מסכת עבודה זרה דף נ״ב עמוד ב׳

מאי כיון דאיסורא לא בטיל מדרב גידל בריש פירקין (עבודה זרה דף נ.) בשאר טומאה דלית ליה טהרה במקוה דנימא כי היכי דשאר טומאות סלקי הא נמי קלה למיסק מנייהו:

טומאה נמי לא בטלה כיון דליכא למימר הכי:

בית חוניו מפרש בשמעתין בתרייתא דמנחות חוניו בנו של שמעון הצדיק שברח למצרים מפני אחיו ובנה שם מזבח ופליגי התם איכא למ"ד לשם עבודת כוכבים ואיכא למ"ד לש"ש וקמיבעיא ליה לר' יוסי בן שאול אליבא דמ"ד לאו בית עבודת כוכבים היא דאליבא דמ"ד דעבודת כוכבים היא לא קמיבעיא ליה דהשתא להדיוט אסורין כדאמר לעיל בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר לגבוה מיבעיא:

ואין צ"ל לדבר אחר כהנים ששימשו לעבודת כוכבים אין צ"ל שלא ישמשו עוד למקדש כדכתיב ביחזקאל (מד) יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וגו' וכתיב בתריה לא יגשו אלי לכהן לי ומדקאמר אין צ"ל לדבר אחר מכלל דבית חוניו לאו דבר אחר הוא ואפ"ה קתני דכהנים אסירי וקמיבעיא ליה לר' יוסי כלים מאי:

כהנים דבני דעה נינהו וידעי שנאסרו הבמות אף לשם גבוה והלכו ועבדו בבמה הוא דקנוס רבנן:

אבל כלים לא קנסי או דלמא לא שנא:

מקרא היה בידינו בהנך דעבודת כוכבים דהיכא דמדאורייתא הוה בהו טעמא להתירא קנסוהו רבנן אע"ג דלאו בני דעה נינהו ה"נ אע"ג דלאו בית עבודת כוכבים ולא מיתסרי מדאורייתא קנסוהו רבנן בכלים ככהנים:

כל הכלים כהנים שבימי חזקיהו היו מגידין לו כל הכלים של בית המקדש אשר הזניח אחז במלכותו במעלו לעבודת כוכבים:

כיון דאיסורה בטיל וגבי כלים לעיל (עמוד א) דלא קאמר הכי דמיירי בכלים של תקרובת עבודת כוכבים שאין להם בטול ודלא כפ"ה שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים:

ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי שהקדשנו אחרים תחתיהם. ואע"ג דמדאורייתא לא מיתסרי דהא דהקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם כן להדיוט שרי מ"מ קנסו לאסור לגבוה והא דמייתי מההיא קרא לקמן (עבודה זרה דף נד:) למלתיה דעולא דכיון ששחט בה סימן אחד אסרה דמייתי אף להדיוט כדמוכח בחולין פ"ב (דף מ.) הכי מייתי מדאסר לגבוה במעשה זוטא שלא נשתנה הכלי א"כ במעשה רבה יש לאסור אף להדיוט:

משום כספה וזהבה של ירושלים שהיה המטבע של כסף ושל זהב:

דינרי הדריינא טיריינא שיפא פירש בקונטרס על שם מלכי רומי נעשו הצורות ושמם אדריינוס טוריינוס שייפא שנישוף ואין צורתה ניכרת מחמת יושנה וקשה לר"ת דהא אמרינן בהגוזל קמא (ב"ק צז:) איזה מטבע של ירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקדש מצד אחר ובערוך פי' כפ"ה ונראה לי לתרץ קושיא דר"ת דודאי אדריינוס וטוריינו' כשמשלו על ישראל פסלו צורת מטבע הראשונה וחתמו בה שמם ולאחר החורבן הרבה בקשו לגנוז ונראה לר"ת לפרש הדריינא עגול לשון הדורא דכנתא (חולין דף קיג.) טוריינא גדול כתריטא כדאמרינן המלוה את חבירו על המטבע אפי' כנפה כתריטא שייפא שנישוף ואין האותיות ניכרות בו שהיו דוד ושלמה שמם כתוב במטבע ולא צורתם כדאמרי' לעיל (עבודה זרה דף מג.) דצורת אדם אסורה ומתוך שנישוף לא היו יכולין להכיר:

בעא מניה רב יוסף בן שאול מרבי כלים שנשתמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהם במקדש בירושלים.

ומיבעי ליה אליבא דר' יהודה דאמר בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים היא ור' מאיר חולק עליו ואומר בית חוניו עבודת כוכבים היא. ומפורשת חלוקתם בסוף מסכת מנחות. דתנן התם הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישתמשו במקדש בירושלים. ואין צריך לומר לדבר אחר. פי' ואין צ"ל לדבר אחר הכהנים ששימשו בעבודת כוכבים שודאי נפסלו נמצאת סתם משנתנו זו כר' יהודה דאמר בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים היא.

מאי כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דעה נינהו אבל כלים לא קנסו. או דלמא לא שנא. ופשט ליה אסורים הן שנאמר ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו פי' שגנזום. והקדשנו אחרים תחתיהן והנם לפני מזבח ה'.

לימא מסייעא ליה מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. ואמר רב ששת ששקצום לעבודת כוכבים. ודחי' הכי שאני אתם.

דאמר רב פפא קרא אשכחו ודרשו ובאו בה פריצים וחללוה ולא מסייעא ליה. ואמרינן ואמאי גנזום לבטלינהו לאיסורייהו וליהדרו וליקדשינהו. ודחינן משום דלא אפשר היכי ליעביד ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא נינסרינהו במשור. ולא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא.

ליתברינהו ולישקלינהו לנפשיהו כמו המטבע דאמר אביי בקשו לגנוז דינרא הדרינא שיפא מפני טיבעא של ירושלים.

עד שמצאו מקרא שמותר שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה ופרקינן התם במטבע לא אישתמש גבוה ביה. אבל הכא באבני מזבח כיון דמעיקרא אישתמש בהו מזבח דהוא גבוה לאו אורח ארעא לאישתמושי בהו הדיוט:

פיסקא עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חברו עובד כוכבים כו':

איכא דמתני לה אסופא וכו' וקא משמע לן דישראל הוא דלא מבטל דנכרי אבל נכרי מבטל דנפשיה. כך הגרסא במקצת הספרים. ויש מי שהקשה ביטול דנפשיה מאי מהני ליה, דאכתי מתסרא משום חלקו של ישראל, ואם תאמר שאם חלקו יהא חלקו מותר, הא קימא לן בדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסור ע"ז, ואם תאמר בשמכרה וכל אחד נוטל חלקו בדמים, אם כן בלא ביטול נמי דמים שביד נכרי מותרין, דהוו להו דמי ע"ז ביד גוי דקיימא לן דמותרין בהשוכר (סד, א), והשיב דאם אחר שביטל חלקו נתנו לישראל, אותו ישראל יכול למכור אותו ודמיו מותרין, לפי שחלקו של הגוי כבר הוא מבוטל בכל מקום שהוא, ואם לא בטל הוו להו דמי ע"ז ביד ישראל ואסורין. והרמב"ן נ"ר תירץ, כגון שחלקו של גוי ידוע ביד או ברגל, או שהוא של כסף ושל נחשת ונחשת של זה וכסף של זה. ולא מיחוור, דאם כן דכל אחד ואחד מכיר חלקו אין כאן שותפות גמור, ואכתי הדרין לבעיין פשיטא דמאי קא משמע לן דנכרי מבטל דנפשיה כיון דחלקו ידוע ביד או ברגל, ואמאי תסוק אדעתין למיסר כיון דאין לו לישראל חלק כלל באותו אבר.

כי קא מבעיא ליה תקרובת כו׳ והא דנקטה באוכלים משום דלרבי יוחנן אין תקרובת נאסר אלא באוכלין דהוו כעין פנים אבל הוא הדין דמבעיא לן אליבא דרב בשבר מקל לפניה דהויא כעין זביחה ונאסר כדאית׳ לעיל אבל יש אומרין דדוקא מבעיא ליה לאוכלין משו׳ דבטומא דאוריתא לית להו טהרה במקוה ואין זה מחוור מדלא אמר לה הכי בגמרא האי מסקנא ובדין הוא דיכיל למבעי ליה בעבודה זרה של ישראל או משמשיה דלית להו בטלה אלא דכל מאי דאפשר לאורויי בע״ז של גוי לא מיירינן בשל ישראל כנ״ל.

אליבא דמאן דאמר בית חוניו לאו עבודה זרה היא פירוש דאלו למאן דאמר בית חוניו עבודה זרה אפילו להדיוט אסירי כדפר״שי ז״ל והר״מבן ז״ל הביא ראיה מכאן דמשמשי עבודה זרה של ישראל אין להם בטלה עולמית דאי לא תבעי ליה נמי למאן דאמר בית חניו בית עבו׳ זרה היא ולאחר שבטלום דפקעה מנייהו איסורייהו אי מי מאיסי לגבוה או לא ומיהו הוא ז״ל דחה דאפשר לומר דחדא מינייהו נקט ומשום דאשכח מתני׳ דתני דלאו בית ע״ז היא.

מאי לאו הככנו דאטבלינהו כו׳ פר״י ז״ל מאי לאו הכננו הכשרנום דאטבילנהו מטומאת ע״ז הקדשנום שחזרו ומשחום בשמן המשחה כדפר״שי ז״ל ואם תאמר והא היאך אפשר לומר כן דהא אחז לעבודה זרה נשתמש בהם ולמאן דאמר חוניו בית עבודה זרה היא לא מבעיא לן דודאי אסירי להדיוט יש לומר שכבר פר״שי ז״ל דדוגמא נקטינן דבכלים דאחז נמי לא נאסרו מן הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והני דהקדש נינהו אלא דקנסינהו ושמע מינה דאפילו כלים דלאו בני דעה קנסינן והאי מקשה סבירא ליה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי׳ על ידי מעשה אבל כי מתרצינן הכננו גנזנום סבירא לן דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה וכדאמרי׳ לקמן בפרקין גמ׳ מתני׳ דבמוסיאות של גוים. וטובא איכא בתלמודא דמקשה ומתרץ סתם בלא ביאור טעם.

היכי נעביד נתברינהו פירוש נתברינהו על ידי גוים לבטל אסורם אבנים שלמות אמר רחמנא לרווחא דמילתא נקטינן הא בלחוד משום דמפרש איסוריה וזיל קרי בי רב הוא דהא בלאו הכי נמי תיפוק ליה דכיון דקודם ביטול אסירי דהוא הדין לאחר ביטול דמאיסי דיש דחוי אצל גבוה אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו בתוספות.

כל כהן שעבד ע"ז אפילו בשוגג אפילו חזר בתשובה שלמה לא ישמש במקדש לעולם הואיל ועבד או השתחוה לע"ז עבר והקריב אין קרבנו מתקבל ומ"מ התבאר במקום אחר שהשוחט לע"ז בשוגג אם עבר והקריב נתקבל ומ"מ לכתחלה לא יעבוד:

גדולה מזו אמרו מי שבנה בית חוץ למקדש להקריב שם קרבנות לשם שמים כמו שעשה חניו בנו של שמעון הצדיק שברח למצרים מפני אחיו ובנה שם מזבח והתבאר במסכת מנחות ק"ט ב' שלשם שמים בנאה ואעפ"כ כל כהן ששמש לשם לא ישתמש במקדש לעולם וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם בבית המקדש לעולם אלא יגנזו ואין מועיל להם טבילה והקדש שאחריה:

יראה מסוגיא זו שאין אדם אוסר כלים של חברו או של הקדש בהשתמש בהם לפני ע"ז ואפילו עשה בהם מעשה לאסור הנאתם להדיוט אלא שלענין גבוה מאוסים הם הואיל ועשה מעשה ואין משתמשין בהם במקדש שהרי כלים של קדש בימי אחז לתשמיש ע"ז עמדו ומעשה נעשה בהם ואלו נאסרו לא היה מחזר לומר שיוכשרו בטבילה שהרי אף להדיוט נאסרו בהנאה אלא מתוך שלא נאסרו להדיוט ואין בהם אלא מיאוס אצל גבוה היה מחזר לומר שיוכשרו בטבילה והקדש וכן כתבנוה בשני של חולין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהנאה אף על ידי מעשה ומ"מ למטה יראה הפך הדברים ר"ל שעל ידי מעשה מיהא נאסר אף להדיוט כמו שיתבאר אלא שאפשר שלא נאמרה להנאה אלא לאכילה וכיוצא בה:

ממה שכתבנו אתה למד בביאור סוגיא זו מה שהקשו בה רוב מפרשים והוא שעל מה ששאלו בכלים של בית חניו אם מותר להשתמש בהם בבית המקדש אם לאו והשיבו שאסורים הקשה לו מכלים של אחז ומה ענין להקשות מכלים של אחז והלא כלי אחז של ע"ז היו ולא היה פקפוק באיסורן עד שיפול תחת השאלה אלא שהתירוץ בה שהוא סובר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף על ידי מעשה והרי הם כדין כלים של בית חניו ונמצא דין שבזה עולה לזה וכן ממה שאמר לימא מסייע ליה ממה שהטעינו גניזה לאבני מזבח ששקצום מלכי יון ר"ל שבנאום לע"ז ואסרום אף זו הענין בה כן שמן הדין לא היו נאסרות לפי סברתו ודינם כדין כלי בית חניו ותירץ בה שבזו אף מן הדין כן שפריצים ר"ל ישראל משומדים נהנו בהם ויצאו לחולין על ידם ונמצאו של הדיוט וגוי מישראל קונה כמו שיתבאר בסמוך:

יראה עוד מסוגיא זו שהגוים שאנסו כלי בית המקדש ושקצום לע"ז לא נאסרו מן הדין ואע"פ שבמסכת גיטין ל"ח א' אמרו שגוי מישראל קונה ר"ל שזוכה בממונו בשעת מלחמה שנאמר וישב ממנו שבי ונמצאו שלו והיה לנו לאסרם אף מן הדין מ"מ אינן קונים מן הגבוה שנאמר לי"י הארץ ומלואה ואעפ"כ לגבוה מיהא נמאסו ולא ישתמשו עוד בהם וזה נמשך גם כן לדעת מה שכתבנו שהוא סובר שאין אדם אוסר את של חברו אף במעשה ומ"מ יש ללמוד הימנה בכלים של ישראל שגזלם הגוי ולא עשה בהם מעשה לע"ז אלא שהשתחוה וכיוצא בו שהרי מ"מ שלו הם:

נהנו בהם פריצי ישראל שהם בני מעילה ובאו גוים ואנסום מידם ושקצום לע"ז אם כלי שרת הם לא נאסרו מן הדין מפני שאף במה שנהנו בהם פריצי ישראל אע"פ שנתחייבו בו מעילה לא יצאו לחולין ועדין יש מעילה לנהנה בהם כמו שאמרו אין מועל אחר מועל בקדשים אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד שתה בכוס של זהב של כלי שרת אע"פ שנתחייב קרבן מעילה בכך לא יצא כוס זה לחולין אלא בא חברו ושתה בא חברו ושתה כלן מעלו ונמצא שעדיין של גבוה הם ולא זכו בהם גוים הא בשאר דברים הקדושים כגון אבני מזבח וכסף וזהב וכיוצא בהם מכיון שנהנו בהם פריצי ישראל ונתחייבו קרבן מעילה יצאו לחולין וכמו שאמרו תמיד בתלמוד כיון דמעל נפקי להו לחולין ומכיון שיצאו לחולין הרי הם של ישראל וכשאנסום גוים מידם ושקצום לע"ז נאסרו מן הדין שגוי מישראל קונה ומ"מ על ידי גוי עצמו לא יצאו לחולין שאין הגוי בן מעילה ודברים אלו כלם נמשכים לדעת האומר שאין אדם אוסר את של חברו אף במעשה ואע"פ שיש לנו דעת אחרת בזו כמו שיתבאר מ"מ יש מקום ללמוד מדברים אלו בשלא עשה מעשה אלא שהשתחוה וכיוצא בו שבדרך זה מ"מ של גוי הם:

אבני מזבח ששקצום גוים לע"ז אין להם עוד תקון למזבח וטעונין גניזה שאם תאמר שישברום גוים כדי לבטלם הרי לאבנים שלמות אתה צריך ואפילו פגימה פוסלת בהם וא"ת שינסרום אחר פגימה להשוות פגמיהן לא תניף עליהם ברזל כתוב ואם יצאו לחולין על ידי ישראל כמו שבארנו ואנסום גוים ובטלום מותר ליהנות בהם אלא שמכוער הדבר:

קצת מפרשים למדו מכאן שכל משמשי ע"ז שנתבטל מותר אף לגבוה ואין כאן עוד מיאוס אע"פ שבע"ז עצמה אין אומרין שהרי אמר לתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא אלמא שאלמלא זו מותרות היו וכן הביאו ראיה לזה ממה שאמרו למטה האי בימוס בעלמא שוייה ופי' בה גאוני הראשונים ובימוס שנפגם מותר והא אי בעי פגים לה ונתבטלה אלמא דבטול מועיל אף לגבוה ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאין בטול מועיל למשמשי ע"ז להתיר לגבוה והא דבימוס שוייה פירושו ובימוס לא נאסר אא"כ עשאו מתחלה לכך ואף זו שבכאן אינה ראיה דשמא דחייה בעלמא הוא:

גמ' מאי לאו היכננו דאטבלינהו כו' ס"א וכן ברש"י:

גמ' ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי וכו' היכננום שגנזום וכו' ויש לדקדק דיהא כך דיכול לשנויי ולפרש קרא הכי שלא יקשה עליו מ"מ אינו מוכרח שלא יתפרש כפשוטו כמו הס"ד דהמקשה דהכננום היינו דאטבלינהו וא"כ אין מן המקרא הזה ראיה מוכרחת לאיסור שאומר עליו ומקרא היה בידינו ושכחנוהו ואמר שעתה החזיד לו אבידתו וצ"ל דלשון הכננום לא משמע ליה לשון טבילה אלא לשון גניזה וק"ל:

תוס' ד"ה דינרי הדריינא וכו' ונראה לר"ת לפרש וכו' שייפא שנשוף ואין האותיות ניכרות וכו'. לפי' ר"ת הדרייני וטורייני ושיפא הכל דבר אחד ור"ל הדינרים העגולים הגדולים כתריטה ונישופי' שאין האותיות ניכרות בקשו לאוסרן משום דשמא מטבע של ירושלים הן ואין הכתב ניכר שהיה כתוב עליו דוד ושלמה וק"ל:

גמ' טומאה דרבנן עיין לעיל דף מח ע"ב ברש"י ד"ה ועבר. ובחולין דף יג ע"ב בתוס' ד"ה תקרובת:

גמ' אשכח ודרש עיין נדרים דף סב ע"א: