מסכת עבודה זרה דף כ״ט עמוד ב׳

מתני' שהיה מתחילתו יין ביד העובד כוכבים לאפוקי היכא דזבין עובד כוכבים חומץ מישראל דלא מיתסר בהנאה דטעמא דאסור בהנאה משום דדלמא נסכיה הוא וחומץ לא מנסך:

וחרס הדרייני בגמרא מפרש ששוריהו במים ויוצא יין הנבלע בו:

ועורות לבובין שקורעין כנגד הלב. דרכן לעשות כן לעבודת כוכבים ומוציאין את הלב דרך הנקב ומיתסר משום זבחי מתים:

משוך מותר שאין עושין כן לעבודת כוכבים:

והיוצא אסור בהנאה דעושין תקרובת:

לתרפות לטעות עבודת כוכבים למרחוק:

אסור לשאת ולתת דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ועוד דזבני מידי דאצטריך לעבודת כוכבים לתקרובת:

נודות עובדי כוכבים של עור:

יין מנלן תימה מאי קא בעי מנלן הא מתניתין מיירי בסתם יינם וגזרה דרבנן היא שגזרו על יינם משום בנותיהן וי"ל דודאי עיקר גזרה דסתם יינם (לקמן עבודה זרה לו:) משום בנותיהן הוא מיהו לא היו אוסרים אותו בהנאה מטעם זה מידי דהוה אפיתן ושמנם אלא עבדו רבנן כיין נסך גמור שנתנסך לפני עבודת כוכבים שאסור מן התורה משום דדמי ליה ועל יין נסך שואל התלמוד מנלן וא"ת ויין שנתנסך למה לי קרא מי נפיק מכלל שאר זבח וי"ל דאין הכי נמי דזביחה ונסוך שני עניינים הם ומרבה להו לקמן לאסור בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נא.) מזבח כל כעין זביחה ומניסוך זריקה המשתברת כגון שבר מקל לפניה:

ישתו יין נסיכם למאן דדריש להאי קרא בעובדי כוכבים ניחא ולמאן דדריש ליה בגיטין (דף נו:) גבי טיטוס שאמר מקרא זה על ישראל וכן בספרי ר' יהודה ורבי נחמיה חד דורשו כלפי העובדי כוכבים וחד דורשו כלפי ישראל צריך לפרש שהיו העובדי כוכבים מגנין ישראל על עבודת המזבח כנגד מה שעושין לעבודת כוכבים שלהם ויאכלו וישתו קאי אמזבח שאוכל מנחות ושותה נסכים:

אתיא שם שם מעגלה ערופה תימה אדיליף תקרובת עבודת כוכבים ממת ומת מעגלה ערופה נילף מת גופיה שם שם מעבודת כוכבים עצמה כדאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז: ושם) גבי האורג בגד למת דרבא יליף דלא מיתסר בהזמנה שם שם מעבודת כוכבים דכתיב בעבודת כוכבים אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וי"ל דהתם משמשין ממשמשין ממש דקרא דאבד תאבדון בכלים כשנשתמשו בהן לעבודת כוכבי' הכתוב מדבר. [כדאיתא לקמן (עבודה זרה דף נא:)]:

כפרה כתיב בה כקדשים תימה בפ"ק דכריתות (דף ו.) דרשינן וערפו שם שם תהא קבורתה וי"ל דאיצטריך תרוייהו דאי משום דכתי' כפרה אמרי' לאחר עריפתה מותרת דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ואם מוערפו שם ה"א אינה אסורה עד לאחר מיתה לכך אצטריך כפרה כתיב כקדשים דמיתסר אף מחיים וגם איצטריך לדמותה לקדשים לומר שאינה אלא ביום ושיהא טרפות פוסל בה כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף יא.):

אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ כו' ה"ה דהוה מצי למימר דאשמועינן דוקא של איסור שנתנסך בעודו יין אבל של ישראל מותר דלאו בר ניסוך הוא אלא חדא נקט דאשמועינן מינה תרתי:

אי משום אנסוכי חומץ לאו בר ניסוך הוא מכאן היה נראה להתיר חומץ שלנו במגע עובד כוכבים וגם רבינו משולם התירו ור"ת הקפיד עליו ואמר כי אין אנו בקיאין בטיב חומץ כי מעשים בכל יום בדעות חלוקות יש קורין אותו חומץ ויש קורין אותו יין ובהמוכר (את הספינה) (ב"ב דף צו.) נמי פליגי בריחיה חלא וטעמיה חמרא וגם על הבוסר שהתיר רבינו משולם במגע עובד כוכבים משום דמה שיוצא ממנו נקרא מים כדאמר פרק כל הגט (גיטין דף לא.) משעת כניסת מים לבוסר וכן בפרק ד' דמסכת שביעית (מ"ח) הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה הקפיד רבינו תם משום דאין אנו בקיאין מתי קרוי בוסר ועוד כתב ששנה אחת לא נתבשלו היינות וכי בשביל שיינותיהם אינם מבושלות כל צרכיהן הכי נמי נאמר שלא ינהג אותה השנה דין יין נסך:

מתני' ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של עובדי כוכבים וכו'. יין מנא לן דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם איתקש יין לזבח ואיתקש הזבח למת שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף יין של עובדי כוכבים אסור בהנאה ומת שאסור בהנאה מנא לן כתיב שם במיתת מרים ותמת שם מרים וכתיב בעגלה ערופה שם שנאמר וערפו שם את העגלה ובעגלה כתיב כפרה שנאמר כפר לעמך ישראל כקדשים ומה קדשים אסורין בהנאה אף מת אסור בהנאה. והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין וכן יין מבושל של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין אסורין בהנאה ומתמהינן פשיטא משום דאחמיץ או משום שנתבשל פקעא ליה איסוריה ומשני רב אשי הא אתא לאשמעינן דלאו כיין נינהו בכל מילי אלא אסורין בהנאה כיין בלבד אבל אי אנחינהו בי עובדי כוכבים לא צריכי חותם בתוך חותם וכו':

אי משום נסוכי לא מנסיך וכו' אלמא חומץ שלנו שנגע בו עו"ג מותר ואפילו בשתיה, דהא אמרינן דלא מנסיך, ומאמתי יקרא חומץ, גרסינן בפרק אין מעמידין (להלן עבודה זרה ל, א) אמר רבא האי חמרא דאיקרים, עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך, מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. ורבא דבעי תלתא יומי אזיל לטעמיה דאמר בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צו, א) וכן בעבודה זרה בפרק השוכר (סו, ב) ריחיה חלא וטעמיה חמרא, חמרא. ורבינו יעקב ז"ל היה נוהג איסור בחומץ שלנו כשנגע בו עו"ג, לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ, ומעשים בכל יום שיש קורין אותו חומץ, ואחרים שותין אותו. ושמעתי משמו שהיה מתירו לאחר י"ב חודש. ומיהו מעיקר גמרין אינו נראה כן, דודאי יש יינות שבתולדתן חומצין קצת ואינו חימוץ אלא שאינן מבושלין כל הצורך ועוד כוח הבוסר ניכר בהן, ובאותן יש להחמיר, אבל יין שהיה תחילתו נטעם כיין ואח"כ הקרים, בודאי זה שינוי הוא שהגיע לו והתחיל להחמיץ, וכל שקבל השנוי אין בין התחלת השינוי לגמר החימוץ לעולם יותר משלשה ימים. ותדע לך שהרי בבודק את החבית להיות מפריש עליה ואח"כ נמצא חומץ דאפליגו בה ריב"ל ורבי יוחנן בפרק המוכר פירות (שם), אמרו: כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק, ולכולי עלמא מוכח התם דאלו ידיעה מאמתי עקר, דלאחר שלשה ימים ודאי חומץ וחוזר ותורם, וחלא סופתקא מיקרי, וכן פירש ר"ח ז"ל: לאחר שלשה חומץ סופתקא הוא ואין בו משום יין נסך, ומיהו המחמיר תבוא עליו ברכה, ומכל מקום כשמשליכים ממנו על הקרקע ומבעבע שמעתי כי אין בו ספק, שאלולי הוא חומץ לא היה מבעבע, שאין היין מבעבע, והחומץ מבעבע. וכן אמר במדרש ירושלמי חמרא סביך ובסימא סלות (תוה"ב בית חמישי ריש ש"ג).

יין מנא לן דכתיב ישתו יין נסיכם וקשה דההוא ביין שמנסך לעבודה זרה ודאי ואלו במתני׳ בסתם יינן וכי תימא דגזרו סתם יינן משום חשש יין נסיכם הא ליתא דהא יין נסיכם מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן לרבנן ועוד דאלו נסכיה היכי מזבין ליה והלא נזרק בפני ע״ז וכי אקצייה ליין נסיכם לא מיתסר שאין הקדש לע״ז ועוד דלא הוה מזבין ליה ועוד קשה דהא סתם יינן משום בנותיהן הוא והנכון דלא קיימינן הכא אלא אמאי דקתני אסורין איסור הנאה דכיון דסתם יינן משום בנותיהן לא היה לנו לאוסרו איסור הנאה כשם שלא גזרו כן בפתן ושמנן אלא ודאי החמירו ביינם איסור הנאה משום חומר יין נסך דע״ז ושרצו להחמיר בו כעין של תורה שכן דרך תקנות חכמים על הרוב ולהכי שיילינן דכיון שכן מנא לן דיין נסך ודאי אסור בהנאה ומייתינן לה מיין נסיכם מ״ר.

מה זבח אסור אף יין ואם תאמר למה לי היקש׳ והלא יין נסך בכלל תקרובת עבודה זרה הוא יש לומר דכיון דנפקא לן מזבחי מתים הוא אמינא דלא אסר רחמנא אלא כעין זבח בלבד.

הא קא משמע לן דחומץ שלנו ביד נכרים אינו צריך חותם בתוך חותם. פירוש דאע״ג דמתניתין לא איירי בדין חותמות מ״מ כיון דאשמועינן מיתורא שאינו נאסר במגע גוי הרי הוא כמי שהשמיענו שאינו צריך שני חותמות דקים לן דכל דלית ביה חשש ניסוך לא צריך שני חותמות וכן פרש״י ז״ל וכן מתפרש אידך דבסמוך ומאי דמשמע מהכא דלרב אשי יין שני חותמות ואילו לקמן פסקינן הלכה כרבי אליעזר דשרי בחותם א׳ ואמרינן נמי בפרק השוכר כיון דקיימא לן כרבי אלעזר דלא חייש לזיופא יש לומר דרב אשי אליבא דתנא דמתני׳ נקט לה דהיינו רבנן דבעו שני חותמות כדאיתא לקמן ונקטה הכי לרווחא דמילתא ומיהו קשה אמאי טרח רבא לקמן לפרש היכי דמי חותם בתוך חותם ויש לומר דנצרכה להזהר יינו של גוי ברשותו דלכולי עלמא בעו ב׳ חותמות אי נמי לישראל חשוד כדבעינן למימר לקמן ויש אומרין דשורת הדין הלכה כרבי אליעזר אלא שנהגו בדורות אחרונים להחמיר כרבנן וראוי לחוש לזה לכתחילה אבל בדיעבד מותר בחותם אחד ודין חומץ יש אומרים משיעלה רתיחתו בקרקע. ויש אומרים לאחר שנים עשר חדש והנכון כי משעה שנותנין אותו בכלי חומץ דשוב אין שוחין אותו בתורת יין גם לענין הבוסר החמיר ר״ת ז״ל לאוסרו במגע גוי לפי שאין אנו יודעין מאימתי קרוי בוסר ומפני הלשון הא׳ שפירש ר״שי בפרק כל הגט על הא דאמרינן משעת כניסת מים לבוסר וכתב כי שנה אחד אירע בצרפת שלא נתבשלו הענבים והיה כל היין כעין בוסר ואם כן לא נהג איסור יין נסך בשנה ההיא ודברים האלו תמהין בעצמן מה לנו אם לא נהג ולואי שיטהרו ועוד והלא אין בבוסר שם יין כלל ולא מיקרי יין נסיכם וליכא משום בנותיהן ומה ענין בוסר אצל יין ענבים שלא נתבשלו.

ופסק של דברים שאפי׳ הבוסר שלהם מותר ולא חיישינן לתערובת יין דהא מסרא סרי וכל שכן שהבוסר שלנו אינו נאסר במגע גוי וכן דעת רבותי ואין לפקפק:

אמר רב חסדא יין מבושל של גוים אסור בהנאה פשיטא משום דבשיל פקע איסורא מיניה. פי׳ דהא משנמשך נאסר בהנאה אמר רב אשי הא קא משמע לן דיין מבושל שלנו אינו צריך חותם בתוך חותם אי משום נסוכי לא מנסך פי׳ דיין מבושל אינו נאסר במגע גוי ולאו משום דלא מיקרי יין דהא ודאי דין יין עליו לכל דבר בין לענין קידוש בין לענין ברכה שמברכין עליו בפה כדברירנא בבבא בתרא פרק המוכר אלא דהכא לענין איסור יינן של גוים לא גזרו עליו מפני שאין שותין ממנו אלא דרך תענוג ודבר מועט ולפרקים ואינו מצוי אצל הכל ולפיכך לא היה בכלל גזירה ועמד בהיתרו אבל יין קונדיטון והוא שיש בו דבש ופלפלין נראה מן הירושלמי שאין בו משום יין נסך והוא שיש בו על חד תלתא כלומר השליש דבש ופלפילין ואע״ג שלענין ברכה דינו כיין ויוצאין בו בפסח כדאיתא בירושלמי בהדיא אעפ״י כן ראוי להחמיר בענין ולאוסרו שמא לא יהא בו דבש ופלפלין כל הצורך גם מפני שלא הזכירו התירו בגמ׳ שלנו בפי׳ מעתה קל וחומר ליין שנתנו בו מעט דבש או שאור דלא פקע איסורא מיניה כמו שכתב הר״מבם דאיסור שבו להיכן הלך הרי בקונדיטון לא התירו בירוש׳ עד דאיכא לחד תלתא דבש או פלפלין ואעפ״י שכל כיוצא בזה אין מנסכין על גבי המזבח מי תלה איסור יינן של גוים שהוא גזירה משום בנותיהן בניסוך שעל גבי המזבח וזו מנין לנו אין זה אלא מן המתמיהין ועוד והלא יין מזוג אסור לגבי מזבח ואף על פי כן יש בו איסור משום יין נסך ועוד דאע״ג דאנן לא מנסכינן אינהו מנסכי ליה כי היכי דמקרבי בעל מום שאינו מחוסר אבר ועוד ק״ל בדידן נמי מ״ל דמשום מעט דבש נפסל וכיון דנתבטל דהא יש ביטול להתיר בהיתר כדברירנא במסכת פסחים ועוד דאם כן בטלת כל איסור מגע גוי אלא ודאי שזו כשגגה שיוצא מפי השליט ואין ראוי לנהוג כן והשותה ממנו כשותה יינן של גוים והוא עובר על דברי חכמים ובו אלה ובו נידוי: ודין יין מבושל משנתמעט ממדתו על ידי בישול כדאמרינן התם אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממדתו רבי יאודה מתיר מפני שמשביחו וסימן לדבר משיעלה רתיחה על האור ומאותה שעה מתמעט ממדתו.

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בדברים שלהם האסורים לנו לעולם בלא שום תקון ואמר על זה ואלו דברים של גויים אסורים ואיסרן אסור הנאה היין והחומץ שלהם שהיה מתחלתו וחרס הדרייני ועורות לבובין רשב"ג אומ' בזמן שהקרע שלו עגול אסור משוך מותר בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור מפני שהוא מזבחי מתים ההולכים לתרפות אסורין לשאת ולתת עמהם והבאים מותרין אמר הר"ם אדריינוס קיסר המלך היה עושה טיט ידוע וגובל אותו ביין ימים הרבה ואחר כך עושה ממנו כלי חרס בלתי מבושל והוה מוליך אותו עמו וכל שעה שהיה צריך יין היה שורה חתכה מאותו הכלי במים והיה נמוח וישקע הטיט וישאר המים מזוג ביין והיה שותה ואותו מעשה היו עושין בני אדם בזמן עבור השנה והוא נקרא חרס הדרייני מיוחס לאדריינוס ולבובין גזור מלב לפי שהיו נוקבין על לבן ומוציאין אותם והוא מין מעבודת הבעלים ותרפות הגרעון והבזוי ומקום התורף קוראין למקום הנבזה והנקלה הוא כנוי דרך בזיון לבתי ע"ז שהולכים להם ולפיכך נקראו הטועים ההולכים לתרפות והבאים מותר כשבאו יחידים אבל כשהיו שיירה אסורין שמא דעתם לחזור והלכה כרשב"ג וכר' עקיבא:

אמר המאירי ואלו דברים של גוים אסורים ואיסורן איסור הנאה היין של גוים והוא שמן התורה נאסר יין נסך והוא יין שנתנסך לפני ע"ז וכן מים שנתנסכו לפני ע"ז והתורה אסרתו אף בהנאה כמו שהתבאר בגמ' שהקישתו לזבחי מתים שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם והרי שהוקש יין לזבח והוקש אח"כ זבח זה למת שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ומה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה ואע"פ שיש שפירשו שאף יין נסך מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עיקר הדברים כך הוא ומ"מ סתם יינם וסתם מימיהם היו מותרים בשתיה והראשונים גזרו על סתם יינם ליאסר בשתיה כדי להתרחק ממסבותיהם שלא לבא לידי זנות עם בנותיהם וימשכו מזו לע"ז כדרך שעשו בשטים עד שהתבאר בהגדה בפרקי דר' אליעזר שפנחס ובית דינו גזרו עליו על אותו מעשה של שטים המבואר בפרק חלק ומתוך כך כל שנאסר חתונו נאסר יינו בשתיה ואף בתי דינין האחרונים העמידו איסור זה וצרפו עמו פת ושמן ושלקות וכיוצא בהם מדברים שיש בהם קרוב הדעת בית דין שלאחריהם בימי התנאים ראו אח"כ חבת נסוך היין לע"ז תקפה עליהם על כל שאר הדברים והחמירו הרבה בענינו וגזרו על סתם יינם אסור הנאה ומחשש ודאו הגמור ועל סתם יינן זה דברו במשנה זו ואמר שהוא אסור בהנאה ואין צריך לומר יין נסך ודאי ואע"פ שבגמ' שאלו מנא לן והביאוה מישתו יין נסיכם אלמא ביין נסך אנו עסוקים כך פירושו שבתקנה אחרונה הואיל ומשום ע"ז היתה כעין דאוריתא תקנוה לאסור הנאה ועל אותו של תורה שאל מנלן שהוא באיסור הנאה וחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין ר"ל שהיה ברשותו בעוד שהוא יין שלא פקע אסור הנאתו מחמת שהחמיץ ולמעט שאם לקח חומץ של ישראל אינו נאסר ברשותו של גוי אף בשתיה הואיל וידענו בו שלא נתחלף על הדרך שיתבאר בגמרא:

חרס הדרייני פי' בגמ' של אדריינוס קיסר והוא שהיה עובד בקרקע בתולה ונוטל בה גפנים ובסוף שנתו נעשה מהם יין חזק וכשנעשה יין מביאין עפר קרקע בתולה גם כן ולשין אותו באותו יין עצמו ועושין ממנו חרסים ומניחין אותם בתנור לאפות ואין אופין אותו כל צרכן כדי שיבלעו הרבה והיו מביאין אותם חרסים באותו היין ומערבים שם שאר דברים עוזרים בזה מצד הטבע עד שבעזרם היה כל אותו היין נמצץ בחרסים והיו עושין כן הרבה פעמים וכששורין חרס מהם במים חמין היה אותו חרס פולט את יינו והמים מתאדמים והרי חרס זה כיין הקרוש ומתוך כך נתנו לו דין יין גמור ליאסר בהנאה:

ועורות לבובין ר"ל שנקרעו כנגד הלב ויצא דמם דרך אותו נקב והוציאו את לבו דרך שם שכך היו עושים לתקרובת ע"ז ונעשה זבחי מתים והוסיף רבן שמעון בן גמליאל בזה דוקא כשהנקב עגול הא משוך מותר בהנאה שכך נודע להם שאין עושין כן לע"ז אלא בעגול והלכה כדבריו אלא שיש בזו קצת תנאים יתבארו בגמרא:

בשר הנכנס לבית ע"ז מותר בהנאה אע"פ שלדעת תקרובת הכניסוה הואיל ולא נשתהה שם בכדי הקרבה שהרי לא הוקרב עדין ואע"פ שנשחטה שאין שחיטת נכרי אוסרת בהנאה כמו שהתבאר במסכת חולין הא היוצא אסור שמן הסתם כבר הוקרב ונעשה זבחי מתים והוא הדין לכל שנשתהה בכדי הקרבה שיש בו חשש תקרובת והוא שאמרו בתלמוד המערב והיוצא אסור בשהכניסו לקלקלים ר"ל מושב האליל לא הכניסו לקלקלים אף היוצא מותר בע"ז שיש לה קלקלים אין לה קלקלים כל בית ע"ז נדון כקלקלים:

ההולכים לתרפות ר"ל גוים ההולכים לבתי ע"ז הרחוקות שלהם והוא מלשון תרפים בהליכה אסור לשאת ולתת מפני שהולך ומודה לע"ז או שישתמש לפניה במה שלקח ופירוש הדברים בדבר המתקיים אבל בחזרה מותר אין חושדין אותו שיחזור ויודה ולפי מה שהתבאר בגמ' הפך הדברים בישראל שבהליכה מותר שאין חושדין אותו עדין אבל בחזרה אסור מצד שהוא מחודש בה הוא אדוק ביותר וחוזר ומודה וישראל משומד פי' בגמ' גם כן שהוא אסור בין בהליכה בין בחזרה ודברים אלו כלם בדברים המתקיימים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא אלא שבעורות לבובין יש בו קצת תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו במשנה על חומץ של גוים הואיל וכשהיה יין היה ברשותם שהוא באסורו ולא פקע אסורו על שהחמיץ או להנאתו שכל שהוא משום ע"ז אין אסורו פוקע אף לאחר קלקולו וידעת גם כן שמאחר שסתם יינם אסור אף מגען אסור כמו שיתבאר בגמרא בארוכה במסכת זו ומ"מ חומץ שלנו אינו נעשה יין נסך במגעם ואפילו שכשכו במגעו שאין דרכם לנסך חומץ ולמטה יתבאר מתי נקרא חומץ לענין זה:

בפרש"י בד"ה אסור לשאת ולתת כו' דזבני מידי דאיצטריך כו' כצ"ל:

בד"ה ולא הודו לו לא אמרו כן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יין מנלן כו' דאין ה"נ דזביחה כו' ובד"ה ישתו יין כו' דדריש ליה בגיטין גבי טיטוס כו' ובד"ה אתיא שם כו' תימה אדיליף תקרובת כו' כצ"ל ולא מצאתיו שם בגיטין:

ד"ה אתיא שם שם מעגלה ערופה וכו' דרבא יליף דלא מיתסר בהזמנה וכו' כצ"ל וי"ל דהתם משמשים ממשמשים וכו'. ר"ל דלעולם מת גופיה מסתבר טפי למילף מעגלה ערופה ולא מעבודת כוכבים אליבא דכ"ע כדאמר התם לאביי דמידי דאורחיה ממידי דאורחיה ילפינן לאפוקי עבודת כוכבים דלאו אורחא הוא לישראל אלא דהתם הוי משמשי מסתבר ליה לרבא למילף מעבודת כוכבים דהוי נמי משמשי דמשמשי ממשמשי עדיף טפי למילף אבל הכא דאיירי במת גופיה אפילו רבא מודה דילפינן מעגלה ערופה:

גמרא א"ל ישמעאל עיין בר"ש פ"י משנה א דפרה ועיין בתשובת הריב"ש סימן רפ"ד:

הֵיאַךְ אַתָּה קוֹרֵא "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", אוֹ "כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךְ"? (שיר השירים א, ב). הא דהשיאו לדבר זה ולא לדבר אחר, נראה לי בס"ד שדבר זה שייך לענין זה כי דרשו רבותינו ז"ל על פסוק זה אמרה כנסת ישראל רבונו של עולם ערבים עלי דברי דודים הם דברי סופרים יותר מיינה של תורה, והטעם דהעובר על דברי תורה יתחייב מלקות והעובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים והיינו שגזר כן השם יתברך כדי לחזק דברי סופרים שלא יהיה קל בעיני האדם לעבור עליהם באומרו שהגוזר הוא אדם כמוני ולמה אהיה מודה לו? מה שאין כן דברי תורה אין צרכין חיזוק ולכן טובים אצלי דברי דודים שהם דברי סופרים יותר מיינה של תורה. ואם כן ממילא מובן הטעם מה שהוא מעלים תשובת הדבר מן רבי ישמעאל היינו דכונתו בזה לעשות חיזוק לדברי סופרים דחש פן יזלזלו בם בשומעם הטעם ויעלה בלבם איזה הרהור בזה הטעם ולכך אמר לו שאלה בפסוק זה מפני כי בפסוק זה יש טעם להסתרת טעמא דגזרה שהסתירו ממנו. ובזה יתורץ בס"ד עוד דקדוק אחד דבעי תלמודא 'מַאי שְׁנָא הַאי קְרָא דְּשַׁיְלֵיהּ' ומתרץ 'מֵרֵישָׁא דִּקְרָא קָאָמַר לֵיהּ' וקשא אם כן הוה ליה למימר 'רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא' כי זה העיקר ומה שייכות יש להאי שאלה דסיפה דקרא דאמר 'כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן'? ובזה ניחא דבאמת בסיפיה דקרא רמז לו תשובה על מה שהוא מסתיר הדבר ממנו ואינו מגלה לו טעם הגזרה. ומה שאמר לו ' יִשְׁמָעֵאל אָחִי ' הנה ודאי באותו זמן היה רבי ישמעאל עודנו קטן בשנים ולא נסמך ולכך לא גילה לו להודיעו בזה שקראו 'אָחִי' היינו לומר שאתה עתיד להתגדל ותהיה אחי בחכמה ובתואר 'רבי' עם כל זה לעת עתה 'חֲשֹׁק שְׂפָתֶיךָ זוֹ בְּזוֹ' ולא תבקש ממני הטעם של הגזרה מה היה.