מסכת עבודה זרה דף ט״ז עמוד א׳

אי אפשר בלא איבה:

דכי שלים זינייהו כשכלים כלי זיינן במלחמה קטלי בתריסין:

עששיות חתיכות עבות שקורין מש"ש:

דחלשי מינייהו מחלישין אותן בקורנס עד שנעשו דקות ועושין מהן כלי זיין:

אפילו מרי פושיו"ר:

וחציני דולדורי"א. לא נזבין להו דחלישי מינייהו כלי זיין:

בפרזלא הינדואה של ארץ הודו שאין עושין אותה אלא לכלי זיין:

דמגני עילוון נלחמים לשמור העיר ואת יושביה:

לפרסאי דמגנו עלן ונראה דאנן נמי שרינן השתא למכור לעובדי כוכבים כלי זיין מהאי טעמא:

מרביעין עליה ויולדת ובזכר נמי יכול להרביעו על כמה נקבות:

אלמא לא מקבלת זכר לאו משום דסבר טריפה אינה יולדת דבפרק אלו טריפות (חולין דף נז:) בעי למימר לר' יהודה דיולדת אלא דלא מקבלת זכר וכדמשמע לישנא מדלא קאמר אלמא דלא ילדה:

אלא תורת בהמה גסה מאי היא קשה לימא דלית ליה חי נושא את עצמו בעופות כרבנן וי"ל מדאסר רבי משום תורת כלי זיין משמע דאפילו המיוחד לרכיבת אדם דמודו כ"ע דחי נושא את עצמו וא"כ תורת בהמה גסה מאי היא וג' מחלוקות בדבר:

אבל האי דאי משהי ליה אתי לכלל מלאכה תימה ל"ל האי טעמא תיפוק ליה משום דאי משהי ליה לפיטום אתי למימר כחוש מכרו לו כי היכי דגזרי רבנן בשבורה דלא ליתי למימר שלימה מכרה לו וי"ל דודאי בשבורה יש לגזור דכיון דרבנן אית להו מרביעין עליה זכר א"כ משהה לו זמן מרובה אבל בזמן מועט דפיטום לית לן למיגזר אי לאו טעמא דחזי למלאכה:

אבל האי דלשחיטה קאי לאו דוקא נקט האי דהא בסתם שוורים גופייהו אמרינן אימור לשחיטה זבינהו אלא להכי נקט הכי דאתא לאפוקי בהמה גסה דמתני' דמיירי בבהמה טמאה נקט הכי אבל בבהמה טהורה תלינן בשחיטה ואע"ג דסתם שוורים נמי לרדיא זביני:

בימוסיאות פ"ה בימה של אבן אחת שמקריבין עליהן זבחים לעבודת כוכבים וקורין להם אלט"ר וכו' ולהכי שרו דלא הוו אלא תשמיש לתשמישי עבודת כוכבים וקשיא דלא משתמיט דקרי לבימוס משמש למשמשיה אלא משמש לעבודת כוכבים עצמה קרי בימוס כדתנן לקמן פרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מז:) אבן שחצבה תחילה לבימוס ופ"ה לשם מקום מושב עבודת כוכבים עצמה ועובדי הבימוס כעובדי עבודת כוכבים עצמה ואמר נמי (לקמן עבודה זרה נג:) בימוסיאות של מלכי עובדי כוכבים אסורין מפני שמעמידין עליהם עבודת כוכבים בשעה שהמלכים עובדין אלמא ממש תשמיש עבודת כוכבים עצמה הוא ועוד דנהי נמי שהוא משמש למשמשי עבודת כוכבים אמאי מותר לבנות עמהן וכי הוא סברא להתיר לבנות עמהן מקום שיקטירו עליו במחתה לעבודת כוכבים לכך נראה לר"י כגירסת הערוך שפירש דימוסיאות בדל"ת והוא לשון מרחצאות כדאמרי' בשבת פרק חבית (שבת דף קמז:) אסור לישב בקרקעיתה של דימוסיאות מפני שמעמלת ומרפאה וכן אמר (שם) מיא דדמוסיא וחמרא דפרוגיתא קפחו עשרת השבטים ואמרי' נמי במדרש למחר אני פותח להם מרחצאות ודימוסיאות ובפירוש רשב"ם כתב דימוסיאות ופירש שהוא בנין שלא לצורך עבודת כוכבים:

ת"ר אין מוכרין להן תריסין ויש אומרים מוכרין להן תריסין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכתא כיש אומרים מאי טעמא דכי שלים זינייהו מיערק ערקי. (הא דאמרו אין מוכרין להן תריסין ויש אומרים מוכרין להן תריסין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכתא כיש אומרים). מ"ט עשתות של ברזל אוקימנא בפרזלא הינדואה. והאידנא דמזבנינן לפרסאי משום דאגנו עילוואן. וכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה עגלים וסייחין שלמין ושבורין.

בן בתירא מתיר בסוס תניא בן בתירא מתיר מפני שעושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. פי' רוכב עליו בלבד אבל אינו חורש עמו ולא מלאכה אחרת כיוצא בה ואע"ג דר' יהודה אוסר למכור סוס לעובד כוכבים מפני שני דברים אחד שהורג בסיחופיה פי' בידיו ושיניו [ועוד] כשמזקין מטחינו בריחים:

ירושלמי כשמזקין כודנו בריחים הא אמר ר' יוחנן הלכה כבן בתירא ור' יהודה מתיר בשבורה שאינה יכולה להתרפאות ולחיות.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל של בית ר' היו מקריבין שור של פטם ביום אידם. פי' זה שאמר מקריבין מנחה היו נותנין לבית קיסר מלשון תרגום מנחה תקרובתא אבל לא להקרבה לעבודת כוכבים ח"ו. ואעפ"כ חסר ד' רבוון כלומר נתן שוחד כדי שלא יהיו מקריבין ומדרינין אותו ביום אידם עצמו אלא למחר. ועוד השחיד שלא להדרינו להן חי אלא שחוט. ואסיק' ביקש רבי לבטל הדבר ועשה מעט מעט. בשנה אחת ביטל מלשלחו להן ביום אידם אלא למחר ובשנה אחרת ביטל מלשלחו חי אלא שחוט ובשנה אחרת ביטלו לגמרי:

אמר רב אשי אמר לי זבידא בר תורא דמפטמינן ליה ומשהינן ועביד מלאכה כתרי תורי:

מתני' אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו ניזקא לרבים.

אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא אסורה לפירכוס כבהמה דקה אבל לא למכירה לעובד כוכבים ואני אומר אף למכירה מקום שנהגו למכור מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין להן:

[גמ'] ומקשי' אין מוכרין להן דובין ואריות מפני שיש בהן נזק לרבים כלומר מזיקין לרבים.

והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן כתב הר"ז הלוי ז"ל: והאידנא דמזבני סוסים ופרדים [לעובדי כוכבים] דמגנו עילוון, מידי דהוה אתריסין וכלי זיין דמזבנינן להו לפרסאי דמגנו עלן, מיהו שאלה ושכירות ודאי אסור. ואיכא מאן דאמר ביום ה' בסתם מותר להשאילן ולהשכירן, מידי דהוה אכלים לב"ש שמצווה מן התורה על שביתתן לדבריהם ולא אסרו אלא בערב שבת אבל בחמישי מותר, ומפורש בבריתא בשבת בפרק ראשון (יט, א), עד כאן. ולא נהירא, דאיסור שאלה ושכירות אין לו שיעור. ותדע לך, דהא עיקר איסור מכירה משום שאלה ושכירות הוא, ולא יהא עיקר קל מן הטפל, למכור אסור לעולם, ולהשכיר ולהשאיל לא יהא אסור אלא ביום ששי, בתמיהא. ולענין פסק הלכה, האידנא מותר למכור לגויים בהמה דקה, ולהעמיד בהמה שלנו בפונדקאות של גויים, ואפילו נקבות אצל זכרים וזכרים אצל נקבות, ומוסרין בהמה לרועה שלהן, דלא חשידי ארביעה, דלא אסרו אלא במקומות שחשודין על הרביעה, ולענין מכירת בהמה גסה, על ידי סרסור לעולם מותר, דליכא משום נסיוני דלא ידעא לה לקליה, ולא משום שאלה ושכירות דלא מושל ולא מוגר משום דלא נגלו מומה, ועל ידי הבעלים בלא סרסור, לטבח דזבין לשחיטה ואף על פי שפעמים לוקח גם כן לחרישה מותר דתלינן לקולא, וכן לגוי שעושה סעודה שיש לתלות דלשחיטה בעי לה מותר, כדברי רבנו האיי ז"ל והראב"ד ז"ל שהסכים לדבריו. אבל בהמה טמאה דודאי היא עומדת למלאכה, ובהמה טהורה לסתם אנשים דלא טבחים הם, ושלא בשעת משתיהם, נהגו העם היתר ואין להם על מה שיסמוכו, ותינח סוסים ופרדים דהרי הן ככלי זיין דמגנו בהו עלן, אבל חמורים ושוורים העומדים לחרישה היאך מוכרים להן, ועוד היאך (מוכרין) [משכירין] להם ומשאילין להם סמוך לשבת, וכתב בעל התרומות (ספר התרומה סי' קמא) בשם רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל: דלא אסרו אלא בדורות הראשונים שהיו ישראל שכונים הרבה יחד והיו יכולין למכור זה לזה ואין להם הפסד בדבר, אבל עכשיו שאנו מפוזרים ביניהם איכא הפסד אם לא היינו מוכרים להם, וכי האי גוונא אמרינן לקמן אין מוכרין כלי זיין לגויים משום דמגנו עלייהו, ופריך אי הכי אפילו חטי ושערי נמי לא, ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש: אי אפשר בלא הפסד. ולזה הטעם אין להתיר לקנות בהמות כדי למוכרן דאיהו קא גרים לנפשיה ההוא הפסד. וכן נמי שאלה ושכירות ביום ששי לא ידענו טעם להתירו, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין. ולא עוד אלא שנראה לי שעכשיו גדול יותר האיסור, כי מאחר שנהגו למכור לגוי כך (אסור) [נהגו] למכור לישראל החשוד, [וזה] חמור מלמכור לגוי, דאלו לגויים על ידי ספסירא שרי, ולישראל החשוד למכור לגוי אפילו על ידי ספסירא אסור, דטעמא דאסרינן למכור לישראל החשוד אינו מטעם נסיוני דידן, אלא משום נסיוני דידיה כשימכרנה לגוי, ולדידן אסור לזבונה ניהליה משום לפני עור, ואיפשר כי כל זה בכלל מה שאמר דלא איפשר שצריכין אנו לסחור ולהרויח עמהם, האלהים יתברך יאיר לנו נתיב ויצילנו מן המכשול.

אמר להם לכשתלד אלמא לא מקבלא זכר, ולשחיטה קא בעי לה, אבל רבנן סבירא להו דאיפשר להעמידה ולהרביע עליה את הזכר, ומשהי לה. וכתב הראב"ד ז"ל: דנראה, דמודה רבי יהודה בזכר דאיפשר להרביעו על הנקבה, ולא פליג אלא בנקבה. ונראה לי דרבי יהודה בכל שבורים זכרים ונקבות פליג, דאם לא כן הוה ליה למתני במתניתין רבי יהודה מתיר בנקבה שבורה, דכיון דתאני ברישא עגלים וסייחים שבורים ושלמים והוא לא פליג אלא במקצת שבורים לא הוה ליה למסתם לישניה. ועוד דגרסינן בירושלמי: והלא מביא עליה זכר ויולדת, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בזכר שאינו יכול להתרפא, אמרו לו והלא הוא מביא לו נקבה והיא רובעת ממנו ויולדת, אלמא משמע מגרסה זו ירושלמי דרבי יהודה אזכר פליג. ואף על גב דירושלמי לא אזיל לשטת גמרין, דאלו בירושלמי אמרינן דלא פליג אלא אזכר, ובגמרא דילן אמר דפליג אנקבה מטעמא דלא מקבלה זכר, מכל מקום ילפינן מניה דאדרבא טפי איכא לאוקומי פלוגתייהו דרבי יהודה בזכר מבנקבה, דאלו אליבא דגרסת הירושלמי פליג רבי יהודה [בזכר] ובנקבה מודה להו לרבנן, הילכך לדידן דסבירא לן דפליג אף אנקבה כל שכן דפליג אזכר, כן נראה לי. והלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואפילו שבורה אין מוכרין להם אלא על ידי סרסור, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק כ (ה"ג).

ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא פירש הראב"ד ז"ל: אם איתא דחי לא נפיק ליה מאיסור דדילמא משהו ליה, למה חסר רבואן שלא להקריבו ביום אידם אלא למחרתו כיון דאכתי רביעא עליה איסורא אחרינא, דמה לי חד איסור מה ליתרי אסורי, הוה ליה למבטל לה לגמרי, אלא ודאי למבטל לה [לגמרי] קא בעי וכו', ולפירושו קשה דמאי קושיא, אטו מאן דאיכא עליה תרי אסורי אי לא מצי מיבטיל תרוייהו לא מיבטיל חדא מנייהו, ותו דהא אמר דקשה הוא למעקר בחדא זימנא ופורתא פורתא עקר לה, ואם כן מאי קשיא ליה ליבטלה לגמרי, ויש מפרשים ולטעמיך דפריש לך דמשום חשש אסור הוא דעקר לה למילתא, למה ליה לחסר רבואן לדחוייה למחר, דאיסור יום אידן בכי הא ליכא, דלא אסרו אלא למכור ולתת אי משום דאזיל ומודה אי משום דלפני עור, אבל במס המוטל וקבוע על עבדיו לא אזיל ומודה, ומשום לפני עור נמי ליכא דלדידיה טובא הוה ליה, והיכא דאית ליה בהמה נמי לדידיה הא אסיקנא לעיל (עבודה זרה ו, א) דליכא משום לפני עור, ופירוש נכון הוא. קשה לי, למה לא הקשה ולטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר מאי טעמא, דכיון דמקריבין אותו למחר ושחוט מעתה אין כאן איסור, ולמה חסר רבואן שלא להקריבו כל עקר, ואינה קושיא, דבשלמא בין מקריבו לשאינו מקריבו כלל שפיר קא מחסר (ודקא ניזי) [דכדאי] הוא לחסר ממון להסיר מעליהם מס קבוע, וכל שכן שגנאי היה לו דרבנן לא בני מתן מס נינהו, אלא בין חי לשחוט אי לאו משלם אסורא מאי נפקא ליה מינה, וכן בין היום או למחר מאי איכא, ומשום הכי פריך ליה מרישא שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא. ומסקנא: דשור של פטם אף על גב דסתמא לשחיטה קאי, אסור, משום דמשהו ליה, וכדאמר רב אשי אמר לי זבידא, בר תורי משהינן ליה ועביד מלאכה על חד תרין, ודוקא לסתם גויים דזביני לרדיא ולנכסתא, אבל לטבח דרובה לשחיטה זבין, אי נמי לגוי דאית ליה סעודה אי איכא למיתלי דלסעודתיה בעי לה שפיר דמי, ואפילו שור שאינו של פטם כעובדיה דרב הונא דלעיל (עבודה זרה טו, א). והרי"ף ז"ל השמיטה מהלכותיו, ולא ידעתי טעם לדבריו.

אמר רב אדא בר אבא אין מוכרין להם עששיות של ברזל פי׳ חתיכות של ברזל שעושין מהן כלי זין ואוקימנא בפרזלא הנרואה לכלי זין וכי תימא וכיון דאנן עששיות מזבינן להו דלא קטלי בהו אלא על ידי מלאכה שעושין מהן כלי זין אמאי אסור דהא כי עבדי בהו כלי זין פנים חדשות באו לכאן והו״ל דלפני דלפני דלא מפקדינן אומר מורי נר״ו דלעולם לא חשיב לפני דלפני אלא היכא דההוא דיהבינן ליה לא עביד ביה איסורא כלל אלא שנותן אותו לאחרים ועושין בו איסור אבל כל היכא דאיהו גופיה עביד איסורא במאי דיהבינן ליה אע״ג ד לא מתעביד איסורא אלא על ידי מלאכות שעשו לו אחרים כיון דאיכא גורם על ידינו לההוא גוי גופיה חד לפני חשיב ואסור.

והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן פי׳ וכיון דהצלתנו הוא בכלי זין מותר ולא חיישינן ללפני עור ודוקא למכור כלי זין אבל למכור בהמה העומדת למשוי שאנו מצווין על שביתתה מהאי טעמא לא שרינן אבל סוסים ופרדים העומדים לרכיבה דלא משכו להו מאורחייהו למשאוי בלאו האי טעמא נמי שרי דהא קיימ׳ לן כבן בתירה שמתיר בסוס מפני שעושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת דהיינו רכיבה דלא חשיבה מלאכה דחי נושא את עצמו.

איבעיא להו שור של פטם מהו פי׳ שור של פטם דחזי לשחיטה מהו למוכרו לסתם גוי דלאו טבח דאילו לטבח אפי׳ שור דעלמא נמי כההיא דרב הונא דלעיל בתר הי מנייהו תלינן מי תלינן לקולא בתר שור גופיה דחזי לשחיטה טפי מחרישה או תלינן לחומרא בתר לוקח דרוב גוים לרדיה זבני תבעי לרבי יאודה תבעי לרבנן תבעי לרבי יאודה כו׳ ובעיין לא איפשיטא וכיון דכן מוכרין דספקא דרבנן היא ולקולא וחזינן מאן דכתב דכי איבעיא האי בעיא בבי מדרשא לא שמיע להו ההיא דרב הונא או לא סבירא להו אבל לדידן דקיימא לן כדרב הונא ממילא איפשיטא לן ולא מיחוור ומאי דכתיבנא עיקר.

אלמא לא מקבלה זכר ודעת הראבד ז״ל דמודה רבי יאוד׳ בזכר דההיא שפיר מרבע על הנקבה ויש לסייע דבריו מדקתני בשבורה ולא קתני בשבורין בלשון ת״ק והא דאמרינן לקמן בארי שבור ואליבא דרבי יאודה אר״י נקבה היא וזה דוחק והנכון דלא שני ליה והא דקתני בשבורה הרישא דמתני קאי דאיירי בבהמה גסה שהוא לשון נקבה ותדע שבירושלמי אמרו דלא פליג רבי יאודה אלא בזכר ולא קשיא להו מאי דקתני בשבורה ואף על פי שאין הירושלמי הולך בשטת גמרא שלנו מ״מ נשמע מינה דשבורה לאו דוקא משום נקבה נקיט לה.

ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא פי׳ הר״אבד ז״ל אינו נכון אלא הכי פי׳ הנכון לדבריך דס״ד דמה שחסר דיכוין מפני חשש איסור היה מה שחסר מתחילה דכיון שאין מקריבין אותו ביום אידם אלא למחר למה ומאי זה איסור חשש שנסתלק בזה דאי משום דחייש להקרבה דאיכא לפני עור כדקא ס״ד להא לא ה״ל למיחש דכל היכ׳ דאית ליה לגוי בהמה לדידיה שרי ובבית קיסר לא היה חסרון בהמות להקרבה ומשום דילמא אזיל ומודה ליכא דאע״ג דבדורון דעלמא איכא למיחש דילמא אזיל ומודה דלא דמי למכירה דלא חיישינן להוראה הכא לאו דורון הוא אלא מס קבוע ומשום מס עבדיהם לא אזלי ומודו דבי קיסר ואם כן למה חיסר רבבות שלא יתנוהו ביום אידם אלא ודאי לא היה חסרון זה משום חשש איסור לא בתחילה ולא בסוף אלא למעקר מילתא בעי כלומר לפרוק מעליו על מס זה ועיקר ואתא פורתא פורתא ואם תאמר ואמאי לא מכרח לה מדקתני חסר ריבוין שאין מקריבין אותו כל עיקר אלמא למעקר מילתא עבידא י״ל משום דאיכא למימ׳ נהי דבסוף עבד למעקר מילתא מעיקרא לא הוה עביד אלא למעקר איסורא להכי אכרח ליה דאף מרישא מוכח דודאי למעקר מילתא עביד דהא ליכא איסורא ביום אידם טפי מלמחר.

וכי משהו להו וכארי מיעביד ביה מלאכה פי׳ העיקר בעיין מהדרינן היכי מספקא לן כלל דהא שור של פטם לא חזי למלאכה אפ׳ כי משהו ליה ואהדר רב אשי אמר לי זבידא בר תורין משהינן ליה ועבדינן ביה מלאכה על חד תרין פי׳ וכיון שכן היינו דמבעיא לן אי חיישינן דילמא משהו ליה. ושפיר איבעיא לן זהו הפירוש הנכון דליכא לפרושי דרב אשי פשט בעיין לחומרא דהא לא מוכח לישנא כלל ותו וכי משום דאי משהו ליה עביד מלאכה על חד תרין מסיקא לן מילתא דהאי גברא לחריש׳ בעו לה הא ודאי אכתי איכא למימר דלאכילה דהשתא בעי לה ולא לשהויה אלא ודאי רב אשי לא אתא אלא לפרושי מאי דהוה מספקא לן בעיקר בעיין וכן נראה דעת הרב הנשיא רבי׳ מאירהלוי ז״ל והוא הנכון.

מתני׳ אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. פי׳ וכיון דחשודין לשפוך דם ולהזיק אסור לגרום דבר זה על ידינו: אין בונין עמהם בסלקי וגרדות איצטריא וכימה פירוש כל אלו מקומות שדנין בהם דיני ממונות והן דנין שלא כדין ושופכים דם נקי אבל בונין עמהם דימוסאות פר״שי ז״ל שהם אבנים גדולות שמקריבין בהם זבחים לע״ז ולפי דבריו מה׳ בונין עמהם משום שהם תשמיש דתשמיש ולא אסרו לבנות אלא בכיפה שהוא תשמיש ע״ז ולא נהירא דהא כיון דבע״ז עצמה רוצה בקיומה אסור כדאית׳ לקמן בפרק השוכר אין ספק שיהא אסור לעשות לה שום קיום ושום תשמיש ועוד מה ענין דימוסאות אצל מרחצאות שאינם לתשמיש ולא תשמיש דתשמיש לכך נרא׳ דדמוסאות הם בנין נאה ורחב שעושין לישב שם ומעמידין בהן ע״ז והרב הנשיא רבינו מאיר הלוי ז״ל פי׳ שדמוסאות הן כעין חמי טבריא וחברו ונמסכת שבת אין נכנסין לדמסית מפני שמעמלת ונכון הוא: ולפי דברים אלו אין לנו ראיה להתיר שום ענין עבודה זרה לעשותו לכתחילה ואפי׳ הוא תשמיש דתשמי׳ וכן עיקר אלא שמלבושי הכומרים כיון שאינן לע״ז עצמה אלא להתנאות בפניה בלבד ויש לה קיום זולתם כל היכ׳ דאיכא משום איבה אפשר דשרי וכן תקון ספרי הנוצרין וכמו שנהגו.

הגיע לכופה מקום שמכניסין בה ע״ז פי׳ שכן דרכן להעמיד ע״ז במרחצאות ודמוסיות שלא נעשו לעבודה זרה כגון מרחץ של אפרידיטי האמור בפרק כל והצלמים לפיכך אסור לבנותה ואף על גב דאכתי לא הוו משמשין עד שיעברו לדברי הכל מכל מקום אסור לעשות שום הכן לעבודה זרה שאף רוצה בקיומה אסור כדאיתא בפרק השוכר.

המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר אין מוכרין להם דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים אין בונין עמהם בסילקי וגרדום ואצטדיא ובימה אבל בונין עמהם בומסיאות ומרחצאות הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה אמר הר"ם כל דבר שיש בו נזק לרבים כגון כלי מלחמה כלם וכלי יסורין כגון שלשלאות וכבלי ברזל וצינוקים וכמו כן אין מתקנין להם כלי מלחמה ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם שלא לעזור המשחיתים בארץ ובסילקי ובגרדינים ואצטדיא ובימה כלן תארי כסאות ואצטבאות שעושין לכבוד ע"ז ובשבילה ובימסאות בירניות וארמוניות וכיפה בנין עשוי כעין קשת:

אמר המאירי אין מוכרים להם דבים ואריות ופרשוה בגמ' בשאינן בני תרבות מפני שיוצא מהם נזק לרבים ושמא הם לא יהיו נזהרים בכך והוא הדין שאין מוכרין להם כל דבר שיהא בו נזק לרבים ואין בונין עמהם בסלקי גרדים ואיצטדיא סרטיא ובימה פירוש בסילקי הוא שם כלל לכל הבאים אחריו ופירושו מעלות והענין הוא שהיו בונים בית מעלות מעלות והבית בכללו קרוי בסילקי ושמות המעלות גרדום אצטדיא סרטיא ובימה והענין הוא שכשהיה הנדון בא לפניהם יושב בקרקע והוא ושכנגדו מספרים טענותיהם לשוטר שהוא יושב במדרגה התחתונה הנקראת גרדום והשוטר מספרם לסופר שעליו במעלת אצטדיא וכותבן ואחר שכתבן מוסרם לשופט שעליו במעלת סרטיא וגומר את הדין ומוסר גמר דינו לפקיד שעליו במעלת בימה לקיים את גמר דינו וטעם האיסור מפני שבשעה שנתפס ישראל בידם דנים אותו לשם שלא כדיני ישראל ואע"פ שאמרו דינא דמלכותא דינא יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא לענין ממון ועיקר הדברים שאף לענין ממון לא נאמר אלא בחק שהמלך קובע מאיליו לפי מה שרואה צורך השעה או דברים שהם עסקי מלכות כגון מסים ותשחורות ומכסים אבל מה שהם עושים מתורת נימוס הידוע להם בספריהם אין זה נקרא דינא דמלכותא וכמו שאמרו בב"ק קי"ג ב' האי בר ישראל דידע סהדותא לגוי בישראל ומסהיד ליה בערכאות של גוים משמתינן ליה משום דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא ומפסידו ממון שלא כדין אבל בונין עמהם בימוסאות ופי' בה גדולי הרבנים במות שמקטירין בהם או מקריבין בהם לעבודות זרות ר"ל לאלילים שלהם מלשון והשמדתי את במותיכם שתרגומו בתלמוד המערב ית בימוסיכון וכן בדרש אמרו רואה היתה שרה את ישמעאל בונה בימוסאות לע"ז וצד חגבים ומקריבם עליהם וטעם היתרן מפני שאין זה אלא תשמיש דתשמיש וכן מרחצאות אע"פ שהיה דרכם לבנות באחד מהחדרים שבו כיפה אחת להעמיד בה אליל אחד שכל הבאים לשם יהו נודרין לה ונותנים ומ"מ כשיגיע לאותה כיפה אסור וכן בכל בתים של ע"ז מותר לבנות עמהם חוץ מגוף המקום שמעמידין שם ע"ז אין עושין תכשיטין לע"ז ור' יהודה אומר בשכר מותר שאין באלו עיקר ע"ז וכן הלכה וקרטלאות הוא כעין ארגז קטן יפה מלשון אותבינהו בקרטלא ואגנוב והיו נותנין אותו ביד הצלם לנוי וליתן בני אדם מעות לתוכו ובזו מיהא אסור שלא להרחיב להם את הדרך ובערוך גורסין דימוסיאות ופי' בו מרחצאות של חמי טבריא מלשון מה שאמרו בדרש למחר אני פותח לכם דימוסיאות ומרחצאות וא"כ מרחצאות פירושו מקום הזיעה או של חמי האור וגדולי הרבנים פי' במשנה זו בסלקי טירא גבוהה שממנה מפילין את הנדון ומת וגרדום הוא מקום שגומרין שם את הדין ואצטדא מקום אצטדינות והוא שהיה להם דרך שחוק שור נגח וממית בני אדם ואין גורסין במשנתנו סרטיא ומ"מ אפשר לפרשו בשטה זו רחוב קטן שלפני הגרדום ששם היו העדים עומדים עם שאר בני אדם הבאים לראות ולשמוע ומפרשים בבימה מקום העשוי להפיל ממנו את הנדון ואני תמה שהרי בבסילקי פי' כן אלא שאפשר לפרש אף לשטה זו בסילקי על הבית עצמו שהגרדום לשם ומפני שהיה מקום גבוה קורין לו כן אלא שמא לשיטה זו אפשר לפרש בבימה ששם היה עומד כרוז להשמיע גמר דינו של זה לעם:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מה שאסרנו במשנה במכירת דובים ואריות כבר בארנו הטעם מפני שיוצא מהם נזק לרבים אחר שכן דוקא בשאינם בני תרבות אבל ארי תרבות ודוב תרבות מותר למכרו שהרי אין כאן נזק וחשש מלאכה אין בהם כשאר בהמה גסה ששני אלו שבורים הם אצל מלאכה ואף לדעת חכמים שאסרו בשבורה בזו מפני שמרביעין עליה ויולדת ומשהו לה והרואה אותה ביד גוי למד הימנה למכור שלימה אבל ארי אין לחוש לכך וגדולי הרבנים חולקין לומר שלא נאמר אלא לדעת ר' יהודה אין דבריהם נראין אבל חיה גסה אחרת אין מוכרין להם לעולם מחשש מלאכה ואע"פ שהיא כבהמה דקה לפרכוס... פשטה ידה והחזירה אם שחטה מסוכנת ולא די לה בפשטה ידה לבד אע"פ שלא החזירה כבהמה גסה כמו שהתבאר במסכת חולין אעפ"כ אינה שוה לה במכירה ר"ל שאין מכירתה תלויה במנהג אלא אסור לעולם:

גמרא ויולדת אתו לשהויה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה חיסר ד' כו' שלא יקרבוהו ביום כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל האי כו' כי היכי דגזרי רבנן בשבורה כו' עכ"ל ומרבנן נשמע לר"י דהא לא שרי ר"י בשבורה אלא משום דסתמא לשחיטה זבנה ולא אתא לשהוי' וק"ל:

תוס' ד"ה אלא תורת בהמה גסה וכו' וג' מחלוקת בדבר פי' דבן בתירא מתיר אפילו בסוס המיוחד לעופות ורבי אוסר אפילו בסוס המיוחד לרכיבה ורבנן אוסרין בסוס המיוחד לעופות ומתירין בסוס המיוחד לרכיבה:

ד"ה אבל האי דאי משהי ליה וכו' תימה ל"ל האי טעמא תיפוק ליה כו' לפיטום אתי למימר כחוש מכרו לו וכו'. ע"כ צ"ל דקושיא זו אינה לפי פי' ר"ת שכתבו התוס' לעיל בדף שלפני זה משום דהא איהו ס"ל דבכל השורים מותר למכור דבין פרות ובין שורים תלינן דלשחיטה זבני וא"כ מה בכך אי אתי למימר כחוש מכרו לו גם הלשון אינו מדוקדק דממאי דמקשה ת"ל משום דאי משהי ליה לפיטום משמע דאיהו מפרש דשור של פיטום הוי פירושו דעומד להתפטם כפירוש ר"ת לעיל ומאי דמסיק הקושיא אתי למימר כחוש מכרו לו משמע דמפרש דשור של פיטום היינו שכבר הוא מפוטם אם לא שנפרש בדוחק דהא דקאמר אתי למימר כחוש מכרו לו ר"ל לישאר כחוש ולא לפטמו וק"ל:

גמ' מ"ט לאו משום דלמא אתי לשהויי וכו' וליטעמך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מ"ט וכו'. צ"ל מאי טעמא חסר ד' ריבבן בשביל זה כי מה לי שמקריבים אותו היום או למחר:

תוס' ד"ה אבל האי דלשחיטה קאי לאו דוקא וכו' דבור זה קאי לפי פירוש ר"ת אע"ג שהדיבור שלפני זה ע"כ א"א לפרשו אלא לפירוש הרשב"ם: