דף ביאור
מסכת עבודה זרה דף ל״ו עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת עבודה זרה דף ל״ו עמוד א׳
מסכת עבודה זרה דף ל״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־326 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
זליפתן פליטתן שפולטין ומזיעין שמנונית איסור שבלעו:
לודאי מזלזלי במידי דרבנן:
אם הם לא דרשו אם ר' יהודה הנשיא לא דרש את המקרא להבין שדניאל גזר עליו וסבר דבי דינא אחרינא גזר עליו משום זליפת כלים ושרייה:
אנן לא דרשינן בתמיה:
שמונה עשר דבר ב"ש וב"ה יחד נמנו וגזרו עליהם בפ"ק דשבת (דף יג:). ולקמן פריך בנותיהן דאורייתא היא:
מאי אסהדותיה דרב דאמר דדניאל גזר עליו כיון דדריה לא קביל מיניה לאו גזרה היא:
בעיר משום חתנות:
בכל יכול לבטל בית דין גזירת ב"ד חבירו שגזר על דבר המותר ובלבד שיהא גדול ממנו:
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Avodah Zarah 36a · Sefaria
תוספות
זליפתן פ"ה פליטתן ונראה שאותה פליטה באה מכח השמן שהריקו מכלי האיסור כדאמרינן לקמן (עבודה זרה דף עה.) או מזלגן במי זיתים ולשון זילוף ק"ק שלא מצינו זילוף רק לשון שפיכה כמו תעשה זילוף (פסחים דף כ:):
בשלמא למ"ד זליפתן של כלים אסורים כו' קסבר נותן טעם לפגם מותר לפום ריהטא משמע שאותם שאסרו קודם ר' יהודה כגון תלמידי שמאי והלל סוברין נותן טעם לפגם אסור ואתא ר' יהודה נשיאה וסבר מותר ושמואל סבר כוותיה שהיה מחזיק דברי רבי שמלאי ולקמן נמי פ"ה (דף סז.) גבי חומץ אשר שם לתוך הגריסין פסיק שמואל הכי הלכתא נותן טעם לפגם מותר ולקמן בפירקין (עבודה זרה דף לח:) גבי מישחא שליקא סתם התלמוד אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ודקדק ר"י היאך באו לחלוק על רבותינו שמאי והלל בדין נותן טעם לפגם להתירו נהי דשמן יכול להיות שמותר מטעם שלא פשט ואין רוב הצבור יכולין לעמוד בשאר דברים היאך הותר ועוד קשיא אי ס"ל לתנא דמתני' דנותן טעם לפגם אסור תקשי הא דאמר לקמן (עבודה זרה דף לט:) גבי דבש למאי ניחוש אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ומה בכך הא תנא דמתני' מיסר קא אסר לכך נראה לר"י דשמואל נמי ס"ל דכי גזור ב"ש וב"ה על השמן משום חתנות גזור ומיהו משום דלא שייך בה חתנות כ"כ כמו ביין הוצרך להם סעד בזליפתן של כלים אסורין אע"ג דאינהו סבירא להו בעלמא נותן טעם לפגם מותר וכן סובר שמואל שמכח שני הטעמים גזרו אע"פ שאין די בכל אחד לבדו והיינו דקא"ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא דגזירת שמן לא היתה קדמונית מימי דניאל אלא שמאי והלל גזור מטעמי דפרישית ניחא דיכול להיות שהתיר ר' יהודה הנשיא כמו שמפרש התלמוד בסמוך דלא פשט איסורו וגם הטעמים לא נראו לו כי אין טעם חתנות טוב כל כך ועוד דנותן טעם לפגם מותר אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו היאך היה יכול רבי יהודה הנשיא לבטלה דכיון שכתובה היא בתורה פשיטא הוא דפשט איסורו בכל ישראל ועוד כי שמאי והלל שהיו אחריו יותר משלש מאות שנה שבאו והוסיפו עליו לגזור אף בשדה כמו שמפרש בסמוך א"כ משמע דגזירתו פשטה מיהא בעיר:
אשר לא יתגאל בפת בג פרשב"ם דהאי פת לאו פת ממש הוא דלישתמע מהכא דדניאל גזר על הפת אלא לפתן הוא והוצאת המלך הוא ריפוש"א בלע"ז וכן ממקרא מוכיח דכתיב (דניאל א) ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים ואין לומר שהיה נוטל פתן והיו אוכלים זרעונים בלא פת: במתני' כתב רשב"ם בשם רש"י דלא גרס רבי דר' יהודה הנשיא בר בריה ובית דינו התירוהו וחכמי דורו קבעו דבר זה במשנה שסדר רבי זקנו כי הוא היה בנו של ר"ג הנזכר במס' אבות (פ"ב מ"ב) ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת"ת כו' ואותו רבי יהודה הנשיא הנזכר כאן הוא ר' יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים אלא בלשון משנה וברייתא קורא אותו הנשיא ובלשון אמורא קורא אותו נשיאה ור' יהודה הביא ירושלמי רבי ובית דינו התירו את השמן בשלשה מקומות רבי יהודה הנשיא ורבותינו התירו בגיטין ובשמן ובסנדל ונראה לו שיש שם טעות סופר דקפריך וליקרו ליה ב"ד שריא שכל ב"ד המתיר ג' דברים נקרא ב"ד שריא ודחי א"ר יודן בר' ישמעאל בית דינו חלוק עליו בגיטין פירוש ואין זה מתיר ג' דברים ואם הוא היה רבינו הקדוש א"כ היה לו למנות עוד אחרת שהתיר כדאמר בפרק קמא דחולין (דף ו:) דהתיר רבי בית שאן דבירושלמי דדמאי נמי איתא לכך נראה לו דגרס התם ר' יהודה הנשיא והוא ר' יהודה נשיאה עוד כתוב שם בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל קבל עליו ואכל רב לא אכל א"ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא א"ל עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עליה שמלאי הדרומי א"ל אפשר מה דאמר בשם גרמיה לא בשם רבי ובית דינו אטרח עליה ואכל:
ושמן דניאל גזר עליו ה"נ ה"מ למפרך איין אלא משום דאשמן קאי נקטיה:
ורבי יהודה הנשיא היכי אלים למשרי תקנתא דשמאי והלל פרשב"ם דפריך בין לרב בין לשמואל דשמואל נמי מודי דמי"ח דבר הם:
והתנן אין ב"ד יכול כו' תימה בפרק השולח (גיטין לו: ושם ד"ה אלא) גבי פרוזבול דאמר שמואל האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חיילי אבטליניה ומסיק אי איישר חיילי יותר מהלל והיכי דמי אי פשטה תקנת פרוזבול אפילו היה גדול אין יכול לבטלו ואם לא פשטה א"כ למה לי איישר חיילי הרי ר' יהודה נשיאה התיר שמן אע"פ שהיה קטן מאותו טעם דלא פשט איסורו וי"ל דהכא נמי מטעם דלא פשט גרידא לא התיר אם לא היה ג"כ טעם דאין רוב הצבור יכולין לעמוד אבל פרוזבול נהי דלא פשט מ"מ רוב הצבור יכולין לעמוד בו מ"מ קשה דדבר תימה הוא היאך לא פשט מאחר שהוא ריוח המלוים לכך נראה דודאי פרוזבול פשט ודקשיא לך אפי' גדול היאך יכול לבטל ודאי בי"ח דבר דוקא אמר באם יבא אליהו ויאמר אין שומעין וכמו שמפורש בירושלמי הטעם מפני שעמדה להם בנפשותיהם כך דקדק הרב רבי אלחנן מתוך גירסת הספרים שמצא בספרים ישנים דקאמר האמר רב משרשיא מה טעם כו' משמע שמשם מתחיל התירוץ וה"פ דשמעתין ור' יהודה נשיאה היכי אלים למישרי כו' והתנן אין בית דין כו' ועוד אפילו הוא גדול אינו יכול לבטל בי"ח דבר ולא הוצרך לפרש הטעם כי פשוט הוא ומשני האמר רב משרשיא מה טעם לפי שפשט ולפיכך ב"ד גדול נמי אינו יכול לבטל ושמן לא פשט לכך אפי' עמדו בנפשותיהם קטן יכול לבטל וסמכו על דברי רבן שמעון בן גמליאל דאין גוזרין כו' ולפיכך הותר אף בב"ד קטן אבל ודאי שאר דברים אף כי פשטו יכול ב"ד גדול לבטל ולפיכך גבי פרוזבול אמר שמואל דאי איישר חיילי מהלל אבטליניה ואע"פ שפשט והילך הירושלמי דפרק קמא דשבת א"ר בון אמר רב יהודה בשם שמואל ל"ש אלא חוץ לי"ח דבר אבל בי"ח דבר אפילו גדול אינו מבטל מפני שעמדה להם בנפשותיהם פירוש ממה שנעצו חרב בבית המדרש:
Tosafot on Avodah Zarah 36a · Sefaria
רבנו חננאל
ושמואל אמר זליפתן של כלים אסורין כגון קדירה בת יומא וכיוצא בה אסרתן.
אמר ליה שמואל לרב בשלמא לדידי כו' משום דנותן טעם לפגם מותר משום הכי שרייה רבי. אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו היכי יכול רבי לבטוליה. והא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין.
אמר ליה אשלח ליה לרבי אשאל אשאליה איכסיף רב אמר [אם] הם לא דרשו אנן לא דרשינן.
כתיב וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו בשתי משתאות הכתוב מדבר.
יין ושמן רב סבר שם על לבו והורה לכל ישראל ושמואל סבר שם על לבו לעצמו לאחרים לא הורה:
ירושלמי אמר ליה שמואל אכול משחא דארמאי ואי לא כתיבנא עליך זקן ממרא:
ומקשינן וסבר רב שמן דניאל גזר עליה והא משמיה דרב אמרו פתן שמנן ויינן מי"ח דבר הן.
ופרקינן דניאל גזר שיהא אסור בעיר תלמידי שמאי והלל גזרו ביה איסור אפילו בשדה. ומקשינן אי הכי רבי היכי מצי מבטיל גזירה זו.
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 36a · Sefaria
ריטב"א
ושמואל אמר זליפתן של כלי׳ אסורין אוסרן פי׳ קסבר נותן טעם לפגם אסור ולית ליה הא דאמרינן דפתן ושמנן מי״ח דבריהם דההיא משמע דרב הוא דאתמר. ואם תאמר והא לקמן גבי חמץ שנפל לתוך גריסין פסק שמואל הלכתא נותן טעם לפגם מותר ויש לומר דשמואל הכא טעמ׳ דרבנן דאסרוהו קאמר אבל איהו סבירא ליה כמאן דאמר מות׳ וכרבי יהודה נשיאה וכדאמרינן בשלמא לדידי כו׳ וזהו מה שאמרו לקמן ולכל ישראל לא הורה ואמי דהא אסור הוא משום נותן טעם לפגם אסור אלא ודאי דלשמואל שרי משום נותן טעם לפגם מותר דאיהו ודאי קבלה לדר׳ יאודה נשיאה. ומיהו הא קשיא לתנא דמתני׳ גופיה למה אסר בשמן והתיר בדבש דהא טעמא דהתיר בדבש משום נותן טעם לפגם מותר הוא כדאיתא לקמן ויש לומר דשאני דבש דכל אסור ואפילו הוא מושבח בעצמו ועומד בעין הוא פוגמו מה שאין כן בשמן ופת שהאסור המושבח אינו פוגמו וזליפת כלים שאינו בן יומו הוא שפוגמו הלכך עשו אותו כמו שהיה בעין קודם שנבלע שהיה מושבח שהוא אוסרו ועשו איסור הבלוע כאילו אינו בלוע כן תירצו בתוספות אבל אין לך לומר כן אליבא דשמואל ולומר דדוקא גבי חומץ לתוך גריסין פסק שהוא מותר לפי שאפילו החומץ המושבח ועומד בעין פוגמו כדאמרי׳ בדבש לתנא דמתני׳ דהא הוכחנא דשמואל קבלה לדרבי יאודה נשיאה ואם תאמר אם כן למה העמידו שמואל לתנא דמתני׳ דלא כהלכתא ולא אוקמה כהלכתא וכטעמיה דרב ויש לומר משום דשמואל לית ליה דדניאל גזר עליו ולית ליה הא דאמרינן לקמן פשיטא וכיון שכן על כרחין הוצרך לאוקומה משום זליפת כלים.
רב סבר על לבו שם ולכל ישראל הורה פי׳ גמר׳ גמיר ליה דאי לא אמאי לא אמר כן בפתן ויינן של גוים דהא כולהו כתיבי בקרא אלא ודאי כדאמרן והיינו לישנא דאמרינן לקמן בסמוך מאי סהדותיה דרב דאלמא בקבלה אמר כן כדאמרינן העיד פלוני על ר׳ פלוני כנ״ל אבל הר״אבד ז״ל פירש בענין אחר.
וסמכו רבותינו על דברי ר״שבג דאילו מטעמא דלא פשט איסורו בכל ישראל עדין היה צריך בית דין גדול מן הראשון כדין שאר גזרות שאינן מי״ח דבר אבל עכשיו שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אפי׳ בית דין קטן יכול לבטלה ואם תאמר וכיון דאיכא האי טעמא דאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הרי אינה גזירה וכדמייתינן מן המקרא דבמארה אתם נארים ויש לומר דקרא דבמארה אתם נארים תרוייהו קאמר שאין יכולים לעמוד בה ושלא פשט בתרי וכל היכא דאיכא חדא מינייהו הגוי כולו איכא ולא עוד אלא כי כשפשט׳ חמורה יותר שאפילו אליהו אינו יכול לבטלה ובמסכת הוריות מייתינן האי קרא על ענין הפשיטות וקבלת ישר׳ עליהם ולכך הוצרכו לומר כן דתרוייהו הוו התם שלא פשט אסורו ושאין יכולין לעמוד בה הא כל שפשט וקבלוה עליהם בית דין חשוב בעו לבטלה לכל הפחות ובכולה סוגיין ליכא הפרישה בין כל ישראל לרוב ישראל דרובו ככולו.
Ritva on Avodah Zarah 36a · Sefaria
מאירי
שמן של גוים כבר בארנו במשנה שהוא מן הדברים שנאסרו במנין ומשמנה עשר דבר שגזרו עליהם תלמידי שמאי והלל ואלו פשטה גזרתו בכל ישראל או ברובו והיה הצבור יכול לעמוד בה לא היה שום בית דין יכול לבטלה וכן אם היו הצבור יכול לעמוד בה ולא פשטה ברוב ישראל היה צריך בית דין גדול מן הראשונים אלא שמצאו שלא פשטה ברוב ישראל ונתנה מיהא ליבטל על ידי גדול וכשראו שאין רוב צבור יכולין לעמוד בו סמכו להתירה ע"י קטנים מן הראשונים ומתוך כך התירוהו אחר כך לגמרי על ידי ר' יהודה הנשיא ובית דינו בן בנו של רבינו הקדוש אע"פ שהיה בית דין קטן מן האחר מפני שאין רוב הצבור יכול לעמוד בו עד שמתוך כך חזרו ומצאו בו שלא פשט איסורו בכל ישראל וגיעולי גוים אין כאן שטעמו של בשר פוגמו ויש מי שאוסרו בפסח מטעם גיעולי גוים שכל שאיסורו במשהו אפילו פגום אסור ומ"מ רוב גאונים מסכימים שכל משהו פגום מותר ואף בפסח מותר ולא שתאמר דוקא משהו פגום ר"ל משהו שאם יהא שם בנותן טעם יהא נותן טעם לפגם אלא אף כשהיה שם מן האיסור בכדי נתינת טעם מותר אף באיסורי משהו הואיל וטעמו פוגם כמו שיתבאר במסכת זו בפרק אחרון:
מאחר שהתירו את השמן אין ראוי לתלמיד חכם להתחסד יותר מדאי ולימנע ממנו שלא להוציא לעז על הנוהגים בו התר במה שאי אפשר להם לעמוד וזהו שאמרו בתלמוד המערב אמר ליה שמואל לרב אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא ובלשון גדולי המחברים כתוב בזה ומי שאוסרו עומד בחטא גדול מפני שהמרה על בית דין שהתירוהו ונראה שמלשון תלמוד המערב כתבוה והטעם שכתבנו נראה עיקר:
Meiri on Avodah Zarah 36a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא לבטל דברי ב"ד חבירו כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה בשלמא למאן דאמר כו' תלמידי שמאי והלל כו' בעלמא נותן טעם לפגם מותר וכן כו' וכן בכל העמוד היכא דכתיב שמאי והלל צ"ל תלמידי שמאי והלל וק"ל:
בד"ה והא תנן אין ב"ד יכול כו' תימה כו' והיכי דמי אי פשטה תקנת פרוזבול אפילו היה גדול כו' עכ"ל לפום מה שהבינו התוס' השתא דאמר רב משרשיא מה טעם כו' הכל מדברי המקשה והתירוץ מתחיל משמן לא פשט כו' משמע להו הא דקאמר בכל יכול לבטל כו' חוץ מי"ח דבר כו' לאו דוקא דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ דלפי הטעם דקאמר רב משרשיא הואיל ופשט איסורן ה"ה בכל דבר דפשט איסורו אפילו היה גדול אינו יכול לבטלו כדקאמר אפילו יבא אליהו כו' ויש לדקדק בדבריהם למה להו לאתויי הך דפרוזבול אהך מתניתין גופה דמייתינן הכא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול הימנו כו' יש לתמוה כך דהיכי דמי אי איירי בדבר דפשט איסורו אפילו היה גדול אינו יכול לבטלו ואי לא פשט ל"ל אלא א"כ גדול הימנו כו' אפילו קטן נמי יכול לבטלו כמו ר' יהודה נשיאה ויש ליישב משום דאסיק להו אדעתייהו לתרץ תמיהתם דמעיקרא כמ"ש וי"ל דהכי נמי מטעם דלא פשט גרידא כו' מש"ה סמכו תמיהתם אפרוזבול דהשתא תיקשי להו אתירוצם כמו שהקשו מ"מ קשה דדבר תימה הוא היאך לא פשט מאחר כו' ודו"ק:
Chidushei Halachot on Avodah Zarah 36a · Sefaria
מהר"ם
ד"ה בשלמא למאן דאמר וכו' והיינו דקאמר שמואל לרב בשלמא לדידי וכו' התוס' האריכו בזה משום דלפי תירוצו של ר"י לא יתיישב קצת לישנא דגמרא דקאמר בשלמא לדידי וכו' קסבר נותן טעם לפגם מותר וכו' לכך האריכו לפרש לישנא דגמרא והוצרכו להוסיף ולגרוע בלשון הגמרא כמבואר מעצמו:
ד"ה ורבי יהודה הנשיא היכי אלים וכו' פרשב"ם דפריך בין לרב בין לשמואל וכו' נראה דהעיקר שבא לפרש דקושיית הגמ' פריך לשמואל משום דלרב לא הוה פריך כ"כ משום דהא אין הכי נמי דרב קאמר דלא לסמוך אדברי ר' שמלאי דקאמר שמלאי לודאה קאמרת וכו' לכך פרשב"ם דעיקר קושית הגמ' קאי אשמואל וק"ל:
ד"ה והא תנן אין ב"ד יכול לבטל וכו' תימה דבפ' השולח גבי פרוזבול וכו' בלא פרוזבול היו התוס' יכולין להקשות אהא מתניתין גופא דקתני אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו וכו' ממ"נ אי איירי בדבר שלא נתפשט אפילו קטן ממנו יכול לבטל ואי איירי בדבר שנתפשט אפילו גדול ממנו אינו יכול לבטל אלא שהיו יכולין לתרץ כפשוטו כתירוצא קמא דקאמר וי"ל דה"נ מטעם דלא פשט גרידא לא התיר וכו' לכך מייתי מפרוזבול כדי להקשות על זה התירוץ מה שמקשה בתר הכי מ"מ קצת דבר תימה הוא היאך לא פשט וכו' וק"ל:
Maharam on Avodah Zarah 36a · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה בשלמא וכו' הא דאמר לקמן [ועי'] דף לח ע"ב (ועיי"ש) בתוס' ד"ה אי:
Gilyon HaShas on Avodah Zarah 36a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף ל״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־326 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 117 מילים
נפתחת ב״זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים טְמֵאִים אוֹסַרְתָּן. אַטּוּ כּוּלֵּי…״
- קטע 234 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא…״
- קטע 36 מילים
נפתחת ב״קָסָבַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם — מוּתָּר.…״
- קטע 431 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ דָּנִיאֵל גָּזַר עָלָיו, דָּנִיאֵל…״
- קטע 514 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ שִׂמְלַאי לוּדָּאָה קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי…״
- קטע 633 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב: אִם הֵם לֹא דָּרְשׁוּ, אֲנַן…״
- קטע 717 מילים
נפתחת ב״רַב סָבַר: עַל לִבּוֹ שָׂם, וּלְכׇל יִשְׂרָאֵל…״
- קטע 818 מילים
נפתחת ב״וְשֶׁמֶן, דָּנִיאֵל גְּזַר? וְהָאָמַר בָּאלִי אֲבִימִי נִוְתָאָה…״
- קטע 928 מילים
נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא: אֲתָא דָּנִיאֵל גְּזַר וְלָא קַיבֻּל,…״
- קטע 1058 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הֵיכִי מָצֵי לְמִישְׁרֵא תַּקַּנְתָּא…״
- קטע 1170 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַה טַּעַם? הוֹאִיל וּפָשַׁט…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת עבודה זרה דף ל״ו עמוד א׳ · קטע 11 — “…רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְעַל דִּבְרֵי…”
- רבי יהודה הנשיא · נוספים
דור רביעי לתנאים, סתם רבי שכתוב במקור תנאי הוא ר' יהודה הנשיא בנו של רבן שמעון בן גמליאל השלישי (סבו, רבן גמליאל…
מקור: מסכת עבודה זרה דף ל״ו עמוד א׳ · קטע 4 — “…דָּנִיאֵל גְּזַר וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא וּמְבַטֵּל לֵיהּ? וְהָתְנַן:…”
- רב אדא בר אהבה [הראשון] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
דור ראשון לאמוראים ותלמידו הגדול של רב, היה אומר שמועות בשם רבו רב.
מקור: מסכת עבודה זרה דף ל״ו עמוד א׳ · קטע 11 — “…לַעֲמוֹד בָּהּ, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַאי קְרָא?”
- רב משרשיא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
כשנפטר רב משרשיא גדלו קוצים במקום תמרים.
מקור: מסכת עבודה זרה דף ל״ו עמוד א׳ · קטע 11 — “אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַה טַּעַם? הוֹאִיל וּפָשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת עבודה זרה דף ל״ו עמוד א׳ · קטע 2 — “אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא זְלִיפָתָן שֶׁל…”
לשון המקור
זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים טְמֵאִים אוֹסַרְתָּן. אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא אוֹכְלֵי טְהָרוֹת נִינְהוּ? אֶלָּא, זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים אֲסוּרִין אוֹסַרְתָּן.
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים אֲסוּרִין אוֹסַרְתָּן, הַיְינוּ דְּכִי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא וְאָמַר: דָּרֵישׁ רַבִּי שִׂמְלַאי בִּנְצִיבִין: שֶׁמֶן, רַבִּי יְהוּדָה וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עָלָיו וְהִתִּירוּהוּ.
קָסָבַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם — מוּתָּר.
אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ דָּנִיאֵל גָּזַר עָלָיו, דָּנִיאֵל גְּזַר וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא וּמְבַטֵּל לֵיהּ? וְהָתְנַן: אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן!
אֲמַר לֵיהּ שִׂמְלַאי לוּדָּאָה קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי לוּדָּאֵי דִּמְזַלְזְלוּ. אֲמַר לֵיהּ: אֶשְׁלַח לֵיהּ? אִיכְּסִיף.
אָמַר רַב: אִם הֵם לֹא דָּרְשׁוּ, אֲנַן לָא דָּרְשִׁינַן? וְהָכְתִיב: ״וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו״ — בִּשְׁתֵּי מִשְׁתָּאוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד מִשְׁתֵּה יַיִן וְאֶחָד מִשְׁתֵּה שֶׁמֶן.
רַב סָבַר: עַל לִבּוֹ שָׂם, וּלְכׇל יִשְׂרָאֵל הוֹרָה; וּשְׁמוּאֵל סָבַר: עַל לִבּוֹ שָׂם, וּלְכׇל יִשְׂרָאֵל לֹא הוֹרָה.
וְשֶׁמֶן, דָּנִיאֵל גְּזַר? וְהָאָמַר בָּאלִי אֲבִימִי נִוְתָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: פִּיתָּן וְשַׁמְנָן, יֵינָן וּבְנוֹתֵיהֶן, כּוּלָּן מִשְּׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר הֵן.
וְכִי תֵּימָא: אֲתָא דָּנִיאֵל גְּזַר וְלָא קַיבֻּל, וַאֲתוֹ תַּלְמִידֵי דְּהִלֵּל וְשַׁמַּאי וּגְזוּר וְקַיבֻּל, אִם כֵּן מַאי אַסְהָדוּתֵיהּ דְּרַב? אֶלָּא, דָּנִיאֵל גָּזַר עָלָיו בָּעִיר, וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה.
וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הֵיכִי מָצֵי לְמִישְׁרֵא תַּקַּנְתָּא דְּתַלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל? וְהָתְנַן: אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן! וְעוֹד, הָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל יָכוֹל לְבַטֵּל בֵּית דִּין דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ, חוּץ מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר דָּבָר, שֶׁאֲפִילּוּ יָבֹא אֵלִיָּהוּ וּבֵית דִּינוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ!
אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַה טַּעַם? הוֹאִיל וּפָשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֶן לֹא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יָשְׁבוּ רַבּוֹתֵינוּ וּבָדְקוּ עַל שֶׁמֶן שֶׁלֹּא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל, וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְעַל דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַאי קְרָא?