ולשתרי אידך שכר ליתא דהא כוליה אגרא חשיב דאיסור׳ דכוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה וכן השיב עליו ר׳ הר״מבן ז״ל וזה דעת רבינו אלפסי ז״ל שכתבה בהלכותיו כפשוטה למימרא דהלכה היא וכן עיקר.

סיפא אצטריכא ליה כו' פירוש משום רבותא דאשמועי׳ תלמודא בסמוך דאף על גב דלענין דינא הוא לאותוביה כיון דלא מנכה ליה מידי אי לא אותובי שם הרי הוא מותר.

ג״ה שוכר מניח עליה כסותו ופירושו כסותו הצריך לו באותה העיר שהלך שם דאלו כסות הצריך לדרך פשיטא ויש גורסים כסותו כלומר כסותו הצריך לדרך.

כגון דשכיח מאוונה לאוונה כו׳ ושמע מינה דכל היכא דלא שכיח מאוונא לאוונא אפילו חמר ג״כ מניח ואי שכיח להדיא בעיר אפילו שוכר לא מנח.

וגר תושב שקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש משקבל ולא מל הרי הוא כמין שבאמות לכל דבריו:

כבר ביארנו בראש המסכת שכל שיש לחוש שאם ימכרנו לגוי ישתמש בו לע"ז או יודה לפניה אסור למכרו לו שלשה ימים לפני אידיהם על הדרכים שבארנו שם מ"מ נתברר לזה המשלח על אותו הגוי שאינו עובד ע"ז ואין עליו חששא מצד שני דברים אלו כלל שולחין לו אף ביום האיד עצמו ואין חוששין שמא נשתנה רצונו:

וכן כבר בארנו שהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור וביארנו צדדים ששכרו מותר כגון חבית בפרוטה כמו שהתבאר מ"מ יש צדדים בהתר השכר שלא הוזכרו עדיין כיצד הרי ששכרו ליומו ולעתותי ערב שכבר נשלם שיעור מלאכה ונתחייב לו שכרו אמר לו העבר לי חבית זו של יין למקום פלוני שכרו מותר ואין זו מעכבת שהרי בטובה הוא עושה ואחר זמן השלמה השכירות ומ"מ אף בזו לא לכתחלה והוא שאמרו בתוספתא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין למקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר ובתלמוד המערב החמירו בה יותר ואמרו שאם היה עושה עמו בטובה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו ולדעתם כשאמרו שכרו מותר פירושו חוץ מכדי שווי העברת אותה חבית שמנכין כנגדה מן המותר ושיטת הגמרא אינה מוכחת כן ומ"מ יש פוסקין כן יש מי שמפרש בעתותי ערב האמור כאן שאם שכרו למלאכה להעברת חביות או למלאכה אחרת ונגמרה מלאכתו לערב אלא שיש עדין שהות ביום לחיוב מלאכה על הפועל ואמר לו העביר לי חבית זו של יין נסך למקום פלוני שיעור אותה חבית אסור והשאר מותר שאין זה בקבלנות שיהא שכר אותה חבית מעכב על הכל כמו שפירשנו בטעם האיסור:

השוכר את החמור לרכיבה יש לו לשוכר להניח עליה כסותו ולגינו ומזונותיו של כל אותה הדרך אם הוא בכדי שאפשר לסבול בכך אע"פ שלא התנה בכך יתר על כן חמר מעכב עליו והחמר מניח עליו מזונותיו של אותו היום הן שלו הן של בהמתו יתר על זה שוכר מעכב עליו שאפשר לו לקנות במלון על ידי חפוש אבל הוא אינו מעכב עליו שאין דרך השוכרים לחזר אחר המזונות הואיל ואין מוצאין אותם לאלתר ואם הוא דרך שאין מזונות מצויין בו אפילו על ידי טורח ואפילו במלון אף חמר מניח מזונות של כל הדרך ואם הוא דרך שהמזונות מצויין בה בהרבה מקומות בריוח בכל שעה שהם צריכים להם אף חמר מעכב במזונותיו ולגין ועיקר דבר זה בתלמוד בבא מציעא מ"מ לא הניח דברים אלו אין מנכה לו מן השכר כלל:

בד"ה טעמא דא"ל לעתותי כו' אי נמי שכרו מותר משמע כל שכרו עכ"ל וקשה לתירוץ זה לרבא דאוקמא מתני' דאמר ליה חבית חבית בפרוטה אמאי קתני שכרו מותר דמשמע כל שכרו הא שכר אותה חבית של יין נסך ודאי אסור כפירוש רש"י ויש ליישב קצת דודאי למאי דאוקמא דא"ל חבית חבית בפרוטה דכל חדא אגרא באנפי נפשיה שפיר קאמר שכרו של כל אחד דהיתרא מותר מה שאין כן למאי דסלקא דעתך השתא דאיירי מתניתין נמי בדא"ל מאה חבית במאה פרוטות דכולי אגרא חדא הוא ושכרו מותר אכולה שכרו קאי ודו"ק:

בד"ה ה"ג ר"ת שוכר כו' וחור כרפס אותו כר כו' עכ"ל ר"ל בפ"ק דמגילה מפרש לה כרפס כרים של פסים וק"ל:

בד"ה מאונא לאונא כו' והא דאמרינן בפרק חלק עשר כו' והא דכתיב גבע מלון כו' עכ"ל כצ"ל ורצה לומר דבאותן עשר מסעות חשיב בקרא גבע מלון לנו דמשמע שלנו לילה אחד ולא הלכו הכל באותו יום ותירצו דשמא מקצת כו' וק"ל:

ד"ה טעמא דא"ל לעתותי ערב וכו' א"נ שכרו מותר משמע כל שכרו וכו'. ואין להקשות א"כ מאי משני רבא דאמר העבר לי חבית בפרוטה דע"כ אותה פרוטה דחבית יין נסך לא שקיל והא שכרו מותר משמע כל שכרו די"ל דכיון דכל חבית וחבית שכירות בפני עצמו הוא זה מקרי שפיר כל שכרו:

ד"ה מאונא לאונא כו' כמו נטל ועבר וכו' הוא תרגום בישעיה י' בפסוק עוד היום בנוב לעמוד:

והא דאמרינן בסוף חלק כצ"ל:

בתרגום אינו חושב כ"א ערים גדולות פירש שם בפסוק מונה עשר מקומות שנסע באותו יום ועלה קאמר בגמרא שם עשר מסעות וכו' אבל התרגום אינו מונה כ"א הג' מקומות הגדולים שהיו סמוך לירושלים שנסע באותו היום אבל הז' מקומות שהיו קודם להן לא חשיב להו אע"ג שגם אותן נסע באותו היום וק"ל:

אָמַר לֵיהּ עֵינָא דְּחַזְיָא לְכוּ בְּבִישׁוּתָא תִּפָּקַע. נראה מאת ה' היתה זאת שיהיה בר ששך מוכה בחרב פיו על ידי 'אָמֵן' של רבא ודבר זה קשה על הסטרא אחרא ביותר. ונראה כי בר ששך היה לו ארס של עין הרע כבלעם והוא דחזא לרבא בבישותא וזה נרמז בשמו כי ידוע מה שאמר רבותינו ז"ל בגמרא דעין הרע לבבל נחית ששם מצוי ארס זה של עין הרע יותר משאר מקומות. וידוע נמי מה שאמר בגמרא ששך זו בבל כי שֵׁשָׁךְ בא"ת ב"ש 'בבל' ולכן נקרא זה 'בַּר שֵׁשָׁךְ' רצונו לומר בר בבל ששם נמצא ארס של עין הרע בר מינן והוא דחזה לרבא בארס של עין הרע הנה חזר הארס לעינו ופקעה עיניה בארס שלה שיצא ממנה וחזר אליה להכותה.

אִיבָּעִי לֵיהּ לְמֵימַר לֵיהּ מֵהָכָא "בְּנוֹת מְלָכִים בִּיקְּרוֹתֶיךְ, נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר". פירוש הא ודאי דידן עדיפה כי בַּר שֵׁשָׁךְ הביא זונות לביתו מדלת הארץ אך ישראל מביאים בנות מלכים לביתם לשמש אותם כשפחות והוא הביא הזונות לשכב עמהם להנות מהם שלא בפני אשתו כי ודאי אשתו מקפדת כיון שהוא מנאף עמהם בביתה אך ישראל לעתיד יביאו בנות מלכים לביתם להנות משמוש שלהם ואין נשותיהם מקפידות כי ישראל לא יעשו נבלה ח"ו לשכב עם בנות מלכים אלא רק מביאים אותם לשמש בבית במקום שפחות ונמצא דידן עדיפה. ושמע מינה נמי דאיכא תאוה של יצר הרע לעתיד דאי ליכא תאוה כלל מאי שבחייהו דישראל בזה שבנות מלכים שהם יפים ביותר משמשים לפניהם ואינם חוטאים?

אִיבָּעִי לֵיהּ לְמֵימַר מֵהָכָא 'וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ' (בראשית כה, כג) פירוש לְאֹם זרע יעקב מִלְאֹם זרע עשו יֶאֱמָץ והכונה על החשיבות והמעלה מצד הערכה שנערכין מעשים של ישראל לגבי מעשים של בני עכו דעל ידי כך נראה חשיבות במעשים של ישראל עשר ידות על איכותם מצד עצמן דוקא כי אין האור ניכר אלא מצד החושך ובשלמא אם יש יצר הרע ותאוה רעה בעולם אז שייכה הערכה זו אבל אם לא יש יצר הרע ותאוה רעה בעולם במה תהיה ההערכה.

אִיבָּעִי לֵיהּ לְמֵימַר מֵהָכָא "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ". הכונה דמזה הפסוק מוכח שיש יצר הרע ותאוה רעה לעתיד דהא הטעם שזוכין להבטחה זו של 'עַיִן לֹא רָאָתָה' הוא משום שהם קדושים וטהורים במראה עינים שלהם לכן מדה כנגד מדה יזכו לעין לא ראתה ונמצא גם מזה משמע דאיכא יצר הרע ותאוה רעה במראה עינים ולהכי בשכר שהם קדושים וטהורים במראה עינים יזכו לעין לא ראתה ואם אין תאוה רעה ויצר הרע מאי רבותייהו בקדושתם במראה עינים? ובודאי האי קרא איירי אחר ביאת המשיח שהוא אור החיים. סליק מסכת עבודה זרה.