מסכת יבמות דף ס״ט עמוד ב׳

עיברה לא תאכל כדילפינן לעיל (יבמות דף סז:) עובר פוסל דכתיב כנעוריה פרט למעוברת:

נחתך העובר במעיה תאכל מיד וה"ה נמי אם ילדתו ומת:

עיברה לא תאכל שהעובר אינו מאכיל את אמו ישראלית עד שיצא לאויר העולם כדכתיב (ויקרא כב) ויליד ביתו יאכלו ילוד מאכיל שאין ילוד אין מאכיל:

גדול משל אב שהבועל לא יכול להאכילה מפני שלא בא עליה לשם קידושין ולאו קנינו הוא ובנו מאכילה:

העבד פוסל משום ביאה אם בא על כהנת פסלה מן התרומה כדאמרינן בגמרא לעיל (יבמות דף סח:):

ואין פוסל משום זרע אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר שהוא עבד ומת בעלה ישראל ונשאר זה לא אמרינן הרי זרע יש לה מישראל ולא תשוב לתרומת אביה דעבד ודאי לאו זרע הוא. ומפרש ואזיל היכי משכחת לה שיהא בן ישראל כשר עבד:

ונכבש על השפחה נדחק ונדבק עליה לשון מכבש פריש"א בלע"ז ולשון גנאי הוא:

הרי זה עבד שולד שפחה כמוה דכתיב האשה וילדיה (שמות כא):

ונשאת לעבד תימה דלא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני ונכבש עם השפחה דנישואין לא שייכי בה:

בזנות לא חששו כדפי' בקונטרס דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ושוטה נמי אע"פ שנשאת לו מתהפכת ואין רוצה להתעבר ממנו לפי שיראה שלא תוכל לסובלו כדאמרינן בפרק חרש (לקמן יבמות דף קיב: ושם) דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:

רב אמר הולד ממזר כו' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עה.) מפרש פלוגתייהו בג' גווני:

אמר ליה אביי לעולם אימא לך אע"ג דלא דיימא מעלמא אמר רב הולד ממזר - ולהאי לישנא הא דקאמר בפ"ק דכתובות (דף יג:) ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה כו' לאביי דאית ליה הכא דלרב הולד ממזר אע"ג דלא דיימא מעלמא לא סגי התם בטעמא קמא בלא ועוד:

איכא דאמרי בבא עליה כ"ע לא פליגי כו' פירוש היכא דלא דיימא מעלמא מודה אביי דאין הולד ממזר אלא הכי איתמר כו' ופליגי אביי ורבא בדיימא מיניה ודיימא מעלמא:

טובלת ואוכלת בתרומה פירש כגון שלא נתהפכה והטבילוה במטה, אבל אם עמדה כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה משום דפולטת שכבת זרע וטמאתה, וכדרבה דאמר רבה משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה אי אפשר לה שלא תפלוט כדאיתא בנדה בריש פרק יוצא דופן (נדה מא, ב) ושם הארכתי יותר בס"ד.

רב אמר הולד ממזר פירש רש"י ז"ל ודאי ממזר דבתר רובא דעלמא שדינן ליה. ותמהני דהא אסיקנא התם בפרק עשרה יוחסין (קדושין עה, א) מאי ממזר דקאמר רב לאו דמותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל, ושמואל אמר הולד שתוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואף על גב דרוב פסולין אצלה.

איכא דאמרי בבא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה וכו' אמר רבא מסתברא מלתיה דרב דלא דימא מיניה. כלומר ודימא מעלמא אבל דימא מיניה אף על גב דדימא נמי מעלמא בתר דידיה שדינן ליה. ומתשובתו של אביי אנו למדין דאמר לעולם אימא לך כל היכא דדימא מעלמא אף על גב דדימא מיניה אמר רב הולד ממזר, אלמא משמע דלרבה אף על גב דדימא נמי מעלמא קאמר אליבא דרב דהולד כשר. וקיימא לן כלישנא בתרא דרבה וכשמואל דאמר אף על גב דדימא מעלמא ולא דימא מיניה הולד שתוקי, שבודקין את אמו ואם אמרת מארוס נאמנת ואף על גב דקיימא לן כרב באיסורי הא אוקימנא בפרק עשרה יוחסין (שם) שמואל ואנן קיימא לן כרשב"ג כדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות (יד, א) ואף על גב דרשב"ג רוב כשרין אצלה והכא רוב פסולין אצלה, הא תנן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, ופסק רבא התם כוותיה, ודאבא שאול עדיפא מדרשב"ג דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשר כדאיתא התם. הלכך הלכתא כותיה דשמואל, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל (בפרקין סי' עג) ור"ח ז"ל שפסק כרב לא ידעתי טעם לדבריו.

עברה לא תאכל פי' דבעינן ושבה אל בית אביה בנעורי' וליכא:

וליחוש שמא עברה פי' בביאה זו דהא אשכחן דחיישי' לעיבור דביאה א' ואעפ"י שאין אשה מתעברת בביאה ראשונה אלא ע"י מיעוך הני מילי בבתולה אבל בבעולה חיישי' והכא ישראל הבא על בת כהן תאכל בתרומה סתמא קתני ואפי' כשהיא בעולה מכבר והיינו דלא פרכי' לה להא על מתני' דהאונס והמפתה דאיכא לאוקומי באונס ומפתה דקרא מיירי בבתולה ואינה מתעברת בביאה א' ומסתמא אינן עושות מיעוך דמאי דאצטריך ר' יוסי לומר כאנוס' ומפות' שאינן צריכות להמתין ג' חדשים משום דלא שכיחא היינו באנוס' ומפות' דבעולה ולא באנוסה ומפותה דקרא כנ"ל:

מי לא תנן מפרישי' אותן אלמא לחדא ביאה חייש פי' דאע"ג דאוקימנא כשבעלו ושנו התם כיון דבתוך היו ביאה ראשונה לא חשיב' ממנינא:

אמר רבא בר רב הונא ליוחסין חוששין לתרומה לא חששו פי' דגבי תרומה לא מפקי לה מחזקתה מפני ספק ולהכי פרכי' מדתנן הרי זה גיטך וכו' דפסלי ומפקי לה מחזקתה דאכילת תרומה מספק דשמא ימות וק"ל ואמאי לא פרכי' ממתני' דלעיל דקתני ספק בן ט' שנים ויום א' ואוקימנא לומר שפסלה מתרומת בית אביה על הספק ונ"ל דלא פריך מינה משום דדילמא מצי מידחי ליה דשאני התם שנבעלה לפסול לה וכיון שיש כאן פסול ודאי וביאה ודאית ואין הספק אלא על השני' לא מכשירין לה דהא ריע מחזקתה וכדאמרן בעלמא דכל היכא דודאי נגע לית ליה חזקה דהכשרה לענין טומאה וטהרה כדכתיב' במס' נדה בס"ד:

בנשואין חששו בזנות לא חששו כלומר היכי קאמינ' לך ביוחסין דהתם חששו לעיבור ביאה א' מפני שהיתה ביאה בזנות דאשה מזנה מתהפכת ואפי' לר' יהודה דאמר התם שמא לא נתהפכה יפה יפה חששא גדולה היא ולגבי יוחסין גזר אבל לא גזר בה לפסלה מן התרומה א"נ דברייתא הכא ר' יוסי היא:

ובנשואין מי חששו והא תנן בת כהן שנשאת לישראל ומת פי' אחר שנכנסה לחופה ונבעלה מת בו ביום טובלת ואוכלת בתרומה לערב פי' טובלת משום תשמיש כדכתיב בקרא בהדי':

ואמאי אוכלת לערב ניחוש שמא עיברה והעובר פוסל אותה ובדין הוא דמצי לשנויי ליה דהתם בבתולה ושלא בעל ושנה אלא דכיון דסתמא תנן לה ניחא ליה לתרוצי כדקא מתרץ. וא"ת ובר מהני נמי היאך אוכלת בתרומה לערב ניחוש לפליטת שכבת זרע דהא אמר רבא בפ' יוצא דופן משמשת כל שלשה ימים אסור' לאכול בתרומ' א"א לה שלא תפלוט וי"ל דהא מיירי כגון שלא נתהפכה כלל והטבילוהו במטה שאלו עמדה כלל אסורה היא עד שלשה ימים וכדאיתא התם ושם הארכתי בפרק ד':

מאי מקולקלת למפרע עד מ' יום פירוש שאם אכלה בתרומה לאחר מ' יום צריכה לשלם קרן וחומש על כל מה שאכלה לאחר מ' יום:

כבר ביארנו במשנתנו בבת כהן שאנסה ישראל או פתה או שנשאת לכהן שוטה שאם נתעברה העובר פוסלה שמא תאמר אחר שכן אף בשלא עיברה ניחוש שמא עיברה שהרי בנשים שהוחלפו בשעת כניסתן לחפה אמרו שצריכות להמתין שלשה חדשים וזו ודאי אינה הלכה דהא חלוף לא שכיח ולא גזרו ביה כמו שכתבנו בפרק ארבעה אחין אלא שכתבנוה למה שנתגלגל בה שאם תתרץ לענין ביאור דליוחסין חששו לתרומה לא חששו הרי אנו רואין שחששו בתרומה לספיקות ממה שאמרו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתו שאסורה לאכול בתרומה מיד וכן הלכה ואף כאן ניחוש מכל מקום מספק שמא מעוברת היא ותירץ דבזנות לא חששו דאשה מזנה מתהפכת ומכאן פסקו רבים שהלכה כר' יוסי שכל שנבעלה דרך זנות אינה צריכה להמתין ומכל מקום יש פוסקים כר' יהודה ומשום דשמואל נקיט לה כותיה וגדולה המזנה צריכה להמתין כמו שכתבנו בסוף פרק שלישי ומפרשין כאן בזנות לא חששו דוקא לענין תרומה וכבר כתבנוה שם:

בת כהן שנשא לישראל ומת הבעל ואין לה זרע ממנו כל שהיא תוך ארבעים לביאתה טובלת מיד מדין טומאת שכבת זרע ואוכלת בתרומה לערב עד ארבעים יום לביאתה שאפילו היא מעוברת כל תוך ארבעים יום מיא בעלמא הוא הא מארבעים יום שמשעת ביאה ואילך לא תאכל עד שיעברו שלשה חדשים שמא מעוברת היא ואם אכלה מארבעים ואילך ונמצאת מעוברת הרי זו מקולקלת בכל מה שאכלה מארבעים יום ואילך ומשלמת בו קרן וחומש הא בכל מה שאכלה בתוך ארבעים פטורה לגמרי וטובלת לערב דקאמרינן פירשו כגון שלא נתהפכה ולא עמדה והטבילוה במטה אבל אם עמדה או נתהפכה אסורה מיהא כל שלשה ימים שמא פלטה וכדאיתה בנדה פרק דופן מ"א ב' וגדולי קדמונינו כתבו שאם הלכה ברגליה אין חוששין לפליטה דודאי שדתיה כמו שיתבאר שם וכן ממה שאמרו כאן דכל תוך ארבעים מיא בעלמא הוא כתבו גדולי הדורות בשם רבותיהם במה שאמרו ב"ב קמ"ב ב' המזכה לעובר שלו קנה מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו דוקא לאחר ארבעים יום הא תוך ארבעים יום אין עליו שם עובר לחול עליו קורבת דעת ואין הדברים נראין כלל שאף לאחר ארבעים אין קורבת דעת במה שלא נודע לו אלא שמכל מקום לענין צוואה דעתו של אדם על כל מה שהוא נותן לב עליו שיבא וכל שנוצר דעתו מתרחבת עליו:

הבא על ארוסתו בבית חמיו ונתעברה הולד כשר לכל דבר ואפילו נחשדה אף משאר בני אדם הואיל ונודע שארוס שלה בא עליה תולין אותו אחריו אבל ארוסה שעיברה ולא נודע אם ארוס שלה בא עליה אם לאו נחלקו בה רב ושמואל שלדעת רב הולד ממזר ופירשוה באחרון של קדושין ע"ה א' ספק ממזר ואסור בממזרת ואף לכשתאמר היא לארוס נבעלתי אינה נאמנת ולשמואל הולד שתוקי ופירשו שם בדוקי כלומר שבודקין את אמו ואם אמרה לארוס נבעלתי נאמנת אחר שהארוס שותק או אינו כאן אע"פ שרוב פסולין אצלה וכדקאמר אבא שאול התם ואפילו נחשדה משאר בני אדם ולא ממנו הא אי אמרה איהי לא ידענא או שלא נבדקה הוה ליה ספק ממזר ואם אמרה שלאחר ילדה או שאמר ארוס מעולם לא באתי עליה ודאי ממזר וגדולי הפוסקים פסקו כשמואל משום דקאי אבא שאול כותיה ומכל מקום גאוני הראשונים פסקו כרב והוה ליה ספק ממזר ואם כן דוקא בשחשודה משאר בני אדם ולא ממנו אבל אם נחשדה מכל צד או שלא נחשדה משום אדם בפרט אלא שנמצא שעיברה בתריה דידיה שדינן ליה וכדעת רבא ומכל מקום יש אומרין דשמעתא כאביי סלקא וכל דדיימא מעלמא ומיניה הולד ספק ממזר:

בפרש"י בד"ה כיון דאי פשיטא לן דעיברה כו' באונס ופיתוי תאכל ליחוש כו' אלמא לחדא ביאה חיישינן עכ"ל מפירושו נראה דאאונס ופיתוי דהוה חד ביאה פריך דניחוש לה כההוא דמפרישין אותן ג' חדשים כו' דחיישינן אפילו לספיקא כי האי דלא הוה נמי אלא חדא ביאה אבל אשוטה דקתני במתניתין לא קפריך משום דאיכא למימר דעיברה דנקט היינו משום אונס ופיתוי דלא ניחוש בהן שמא עיברה כיון דלא הוה אלא חדא ביאה אבל בשוטה דהיו הרבה ביאות ודאי חיישינן לשמא עיברה ולא תאכל אלא כשידוע שאינה מעוברת ומש"ה לא קפריך הכא מההיא דספק בן ט' כו' וספק הביא שתי שערות כו' דלספק כי האי ודאי חיישינן והכא משום דלא הוה אלא חדא ביאה לא חיישינן לספיקא ומדמה לה להרי זה גיטך שעה אחת כו' דהוה נמי ספק גרוע שימות אותה שעה שתאכל ומיהו למסקנא דמוקי בזנות לא חששו משוטה נמי ניחא כמו שפירשו התוס' גם נראה דליכא לאקשויי הכא דהיאך קבעי למימר דניחוש לספיקא נוקמה לה אחזקה שלא היתה מעוברת ונוקי איתתא בחזקת כשרותה לתרומה די"ל דלא אמרינן דנוקמה אחזקה אלא היכא דליכא למיקם אמילתא כההיא דספק בן ט' כו' דלעיל אבל הכא כיון דאיכא למיקם אמלתא אם היא מעוברת אם לאו לא מוקמינן לה אחזקה (ד) דמהאי טעמא ניחא בחולצת תוך ג' חדשים דאפילו אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לא משגחינן ביה כדאיתא בפרק החולץ: