מסכת עבודה זרה דף כ״ב עמוד ב׳

גמ׳ רובע ונרבע ומוקצה ונעבד פסול לקרבן דתניא בב"ק (דף מ:) מן הבהמה ולא כל הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה:

מוקצה שהקצהו ויחדהו לתקרובת עבודת כוכבים:

נעבד שעשאו עבודת כוכבים והשתחווה לו:

בשלמא מוקצה ונעבד אף ע"ג דודאי חשידי לא קשיא לן דאם איתא דפלחיה כו':

אלא רובע אי חשידי ליחוש:

שלא תיעקר נעשית עקרה הילכך לא רבע לה אבל אדידן לא חייש כשעומדת בפונדקי:

זכרים מאי איכא למימר ניחוש דלמא רבעה עובד כוכבים דהכא ליכא עיקור וזכר נמי מיפסיל בנרבע דהא קרא דנרבע דמן הבהמה בעולה כתיב ועולה זכר הוא וקאמר להוציא את הרובע ואת הנרבע:

וליחוש דלמא רבעה רועה דהא לאו דידיה היא ולא חס עליה:

ורמינהי לוקחים מהם בהמה לקרבן תימה אדמותיב מברייתא אמתני' לירמי מתני' אהדדי אין מעמידין ורמינהי מקום שנהגו למכור מוכרין אלמא לא חיישינן לרביעה ולשני נמי כדמשני הכא ועוד קשה אמאי לא שני הכא שינויא קמא דרב דלעיל (עבודה זרה דף יד:) מקום שהתירו למכור כו' וי"ל דההיא רומיא דמתני' כבר מרמה לה בפ"ק (שם) ושניה שפיר ואע"ג דהכא נמי נחית לשנויי שנויא קמא דרב מקום שהתירו ליקח מהם להקריב דלא שני הכא דתידוק דהכא הא במקום שאסרו למכור אסור ליקח אלמא איכא דוכתא דחשידי ותקשי א"כ כל הנך קראי דמותבי מינייהו רבנן לר"א לקמן בשמעתין דמשמע בהו שמותר ליקח מן העובדי כוכבים בהמה לקרבן ונצטרך להעמידם במקום שנהגו למכור מפני שאינם חשודים על הרביעה ואין זה יכול להיות דהא מייתי קראי דמצרים וכנען ופלשתים דקי"ל שהן חשודים על הרביעה וגם כל צאן קדר שהם ערביים הם חשודים על הרביעה כדמשמע בסמוך ערבי אחד לקח ירך מן השוק כו' ועוד תקשי אטו ניקום ונימא להו לקראי כי כתביהו במקום שנהגו למכור כתביהו ונראה דמהאי טעמא הדר ביה רב לעיל מהאי שנויא דמקום שנהגו למכור כו' לפי שלא היה יכול להעמידו כאן ועוי"ל דידע שפיר שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו ומ"מ פריך מהכא דלוקחין דס"ד דאיכא למיחש לרביעה כיון שבא למכרה ומשני דלעולם חייש שפעמים אינו יכול למכרה או נמלך וניחא נמי לרבינא ולרבי פדת דבסמוך וא"ת כיון דמוקמינן היתר קרבן בכל מקום אף במקום שנהגו שלא למכור תיקשי לן מכל מקום כיון דמה שאין אנו מעמידין משום חשש רביעה הוא בקרבן איך התירו וי"ל דמקום שנהגו שלא למכור מנהגא הוא דאיכא הא איסורא ליכא ולענין קרבן אפילו מנהגא ליכא שאם היו נוהגין לימנע מליקח מהם בהמה לקרבן אין לדבר סוף דא"א שלא יתערבו בהמות של מקום שנהגו שלא למכור עם בהמות שנהגו למכור ע"י משא ומתן וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומבהמות הנולדים מביתו של ישראל אין דיי ליקח לקרבן משום דשכיחי מומי דפסלי אפי' בדוקין שבעין:

מוקצה פירוש שיחדו לתקרובת עבודת כוכבים ומסרו לכומרים והאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים אבל יחוד גרידא אינו כלום דאין הקדש לעבודת כוכבים (לקמן עבודה זרה מד:) כדמשמע (בפ"ב דתרומה) [צ"ל דתמורה בפ"ו (דף כט.)]:

אי איתא דאקצייה לא הוה מזבין ליה לרווחא דמילתא נקטיה כלומר אפילו במקום דשכיחי דמקצו ופלחו אין לחוש מדמזבין ליה דבלאו האי טעמא בסתמא לא חיישינן לדלמא מקצו ופלחו אסרינן למכור אלא משום חשש רביעה ולא משום חשש המוקצה ונעבד:

רגלא בחבריה ידע בקונטרס גריס רגלא ברי"ש לשון רגיל כמו לא רגל על לשונו (תהילים ט״ו:ג׳) ור"ת גרס כפירוש הערוך דגלא בדלי"ת לשון שקרן שכן מתרגם (משלי ט״ז:י׳) במשפט לא ימעל פיו לא ידגל פומיה וה"ק שקרן בחברו מכיר וכן ההוא דפ' במה אשה (שבת סג.) שני תלמידי חכמים המדגילין זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן שנאמר ודגלו עלי אהבה ומפר"ת המכחישין זה לזה ואינם עומדים על העיקר אפי' הכי הקב"ה אוהבן ולהכי קאמר והוא דידעי צורתא דשמעתא ולית להו רבה למגמר מנייהו ובמדרש נמי משמע ודגלו לשון מעילתו דקאמר מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן הרן שיוצא פי' שאע"פ שלא יקרא האלף שנאמר ודגלו עלי אהבה אבל רש"י פירש מדגילין לשון דגל שמקהילים קהלות ברבים וקשיא דאם כן מה ראיה צריך פשיטא שנאהבים לפני המקום:

דאמר מר חביבה עליהם בהמתם של ישראל לא נודע לר"י מהיכן נפקא עיקר דבר זה:

עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני ונראה דגרים נמי דפסקה זוהמתן היינו משום דאף על גב דאינהו לא הוו מזלייהו הוו:

אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שהן חשודין על הרביעה איני והתנן לוקחין מן העובדי כוכבים בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע כו'.

ופרקי' משמיה דרב עובד כוכבים חס על בהמתו נקיבות שלא תיעקר זכרים שלא יוכחשו. ואם תאמר דדלמא רועה רבעם רועה נמי כיון דידעי חד לחבריה וכשרואין שהכחישה הבהמה מרגישין כי רבעה ומתיירא מפני הפסד שכרו ואינו רובעם.

אמר רבה היינו דאמרי אינשי מכתבא גללא בזע פי' מכתבא גלל בזע כלומר שעט ברזל הינדוי נוקב ובוקע הצור שהוא אבן גלל. כך רגלא בחבריה ידע פי' רגלא אדם הממונה על המכס ומחזר על הנכנסין ויוצאין ומרגיש בגונבי המכס. כדגרסי' בפסחים והוא דרגש בהו רגלא.

ומקשי' אי הכי הא דתני רב יוסף ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תישרי בר בי רב באושפיזא בשלמא בר בי רב צניע לה אלא כלבא נימא כיון דמגרי בה קמי אינשי מירתתא ולא מירבעא ליה.

ופרקינן כיון דכל מה דהיא שדיא ליה אומצא מסריך בה אמרה אמאי עבד הכי משום אומצא דשדינא ליה. ומפני מה אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים ולא זכרים אצל כו'.

מפני שהעובדי כוכבים מצויין בזנות אצל נשי חבריהן פעמים שבא ואינו מוצאה ורובע הבהמה. איבעי תימא אפי' מוצאה בהמת ישראל חביבא ליה.

דאמר (מר) [ר'] יוחנן כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים [שלא עמדו על הר סיני] לא פסקה זוהמתן. וכן עופות. דא"ר יוחנן ראיתי עובד כוכבים שלקח אווז מן השוק רבעה חנקה צלאה ואכלה.

בהמה הרובעת או הנרבעת או המוקצה לע"ז או לתקרובת שלה או הנעבדת אע"פ שמותרת באכילה פסולה למזבח ואע"פ שנתבטלה במכירתו ומ"מ לוקחין מן הגוים בהמות לקרבן ואין חוששין לאחד מאלו עד שיודע הדבר בודאי שהגוי חס על בהמתו שלא תעקר או שלא תכחיש כמו שבארנו ובמוקצה ונעבד אם הקצה או עבד סתם הדברים שאינה מוכרה וכן לוקחין מרועה שלהם שאף הם מתיראים על הפסד שכרם ונזהרים מעקירתם ומהכחשתם אלא שמ"מ אנו אין מוסרין בהמה לרועה שלהם שיודעים הם שאין אנו רגילין בכך ואין נזהרים ממנה וכן שחשודים על הגזל ומכאן למדו רבים שבהמה שלנו שנמסרה לרועה שלהם פסולה לקרבן מחשש רביעה ומ"מ יש פוסקין כתירוצו של רבינא שתירץ הא לכתחלה ר"ל לחוש שמא ירבענה חיישינן אבל דיעבד ר"ל לחוש שמא רבעה לא חיישינן ואין נראה כן שהרי נדחו דבריו של רבינא:

מה שאמרנו ברובע ונרבע שמותרין באכילה דוקא שלא נודע אלא מצד ראיית הבעלים או על פי עד אחד אבל אם היו שם שני עדים הרי אלו נסקלים ובשרם אסור בהנאה וכן אם המית את האדם:

מה שכתבנו במוקצה לע"ז שהוא אסור י"מ בה משיעשה בה מעשה כגון שימסרנה לכומרים או יאכילנה כרשיני ע"ז וכיוצא בזה וכן נאמרה במסכת תמורה בפרק כל האסורין הא באמירה בעלמא לא נאסרה אף לגבוה וכן בתקרובת ובנויין או במשמשים אם אמר בית זה או שור זה לע"ז אין זה כלום שאין הקדש לע"ז כמו שיתבאר ועל ידי מעשה נאסר לגבוה אבל להדיוט לא אף על ידי מעשה כמו שיתבאר בפרק הצלמים ומ"מ גדולי המפרשים פי' שלא נאמר כן אלא בנויי ע"ז או תקרובתה או משמשיה אבל בע"ז עצמה בהכנה לבד לגבוה מיהא נאסרה הואיל וזמנה לעבדה וי"מ אותה אף במוקצה לתקרובת ובלא מעשה ולגבוה שני ומ"מ בתוספתא של ע"ז שנינו בפירוש איזהו מוקצה לע"ז משיעשה בו מעשה וכן היא במסכת תמורה פרק כל האסורים:

כבר ביארנו בפרק ראשון שאיסור העמדת בהמה בפונדקאות של גוים אין בה הפרש בין זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים לבין זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות אלא הכל אסור שהזכרים אצל זכרים אף הם בחשש רביעה ונקבות אצל נקבות מפני שהגוים מצויים אצל נשי חבריהם פעמים שאינה מוצאה רובעה וכן אין מוסרים לרועה שלהם ועופות הגסים הרי הם בכלל זה וזהו ששאלו עופות מהו כלומר אם מותר להעמידם בביתם אם לאו ולא לענין קרבן נאמרה שהרי עופות הראויים לקרבן אינם בני רביעה:

בד"ה ורמינהי כו' דהכא נמי ניחא לשנויי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וניחא נמי לרבינא ולר' פדת כו' עכ"ל ר"ל דמההיא רומיא דמתניתין דאין מיחדין ומקום שנהגו למכור כו' לא מצו לתרוצי כדהכא אלא דאית לן למימר דהתם אית להו שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו אבל הכא כיון שבא למוכרה איכא למיחש לרביעה כפי סברת המקשה ולקמן כתבו עוד דרך אחרת בזה והיינו לתירוצם קמא ויש להקשות לכאורה ר' פדת אמאי לא יתרץ נמי לעיל הכי דההוא דמקום שנהגו למכור אתיא כרבנן וההיא דאין מיחדין אתיא כר"א וי"ל כיון דלרבנן אפילו מיחדין בהמות דידן ולא חיישינן לרביעה כלל (א) למה נהגו בשום מקום שלא למכור אבל לר"א ניחא כיון דאין מיחדין משום חשש רביעה נהגו נמי שלא למכור אע"ג דמדינא היתירא הוא דעובד כוכבים חס על בהמתו ובהכי ניחא שדקדקו בסמוך לומר כיון דמה שאין אנו מיחדין משום רביעה הוא בקרבן איך התירו עכ"ל ולכאורה מאי קושיא הא תלמודא מפליג בינייהו משום דעובד כוכבים חס על בהמתו אבל שיעור דבריהם כך כיון דמקום שנהגו שלא למכור אינו איסורא אלא משום דאין אנו מיחדין משום רביעה ה"נ יש לנו לנהוג באותו מקום איסור בקרבן משום דאין מיחדין והדברים ברורים ודו"ק:

בד"ה רגלא כו' דשמעתא ולית להו רבה וכו' פי' מדגילין לשון דגל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה עובדי כוכבים שלא כו' ונראה דגריס נמי דפסקה כו' עכ"ל כ"כ כאילו מפיהן אנו חיין אבל גמרא ערוכה הוא בפרק חבית א"ל רב אחא כו' לרב אשי גרים מאי א"ל אע"ג כו' ע"ש:

גמרא בשלמא מוקצה ונעבד וכו' איצטריך להאריך בזה כדי שלא תאמר מאי פריך הא בלא מתניתין דהכא תקשי ליה האי דלוקחין בהמה משום דאפילו למאי דהוה ס"ד בלא מתניתין דהכא דלא חשידי ארביעה מ"מ הא פשיטא דחשידי ודאי אנעבד ואמוקצה וא"כ אמאי לוקחין מהם בהמה לקרבן לכך קאמר בשלמא מוקצה ונעבד וכו':

תוס' ד"ה ורמינהו לוקחין מהם בהמה וכו' תימה אדמותיב מברייתא וכו' ולישני נמי כדמשני הכא וכו' וי"ל דהאי רומיא דמתני' כבר מרמה וכו' נראה דהשתא ס"ל להתוס' דהמקשה שפריך ורמינהו ידע שפיר הני שנויי דשנינן לעיל ארומיא דמתני' אהדדי וידע נמי שפיר דההוא ברייתא דלוקחין מהן בהמה לקרבן מיתרצה נמי בהנהו שינויי ולא למיפרך קא בעי הכא כדרך המקשה והתרצן דהא ההוא דעובד כוכבים חס על בהמתו אתמר נמי לעיל כבר אלא שבעל הגמ' סידר אמתני' דהכא כל מה דאתמר לעיל אמתני' דמקום שנהגו למכור וכו' לכך הקשו לירמי מתני' אהדדי ולישני כדמשני לעיל ולישני רב דלעיל כדלעיל ואע"ג דאף רב הדר ביה מ"מ ליסדר נמי האי שינויא דשני רב לעיל ולימא נמי בתר הכי והדר מיניה רב כדלעיל ותירצו דהאי דלא סידר רומיא דלעיל משום דההיא רומיא כבר רמה לעיל וידע שפיר כל מה דאתמר עלה לעיל ואע"ג דידע נמי דמתרצה נמי האי דומיא דהכא בההיא שינויא דלעיל דעובד כוכבים חס על בהמתו נחת נמי הסדרן לסדר הקושיא והשינויא ארומיא דההיא ברייתא דלוקחין מהם בהמה לקרבן ואע"ג דנחית נמי הכא לשנויי כדלעיל מ"מ ההוא שינויא קמא דרב מקום שנהגו למכור לא בעי לשנויי הכא משום דלא שייך הכא משום דהוה דייקינן מינה הא במקום שאסרו למכור כגון במקום דחשידי ארביעה אסרו ליקח וזה אינו דבכל מקום לוקחין מהם בהמה לקרבן כדמסיים ואזיל אבל בתירוץ השני של התוס' ס"ל דהמקשה למפרך קא בעי הכא והא דלא רמי מתניתין אהדדי משום דכבר ידע השינויא דלעיל ומ"מ פריך מההיא דלוקחין משום דלא מיתרצה כלל אפי' בההוא שינויא דלעיל דעובד כוכבים חס על בהמתו משום דהוה ס"ל דהכא לא שייך לומר חס כיון שבא למוכרה כדמסיים ואזיל:

בא"ד ותקשה א"כ כל הני קראי דקא מותבי מינייהו רבנן ואע"ג דשני להו ר"א לקמן ונימא דלעולם הך מתניתין איירי במקום שלא נחשדו ארביעה ואתיא כר"א נראה לו לרב דוחק לאוקמא כר"א אלא נראה יותר לאוקמא כרבנן דמתירין ליקח אפי' באתרא דחשידין ארביעה וטעמייהו דרבנן משום דעובד כוכבים חס על בהמתו אבל במקום דלא שייך חס כגון שהבהמה של ישראל אפי' רבנן חיישי לרביעה ואתי ההיא דאין מעמידין נמי כרבנן כנ"ל ובלאו הכי ע"כ האי שינוייא דעובד כוכבים חס לא אתי אלא לרבנן דהא לר"א לא ס"ל עובד כוכבים חס דהא בכל ענין אוסר ליקח מן העובדי כוכבים ועיין לקמן (עבודה זרה דף כ"ד ע"ב) ד"ה ר' יוחנן אמר גבול יש לה וניחא נמי השתא לרבינא ולר' פדת וכו' ר"ל דלכאורה משמע דרבינא ור' פדת לא ס"ל ההיא שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו מדמהדרי אשינויי אחריני וא"כ מה יתרצו בההיא דומיא דלעיל דרמי מתני' אהדדי אבל השתא אתי שפיר דאינהו נמי אית להו לעיל ההוא שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו אלא אההיא דלוקחין בהמה לקרבן לית להו האי שינויא:

בא"ד תקשה לן מ"מ כיון דמה שאין אנו מוכרין משום חשש רביעה הוא כצ"ל וק"ל:

ד"ה רגלא בחבריה ידע וכו' ולית להו רבה וכו' כצ"ל ובמ' נמי משמע ורגלו לשון מעילתו כצ"ל אבל רש"י פי' מדגילין לשון דגל וכו' כצ"ל:

ד"ה עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני ונראה דגרים נמי דפסקא זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו כך נראה לגרוס לכאורה וכוונת התוס' הוא לומר דנראה להם דגרים נמי פסקה זוהמתן אע"ג דלא עמדו על הר סיני משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזליהו הוו אלא שיש לתמוה על דברי התוס' מה חדשו הם הלא גמרא ערוכה היא בשבת פרק חבית (שבת דף קמ"ו) דקאמר שם ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וכו' א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א"ל אע"ג דאינהו לא הוו מזליהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה וכו' ע"ש ודוחק לומר שבספרי התוס' לא היה הגירסא כך שם בשבת ונ"ל שהספרים חסרים כאן בדבור וכן צריך לגרוס בדברי התוס' ונראה דגרסינן נמי גרים נמי דפסקה זוהמתן משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו וכוונת התוס' שגריס כאן בגמרא גרים נמי וכו' כדאיתא שם בפרק חבית דאל"כ מפני מה לא הקשה המקשה הכא עוד אי הכי גרים נמי כמו שהקשה א"ה ישראל נמי ודו"ק נ"ל: