מסכת יבמות דף ס״ב עמוד ב׳

בני בנים הרי הן כבנים קס"ד שמת הזכר או הנקבה והיה לו בן שיצטרף עם אחות אביו או עם אחי אמו אין אבי האב חייב עוד בפריה ורביה וטעמא שהיה לו למת בן הא לאו הכי לא קיים דשבת בעינן וקשיא לרב הונא:

כי תניא ההיא להשלים כגון שלא היה לו לזקן אלא בן אחד ונשא הבן אשה והוליד בת פטור הזקן שהרי השלים זה את חובתו אבל אי הוה ליה מעיקרא זכר ונקבה ואפילו מתו בלא בנים קיים פריה ורביה:

דכולי עלמא בין לאביי בין לרבא:

תרי מחד והשני מת בלא בנים לא קיים הזקן פריה ורביה:

איעקר מפרקיה דרב הונא שהיה מאריך בדרשיו וצריכים למי רגלים ומעמידים עצמן ונעקרים כדתניא בבכורות (דף מד:):

מנא הא מילתא כו' אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן:

מני מכיר ירדו מחוקקים ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודה מחוקקי ולא משכחת לה דליתו מתרוייהו אלא הכי דנפקו מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר אלמא בני בתו כבניו:

מתניתין דקתני אא"כ כו' הא אם יש לו יבטל דלא כר' יהושע:

וכל שכן ברא לברתא אע"ג דאמרינן לעיל אין שני זכרים חשובים כבן ובת הכא שבא מכח מי שפטרתו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת:

חייב אדם לפקוד את אשתו אומר ר"ת דפקידה זו אינו תשמיש אלא כשהוא רוצה לצאת בדרך אם הוא רחוק ממנה לא יצא לדרך אא"כ ישוב אליה ויפקדנה או בתשמיש או בשאר דברים וידבר על לבה ופריך מהתם נפקא ליה מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה כשיוצא לדרך ומסתמא כיון שמתאוה לו יש לו לפוקדה דהמכבד אשתו עליו הכתוב אומר אז תקרא וגו' ומשני אמר רב יוסף לא נצרכה אלא לאשתו נדה ה"ג בכל הספרים ישנים והכי פי' דחד קרא אתא דאפילו באשתו נדה יש לו לפוקדה וכמה עונה אע"פ שאסור לשמש מ"מ שמחה ותענוג הוא לה הואיל ורוצה לצאת בדרך והכי אמרי' בריש הדר (עירובין סג: ושם) הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ואמר רב יוסף התם ואפילו אשתו נדה ומה שהגיהו בספרים לא נצרכה אלא סמוך לוסתה אין נראה כלל דהגיהו כן לפי שרוצין לפרש דפקידה היינו תשמיש ובשבועות (דף יח: ושם) מוכיח דסמוך לוסתה מדאורייתא מוהזרתם את בני ישראל וגו' ועוד דמוקי לה ביוצא לדבר הרשות וא"כ אפילו למאן דאמר (נדה דף טו.) ווסתות דרבנן אם כן סמוך לווסתה נמי דרבנן מכל מקום למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות:

סמוך לפירקן אבניו נמי קאי כדאמרי' בהנשרפין (סנהד' דף עו: ושם) ואע"ג דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין כדאמרינן לקמן בפרק אלמנה (יבמות דף סח.) מ"מ להכי תקינו ליה נשואין דלא הויא בעילתו בעילת זנות:

והנושא את בת אחותו פירש רשב"ם דה"ה בת אחיו אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה ור"ת אומר דדוקא נקט בת אחותו לפי שהיא בת מזלו כדאמרי' רוב בנים דומין לאחי האם:

מתיבי בני בנים הרי הם כבנים פי' ארישא כשמתו בניו אינו נפטר אא"כ הניחו בני בנים וקשה לרב הונא. ופרקי' כי תליא ההיא להשלים פי' שלא היו לו לעולם אלא בן א' שאם הוליד בן ההו' בת פטור דבני בנים הרי הם כבני' הא כשהיו לו כבר זכר ונקב' ומתו פטור בלא בני בנים:

וכתיב בני מכיר וכו' פי' על שם בני חצרון שנשא בתו וחצרון משבט יהודה שהם מחוקקי' כדכתיב ומחוקק מבין רגליו וכתיב יהודה מחוקקי:

לא נצרכה אלא לאשה סמוך לוסתה זו ג"ה וכגרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דאע"ג דחייב האדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ההיא מדרבנן והכא שרו ליה רבנן ואע"ג דמפקינן לה התם מדכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה על בני ישראל לפרוש מנשותיהם סמוך לוסתם ההיא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואפילו בשעת וסתה נמי ק"ל דוסתה דרבנן ורבי' שמשון ז"ל פירש דפקידה דהכ' אינו תשמיש המטה אלא פיוס ורצי בדברים וכו'. וא"ת א"כ אפי' באשתו נדה נמי י"ל דהתם חיישי' דילמא תרגיל אותו לתשמיש מתוך שמשתוקק' לו ויש נסחאות דג' לא נצרכה אלא לאשתו נדה ועולה יפה לפי' דאפי' בנדה ממש שרו לפייסה בדברים ולא חשו להרגל עבירה אבל אין ענין שמעתי' נר' אלא פקידה של תשמיש כדפרש"י ז"ל וי"מ לא נצרכה אלא לאשתו נדה שהגיע זמן טבילת' שיש לו להמתין לה עד שתטבול ויבעול וכמה עונה והיינו סמוך לוסתה כלו' לוסת טבילת' ופי' נכון הוא וחדש:

היו לו בנים סריסים ר"ל שאינן ראויין להוליד לא קיים מצות פריה ורביה שהרי אינם ראויים לקיום הישוב וכן היו לו בנים ומתו חזר לחיובו דהא לשבת יצרה בעינן וליכא אבל אם היו לו מהם בני בנים הרי הם כבנים וכל שנשאר לו אחד מכל אחד מהם הן בן מן הבן ובת מן הבת הן בן משניהם הן בת משניהם קיים מצות פריה ורביה ואע"פ ששתי בנות לכולי עלמא אין בהם קיום מצוה לענין השלמה מיהא אחר שמתו בניו דיו אף בשתי בנות אחת מן הבן שמת ואחת מן הבת שמתה אבל אם לא נשארו לו השנים אלא מאחד מן הבנים אפילו נשארו לו בן ובת מן הבן או מן הבת לא קיים כל תרי מחד או אפילו כמה אין כאן קיום מצוה ואינן עולים אלא לאחד אבל כל שהם שנים משנים קיים וכן אם מת האחד ונשאר ממנו בן או בת הרי זה קיים וכן אם אין לאב אלא בן אחד וזה הבן הוליד בת הרי השלים חובתו וקיים מצות פריה ורביה וכמו שאמרו כי תניא ההיא להשלים ויש חולקין בזו לומר שלא נאמרה אלא לרב הונא שאין הלכה כמותו:

זה שאמרו בני בנים הרי הן כבנים פירושו אף בבני בנות וכדכתיב הבנות בנותי והבנים בני וכתיב ואחר בא חצרון אל בית מכיר אבי גלעד ר"ל בתו של מכיר ותלד לו את שגוב וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים ושמא תאמר מבני בניו הרי כתוב יהודה מחוקקי אלמא שאותם המחוקקים מזרע יהודה היו והרי מכיר ממשפחת מנשה אלא שבאו מחצרון שהיה מיהודה ואמר מני מכיר אלמא שאף בני בנות כבנים:

אחר שביארנו שאפילו כמה מבן אחד אינם עולים אלא לאחד זה שאמרו אמרו ליה לרב ששת נסיב איתתא ואוליד ואמר להו בני דשילת ברתאי בראי נינהו דחיה היתה ומפני שכבר נעקר מצד שהאריך פעם אחת בדרשא ועכב מי רגליו יותר מדאי ולא היה ראוי להוליד ושמא תאמר ומכל מקום היה לו לישא אשה שהרי ביארנו שאפילו קיים מצות פריה ורביה או שאינו ראוי להוליד יש לו לישא אשה יראה שפסקה תאותו מצד אותו העקור או שחשקה נפשו בתורה והיה זקן יושב בישיבה ופירש לגמרי:

אע"פ שנשא אדם אשה בילדותו ישא בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו ר"ל אע"פ שכבר קיים מצות פריה ורביה ומדרבנן כמו שביארנו למעלה ס"א ב' למד תורה בילדותו וכו' היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו בזקנותו שפעמים שאותם שבילדותו מתים ובאים אותם שבזקנותו ומשלימין אמרו על ר' עקיבא ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו וכלן מתו בפרק אחד על שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם בלא תורה עד שבא לו אצל רבותינו שבדרום ושנה להם לר' מאיר ור' שמעון ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע והם הם העמידו את השעה ותלמידים אלו הוזכר כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן:

כבר ביארנו שאין ראוי לאדם לעמד בלא אשה דרך הערה אמרו כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא טובה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו בלא שמחה שנאמר ושמחת אתה וביתך בלא ברכה דכתיב להניח ברכה אל ביתך בלא תורה דכתיב האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני כלומר שצריך להתעסק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח בלא חומה דכתיב נקבה תסובב גבר כלומר ששומרתו מכמה מיני נזקים בלא שלום שנאמר וידעת כי שלום אהלך:

כל היודע באשתו שהיא צנועה ביותר ויראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך כו' וכן כל היוצא לדרך ראוי לו לפקדה וליפרד ממנה מתוך חבה שאף האשה לבה עליו בשעת הפרידה ומתעוררת לאהבתו ואפי' היה סמוך לוסתה עונה שראוי לו לפרוש כמו שיתבאר במקומו מכל מקום פוקדה בדברי שעשוע ליפרד ממנה באהבה ויש מפרשים אף בפקידה ממש שאף הפרשת עונה סמוך לוסתה אינה אלא מדברי סופרים והם אמרו ואע"ג דנפקא לן מוהזרתם אסמכתא בעלמא היא ויש מפרשין דסמוך לוסתה שאסרו מן התורה דוקא לאחר הוסת כגון שנתערבו דמיה אבל קודם הוסת מדרבנן ויש גורסין כאן לא נצרכא אלא לאשתו נדה כלומר ולפקידת דברים ויש מפרשים לגירסא זו לאשתו נדה שראוי לו להתאחר עד שתטהר אם היא סמוכה לטבילתה עונה ודברים אלו כלם לאי זו שיטה שתהיה דוקא כשהולך לדבר הרשות אבל אם הולך לדבר מצוה אין ראוי לו להתעכב כלל לשום דבר:

האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה ומשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא וסמוך לפרקן שכתבנו יש מפרשים בו קודם שיגדלו ויש מפרשין קודם שמנה עשרה שהוא זמן חפה וכבר ביארנו הענין ומה שנחלקו בו המפרשים בסנהדרין פרק שריפה ע"ו ב':

האוהב את שכניו ומקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה והאי דנקט בת אחותו יש מפרשים דרך כלל על כל קרובה שלו ונקט היותר קרובה שבזווגי היתר קורבא והאי דלא נקט בת אחיו יש מפרשים מפני שאיפשר ליבטל בה מצות יבמים אם ימות בלא בנים ויש מפרשים מפני שדעתו של אדם קרובה אצל אחותו יותר מאחיו ובת אחותו אהובה אצלו יותר ולי נראה שדרך כלל הוא משבח זיווג הקרובות מפני שטבען שוה לטבעו ואהבתן מצוייה ביניהם מתוך שווי הטבעים ונקט בת אחותו מפני שהיא שוה לו בטבע יותר מכלן וכמו שאמרו ב"ב ק"י א' רוב בנים דומים לאחי האם וזהו שהביאו עליו אז תקרא וה' יענה כלומר שתהא נשמע בביתך הרבה ומה ששבחו בכאן המלוה סלע לעני בשעת דחקו מכל מקום אם היה ממציא לו מעות מצד שנותן עיניו בנכסיו הרי זה רשע ערום ונעשית מצותו עבירה ועל זה אמרו ומצאוהו רעות רבות וצרות זה הממציא מעות לעני בשעת דחקו וכבר ביארנוה במסכת חגיגה ה' א':

בפרש"י בד"ה מנא הא מלתא כו' אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן עכ"ל צ"ע דהא לעיל אמרינן דברא לברא וברתא לברתא מקרי בני בנים כבנים (ב) וכ"ש ברא לברתא ודוחק לומר דהאי כ"ש ברא לברתא לא קאי אלא על ברתא לברתא ולא על ברא לברא דא"כ הכי הל"ל ברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא וכ"ש ברא לברא וק"ל:

גמ' בני בנים הרי הן כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וכו' עיין ביאור שיטת ההלכה זו בספרי שאלות ותשובות שלי בסימן ט"ז:

גמ' מנא הא מילתא דאמור רבנן דבני בנים הרי הן כבנים עיין יומא דף סו ע"ב ולעיל דף יז ע"א ובפי' רש"י בחומש בראשית כ י"ב ובמ"ב ח כו וברד"ק שם ובמ"א טו י וצ"ע ובראשית כ"ט ה ש"ב יט כה ובמהרש"א ח"א סוף סוטה ד"ה א"ל אשקיין:

נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה בְּיַלְדּוּתוֹ, יִשָּׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ וכו' נראה לי בס"ד היינו טעמא דיש בזה מה שאין בזה דהילדים שיוליד בילדותו יוכל להשגיח עליהם ללמדם תורה ודרך ארץ ומדות ישרות בשנים מרובים עד אשר יגדלו ויהיו לאנשים גדולים כמו שנאמר (משלי כב, ו) חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה, מה שאין כן ילדים שיוליד בזקנותו הוא נפטר בעודם קטנים וישארו כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה ועוד בימי זקנותו לא יש לו כח להשגיח עליהם כראוי. אך יש בזה עדיפות להפך דילדים שיוליד בזקנותו אחר שנתקרר דמו ונזדכך חומרו גם הם יהיה להם מזג טוב ונקי מה שאין כן ילדים שיוליד בבחרותו שתאותו מרובה וחומרו עודנו גס ועבור זה גם בניו לא יהיה להם מזג טוב וטהור. וכן בתלמידים יש בזה מה שאין בזה כי בימי בחרותו יש לו כח לסבול עול הלימוד ויהיה יגע עם התלמידים יגיעה רבה להסבירם ולהבינם וכל דבר ודבר ישנהו להם כמה פעמים ולא יקוץ בהם מה שאין כן בימי זקנותו אין לו כח בכך ויש עדיפות בתלמידים של ימי זקנותו אחר שמילא כריסו בתלמוד ויש בידו דברים ברורים המנופים אצלו בכמה נפות וקבל כבר מרבותיו ומחדושיו כמה וכמה מיני הלכות וכמה עובדי חזא ועבד שהם הלכה למעשה מה שאין כן בזמן ילדותו עדיין לא נתמלאת כריסו ואין לו בקיאות כל כך בחדרי תורה ואין בידו הלכות מרובות דעבדי בהו מעשה רב. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דאמרו רבותינו ז"ל (משנה עדיות ב, ט) האב זוכה לבן בנוי ובכח וכו' והיינו דהנולד בזמן בחרותו עדיף טפי לענין כח וגבורה ונוי והנולד בימי הזקנה עדיף טפי לענין חכמה וכשרון המדות כי כפי מזג האב יהיה מזג זרעו הנזרע ממנו וכן בתלמידים לענין חידוד השכל בפלפול וחריפות טוב ללמוד ממנו בבחרותו כי יש לו יד בזה אך לענין לימוד האמת וסברה ישרה תלמידים של ימי הזקנה עדיפי טפי עד כאן דבריו נר"ו.

שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא יש להקשות אמאי נקיט שנים עשר אלף זוגים ולא אמר עשרים וארבע אלף תלמידים? ונראה לי בס"ד ללמדך דרבי עקיבה חכם גדול והבין ברוח קדשו שיש להם מדת קנאה ולכן התחכם לזווגם שנים שנים שחיבר קטן עם גדול כדי שבהכרח יכבד הקטן לגדול ולא יהיה קנאה ביניהם ועם כל זה לא הועיל לכך נקיט שנים עשר אלף זוגים שעשאם זוג זוג לתועלתם ותקנתם. ועוד נראה לי בס"ד אי הוה נקיט עשרים וארבע אלף תלמידים היינו חושבין ששפע גדול כזה קבלו מן עשרים וארבע צרופי שם אדנ־י שהם למטה ולכך נקיט שנים עשר אלף זוגים ללמדינו שנשפע מן שנים עשר צרופי שם הוי־ה שהם למעלה. או ללמדינו שנשפע מן שנים עשר פרצופי האצילות.

כֻּלָּם נִפְטְרוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת הא דנחית תנא דברייתא זו ללמדינו דבר זה אף על גב דיש לזה טעם פשוט כדי ללמדך הזמן שראוי להתאבל בו עליהם וכאשר עשו באמת חז"ל כמה דברים של אבלות באותם הימים הנה עוד נראה לי בס"ד בא להודיע הזמן הזה שמתו בו שיש ללמוד ממנו מוסר השכל שלא להיות שנאה וקנאה בין זה לזה ולא יהיה אחד מזלזל בכבוד חבירו כי הנה תמצא בליל יום טוב של פסח הוא זמן גדלות למעלה בתכלית ואחר כך בימי העומר זמן קטנות ואחר כך לאט לאט יחזרו לגדלות בתכלית שיהיה במוסף של יום טוב חג השבועות. נמצאת אתה למד הגדול לא יגבה לבו על הקטן כי אפשר להיות שזה הגדול ירד תכף למדרגה התחתונה וגם זה הקטן שעתה נראה קטן אפשר שיהיה גדול הרבה כאשר תמצא תכף אחר הגדלות של יום טוב ראשון דפסח נעשה קטנות ואחר שנעשה הקטנות חזר הדבר לגדלות.

וְכֻלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה הכונה כל אדם שמסתלק ממנו כח הדיבור בעת מותו שאינו יכול לדבר ולצוות זו נקראת 'מִיתָה רָעָה' וכיון דמתו באסכרה לא היו יכולין לדבר כלל. ומה שאמרו מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה קשא אין עון זה כדאי לחייבם מיתה! אך חיוב מיתתם היה מפני חלול השם דנפיק מדבר זה לפני המון העם ועון חלול השם במיתה דכתיב (ישעיהו כב, יד) אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן זֶּה עַד יְמוּתוּן וכנזכר בגמרא דיומא (יומא פו.).

כָּל (אדם) יְהוּדִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא טוֹבָה. לפי גרסה זו דגרסי יהודי יש להקשות למה לא אמר כל אדם? ונראה לי דבא לאפוקי מאותם האומות שיש להם נימוס דהנושא אשה לא יוכל לשלחה כל ימיו והיא תמשול בו ותשביעהו מרורות! דעל זה לא אמרינן כן ורק כָּל יְהוּדִי דהולך אחר משפט תורת אמת דכתיב (דברים כד, א) וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ, בזה איירי דְּהַשָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא טוֹבָה.

שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה נראה לי בס"ד יש חמשה מלאכות שחייבת האשה לעשות לבעלה אפילו יש לה כמה שפחות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות (כא, ז) ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ (קהלת ט, ז), שִׂמְחָה בהפוך אתוון 'חמשה', לַחְמֶךָ זו אשה דכתיב (בראשית לט, ו) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל ולכן מברכים בנישואין 'שהשמחה במעונו' ולזה אמר כאן שרוי בלא שמחה בלא חמשה. או יובן 'בלא חמשה' כלומר האיש יש בו יו־ד ומשתוקק להתחבר באשה שיש בה אות ה' שמספרה חמשה. ואומרו ' בְּלֹא טוֹבָה ' כל עושר שיהיה לאדם אשר בעבורו ינכו לו משכר עולם הבא אין זה ברכה אך אם יש לו אשה יבא לו בעבור אשתו ואז לא ינכו לו כלום וזה נקרא ברכה באמת דאם ינכו לו משכרו אין זה ברכה! ואומרו ' בְּלֹא טוֹבָה ' קשא היינו ברכה היינו טובה וכבר אמר בלא ברכה? ונראה לי שיש לו עושר שהוא ברכה אך אינו יכול ליהנות ממנו כי בטנו תמיד מקולקלת ומזגו חלוש שאינו יכול לאכול בשר שמן וטוב כי אם מעט ארז רך שקורין שורב"א והוא רואה בביתו שלחן ערוך מלא מיני תבשילים שמנים וטובים והוא אינו יכול ליהנות מהם מחמת קלקול האצטומכא שלו ולזה קאמר שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה. והנה זה תלוי באשה שאם יש אשה משמשתו ומשגחת על בריאות גופו הן בשינתו הן באכילתו לא יבא לידי חולי כדי שלא יהנה מן מיני מאכלים ומשקים. אי נמי אם יש לו אשה, כל מאכל שיביא לביתו תשגיח על תיקונו ובישולו שאז יהנה ממנו וזהו טובה דהיינו הנאת גופו ממאכל ומשקה מה שאין כן אם אין לו אשה אפילו שהוא קונה בשר ואורז וכמה מיני מאכל אינו מתענג בהם כי יצא בישולם מקולקל פעם חמוץ פעם שרוף פעם מעושן פעם נשפך פעם קר וכיוצא מדברים אלו המתהווים מחסרון ההשגחה והשמירה.

בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא חוֹמָה. קשא והא חזינן כמה בחורים חכמים וחריפים בתורה? ונראה לי בס"ד דהכתוב אמר בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב) ודרשו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יט.) תּוֹרַת הֳ ' זו תורה שמסר לנו השם יתברך וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה הם חידושי תורה שמחדש האדם שנקראת תורה שלו שהוא ילדם לאותם חידושים. וידוע בכל דבר ברא בו השם יתברך כח זכר וכח נקבה ואפילו בשכל האדם כן הוא! ולכן עושה האדם פריה ורביה בתורה כפי שכלו ולזה אמרו השרוי בלא אשה שאינו עושה פריה ורביה בגשמיות שרוי בלא תורה כלומר תורה דיליה שהוא מחדשה בשכלו כי כיון דאינו מקיים מצות פריה ורביה בגשמיות אינו זוכה לקיים פריה ורביה בתורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ומה שאמרו ' בְּלֹא חוֹמָה ' נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (יומא עב:) הלומד תורה בטהרה צריך ליקח אשה דאז פליט מן הרהורים רעים המביאתו לידי טומאה ונמצא היא חומה שלא יכנסו בו כוחות טומאה. ואומרים ' בְּלֹא שָׁלוֹם ' כי כח החומרי וכח הנפשיי שבאדם אשר נצמדים יחד הם נגדיים זה בזה ואם לא יקח אשה להשביע כח החמרי בפת זה שיש לו בסלו אז כח החמרי לא ישקוט ולא ינוח ועושה מריבה עם כח הנפשיי ורק בזאת יהיו בשלום זה בזה. והנה הגאון חיד"א ז"ל עשה סימן לששה דברים אלו עם שם אדם דנקיט ר"א, 'שבח אשתו' שהוא ראשי תיבות ' ש מחה ב רכה ח ומה א דם ש לום ת ורה וט ו בה' עיין שם. נמצא הם שבעה דברים מנו ובזה יובן בס"ד (משלי ט, א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח:) אין בית אלא אשה ואז חצבה עמודיה שבעה הם שבעה דברים הנזכרים.

הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ רוצה לומר כמו שהוא חס על גופו שמביא בני אדם לעזור אותו כן מביא לאשתו עזר הן ביניקה להביא לה מינקת שתעזור לה ביניקה בלילה הן בגידול בנים שמביא לה אומנת לשאת עליה עול הילד וכיוצא בזה. וְהַמְכַבְּדָהּ במלבושים נאים יוֹתֵר מִגּוּפוֹ. וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה דהיינו שלא יכביד עליהם עד שיהיו בועטים בו אלא תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת וזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן שעדיין לא בערה בהם אש התאוה ביותר דאם יעכב זמן נישואם עד שתהיה התאוה בקרבם להבת שלהבת אז תתגבר ביותר דאפילו אחר נשואם אין לה מכבה אלא יהיו עיניהם חוצה במקום האסור ולא תשבענה עיניהם במותר להם.