מסכת עבודה זרה דף ל״ה עמוד ב׳

כאן קודם חזרה אותה משנה דשחיטת חולין דקיבת עובד כוכבים נבלה ואסורה נשנית קודם שחזר בו ר' יהושע מדבריו שאמר לו לר' ישמעאל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה וסבר לאו פירשא היא:

וכאן לאחר חזרה הך דשני שמואל מפני שמעמידין אותה בעור אבל קיבה עצמה שריא לאחר חזרה שחזר בו ר' יהושע מפני תשובתו של ר' ישמעאל:

ומשנה הנשנית בשחיטת חולין (דף קטז.) קודם חזרה:

לא זזה ממקומה לא עקרוה לגמרי דהואיל ונשנית נשנית אבל אין הלכה כמותה שהרי חזר בו:

שמעמידין אותה בחומץ שהחומץ מעמיד חלב. ולקמן פריך לה א"כ ליתסר בהנאה:

בקטפא דגוזא בשרף היוצא מן העץ:

אבל בקטפא דפירי בשרף הפירי עצמו:

מגולה ריחה נודף והיינו דכתיב שמן תורק שמך כשמגלין אותה ומריקין שמנה. כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם:

מפני שמעמידין בשרף ערלה וערלה של עובדי כוכבים אסורה כמו שנפרש בפ"ה בעה"י (עיין בתוס' קידושין דף לו: ד"ה כל מצוה):

דברים המכוסין ממנו מתגלין לו פי' שבני אדם מגלין לו רזיהן לפי שנהנין ממנו עצה ותושיה כמו שמפרש במס' אבות (פ"ו מ"א):

לגבינה איכא דקאי ביני אטפי פירוש ליקח חלב מן העובד כוכבים לעשות גבינה אבל לעיל גבי ליקח גבינה של עובד כוכבים ליכא למיחש לחלב טמא כיון שעושה אותו לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו חלב טמא כיון שאינו עומד:

מכלל דאיכא למאן דשרי מדקאמר פת לא הותרה בב"ד מכלל דאי בעי הוה שרי ליה אלמא לא פשט איסורו ומכאן סמכו עתה לאכול פת של עובדי כוכבים כיון שלא פשט איסורו בכל ישראל ויש לסמוך על דברי רשב"ג ור"א בר צדוק דאמרי אין גוזרין גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בו ועוד ראיה דאמר לקמן (עבודה זרה דף לז.) בימינו תתיר אף את הפת ולא הניח להתיר אלא משום דהוו קרו ליה ב"ד שריא ואחריו באו בית דין אחר שהתירוהו ועוד דאמרי בירושלמי דפרקין ובפ"ק דשבת פת עמדו עליו והתירוהו ומי שנזהר מפת של עובדי כוכבים מותר לאכול עם מי שאינו נזהר בקערה אחת אע"פ שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל דאין להחמיר לאסור ע"י תערובת כדאמר בפ"ק דחולין (דף ו.) דלא גזרו על תערובת דמאי וכה"ג במנא דעובדי כוכבים שרי דליתיה לפת בעיניה דלא גזרו אלא היכא דאיתא בעיניה:

ופרקינן לא קשיא כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה פי' הא דתנן קיבת עובד כוכבים ושל נבילה ואוקמא שמואל קיבת עובד כוכבים נבילה ואסורה קודם שחזר בו ר' יהושע היתה הקיבה עצמה אסורה. וטעם אותה המשנה תירץ אחר שהשיבו ר' ישמעאל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה ומותרת. וחזר בו ר' יהושע והודה כי קיבת נבילה מותרת ואמר מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים אחר שחזר בו כמו שמפורש במשנה זו אמר שמואל לטעמיה דהא מתני' מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. אבל הקיבה עצמה של נבילה מותרת. ומפני מה שנו אותה המשנה ואינה שנויה כהוגן. מפורש בפ' כל הבשר א"ר יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה.

רב מלכיא אמר רב אדא בר אבא מפני שמחליק פניה בשומן של חזיר. רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ. רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה. כדתנן המעמיד בשרף ערלה ר' אליעזר אומר אסור.

אפילו תימא ר' יהושע ע"כ לא פליג ר' יהושע עליה דר' אליעזר אלא בקטפא דגווזא פי' קטף של עץ. אבל בקטפא דפירא מודה ליה.

דתנן א"ר יהושע שמעתי בפירוש המעמיד בשרף (הערלה) [העלין] בשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פירי.

ולרב חסדא ולרב נחמן בר יצחק תיתסר בהנאה דהא החומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין איסורי הנאה הוא. וכן הערלה איסורי הנאה היא תיתסר גבינה זו אפי' בהנאה קשיא:

מתני' ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו. אוקימנא איסוריה דחלב שחלבו עובד כוכבים חיישינן דלמא מערב ביה חלב בהמה טמאה. ואסיקנא השתא דאתית להכי גבינה נמי משום חלב בהמה טמאה. ואי אמרת חלב בהמה טמאה לא קא חיישינן דלמא הני דמתחזי בגבינה כדתקוני לה כמין נקב ההוא דקאי ביני ביני בגבינה כמין טיפין הוא החלב הטמא לפיכך אסורה:

ירושלמי אמר ר' ירמיה חלב עובד כוכבים למה הוא אסור מפני תערובת חלב בהמה טמאה. ר' יהושע בן לוי אמר משום גלוי. ויעמיד.

אמר ר' שמואל מפני ארס הנתון בין הנקבים ותני כן שלשה ארסין הן. אחד צף ואחד שוקע ואחד דומה לשבכה. ישראל יושב בצד העדר ועובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש משום תערובת בהמה טמאה. פת של עובדי כוכבים אסורה.

השתא דאתית להכי לגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי כלומר, הא דאמרן אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי דשרי לא היא, דהא איכא למיחש לצחצוחי חלב טמא, דילמא קאי ביני אטפי, לפיכך חלב הנמצא ביד נכרי לעולם אין לו תקנה, וכן חמאה הנמצאת בידו לעולם אסורה, משום חשש דקאי בינה. והר"מ במז"ל (הלכות מאכלות אסורות פ"ג הט"ו) כתב: החמאה של נכרים, מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי (ריקום) [הקום] שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין שמא עירב בו חלב טמא. ואין טעם דברים אלו מחוורין בעיני, וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו טעם איסור הגבינה. שהוא ז"ל כתב (שם הי"ג) שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה, והואיל ודבר האסור הוא הכל אסור, וזה בשיטת תירוצו של הרב אבן מיגש ז"ל שכתבנו למעלה. ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו, ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה, ואין דרכו בזה הדבר ישר, ולא טעם איסורו מחוור, לפי שהגבינה הרבה טעמים יש בה, ואחד משום דקאי ביני אטפי (לה, א: א"ר חנינא לפי שא"א לה בלא צחצוחי חלב), ואף על פי שהוא דבר מועט אין הולכין באיסורי נכרים אלו בנתינת טעם, וכתירוצו שלראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא העיקר, ולולי זה היה לנו להתיר את החמאה, שהטעם שכתב הרב ז"ל: מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו, אינו מחוור כלל, שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב, שהרי חיטים של תרומה או גרוגרות של תרומה (תרומות פ"ד מ"ח) שנפלו לתוך החולין, אף על פי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד בטלין בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברוח דבר מתוך דבר, אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא בבלול לח כגון יין או שמן וכיוצא בזה אבל חתיכה בחתיכות גדולות לא, וגדולה מזו אמרו (שם משנה יב) בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור, כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, דרוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה, אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נתינת הטעם כמו שאמרנו. עוד כתב הרב ז"ל (שם הט"ז): "יראה לי שאם לקח חמאה מן העו"ג ובשלה עד שהלכו צחצוחי החלב הרי זו מותרת, שאם תאמר שנתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן". גם זה אינו מחוור כלל, תדע לך, שהרי הקשו בגמ' חלב למאי ניחוש ליה, אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים, ואמרינן אי דבעו ליה לגבינה הכי נמי, הכא במאי עסקינן דבעי ליה לכמכא, ואסיקנא דאפילו בעי ליה לגבינה, משום דאיכא דקאי ביני אטפי, ולומר דחלב שחלבו עו"ג דקתני במתניתין מילתא פסיקתא קתני, לא שנא בעי ליה לכמכא ולא שנא בעי ליה לגבינה ולא שנא בעי ליה לחמאה, ואם איתא אי בעי ליה לגבינה או לחמאה לשתרי, ויבשל עד שיהלכו צחצוחי חלב שבהם, אלא שכל זה מן העיקר שאמרנו שכל איסורי נכרים כאלו הלכו בהן לחומרא. והראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות במקום זה (הו"ד במ"מ שם), דבר זה אינו, שכל האסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה. ומה כתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל, כמה מכוער שנקנה מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב. עד כאן (תוה"ב שם).

א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי במקום שאין בו פלטר ישראל אבל במקום שיש בו פלטר ישראל אסור, ורבי יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עו"ג הני מילי בשדה, אבל בעיר לא, משום חתנות. ויש לפרש דרבי יוחנן לא פליג אדר' חלבו, אלא לטפויי היתרא קאתי, דאפילו בעיר כל היכא דליכא פלטר ישראל, מפלטר עו"ג שרי מדר' חלבו, ואתי ר' יוחנן למימר דבשדה אף על גב דאיכא בעיר הסמוכה לו פלטר ישראל, לא מטרחינן ליה לשדורי ולמזבן מההוא פלטר ישראל שבעיר, כיון שבשדה מיהא אין פת פלטר ישראל מצויה. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן בירושלמי: במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא דליהוי פת של עו"ג אסורה, ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש, משמע דכל היכא דליכא פלטר ישראל התירוה ואפילו בעיר, ואף על גב דלפום (גמריה) [גמרין] משמע דפת לא הותרה בבית דין כדאמר רב כהנא פת לא התירוה, וכדאמרינן התם (לז, א), מיסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה, אמר לו: שמלאי לא היית אתמול עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן, אמר לו: בימינו תתיר את הפת, ואמר לו: אם כן קרו לן בי דינא שריא, והא דרבי חלבו ורבי יוחנן דהכא למאן דאמר התיר רבי את הפת קאמר ולדידהו לא סבירא להו, מכל מקום מדשקלי וטרו בה ר' חלבו ור' יוחנן, משמע דנהוג בה היתר, ובכל כי הא דליכא פלטר ישראל מניחין אותן על היתירן ליקח מפלטר עו"ג, וטעמא דמילתא משום דגזרת הפת הוה לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו אף על פי שאינו גדול כמוהו בחכמה ומנין, כדאיתא התם בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, א), ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה מפני חיי נפש כדאיתא בירושלמי, ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות כדברי הירושלמי.

ומיהו דוקא מן הפלטר דבגמרא דילן פלטר עו"ג הזכירו, ואיתמר נמי בירושלמי פלטר, ודוקא במקום שאין פלטר ישראל וכדאמר ר' חלבו, אבל מבעל הבית אפילו אין לו מה יאכל אסור, אלא אם כן משום סכנת נפש כגון שהתענה הרבה, וכתב הרמב"ם ז"ל כגון שהתענה שלשה ימים. והרמב"ן ז"ל כתב: ראיתי מי שכתב, מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל, מותר לאכול פת של עו"ג בשבת אם אין לו פת אחרת, דבשבת אסור להתענות, הלכך מותר, ולפי מה שפירשנו, אף בחול בכי האי גוונא כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר, אלא שהתירו בשבת אפילו מבעל הבית אם אין שם פלטר, עד כאן. ומורי הרב ז"ל כתב: ואלו בני אדם שמתאכסנין עם הנכרים, אין להם לאכול מפת בעלי בתים, אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר, עד כאן.

והאוכל לחם של בעלי בתים אפילו חוץ לביתו של עו"ג ואפילו שלא בעיר שאין שם חשש חתנות עובר על גזירות בית דין, שבכל מקום אסרוהו, ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו, דגרסינן התם: איבו מנכית ואכיל אמצרי דמתא, אמר להו רבא, לא תשתעי מיניה דאיבו, דאכיל נהמא דארמאי.

וטעמא דפלטר דשרי דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כל כך, אבל בבעל בית יש בו קירוב הדעת טפי, ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות. ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר עו"ג אסור, שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש, כדאיתא בירושלמי, ומי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר עו"ג עושה יפה ממנו או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר עו"ג, דכיון דהותרה לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל כמוהו, דכיון שדעתו של זה נוחה יותר בפלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו, וכן נהגו, וכן דעת מורי ז"ל.

וליקח מבעל הבית פת של פלטר או ליקח מפלטר פת של בעל הבית. יש לדקדק אם נלך בהן בתר מעיקרא או בתר בסוף, ומסתברא דלבתר מעיקרא אזלינן בהו להקל ולהחמיר, והלכך פת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת כדמעיקרו, ופת של בעל הבית שנמצא ביד פלטר אסור כדמעיקרו, וכן נראית דעת הראב"ד ז"ל. ויש להביא ראיה מהא דגרסינן בפרק השוכר את הפועל שבעבודת אלילים (סה, ב): ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא לזבוני לעו"ג, איתביה רבה בר ליואי לרבא, בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת, לא ימכרנו לנכרי מאי טעמא, לאו משום דילמא אתו לזבוני לישראל, הכא נמי דילמא אתו לזבוני לישראל, הדר שרא למיטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל, אלמא שלא בפני ישראל דוקא, אבל בפני ישראל לא, דחיישינן דלמא אזל ישראל וזבין מיניה דנכרי כיון דחזא דמישראל הוה. שמעינן מינה דכל דנאפה בהיתר אע"ג דזבין ליה נכרי לא חשבינן ליה כפת של עו"ג, דלא גזרו חתנות אלא בפת האפויה באיסור ביד עו"ג, ומינה דכל שנאפה ביד עו"ג בעל הבית אסור. ועוד דאי לא תימא הכי, אינו אסור אלא לישראל הלוקחו בעצמו אבל לקח זה מותר לישראל אחר ואינו, אלא כמו שאמרנו (תוה"ב בית שלישי שער ז').

מה שאמרו טמא אינו עומד לאו דאינו עומד כלל דהא חזינן דקאי אלא שרובו אינו עומד ורובו נעשה נסיובי.

ג״ה השתא דאתית להכי ורש״י ז״ל גורס איכא דאמרי גבינה נמי כו'.

מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כו' איכא למיידק טובא היכי מוכח מהני עובדי דאיכא מאן דשרי שהרי אין כאן אלא מה שהיו העם טועים וסבורים בדברי ר׳ ועוד הרי התלמוד צווח ואומר ולא היא לא התיר ר׳ את הפת ויש שפירש מכלל דאיכא מאן דסבר דשריוה בית דין ואמאי אין דכי אתא כו׳ ולפי זה אין לנו שום היתר בפת של גויה לא בדברי רבי חלבו ולא בדברי רבי יוחנן כי כל דבריהם במה שסוברים העם לומר וזה דעת הר״ם הלוי ז״ל ודחה גם כן הירושל׳ שהביא ורבינו אלפסי ז״ל ואומר שהוא חולק על גמרא שלנו והוא כדעת כסבורים העם לומר ויש מרבותי אומר כי באמת אין לנו היתר בפת של גוים כלל מתוך דברי ר׳ ותדע שהרי אמרו לרבי יאודה נשיאה בימין תתיר לנו את הפת ואין לנו היתר אלא מדברי הירושלמי בלבד שאומרים שנמנו עליו האחרונים והתירוהו משום חיי נפש וכיון דהלכה רופפת היא וגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כדאי הוא הירושלמי בזה לסמוך עליו ונראה שאין זה דרך הגאונים ז״ל ולא דרך התוספות שכולם התירו פת של פלטר גוי גם כדברי רבי יוחנן וכדברי רבי חלבו גם תמהני מאד היכי שקלו וטרו רבי יוחנן ורבי חלבו לפרש מה הטעות הדעת שהיו סבורים העם לומר ועוד דדייק רבי יוחנן בלישניה לומר לא והנכון בעיני כי בימי האמוראים נהגו היתר בפת פלטר של גוים ועל זה אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן דעת זה שאלו נוהגין היתר לא הותרה בבית דין אלא האחרונים התירוהו מפני חיי נפש ותלו ההיתר במה שסוברין העם לומר בדברי ר׳ שהתירו שנהגו עליו היתר ואף על פי שהיה מנהג בטעות הוראה לית לן בה דהא תלמודא פת גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא ולכך אמרו לרבי יאודה נשיאה בימינו תתיר לנו את הפת והשיב דאם כן קרו ליה בי דינא שריא הא לאו הכי היה מתיר להם והיינו ודאי מן הטעם שאמרנו שהוא עצמו הטעם שהתיר את השמן כדאיתא לקמן וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שורת הדין שאין צריך שום בית דין להתירו אלא שחשו לכבוד בית דין הראשון להצריך לו ב״ד קצת ואפילו הוא בית דין קטן מן הראשון מאד ולפיכך כל שנהגו היתר העם בתלוים באילן גדול וכהיתר ב״ד חשוב לא חשו לאסור להם וקיימו מנהגם ומכל מקום לא התירו אלא כפי מה שנתלו בהוראת בית דין החשוב לפי סברתם דתו ליכא למיחש לזלזול בית דין הראשון וזהו שאמרו כאן מכלל דאיכא מאן דשרי וטרחו לפ׳ מה שסוברים העם לומר לפי שמכאן יצא להם ההיתר וזהו מה שקיימו האחרונים המנהגם ועשו מה שלא הותר בבית דין כאילו הותר:

וזה נראה לי טעם נכון ומישב לשון הגמרא וכן הסכי׳ על ידי מ״ו הר״א הלוי ז״ל וזהו מה שאמרו בירוש׳ פת מהלכות של טמטום הוא כלומר שלא בא ההית׳ ברור אלא מגומגם נמנו עליו והתירוהו מפני חיי נפש ובלבד מן הפלטר ע״כ וזה מבואר כדברינו. ולפי זה מה שאמרו לרבי יאודה נשיאה בימיך תתיר לנו את הפת לא הוצרכו לכך אלא מפני פת של בעל הבית או של פלטר במקום פלטר ישראל בעיר דאידך כבר הותר.

הא דאמרינן במעשה דרב דימי כסבורין העם לומר התיר רבי את הפת פירושו שהתירו בשדה כמעשה שהיה פת של בעל הבית בדרב דימי לא הוזכר פלטר ועל זה אמר רב יוסף שלא כך היה מעשה שלא דבר כלום בפת של בעל הבית.

אמר רבי יוחנן אפילו למאן דאמר פלטר גוי הני מילי בשדה אבל בעיר לא מדקאמ׳ אמר רבי יוחנן כו'. ולא אמרו רבי יוחנן אמר נראה דלא פליגי רבי יוחנן ורבי אבהו והכי פירושו אמר רבי יוחנן ואפי׳ למה שהיו סבורין העם לומר שהתיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל הני מילי בשדה שלא רצו להטריחו ללכת לעיר לקנות מן הפלטר ישראל אבל בעיר לא מכיון שיש שם פלטר ישראל ומכל מקום הוסיף לנו רבי יוחנן התיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל בשדה וכן הלכה דכל כי האי גוונא לקולא נקטינן ומיהו לא שרינן פת של בעל הבית אפילו בשדה כסבורין דלישנא קמא דהא כולהו אמוראי ובירושלמי לא סמכי אלא על לישנא בתרא דרב יוסף שלא הותר אלא של פלטר דוקא והעולה בידינו דפת של גוים בעלי בתים אסור לעולם ואפילו בשדה והיינו עובדא דאיבו דבסמוך דאכיל ליה אבי מצדי ואין לו הית׳ אלא אחר שעברו עליו שלשה ימים שלא אכל פת לדברי הגאונים ז״ל והר״מבם ז״ל אי נמי בשבת לכבוד שבת לפי מה שכתב הר״מבן זכרונו לברכה בשם תשובת הגאונים ז״ל ופת פלטר גוי במקום שאין שם פלטר ישראל מותר אפילו בעיר ואם יש שם פלטר ישראל בעיר אסור ובשדה מותר ויש אומרים דאם פת של פלטר ישראל אינו נאה הרי הוא כאילו אין שם פלטר וכן אמרו בשם הרב רבי׳ יונה ז״ל ופת פלטר ביד בעל הבית גוי מ״ו הר״א הלוי ז״ל היה אוסרו כי הכל הולך אחר הגוי הנותנו או המוכרו לנו דבדידיה איכא חתנות. ויש מרבותי אומרים בהפך כי הכל הולך אחר העושה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן לקמן בפרק השוכר גבי ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייה רבא למיטחניה ולמפייה ולזבוני לגויים שלא בפני ישראל שאילו היא בפני ישראל היו לוקחין מן הגוים אלמא הכל הולך אחר האופה ויש לדחו׳ דשאני התם דפת של ישראל היתר גמור בכל מקום שהוא פת של גוים שנאסר מתחלה הכל אין לנו אלא מה שהותר בו דהיינו פת של פלטר ומידו של פלטר ופשוט הוא דפת של גוי האסור אעפ״י שבא לישראל על ידי ישראל אמר הרי הוא אסור לו שכבר נאסר ביד ישראל ראשון ואסור לו ליתנו לישראל אחר ולא עוד אלא שאם אין אתה אומר כן התרת פת של גוים שנוטלו ישראל זה ונותנו לישראל אחר וידוע הוא שלא נאסר פת של גוים אלא משום חתנות בנותיהן וכדאיתא לקמן אבל לא חשו לגיעולי גוים לפי שסתם כליהם של גוים אינן בני יומן והוא נותן טעם לפגם ומותר וכן עיקר.

מנכית ואכיל אבי מצרי פי׳ בשדות כדפירש ר״שי ז״ל ופת של בעלי בתים היה שאין לו היתר ללישנא בתרא דקיימא לן כותיה כדכתבי׳ לעיל דאילו של פלטר מות׳ הוא כדכתי׳ לעיל.

לא תשתעו מיניה דאיבו פי׳ הגאונים ז״ל לא תזכירו שמועה משמו בבית המדרש והכי דייק לישנא לומר מידה כנגד מידה כי הוא מזלזל בדברי חכמים ז״ל ותקנותיהם ולכן אין מקלסין דבריו בבית המדרש וכן כתוב בתשובות הגאונים ז״ל שהאוכל פת של גוים אין כח בבית דין להלקותו כיון שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אלא שאין מזכירין שמועה משמו בבית המדרש.

וזה שבארנו שהמעמיד בשרף ערלה אסורה בהנאה דוקא בשרף הפגין אבל שרף עלין ועיקרין לא שמא תלמוד מכאן שהערלה נוהגת בשל גוי ר"ל בנטיעת גוי בשלו ואף שמועות מפוזרות שבתלמוד מורות כן וכן פסקוה גדולי המחברים ובמסכת ערלה אמרו בפירוש נכרי שנטע פטור מן הערלה שנאמר ונטעתם ולא גוים לפיכך צריך שתדע שחכמי הצרפתים פי' שכל שהנכרי נוטע בשלו פטור הא בשדה ישראל ובשליחותו חייב בערלה כמו שיתבאר במקומו:

מתוך מה שבארנו שלא באו באסורם מחמת חומץ ושרף ערלה אע"פ שאפשר לעשות כן הדבר מוכיח שלא מחשש כל הדברים האסורים שאפשר להעמיד בהם נאסרו אלא לפי מה שראו בזמנם שהיו רגילים בו ושהיה ראוי לחוש עליו באותו זמן ומתוך כך הקלו עכשו באיסורו בקצת מקומות מצד מה שידוע במנהגם ידיעה ברורה שאין דרכם בעירוב דבר טמא ושהדבר מאוס להם וכן שלפי מה שכתבנו אין חשש זה בגבנה אלא בחלב ושלפי תלמוד המערב אף בחלב טעם אחד הוא וכן שידוע מהם שאין טחין פניהם בשומן חזיר מצד שאוכלין אותו בימים שהבשר אסור להם וכן אין חוששין לעור קיבה מצד זה ומצד שציצי הפרחים מצויים הרבה ביניהם וידוע שהם רגילים בה וכן שאף המעמידין בה כותשים עמה החלב הכנוס בתוכה שהוא פרש בעלמא ונמצא זה וזה גורם וכל שכן בסתם גבנותיהם שאנו פוסקים שטעם איסורם משום נקור מטעם שכתבנו והרי עכשו אין אנו נזהרים מגלוי כלל אף במים ויין וחלב ועל סמך זה כתבו בתוספות שלדעת אחרוני הרבנים גבנת הגוים מותרת ומ"מ יש משיבים ששאר הגלויים לא נאסרו במנין אבל זה שנאסר במנין אי אפשר ליבטל אלא על ידי גדול ממנו אלא שלדעתם כל שהוא נאסר במנין מחשש סכנה או מחשש איסור ונודע או שהידים מוכיחות שאין בדבר אותו חשש או אותו איסור אין דבר שבמנין מעכבו שהרי מוריס שבמשנתנו במנין נאסר ומחשש תערובת יין והותר במוריס אומן בכל מקום ואף של הדיוט במקום שהיין ביוקר אחר שאין באלו חשש תערובת יין ואע"פ שקצת מפרשים נדחקים לומר שעיקר הגזרה במוריס כך היתה דברי נביאות הם שסתם מצאנוהו במשנתנו ובתלמוד המערב בראשון של שבת בשמועת שמנה עשר דבר וכמו שאמרו בו ביום גזרו על פתן ועל גבנתם ועל צירן ועל מורייסן וכו' ואעפ"כ הותר בכל שהידים מוכיחות שאין בו אותו חשש שנמנו עליו לאסרו ואף הגבנה כן הן שנבא באסורה מחשש סכנה הן מחשש איסור שהרי אף בחלב אמרו ונשקול קלי ונוקים אלמא כל שאפשר לברר או להוכיח שאין שם אותו חשש מותר ונראה לי סעד לדבריהם ממה שאמרו למטה כשהתירו את השמן בשלמא לדידי דאמינא משום זליפתם של כלים אסרוהו היינו דשרייה אע"פ שהיה קטן מהם דסבר נותן טעם לפגם מותר ולא אמרו אין בית דין יכול וכו' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא דוקא במה שנעשה מצד תקנה או גדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית ומה שאמרו בכרם רבעי בראשון של יום טוב ה' ב' שכל שבמנין אפילו עברה הסבה שעליה תקנו אין בית דין אחר מבטלה אא"כ גדול וכו' דוקא בדבר שאין לעלות על לב המתקנים שתהא הסבה עוברת כאותה שבכרם רבעי שלא עלה על הדעת שבית המקדש יחרב אבל כל שנמנו עליו מחמת חשש איסור והדבר מוכיח שאינו אין אומרים כן ואף בתוספות הזכירו מחוזות גדולות שביניהם שנהגו בו התר ועוד כתבו בספר אחד לרבני צרפת שקראוהו ספר חתום בשם אחרוני הרבנים שאין לחוש לעירוב חלב טמא אלא כשהגוי חולבו למכרו בחלב אבל כל שחלבו לעצמו או לעשות גבנה אף למכור את הגבינים אין לחוש ובחבורי קצת חכמי בדירש מצאתי שגאוני נרבונה סמכו במלכותם לאכול גבנת הגוים מפני שרובם מעמידים בפרחים וספק סופרים להקל ומ"מ יש לי לדון נהי שיהו בית דין יכולים לבטל מ"מ מנין הוא צריך לבטל ובלא בטול מנין אינו מותר וזו לא הותרה על ידי שום מנין וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אם גדול ממנו אם שכמותו או קטן הימנו לפי מה שהוא ענין אבל להתיר את הענין ממילא או על ידי דורות הללו שאם ראשונים בני מלאכים אנו בני חמורים היאך יהו נוהגין היתר בדבר שנאסר במנין:

ומ"מ כשעיינתי בדבר מצאתי שדבר שנאסר במנין בטולו חלוק לחמשה דרכים הראשון הוא ששמנה עשר דבר עצמן כל שהצבור יכולין לעמוד בהם אין שום בית דין יכול לבטלם אפילו גדול מהם וכמו שאמרו כאן עליהם שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ופירשו הטעם בפרק זה הואיל ופשטו בכל ישראל ר"ל או ברוב ישראל ובתלמוד המערב בראשון של שבת פירשו הטעם הואיל ומסרו עליהם נפשותיהם כמו שאמרו שם שתלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל נתקוטטו עליהם והרגו מהם זה את זה הרבה ועיקר הדברים כטעם הנזכר בתלמוד שלנו ומעתה אם היה בהם גזרה שלא פשטה בכל ישראל או רובו אבל רוב צבור יכול לעמוד בה צריך בבטולה בית דין גדול או קבוץ כל בתי דינין שבדור וכן כל גזרה מהם שפשטה אבל אין רוב צבור יכול לעמוד בה לא פשטה ברוב צבור וכן אין רוב צבור יכולין לעמוד בה מתבטלת אף על ידי בית דין קטן הימנו וזהו התר השמן על ידי ר' יהודה נשיאה שהוצרך ללא פשטה ולאין רוב צבור יכולין לעמוד בה:

השני שאר הדברים שהם דרך תקנה וגדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית שגדול מהם יכול לבטל אע"פ שפשטה ושרוב צבור יכולין לעמוד בה אבל קטן מהם לא אחר שפשטה ברוב צבור ושרוב צבור יכולין לעמוד בה ואפילו עברה הסבה שעליה תקנו אא"כ התנו שכל הרוצה לבטל יהא רשאי בכך או שהיה דעתם בכך כגון שהיא תקנה שראוי להעלות על לב שסבתה עוברת הא כל שלא התנו ושלא היה דעתם בכך כגון שלא היה ראוי להעלות על לב שתהא אותה סבה עוברת כגון זו של כרם רבעי שבראשון של יום טוב אין בית דין יכול לבטל אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין:

השלישי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואינה משמנה עשר דבר וכל בית דין יכול לבטלה אפילו פשטה בכל ישראל ומ"מ צריכים הם למנין וכן הדין בפשטה אם אין רוב צבור יכול לעמוד בה עכשו:

הרביעי שהראשונים תקנו הענין מחמת סברת איסור והאחרונים ראו באחרים שסוברים בה התר ומצטרפים ומבטלים אפילו היו קטנים מהם אפילו פשטה ושרוב הצבור יכולין לעמוד בה וזו היא שמועת השמן לדעת האומר בה שמחמת גיעולי גוים אסרוהו שהיו סוברים נותן טעם לפגם אסור ומתוך שהאחרונים רואים באחרים שסוברים מותר מצטרפים עמהם ויכולים לבטל דברי הראשונים אף בשקטנים מהם ומ"מ למנין הוא צריך אחר שהם מבטלים דברי הראשונים לגמרי ואף בזו צריכים הם למנין:

החמישי שהראשונים גוזרים מחשש תערובת איסור והוא איסור שאף האחרונים מודים בו אלא שמצאו מקומות או צדדים שאין אותו איסור מתערב בו ואף האחרונים מודים שכל מקום או כל צד שיהא ראוי לחוש לאותו תערובת אסור ואחר שכן זו אינו בטול דברי הראשונים אדרבה גזרתם במקומה עומדת בדרך או במקום הראוי לה וזהו ענין המוריס וראיה גדולה אצלי לדעת זה שהרי בראשון של מועד קטן ג' ב' בתוספת שביעית אמרו רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום ובגיטין פרק רביעי ל"ו ב' בענין פרוסבל אם אישר חילי אבטליניה ובפרק זה ל"ו א' ר' יהודה נשיאה ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו ובתלמוד המערב בראשון של שביעית בענין שדה שניטייבה בשביעית שלא תזרע מוצאי שביעית עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שיכול לעמוד בו והקשו וכי איזה בית דין עמד וביטל ובזו שבמוריס אמרו בהדיא מוריס אומן מותר כלומר שאינו צריך מנין שהרי גזרת מוריס במקום הראוי כגון במקום שהיין בזול אף בשל בעלי בתים במקומה עומדת והרי אף הגבנה במין זה וממקום אטו מקום אחר אין גוזרים שהרי המוריס מותר כאן ואסור במקום אחר וכן שבמסכת שבת אמרו אמימר שרא זילחא במחוזא טעמא מאי אמור רבנן משום אשווי גומות הכא ליכא גומות ואם נפשך לומר שהגבנה משמנה עשר דבר אינה כן שכל אלו השנויים במשנתנו אין בהם משמנה עשר דבר אלא פתן ושמנן ויינן כמו שהוזכר למטה בפרק זה ובראשון של שבת ואע"פ שבתלמוד המערב הוזכרו בראשון של שבת ביחד וכמו שאמרו שם בו ביום גזרו על פתן ושמנן ויינן וגבנתן ומוריסן ועל כבושיהן ושלוקיהן ועל מלוחיהן וכו' בודאי בו ביום גזרו על הרבה דברים אבל לא היה בכלל השמנה עשר דבר אחת מכל אלו אלא פת ושמן ויין ובנותיהם כמו שנזכר בראשון של שבת ואף כשנאמר כן כבר ביארנו שזו אינה בטול והרי סתם יינן נאסרה הנאתו במנין והרי כמה גאונים מתירין אותה בזמן הזה להצלת חובו וכן חומץ של שכר אסרוהו משום דמערבין ביד דורדיא דיין נסך ואמרו עליו ושל אוצר שרי כלומר שהדבר מוכיח שאין נותנין וכן ביין תפוחים אמרו שהבא מן האוצר מותר והנמכר לפני החנות אסור כלומר שאותו שבאוצר אין מערבין בו יין נסך ומ"מ בסוף הדברים יש לי לדון שאע"פ שחקרו טעם הגזרה ומצאוה ותלויה באיסור נראה שלא על טעם האיסור לבד היתה הגזרה עד שיהא הכל תלוי באותו חשש מכל וכל שאם כן היה לנו להקל מצד הראיות שכתבנו אלא הגזרה כך היתה והראיה שהרי החלקת פניה דיה בקליפה ואף עור הקיבה צונן בצונן הוא וכדברי גדולי קדמונינו אלא שהאיסור גזרה גמורה מאיזה טעם שיהיה ואף כשיעמידוה בהתר כל שהו שלא בפני ישראל ומעתה אין להקל ומקצת רבותי היו נוהגים בו התר כשמזדמן שמוצאים מן הפרח בגבנה אלא שגדולי המחברים כתבוה לאיסור על כל פנים ואף כשהעמידוה בהתר ומגזרה אטו אותה שיעמידוה באיסור אלא שאף הם היו מפרשים דבריהם במקום שקצתם עושים באיסור וקצתם בהתר הא כל שכל המקום נוהגים לעשותו בהתר לא:

חמאה של גוים מקצת גאונים מתירין אותה הואיל ולא גזרו עליה ויש אוסרין מפני שהיא נכללת לדעתם בגזרת הגבנה ולטעם צחצוחי חלב טמא שאע"פ שחלב טמא אינו נעשה חמאה לדעתם צחצוחי חלב נשארים בה ושמא תאמר יבטלו במיעוטן שהרי אין כאן מעמיד פי' גדולי קדמונינו שכל שנמלכו לאסרו בשל גוים לא הלכו בו בנותן טעם וגדולי המחברים מפני שנוטים לדברי רבותיהם בתירוץ הקושיא הנזכרת למעלה שהיא תלויה בדבר המעמיד ובזו אין כאן מעמיד פי' הטעם מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו ואין הדברים נראין שהרי יבש ביבש בטל בששים אע"פ שזה עומד בעצמו וזה בעצמו הואיל ואין נכרים אלא שהטעם כמו שכתבנו ואם בשלוה גדולי המחברים מתירין אותה מפני שכבר הלכו כל צחצוחי החלב אלא שאם בשלוה בכליהם יש לחוש בה מצד גיעוליהם על הצד שביררנו ענין פליטת כלי בפרק גיד הנשה וכן הדין בחלב או גבנה שנתבשלו שם ואם הגבנה נמלחה שם בצונן אין מליחה מפלטת את הבלוע בכלי ואף בבת יומא מותר וכן אם נמלחה במלח הבלוע בציר נבלה או חזיר או דם משערים אותו בששים בכנגד כל המלח ואע"פ שהמלח נותן טעם בפחות מששים אין דנין בו אלא כדין הבלוע אחר שאינה אסורה מצד עצמה אלא מצד בליעתה ויש אוסרין בחמאה אף בנתבשלה ומצד שלדעתם בכלל הגזרה היא ואין לנו בבטולה כלום כשם שבהחלקת פניה בשומן חזיר לא דיינו בקליפה ואנו נוהגים להקל בחמאה בכל ענין והרבה גאונים ורבנים כתבוה בהדיא כן וכבר ביארנו דינין אלו בפרק כל הבשר וכן ביארנו שם דין גבנה של ספק טרפה:

גמרא לא תשתעו מניה דאיבו כו' כצ"ל ועיין הפירוש בפירוש הר"ן:

תוס' ד"ה לגבינה איכא כו' לצורכו ליכא למיחש כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה מכלל דאיכא למ"ד דשרי וכו' וכהאי גוונא במנא דעובד כוכבים וכו' פירוש אם אוכל ישראל בכלי דעובד כוכבים שנבלע בהן טעם פיתו:

ד"ה זליפתן פ"ה פליטתן ונראה שאותה פליטה באה מכח השמן שהוריקו וכו' כדאמרינן לקמן. מהראיה שהביאו התוס' מהא דבפרק בתרא נראה דר"ל שהשמן כשמריקין אותו תוך איזה כלי אותו העירוי מפליט מה שנבלע בו ואם כן ה"נ לשמואל שאוסר השמן מטעם פליטת הכלי ר"ל נמי שמתוך שעירו והוריקו השמן לתוך הכלי האסור נפלט ממנו האיסור לתוך השמן וא"כ לשון התוספות שלפנינו שכתוב שהוריקו מכלי האיסור אינו מיושב לפ"ז והיה נראה להגיה שהוריקו לכלי האיסור ודו"ק ומה שהוכרחו התוס' לפרש כן משום דתקשה לשמואל דמפני מה אסרו השמן יותר מכל יתר הדברים ועוד קשה לישנא דזליפתן ולא קאמר פליטתן או גיעולן כמרגלא תמיד בגמרא דקאמר גיעולי עובדי כוכבים לכך כתבו דאותה פליטה באה מכח עירוי לכך קרי לה זליפה ואע"פ כן מסיימי התוס' ולשון זילוף קצת קשה משום דלא מצינו בגמרא דעירוי מקרי זליפה וק"ל:

גמ' בשרף הערלה עיין בריטב"א קדושין דף לח ד"ה דתנן:

לְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן (שיר השירים א, ג) נראה לי בס"ד דימהו לתלמיד חכם לצלוחית ותורה שבתוכו לפלייטין היינו דהתורה נקראת אֵשׁ דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ (ירמיה כג, כט) ואותיות אֵשׁ במילואם מלוי אלף-'פל' שֶׁל פְּלַ יְטוֹן ומלוי שין-'ין' שֶׁל פְּלַיְט וֹן שהם ב' אותיות ראשונות וב' אותיות אחרונות לומר שהתורה היא מזון הנפש כבשמים שהם מזון הנפש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:) איזהו דבר שהנשמה נהנית בו? זה הריח. וכן כשתלך לגן עדן ניזונת מן ריח הטוב בלבד ודימה התלמיד חכם לצלוחית כי התורה שלומד החכם ומפרש אותה היטב נקראת בשם צליית בשר דכתיב וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב, יב) ואמר רבא כל הלוהג בה טועם טעם בשר (עירובין כא:) והבנת התורה וביאור שלה יכונה בשם צליה כמו שאמרו על מאמר אדם הראשון מסב בגן עדן היה ומלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין (סנהדרין נט:) והיא רמוזה באות חי"ת על שם ח' דרגין שיש בה שהם כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר וחלק תיבת 'צְלוֹחִית' לשתים וקרי 'צלו חית' היא התורה שיש בה חי"ת דרגין.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּכֻסִּין מִמֶּנּוּ מִתְגַּלִּין לוֹ (שיר השירים א, ג) פירוש מדה כנגד מדה הוא פותח לבבות אחרים בלמדו אותם כן הקדוש ברוך הוא יפתח לבבו בדברים הסתומים ממנו שלא יהיה נצרך ללמדם מאחרים. ואמר נמי ' וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹהֲבוֹ ' היינו על פי מה שאמרו בגמרא דחגינה (חגיגה ד:) בעובדא דהוה שטעה שלוחו של מלאך המות באשה ששמה מרים שהמית אשה אחרת ושאל רב ביבי למלאך המות שנים של זו שנספית בלא משפט מאי עבדית בהו? ואמר לו אי חזינא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה כי אלו השנים של הנספה בלא משפט מסורים בידו לתתם למי שירצה כך היא גזרת השם יתברך, ולזה אמר שיהיה מלאך המות אוהבו להוסיף לו מאותם הנספים בלא משפט. והנה הוא עקרו 'אויב' אך בעבור זאת נעשה 'אוהב' שיהיב אות ה"ה במקום יו"ד ואז אויב נהפך לאוהב כי אות ה"ה במלואה מספרה עשר כמנין יו"ד פשוטה.