בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף ו׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף ו׳ עמוד ב׳

    מסכת עבודה זרה דף ו׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־518 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    לא יושיט אדם כוס יין לנזיר שמא יבא לשתותו:

    ואבר מן החי לבני נח לפי שנאסר להן דכתיב אך בשר וגו' (בראשית ט):

    דקיימא בתרי עברי נהרא עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד זה דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל:

    נשא ונתן לפני אידיהן עמהן מהו בהנאה:

    אסור ליהנות מאותה סחורה:

    כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לפני אידיהן:

    לא אסרו אלא בדבר המתקיים עד יום אידיהן דחזי ליה קמיה ביום אידו ואזיל ומודה:

    אבל דבר שאינו מתקיים כגון ירק וכיוצא בו מותר:

    ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 6b · Sefaria

    תוספות

    מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר נראה דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה כיון דכ"ע חמרא שתו ושמא שכח נזירתו אבל ישראל שאמר הושיט לי נבלה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו אבל אם ידוע לו שרוצה לאכלו אסור להושיט לו ואפי' הוא שלו מדקאמר אי לא יהיב ליה שקיל ליה איהו ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אע"פ שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא:

    תניא כוותיה דרשב"ל נראה לר"י דהלכה כרבי יוחנן אע"ג דתניא כוותיה דרשב"ל ומייתי ראיה מההיא דהחולץ (יבמות לו.) דקא חשיב הני דהלכה כרשב"ל לגבי ר' יוחנן ולא חשיב הא ואין לומר דהא דלא חשיב הא דהכא היינו משום דתניא כוותיה ולא איצטריך למחשבה דהא חשיב התם חליצת מעוברת אע"ג דתניא התם נמי כוותיה ועוד דלקמן (עבודה זרה דף ז:) מסיק נשא ונתן איכא בינייהו וקא מפרש דחכמים דמתני' אית להו נשא ונתן אסור כר' יוחנן ומתניתין עדיפא מברייתא:

    לא אסרו אלא בדבר המתקיים פירוש מכר דוקא דאילו לקנות ודאי אסור בדבר שאינו מתקיים יותר מדבר המתקיים אלא ודאי לא איירי הך ברייתא אלא במכר ואפ"ה קרי ליה בסיפא נשא ונתן כפר"ת ולפי' הקונטרס קשה:

    אבל לא לוקחין מהם לפר"ת דלא אסור שום קניה צ"ל לוקחין קבלת דורון וה"ה נמי בדבר המתקיים שאין מקבלין הימנו דורון ואין לדקדק הא דבר המתקיים לוקחין דהא דינר קיסריינא דבר המתקיים הוא:

    אמר אביי גזרה לפרוע מהן אטו לפורען תימה למה ליה לאביי למימר משום גזרה לימא טעמא משום דשמח הוא כדאמר במתני' אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן וי"ל דמשום האי טעמא דשמח לאחר זמן ליכא (למיגזר) כיון שאינו שמח ביום אידו ומיהו אי לאו דאיכא שום שמחה לא הוה שייך נמי למיגזר דהא דגזרינן בכולהו היינו משום דאיכא שום שמחה כדפריש בסמוך בצריכותא והשתא ניחא דאצטריכו כולהו לאביי נמי כמו לרבא:

    אלא ללוות מהן מעוטי קא ממעט להו מכאן ראיה לפר"ת דמיירי בלא רבית דמאי קאמר מעוטי קא ממעט להו אם מלוה ברבית כדי להרויח:

    Tosafot on Avodah Zarah 6b · Sefaria · CC0

    רבנו חננאל

    או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול ואוקימנא כגון שהנהר מפסיק ביניהם ואינו יכול לכפותו וליטול ממנו בעל כרחו הוא דעובר. ודייקי' מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ש"מ כי הנהר מפסיק ביניהן ש"מ:

    איבעיא להו נשא ונתן מהו ר' יוחנן אמר אסור ור"ל אמר מותר ותניא כר"ל.

    ותניא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים כגון בהמה וכיוצא בה. אבל דבר שאין מתקיים מותר. ואפי' דבר המתקיים אם נשא ונתן מותר:

    תני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן אבל אין לוקחין מהן. וקיימא לן כריש לקיש דתניא כוותיה:

    ההוא מינא דשדר דינרא קסרינאה לר' יהודה נשיאה ביום אידו אמר היכי איעביד אשקליה [אזיל ומודה לא אשקליה] הויא ליה איבה יאמר גרוע אני אצלו לפיכך החזיר מנחתי. אמר לו ריש לקיש נטלהו וזורקהו לפניו כלאחר יד בבור כדי שילך ויאמר (לו) לא נהנה כלום נפל לו בבור:

    פיס' מלהשאילן ומלשאול מהם ואוקמה אביי לשאול שרי אלא גזירה גזרו לשאול אטו להשאיל. אתי למימר לישראל כשם שהשאלתיך אני כך תשאילני אתה. רבא אמר משום דמודה ואומר העבודת כוכבים סייעני וזכיתי להיות לי רכוש להשאיל לישראל כדי שיהא צריך ליהנות ממני. וכן דרך כל היכא דתני משום דמודה זה פירושו. וכן אוקים רבא למתני' דקתני אסור להלוותן וללוות מהן משום דמודה לעבודת כוכבים שלו. וכן לפורען ולהיפרע מהן. אמר רבא משום דמודה. וסוגיין כרבא. ואמר וצריכי.

    דאי תנא לשאת ולתת עמהן אסור הייתי אומר משום דקני ליה לגמרי אבל לשאול מהן דממעט להו הוה אמינא שפיר דמי.

    ואי תנא לשאול כיון דחשיב ליה מילתא אזיל מודה לעבודת כוכבים דיליה אבל ללוות מהן דצערא הוא ליה דאמר תוב לא הדרי לי זוזי הוה אמינא שפיר דמי ואי תנא לשאול כיון דחשיב ליה מילתא אזיל ומודה ללוות מהן משום דאמר זוזאי שקילנא מיניה בעל כורחיה אזיל מודה דזכה להלוות לישראל אבל להיפרע מהן דתוב לא הדרי ליה זוזי הוה אמינא צערא ודאי אית ליה ושרי צריכא:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 6b · Sefaria

    רשב"א

    איבעיא להו נשא ונתן מהו פירוש בלפניהם, רבי יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר, אבל ביום אידם לכולי עלמא אסור. ובלפניהם פסק הרי"ף ז"ל הלכה כר"ל, דתניא כוותיה – אידיהן של גויים נשא ונתן אסור, אידיהן אין לפני אידיהן לא. אבל כתב בתרומות (ספר התרומה סי' קלד) דהלכתא כרבי יוחנן, מדלא חשיב לה בהחולץ (יבמות לו א) בהני תלת דהלכה כריש לקיש לגבי ר' יוחנן, וליכא למימר משום הכי לא אצטריך למיחשבה לה התם משום דתניא כוותיה דר"ל, [דהא קא חשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה דריש לקיש, ועוד] דאמר לקמן (עבודה זרה ז, ב) דרבנן בתראי סבירא להו נשא ונתן אסור, וקאי ר' יוחנן כוותייהו. ונראה דמה שהביא ראיה מדלא חשיב לה בהדי הני תלת ליתא, דהא לא אצטריך ליה למיחשבה התם משום דתניא כוותיה, והא דחשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה, ההיא לא חשיב לה התם לצריכותא למילף דהלכתא כוותיה בההיא, דאדרבא עלה דההיא קא מייתי הני תרתי אחריני, קנין פירות, וכתב לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, והכי קאמא, כי היכי דבהאי הלכתא כוותיה מדתניא כוותיה, הכי נמי הלכתא כוותיה בהני תרתי, ובהנהו אצטריך לאורויי דהלכתא כותיה דלא תניא בהו כוותיה, אבל הא דהכא אמאי תיתי לה התם, אי לאורויי דהלכתא כוותיה, הא לא אצטריך, דהא תניא בהדיא כוותיה.

    Rashba on Avodah Zarah 6b · Sefaria

    ריטב"א

    מנין שלא יושיט כו׳ דוקא נקט הכי משום דלא בדילי מינייהו ולאפוקי נבלה לישראל דבדיל מינה דכי שאיל לה יהבינן לה ניהליה ולא חיישינן דלאכילה בעי לה וכן פר״ת ז״ל.

    ת״ל ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקיל להו איהו דקאמרינן דעבר משום לפני עור הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא. פי׳ דלא מצי שקיל לה דייקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן שמע מינה וכן הלכה מיהו ה״מ לענין לפני עור לא תתן מכשול דכל היכא דתבעי לה סתמא דומיא דמתני׳ והא דנזיר ואבר מן החי שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום ולפני עוור ואעפ״י שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישיי׳ אבל מכל מקום אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסו׳ או להרבות באיסור וכדקיימא לן שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית ואפילו לומר להם הוחזקו אסור ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זה לזה וכ״ש שאסור להם לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל וכדאמרינן בפרק שנים אוחזין דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן וכדפרישנא התם מורי ורבי נר״ו דאף על גב דבמכירה לגוי או להשאיל ולתת לו מידי דעביד בה עבירה או תקרובת לעבודה זרה איכא משום לפני עור דבר תורה מכל מקום אין כאן בשביל כך יהרג ואל יעבור. ואע״ג דקיימא לן דע״ז וכל אביזרא אפי׳ להנאת עצמן יהרג ואל יעבור שאני איסורא דלפני עור דלא מיחד לע״ז אלא לאו כולל הוא לכל האיסורין ולא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא כשהוא איסור מיוחד לע״ז והיינו הנהו קוקי ודומאנקי דמושלינן להו משום דלהנאת עצמן שאני כדאיתא התם בסנהדרין.

    איבעיא להו נשא ונתן מהו פי׳ לפני אידהן דאלו ביום אידם עצמו לכולי עלמא אסור רבי יוחנן אמר אסור פי׳ דקנסו רבנן עליה ומסתברא דלדידיה הוא דאסור בהנאה ולא קנסו לבנו אחריו כההיא דמשקין וכל שכן שהוא מותר בהנאה לאחרים שלא אסרוהו אלא לעצמו בלבד שעבר על דברי חכמים ונפקא מינה למאי דקיימא לן לדברי הכל דנשא ונתן ביום אידם אסור.

    ריש לקיש אמר נשא ונתן מותר תניא כותיה דריש לקיש כשאמרו פי׳ במשנתינו לשאת ולתת עמהם לא אמרו אלא דבר המתקיים פי׳ לא אסרו במכר אלא דבר המתקיים ונקט לשאת ולתת משום מכר בלחוד כדכתיבנא לעיל דהשתא איכא למיחש להקרבה או דאזיל ומודה ביום אידו כשרואה אותו לפניו אבל בדבר שאין מתקיים מותר לעולם לפני אידם דכיון שאינו מתקיים עד יום אידו תו ליכא למיחש למידי ואפי׳ למאן דקס״ד דבמכר איכא משום דאזיל ומודה משום דכי פלחי ומודה ביום אידו הוא:

    מסתמא והיינו דלא פשיטנא מיניה בעיין לעיל דלשאת ולתת משום הרוחה היא ולא משום הקרבה כנ״ל ואפילו דבר המתקיים שהוא אסור נשא ונתן מותר הוא או דמיו כריש לקיש.

    תני רב זביד דרבי אושעיה דבר שאין מתקיים מוכרין להם פירוש אף על גב דחזי להקרבה דאי לא חזי להקרבה אפי׳ דבר המתקיים מוכרין להם כדפרישנ׳ במתני׳ אבל לא לוקחין מהן פי׳ כל דבר אעפ״י שאינו מתקיים דאיסור מקח משום דאזיל ומודה הוא וכל דכן דאזיל השתא ומודה.

    הא דגרסינן במקצת ספרים ודבר המתקיים לוקחין מהם אבל לא מוכרין להם לא דייק דבמקח כל דבר אסור ליקח מהם דאדרבא בדבר המתקיים אי לא דרוח לא הוה מזבין לה וליתא בנוסחי עתיקי. ולענין הלכתא נראין דבריו כדברי רבינו אלפסי ז״ל שפסק הלכה כר״ל משום דתניא כותיה ואף ע״ג דאמרינן התם ביבמות ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן לבר מהנהו תלת ולא מני הא בהדיהו היינו טעמא משום דלא אצטריכא למימני דכיון דתניא כותיה פשיטא מילתא דהלכתא כותיה ואע״ג דמני התם ההיא דחליצת מעוברת אע״ג דתניא כותיה שניא היא דכיון דהתם קאי ואגררא דההיא מני אידך תרתי לא שניא דלא מני לה הא כל היכא דאיכא מילתא בעלמא דכתניא כותיה דריש לקיש ולא תניא כותיה דרבי יוחנן לא מני התם והתם הכי קאמ׳ כי היכי דבחליצת מעוברת דהכא הלכתא כר״ל דתניא כותיה הכי נמי איכא תרתי אחריני דהלכתא כותיה אף על גב דלא תניא כותיה ובאידך הלכתא כרבי יוחנן כל היכא דלא מכרעא מתני׳ כותיה דר״ל אבל הא דהכא דתניא כותיה לא אצטריכא למימני כלל ואחרת יש ג״כ במסכת מכות דקיימא לן כותיה דר״ל משום דתניא כותיה ולא מני לה התם ביבמות בההוא כללא והיינו מטעמא דאמרן.

    ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסראנה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ר״ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה. פי׳ וכל היכא דאיכא איבה לא אסרו במשנתינו כלל ואפי׳ ביום אידם שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומשום חששה ולפיכך לא החליטו בו איסורן ולא השוו מדותיהם ואינה כשאר איסורין שלהם שהשוו בו מדותיהן והחליטו איסורן אבל הכא לא החליטו איסורן אלא לפי המקום ולפי הזמן וכדאמר שמואל לקמן בגולה אינו אסור אלא ביום אידן בלבד והיכי מצי שמואל למימ׳ הכי כיון דגזרת חכמים היא אלא ודאי כך היה דעת חכמים מתחילה שיהא הכל לפי המקום והזמן והכי נמי אמרינן בפרק השוכר גבי רבי ישמעאל דשלח ליה גוי דורון ביום אידו וקבלו ואמר קים לי בגויה דלא פלח ע״ז אלמא אינה גזירה מוחלטת וכל היכא דקים לן בגויה דגוי דלא פלח ע״ז ולא אזיל ומודה מותר והיינו טעמא דכל היכא דאיכא משום איבה שרי שכך היתה דעת החכמי׳ מתחילה ומכאן סמכו רז״ל דבזמן הזה מותר לשאת ולתת עם הגוים אפי׳ ביום אידן חדא דאיכא משום איבה ועוד דקים לן בגוייהו דלא אזיל ומודה דלא חשיבי באנפייהו כולי האי ותו שאנו צריכין לתת ולשאת עמהם משום חיי נפש ועוד מפני שאין אנו אלא כמחניפין להם וכיוצ׳ בזה התירו בירושלמי דגרסינן התם עבר ונשא ונתן אסור פי׳ ביום אידן כדאסיקנא לעיל.

    ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Avodah Zarah 6b · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שביארנו ששלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם אם נשא ונתן מותר ליהנות באותה סחורה חוץ מיום האיד עצמו שהוא אסור משום קנס וכדעת ריש לקיש ולא כר' יוחנן שאסר אף בלפני אידיהן אף בדיעבד כך כתבוה גדולי הפוסקים ורבים מקשים עליהם א"כ למה לא מנאוה בפרק החולץ ל"ו א' עם אותם השלשה שנפסק בהם כריש לקיש במקום ר' יוחנן ואם מפני שלא נפסקה מצד מחלקתם אלא משום דתניא כותיה והרי חולץ למעוברת תניא כותיה ואעפ"כ הוצרכה לבא במנין ותרצו בה שאף חולץ למעוברת לא הוצרך למנותה אלא מאחר שסמוך לאותה בריתא מיד אמר רבא הלכתא כריש לקיש בהני תלת ואע"פ שלא בא ללמד אלא השנים שלא נאמר בהם תניא כותיה נצטרפה עמהם מצד סמיכתה ומ"מ בחבורי קצת רבני צרפת נפסקה כר' יוחנן ומטעם שלא נמנית עם השלשה ואם באנו להקשות לו מן הבריתא הרי הוא מסתייע במה שאמרו למטה נשא ונתן איכא ביניהו דלרבנן בתראי אסור וסבירא ליה כותיהו ומ"מ יש להקשות לגדולי הפוסקים מה הוצרכו לכתבה והלא הם פסקו בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ויום האיד ודאי אסור ותרצו בה שהם מפרשים הטעם משום איבה ואם יזדמן מקום שאין שם חשש איבה שחזר לאיסור בא ללמד שבדיעבד מותר ולדעתי אף כשנפרשנה מצד שאין אדיקות מצויה בהם כל כך אם שמא יזדמן מקום שיהא אדיקותם גדול שיחזור הדבר לאיסורו בא ולמד שבדיעבד מותר:

    כבר ביארנו במשנה שדבר המתקיים הוא שאין מוכרין להם אבל דבר שאין מתקיים עד יום האיד כגון ירקות וכיוצא בהם מותר ומ"מ אין לוקחין מהם בימים אלו אף המתקיים שמא יקנה מן הדמים לצורך ע"ז וכל שכן דבר שאינו מתקיים שנצטרף בו עוד שמודה ביום אידו על שמכרו:

    כשם שהמשא ומתן אסור כך אסור לאדם חשוב לקבל דורון הימנו בימים אלו מתוך שהוא נהנה על שקבלה הולך ומודה ואם יש לחוש לאיבה מקבלה ומ"מ כל צד שאפשר לו לעשות שלא יודה יעשה ובלבד שיהא שומר עצמו מן האיבה ואף בשאר משא ומתן הרבה מסכימין להקל בכל שיש בו חשש איבה מכח שמועה זו ואיני רואה כן בכל שיש לחוש שישתמש בו לע"ז ולא הותר לדעתי משום איבה אלא כל שאין בו אלא חשש הודאה:

    אף הלואה שאסרו במשנה יש מי שמיקל להלוותם ברבית שאין כאן הודאה ואיני רואה כן שהרי יש כאן חשש גוף עבודה בהם ולא הותרה לדעתי הלואה ברבית אלא בכל שאין בו אלא חשש הודאה כמו שביארנו במשנה:

    למטה יתבאר שלא נאמרו דברים אלו אלא בארץ שהיו הגוים באותו הזמן אדוקים באלילים ובאובות וידעונים ושאר מיני העבודות הקדומות אבל בחוצה לארץ אינו אסור אלא יום האיד בלבד שלא היו אדוקים באלילים אלא ממנהג אבותיהם ודים באסור יום האיד ולמדת שאין לסמוך מה שנהגו עכשיו להקל בענינים אלא מצד שגוים שבחוצה לארץ מנהג אבות לבד בידיהם שאין מקילין מטעם זה ביום האיד עצמו אלא לימים שלפניו וא"כ על כל פנים אתה צריך לטרוח ולהביא היתרה מצד אחר שהרי בזמן הזה מנהג פשוט בכל הארצות לישא וליתן עם אותם שדרים ביניהם בכל דבר ובכל משא ומתן ואפילו ביום החג שלהם וודאי נראה הטעם שלא נאמרו דברים אלו אלא בזמנם שהיתה עבודת האלילים מתפשטת להקרבה ולהודאה וכמו שתראה בזכירת ימי האיד שלהם וכן שהיו עובדים לצבא השמים לחמה ולבנה ולמזלות ולעצים ולאבנים כמו שיתבאר בפרק שלישי ואע"פ שיש בסוגיא זו דברים נראים כמתנגדים לזו והוא מה שאמרו נצרי לעולם אסור כבר פרשנו דעתנו במשנה וגדולי המחברים כתבו בענינים אלו דרכים אחרים ולא נראו לנו ומ"מ אותם הקצוות ששיורי עבודת האלילים ננערו לשם ישראל שבתוכם אסורין בכל אלו על הדרך שהתבאר:

    עושה אשה תכשיטיה בחולו של מועד וטופלת פניה בסיד וכיוצא בו ובלבד שתהא יכולה לקפלו במועד הואיל וקשוט זה מועיל לה במועד ואפילו שעה אחרונה שבו הותר צערה שבתחלה מפני הנאתה שבסוף וכבר ביארנוה במסכת מועד קטן פרק ראשון:

    כבר ביארנו במשנה שמלוה על פה נפרעין מהם אבל לא מלוה בשטר ומ"מ יש מקילין אף במלוה בשטר כמו שביארנו במשנה:

    הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ונמצא ששינה את דעתו של בעל הבית אם בעל הבית רוצה בשנויו פורעו משלם ונוטל את צמרו ואם לא נתרצה בעל הבית בכך נוטל את צמרו ואינו פורעו משלם אלא אם ההוצאה שהוציא בו הצבע מדמי עצים וסמנין יתרה על השבח שנשתבח צמר זה בצבעו נותן לו דמי השבח ומפסיד השאר ואם השבח יתר על ההוצאה נותן לו דמי ההוצאה ונותן לו שכר מלאכה כשכיר יום ולא שכר שלם כמו שהתנה שכל המשנה ידו על התחתונה וכן האומן ששכרו בעל הבית והתחיל במלאכה וחזר בו ידו על התחתונה ובעל הבית שוכר אומן אחר ואם נתיקר מעכב דמי היוקר משכר מה שעשה ואם הוזל אין האומן יכול לומר השלם לי שכרי ואני פורע את זה כמו שהתנית שכל החוזר בו ידו על התחתונה כמו שהתבאר במציעא פרק אומנין:

    Meiri on Avodah Zarah 6b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה לא אסרו אלא כו' ואפ"ה קרי ליה בסיפא נשא ונתן כו' עכ"ל אבל מרישא כשאמרו לשאת ולתת עמהן לא אסרו כו' לא מוכח מידי דשגירת לישנא דמתני' נקט דעלה קאי ומיהו לא איירי הברייתא אלא בלתת דהיינו מכירה אבל מסיפא דקתני נשא ונתן דהוא לישנא דברייתא מוכח שפיר כפר"ת דנשא ונתן כולה במכר וק"ל:

    בד"ה אלא ללוות מהן כו' מכאן ראיה לפר"ת דמיירי בלא רבית כו' עכ"ל ומרישא בלהלוותם דקאמר משום דקא מרווח להו איכא למימר דגם ברבית חשיב ליה רווחא כיון שצריך למעות וכ"ה ברא"ש ע"ש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 6b · Sefaria

    מהר"ם

    תוס' ד"ה תניא כוותיה דרשב"ל וכו' ועוד דלקמן מסיק וכו' וקא מפרש דחכמים דמתני' אית להו וכו' כרבי יוחנן וכו'. אע"ג דלפי מה דמפרש שם משמע דת"ק דמתני' ס"ל נשא ונתן מותר וא"כ מאי קאמרי התוס' ומתני' עדיפא מברייתא הא איכא נמי ת"ק דמתני' דס"ל נשא ונתן מותר נ"ל לתרץ דאע"ג דקאמר גמרא לקמן נשא ונתן איכא בינייהו ר"ל בין ת"ק דמתני' ובין חכמים בתראי יש לפרש דאין ר"ל דחכמים בתראי פליגי את"ק אלא דאתו לאוסופי את"ק שלא גילה דעתו אי אמרינן נשא ונתן מותר או אסור ואתו חכמים בתראי לומר שאף אם נשא ונתן אסור אבל לעולם איכא למימר דאה"נ דת"ק דמתני' נמי ס"ל הכי דנשא ונתן אסור וק"ל:

    ד"ה אמר אביי גזרה לפרוע מהן וכו' וי"ל דמשום ה"ט וכו' כיון שאינו שמח ביום חגו וכו'. ר"ל דלאחר זמן מפרשי התוס' דר"ל לאחר יום החג:

    בא"ד ומיהו אי לאו דאיכא שום שמחה וכו' ר"ל וכ"ת ל"ל טעמא דשמחה דמתני' כלל לכך קאמר ומיהו אי לאו טעמא דאיכא שום שמחה לא הוי שייך נמי למיגזר ור"ל דלא הוי שייך לומר גזירה לפרוע מהן אטו לפרען דמה ענין זה לזה בזה איכא שמחה ובזה אין שמחה כלל אבל השתא דאיכא גם בזה קצת שמחה שייך שפיר למגזר והשתא צ"ל דבהא פליגי רבנן ור' יהודה במתני' אליבא דאביי דרבנן ס"ל כיון דשמח הוא לאחר זמן שייך למגזר לפרוע מהן אטו לפרען ור"י סבר דמה שהוא שמח לאחר זמן לא נחשב שמחה כלל ולכך לא שייך למגזר:

    בא"ד והשתא ניחא דאצטריכו כולהו לאביי וכו' ר"ל דבשמעתין קשה דעביד צריכותא אליבא דרבא דאצטריכו במתניתין כולהו ואיך מתורץ לאביי אמאי איצטריכו לכולהו לתני בחדא דגזרינן הא אטו הא ולא בעי לאידך אבל השתא דגם לאביי דטעמא דמתני' משום גזירה לא גזרינן בכולהו אלא מטעם דאיכא בכל אחד שמחה קצת א"כ יתורץ ג"כ לאביי בהאי צריכותא דעביד גמרא אליבא דרבא משום דאי אשמועינן חדא ה"א בהא איכא שמחה קצת משום דמרויח להו אבל בהא לא וכו' וכן בכולהו:

    Maharam on Avodah Zarah 6b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' מנין שלא יושיט עי' תוס' פסחים כב ע"ב ד"ה ואבר:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 6b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף ו׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־518 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 135 מילים

      נפתחת ב״מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס שֶׁל יַיִן…״

    2. קטע 218 מילים

      נפתחת ב״הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא.…״

    3. קטע 339 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: נָשָׂא וְנָתַן — מַאי? רַבִּי…״

    4. קטע 429 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ…״

    5. קטע 543 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כְּשֶׁאָמְרוּ ״אָסוּר לָשֵׂאת…״

    6. קטע 648 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא מִינָאָה דְּשַׁדַּר לֵיהּ דִּינָרָא קֵיסָרְנָאָה לְרַבִּי…״

    7. קטע 732 מילים

      נפתחת ב״לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא לְהַשְׁאִילָן —…״

    8. קטע 829 מילים

      נפתחת ב״לְהַלְווֹתָם וְלִלְווֹת מֵהֶן. בִּשְׁלָמָא לְהַלְווֹתָם — מִשּׁוּם…״

    9. קטע 932 מילים

      נפתחת ב״לְפוֹרְעָן וְלִפְרוֹעַ מֵהֶן כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא לְפוֹרְעָן —…״

    10. קטע 1022 מילים

      נפתחת ב״וּצְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, מִשּׁוּם…״

    11. קטע 1122 מילים

      נפתחת ב״וְאִי תְּנָא לִשְׁאוֹל מֵהֶן, מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבָא לֵיהּ…״

    12. קטע 1229 מילים

      נפתחת ב״וְאִי תְּנָא לִלְווֹת מֵהֶן, מִשּׁוּם דְּקָאָמַר: ״בְּעַל…״

    13. קטע 1319 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִפְרָעִין מֵהֶן כּוּ׳. וְלֵית…״

    14. קטע 1430 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִשָּׁה לֹא תָּסוּד…״

    15. קטע 1522 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַנַּח לְהִלְכוֹת…״

    16. קטע 1626 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה, דְּתַנְיָא:…״

    17. קטע 1722 מילים

      נפתחת ב״יָתֵיב רַב יוֹסֵף אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, וְיָתֵיב…״

    18. קטע 1821 מילים

      נפתחת ב״הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — הָא דַּאֲמַרַן, כְּרַבִּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב זביד · אמוראים · דור שישי לאמוראים

      היה ראש ישיבה בפומבדיתא שבבבל שמונה שנים ובזמנו רב אשי היה ראש הישיבה בסורא.

      מקור: מסכת עבודה זרה דף ו׳ עמוד ב׳ · קטע 5 — “…— מוּתָּר. תָּנֵי רַב זְבִיד בִּדְבֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: דָּבָר…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת עבודה זרה דף ו׳ עמוד ב׳ · קטע 17 — “יָתֵיב רַב יוֹסֵף אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, וְיָתֵיב רַבִּי אַבָּא…

    • רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים

      לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.

      מקור: מסכת עבודה זרה דף ו׳ עמוד ב׳ · קטע 15 — “…[שָׂמֵחַ] לְאַחַר זְמַן. רָבִינָא אָמַר: גּוֹי לְעִנְיַן פֵּרָעוֹן לְעוֹלָם…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת עבודה זרה דף ו׳ עמוד ב׳ · קטע 7 — “…מְמַעֵט לְהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: גְּזֵרָה לִשְׁאוֹל מֵהֶן אַטּוּ לְהַשְׁאִילָן.…

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס שֶׁל יַיִן לְנָזִיר, וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״; וְהָא הָכָא, דְּכִי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ, שָׁקְלִי אִיהוּ, וְקָעָבַר מִשּׁוּם ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״!

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״לֹא יוֹשִׁיט״ וְלָא קָתָנֵי ״לֹא יִתֵּן״, שְׁמַע מִינַּהּ.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: נָשָׂא וְנָתַן — מַאי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נָשָׂא וְנָתַן — אָסוּר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נָשָׂא וְנָתַן — מוּתָּר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם נָשָׂא וְנָתַן — אֲסוּרִין, מַאי לָאו לִפְנֵי אֵידֵיהֶן? לָא, אֵידֵיהֶן דַּוְקָא.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם — נָשָׂא וְנָתַן אָסוּר. אֵידֵיהֶן — אִין, לִפְנֵי אֵידֵיהֶן — לָא! תַּנָּא, אִידֵּי וְאִידֵּי, ״אֵידֵיהֶן״ קָרֵי לֵיהּ.

    תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כְּשֶׁאָמְרוּ ״אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם״ — לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּדָבָר הַמִּתְקַיֵּים, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים — לֹא, וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר הַמִּתְקַיֵּים נָשָׂא וְנָתַן — מוּתָּר. תָּנֵי רַב זְבִיד בִּדְבֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְקַיֵּים מוֹכְרִין לָהֶם, אֲבָל אֵין לוֹקְחִין מֵהֶם.

    הָהוּא מִינָאָה דְּשַׁדַּר לֵיהּ דִּינָרָא קֵיסָרְנָאָה לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה בְּיוֹם אֵידוֹ, הֲוָה יָתֵיב רֵישׁ לָקִישׁ קַמֵּיהּ. אֲמַר: הֵיכִי אֶעֱבֵיד? אֶשְׁקְלֵיהּ — אָזֵיל וּמוֹדֶה, לָא אֶשְׁקְלֵיהּ — הָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹל וּזְרוֹק אוֹתוֹ לְבוֹר בְּפָנָיו. אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה! כִּלְאַחַר יָד הוּא דְּקָאָמֵינָא.

    לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא לְהַשְׁאִילָן — דְּקָא מַרְוַוח לְהוּ, אֲבָל לִשְׁאוֹל מֵהֶן — מַעוֹטֵי קָא מְמַעֵט לְהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: גְּזֵרָה לִשְׁאוֹל מֵהֶן אַטּוּ לְהַשְׁאִילָן. רָבָא אָמַר: כּוּלָּהּ מִשּׁוּם דְּאָזֵיל וּמוֹדֶה הוּא.

    לְהַלְווֹתָם וְלִלְווֹת מֵהֶן. בִּשְׁלָמָא לְהַלְווֹתָם — מִשּׁוּם דְּקָא מַרְוַוח לְהוּ, אֶלָּא לִלְווֹת מֵהֶן — אַמַּאי? אָמַר אַבָּיֵי: גְּזֵרָה לִלְווֹת מֵהֶן אַטּוּ לְהַלְווֹתָם. רָבָא אָמַר: כּוּלָּהּ מִשּׁוּם דְּאָזֵיל וּמוֹדֶה הוּא.

    לְפוֹרְעָן וְלִפְרוֹעַ מֵהֶן כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא לְפוֹרְעָן — מִשּׁוּם דְּקָא מַרְוַוח לְהוּ, אֶלָּא לִפְרוֹעַ מֵהֶן — מַעוֹטֵי מְמַעֵט לְהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: גְּזֵירָה לִפְרוֹעַ מֵהֶן אַטּוּ לְפוֹרְעָן. רָבָא אָמַר: כּוּלָּהּ מִשּׁוּם דְּאָזֵיל וּמוֹדֶה הוּא.

    וּצְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, מִשּׁוּם דְּקָא מַרְוַוח לְהוּ וְאָזֵיל וּמוֹדֶה, אֲבָל לִשְׁאוֹל מֵהֶן, דְּמַעוֹטֵי קָא מְמַעֵט לְהוּ — שַׁפִּיר דָּמֵי.

    וְאִי תְּנָא לִשְׁאוֹל מֵהֶן, מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבָא לֵיהּ מִילְּתָא, וְאָזֵיל וּמוֹדֶה. אֲבָל לִלְווֹת מֵהֶן, צַעֲרָא בְּעָלְמָא אִית לֵיהּ, אָמַר: ״תּוּב לָא הָדְרִי זוּזֵי״.

    וְאִי תְּנָא לִלְווֹת מֵהֶן, מִשּׁוּם דְּקָאָמַר: ״בְּעַל כָּרְחֵיהּ מִיפְּרַעְנָא״, וְהַשְׁתָּא מִיהָא אָזֵיל וּמוֹדֶה, אֲבָל לִיפָּרַע מֵהֶן, דְּתוּ לָא הָדְרִי זוּזֵי, אֵימָא צַעֲרָא אִית לֵיהּ, וְלָא אָזֵיל וּמוֹדֶה — צְרִיכָא.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִפְרָעִין מֵהֶן כּוּ׳. וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה ״אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיצֵר עַכְשָׁיו שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמַן״?

    וְהָתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִשָּׁה לֹא תָּסוּד בַּמּוֹעֵד, מִפְּנֵי שֶׁנִּיוּוּל הוּא לָהּ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּסִיד שֶׁיְּכוֹלָה לְקַפְּלוֹ בַּמּוֹעֵד, שֶׁטּוֹפַלְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁמְּצֵירָה עַכְשָׁיו, שְׂמֵחָה הִיא לְאַחַר זְמַן!

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַנַּח לְהִלְכוֹת מוֹעֵד, דְּכוּלְּהוּ מֵיצֵר עַכְשָׁיו, (שְׂמֵחָה) [שָׂמֵחַ] לְאַחַר זְמַן. רָבִינָא אָמַר: גּוֹי לְעִנְיַן פֵּרָעוֹן לְעוֹלָם מֵיצֵר.

    מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: מִלְוֶה בִּשְׁטָר אֵין נִפְרָעִין מֵהֶן, מִלְוֶה עַל פֶּה נִפְרָעִין מֵהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם.

    יָתֵיב רַב יוֹסֵף אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, וְיָתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

    הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — הָא דַּאֲמַרַן, כְּרַבִּי יְהוּדָה — דְּתַנְיָא: הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַבָּע לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם.