מסכת יבמות דף ס״א עמוד ב׳

גמ' פוק עיין בה אמאי לא ישא את הקטנה:

רבי מאיר חייש למיעוטא כדתניא לקמן קטן שמא ימצא כו' ה"נ חייש רבי אליעזר דשמא תמצא קטנה זו אילונית:

קטן וקטנה או קטן או קטנה:

איש כתיב בפרשת חליצה ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו:

פוגעים בערוה כיון דלאו בני הקמת שם נינהו פגע באשת אח שלא במקום מצוה דרחמנא פטריה דכתיב אשר תלד (דברים כה) פרט לאילונית:

ואינה חולצת דאינה נפטרת לשוק בחליצתה דאין מעשה קטנה כלום אבל מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום:

כשמה לשון טועה שטועה מתחת בעלה לאחרים דלרבי אליעזר אין זונה אלא אשת איש:

מופקרת ואפי' פנויה מאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעילה אחת לא הויא זונה הפנויה:

כל ביאה שאין בה פירצה קטנה אתיא לכלל פירצה לכשתתגדל ולא ממעט אלא היכא דלא אתיא לעולם לכלל פירצה:

אין בתולה אלא נערה קשה דלהאי תנא אמאי איצטריך בשום מקום לכתוב נערה בתולה:

וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד תימה דהכא משמע דרבקה נערה היתה ובסדר עולם (פ"א) תניא בהדיא שהיתה בת שלש כשנשאה יצחק ואי אפשר להגיה דהא תניא התם יצחק אבינו כשנעקד על גבי המזבח היה בן שבעה ושלשים שנה ובו בפרק נולדה רבקה וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' נמצאת שהיתה בת ג' וה"ר שמואל חסיד משפיר"א הוכיח שהיתה בת י"ד מדתניא בספרי ו' זוגות שנותיהן שוות וקחשיב קהת ורבקה וקהת חיה קל"ג כדכתיב בקרא ואם היתה בת י"ד כשנשאה אז החשבון מכוון דכשנולד יעקב היתה בת ל"ד ויעקב היה בן צ"ט כשמתה רבקה הרי קל"ג שהרי כשנתברך היה בן ס"ג שאז מת ישמעאל וכל שנותיו של ישמעאל קל"ז כדכתיב וישמעאל (גדול מיצחק י"ד שנה ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם א"כ ישמעאל) בן ע"ד ונשאר מלידת יעקב עד סוף שני ישמעאל ס"ג וי"ד נטמן בבית עבר כדאמרינן במגילה (דף יז.) ועשרים שנה בבית לבן ושתי שנים בדרך ואז מתה רבקה כדדרשינן (מדרש רבה קהלת פ"ב) אלון בכות שתי בכיות של רבקה ומניקתה הרי צ"ט וצריך לומר דמדרשות חלוקים זה על זה:

פנוי הבא על הפנויה כו' לאו דוקא נקט פנוי דכ"ש נשוי שמזנה על אשתו דחשובה זונה:

לא יבטל אדם מפריה ורביה אע"ג דמרישא שמעינן לה דקתני כהן הדיוט לא ישא אילונית ולאו דוקא כהן כדאמרינן לעיל מ"מ איצטריך הכא להנך דיוקי דגמרא או משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל הדר תני לה:

מאשה לא בטיל פירש בקונטרס מדלא קתני לא יבטל מאשה:

א"ד מאשה בטיל להאי לישנא דייק מדלא קתני לא ישא אדם אשה שאינה בת בנים אלא אם כן יש לו בנים:

נפקא מינה למכור ספר תורה בשביל בנים כלומר להאי מילתא נמי נפקא מינה ול"ג למאי נפקא מינה דהא טובא נפקא מינה כדקאמר בהדיא אין לו בנים נושא אשה בת בנים יש לו בנים נושא אשה דלאו בת בנים ועוד אר"י דמצי למימר דאפילו יש לו בנים לעולם מצוה לישא בת בנים אלא מודו היכא דצריך למכור ספר תורה בשביל בת בנים כיון דיש לו בנים לא ימכור מאחר שמוצא שאינה בת בנים ולא יצטרך למכור:

אמר רבא מבלי לב (עיין רש"י)

אי דקדשה עצמה בהא ר' אלעזר ולא רבנן כלומר בהא אפילו רבנן מודו דהויא לה בעולה. תמיהא לי מאי קשיא ליה דלמא סבירא ליה דלרבנן כשרה משום דסופה להיות תחתיו כרב ור' יוחנן ונ"ל דמכל מקום לכולי עלמא לכתחלה לא ישא כדקתני במתניתין לא ישא את הקטנה. אי נמי יש לומר דאי משום הא, אי לר' אלעזר פסולה אפילו לרבנן נמי כן, דהא לא אשכחן להו דפליגי בהא כנ"ל.

אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד בתולה והאי תנא פליג אתנא דסדר עולם (פר"א) דהתם תני דרבקה בת שלש שנים ויום אחד היתה באותה שעה. ובספרי נמי תניא דלא כתנא דסדר עולם דתניא התם בפרשת וזאת הברכה (פי' שנז) ששה זוגות הן שנותיהן שוות וכו' רבקה וקהת, וקהת חי קל"ג שנה. ולפי חשבון זה על כרחנו רבקה בשעה שנשאת ליצחק בת י"ד שנה היתה, שהרי יצחק בן ארבעים שנה, וכשנולד יעקב היה בן ששים, ויעקב כשמתה אמו היה בן צ"ט שנה ותדע לך שהרי כשנתברך היה בן ס"ג שנה כדמפורש בשלהי פרק קמא דמגילה (יז, א) ומשנותיו של ישמעאל אתה למד כדאיתא התם, וי"ד שנה שנטמן בבית עבר כדמוכח התם במגילה, וד' שנה שעמד בבית לבן וב' שנים שעשה בדרך בחזרתו הרי צ"ט. ובאותו הפרק מתה רבקה כדדרשינן (תנחומא כי תצא פי' ד ורבה קהלת פר' ז פי' ב ויש להגיה הציון בתוס' ד"ה וכן) אלון בכות שבכה שתי בכיות אחת על רבקה ואחת על מינקתה. הא על כרחין לפי חשבון זה רבקה בת י"ד שנים היתה באותה שעה. ולקמן נמי דאמר ליה רבא לרב נחמן ונילוף מיצחק לית להו כתנא דסדר עולם אלא כתנא דספרכי וכדתנא דהכא. ואי קשיא לך אם כן בוגרת היתה והכתוב קראה נערה. יש לומר מדכתיב והנערה שמע מינה לא בגרה עדיין אלא ששהתה מלהביא שתי שערות עד י"ד שנה (עיין רמב"ן).

ובית הלל ילפי מברייתו של עולם ובית שמאי ילפי ממשה ומדמקשינן לבית הלל ולילפי ממשה ופריק משה מדעתיה הוא דעבד, מסתבר לי דשמעינן מינה דבית הלל דוקא זכר ונקבה קאמרי אבל שני זכרים לא, לפי שאין ישובו של עולם בזכרים ולא בנקבות (עיין שו"ת רשב"א ח"ג סי' שלט) והא דאמרינן לקמן (יבמות סב, ב) גבי השלמה בני בנים הרי כבנים, ואמר אביי ברא לברא וברתא לברתא וכל שכן ברא לברתא. התם גבי השלמה בלחוד הוא דקאמרי דכיון דאיהו הוליד נקבה אף על גב דמתה כיון דאולידא בר מהני. ותדע לך דהא לכולי עלמא שתי נקבות לא. והתם קאמר רבא דאפילו ברתא לברא דלשבת יצרה כתיב. ומיהו בירושלמי (ה"ו) גרסינן אמר ר' בון לכן צריכה ואפילו זכר ונקבה דלא [בכת"י: ולא] כן מתניתין מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ומשמע דפליג ר' בון אגמרא דילן. והא דאקשיה ר' בון נראה לפום גמרין דכיון דלבית שמאי נמי ב' זכרים דוקא לית כאן קולא וחומרא כלל. ומיהו רש"י ז"ל פירש בית שמאי אומרים שני זכרים וכל שכן זכר ונקבה (גם המאירי כתב כן בשם רש"י אבל ברש"י שלפנינו נמצא להיפך. אבל לא זכר ונקבה) ואפשר דאפילו הכי כיון דשנים נמי בעי לאו קולא וחומרא איכא כנ"ל (עיין תוס' חד מקמאי ופני משה שם).

זונה כשמה פי' הטועה ומזנה תחת בעלה ושנבעלה בעילת זנות פי' שנבעלה לפסול לה כדפרש"י ז"ל וכה"א והנערה טובת מראה מאד בתולה פי' והא פליגי אדמתני' דסדר עולם דקתני כי רבקה באותה שעה בת ג' שנים היתה ובשילהי ספר' פ' וזאת הברכה משמע דבאותה שעה י"ד שנה היתה וא"כ הויא לה בוגרת אבל י"ל כי' לא הביאה סימנין ונער' היתה:

מתניתין לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים ב"ש אומרי' שני זכרים ובה"א זכר ונקבה פי' הגאון ז"ל דלב"ה זכר ונקבה דוקא כבריתו של עולם ותדע דאם איתא דמודים ב"ה בשני זכרים ולרבותא נקט זכר ונקבה מאי האי דפרכי' להו בגמ' דלילפי' ממשה דהא אינהו מודו במאי דעבד משה אלא ודאי כדאמרן וא"ת והא אמרי' בגמ' שאם היו לו זכר ונקבה דהיכא דמיתת נקבה ואיכא ברא לברתא קיים מצות פריה ורביה ואע"ג דהשת' הוו להו ב' זכרים י"ל דהתם דהשלמה שאני כיון שהיה לו זכר ונקב' ותדע לך דהא לכ"ע ב' נקבות לא קיים מצות פריה ורביה ורבא אמר התם דאי הוו ליה ברתא לברא קיים מצות פריה ורביה אלא ע"כ השלמה שאני וכיון דברירנא דלב"ה זכר ונקבה דוקא שמע מינה דלב"ש שני זכרי' דוקא ולא ילפי' כלל מברייתו של עולם שאין למדין אפשר משא"א כדאית' בגמרא דאי ס"ד כב"ש לרבותא נקט שני זכרים וכ"ש זכר ונקבה א"כ לתנייה בעדויו' גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה אלא ודאי כדאמרינן וי"מ בע"א וזה נר' עיקר:

גמרא דאמר רב נחמן אמ' שמואל אעפ"י שיש לו לאדם אשה ובנים אסור לעמוד בלא אשה משום הרהורי' אלא נושא אשה אפילו דלאו בת בנים כגון עקרה או זקנה או אילונית ומיהו אינו מוכר מפני זה ס"ת ולקמן אסיקנא דהלכתא כר' יהושע דאמ' נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו פי' בת בנים דכל זמן שהוא ראוי להוליד אין לו ליבטל משום ולערב אל תנח ידיך וסברא דרבותא ז"ל דההיא מדרבנן דאלו מדאורייתא ס"ל שקיים מצות פריה ורביה נפטר וההיא נמי כשמכיר בעצמו שראוי להולי' אבל אם מכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד פטור ונושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא מדרב נחמן ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דר' יהושיע ואע"ג דהוי מצוה מדרבנן דלא אפקעי ה"נ מס"ת אלא לענין אשה שאינה בת בנים וכן הלכה וסוגיי' הכא ובכל דוכתין דמותר לבעול אשה שאינה בת בנים כלל דליכא משום השחתת זרע בכל שהוא דרך פריה ורביה וכדשרו בכל דוכתי נשואי' קטנה וזקנה וליכא איסורה באילונית ושאינה יולדת אלא משום בטול פריה ורביה לחוד:

קטנה שנתפתתה תחת בעלה אם אשת כהן היא אסורה לבעלה אבל אם אשת ישראל היא מותרת שכל פתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי כמו שהתבאר:

קטן וקטנה אין חולצין דאיש כתיב בפרשה כדכתיב ואם לא יחפוץ האיש ולמדין אשה מאיש אבל מיבמין ואין חוששין לקטן שמא ימצא סריס ולאשה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה שלא במקום מצוה דלמיעוטא לא חיישינן:

כבר ביארנו שהזונה היא שנבעלה לפסול לה או שהוחזקה ליבעל לפסול לה כגון גיורת ומשוחררת אבל אשה אצל בעלה אף בביאה אסורה לא נעשית זונה ולמדת מכלל דברינו שאין הלכה כדברי האומר זונה כשמה כלומר שאין זונה אלא מאשת איש כשם זונה שפירושו שהיא סרה ממקום הראוי לה למקום שאין ראוי לה על דרך וזנו אחרי אלהי נכר הארץ ולא כדברי האומר שהמופקרת לכל אפילו פנויה לכשרים זונה היא ולא כדברי האומר שאף ביאה אסורה של בעל עושה אותה זונה ואפילו הלך להשקותה ובא עליה בדרך ולא כדברי האומר זונה זו אילונית אלא אין זונה אלא כדרך שכתבנו:

בסוגיא זו אמרו בשם ר' אלעזר שהכהן לא ישא את הקטנה ופירשוה תחלה אף בכהן הדיוט ומחשש שמא תמצא אילונית ולדעת ר' יהודה שעושה את האילונית זונה ולדעת זה אין הלכה כן אלא שאחר כן פירשוה בכהן גדול דוקא ומשום דלכי גדלה ונגמר האישות בעולה היא ולדעת זה אם קדשה אביה מותר שהרי אי אפשר לה למאן וכבר נגמר האישות הא קדשה עצמה אסור שמאחר שאפשר לה למאן לא נגמר האישות עד שתגדיל ואותה שעה בעולה היא וכמו שאמרו דרך פשיטות אי דקדשא נפשה אטו הא ר' אליעזר היא ולא רבנן כלומר הא ודאי כולהו מודו בה דאסור ומכל מקום לישא ולבעול אבל לישא ולשמרה עד שתגדיל מותר וכן הלכה אלא שחזרו ופירשוה אף בכהן הדיוט ומחשש פתוי ואע"פ שפתויה אונס הוא הרי אונס בכהנים אסור וזו ודאי אינה הלכה שאין חוששין לכך וכל שקדשה אביה מותר ואחר כך חזרו ופירשוה בכהן גדול ועל כל פנים אסור בקטנה דכתיב אשה ולא קטנה בבתוליה ולא בוגרת וזו לדעתנו אינה הלכה אלא כל שקדשה אביה מותר בה ומכל מקום גדולי המחברים פסקוה כמו שכתבנו למעלה נ"ט א' וכן פירשוה בכהן גדול ולאסרה על כל פנים מדכתיב בתולה ואין בתולה אלא נערה מדכתיב גבי רבקה והנערה טובת מראה מאד בתולה גו' ושמא תאמר והרי רבקה לא היתה באותה שעה ר"ל כשנשאת ליצחק אלא בת שלש שנים כדאיתה בסדר עולם שנאמר שם שבשעת העקדה נולדה ושבאותו הפרק היה יצחק בן ל"ז שנה ונשאה בת שלש ועמד עשר שנים שהיתה קטנה ועוד עשר שנים שלא היו לו בנים ממנה וכששהא עשר שנים מזמן שנראית לבנים ולא היו לה בנים הכיר שהיא עקרה והתפלל תדע שסוגיא זו חולקת עם תנא של סדר עולם ואף בסוף ספרי אמרו על רבקה שבת י"ד שנה היתה שהרי יצחק כשנולד יעקב היה בן ששים שנה ויעקב כשמתה רבקה היה בן צ"ט שנה שהרי בן ס"ג שנה היה כשנתברך כמו שלמדנו בסוף ראשון של מגלה י"ז א' וי"ד שנטמן בבית עבר וכ' שנה שעמד בבית לבן וב' שנים בחזרתו הרי צ"ט ובאותו הפרק מתה רבקה כמו שדרשו ותמת דבורה גו' אלון בכות שתי בכיות אחת על רבקה ואחת על מניקתה ונתבאר שם שרבקה חיתה קל"ג שנה ואם כן כשנולד יעקב היתה רבקה בת ל"ד שנה ונתאחרה משנשאת עד שנולד עשרים שנה שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ונמצא שבת י"ד שנה היתה כשנשאת ואתיא כסוגיא דהכא וכן יראה למטה ס"ד א' בסוגית שהא עמה עשר שנים דקאמר וליליף מיצחק כלומר דשהא עשרין ואע"ג דבת י"ד בוגרת היא ומה הועלנו אפשר ששהתה מלהביא סימנין עד שהיתה בת י"ד שנה:

המשנה החמשית והיא גם כן בענין החלק החמשי והוא שאמר לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים בית שמאי אומרים שני זכרין בית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם נשא אשה ושהת עמו עשר שנים ולא ילדה אין רשאי לבטל גרשה מותרת להנשא לאחר רשאי השני לשהות עמה עשר שנים אם הפילה מונה משעת שהפילה האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה ר' יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו אמר הר"ם פי' ב"ש ילמדו ממשה ע"ה ודעת ב"ה שמשה נמנע מן הנשים למציאת הנבואה אצלו תמיד ולא נלמוד ממנו לשאר האנשים אבל הדין הוא זכר ונקבה אשר בהם ישאר המין ר"ל זכר ונקבה וסבות מניעת הבנים רבות ידועות אצל הרופאים וכבר יהיה סבת זה מן האיש לבדו או מן האשה לבדה או משניהם יחד ולזה כאשר גרשה ישאנה אחר ולא סותר לשלישי מפני שהיא הוחזקה וסבת עשר שנים מאמרו מקץ עשר שנים לשבת אברם הוחזקה עקרה ונתנה לו הגר ויצטרך שיהיו אלו העשר שנים מתמיד לפי הנהוג ולזה אם חלו היו אחד מהם בעיר אחרת לא תמנה מכלל העשר שנים וכאשר היה הענין כן איך מותר לו להשאר עמה ויוציא ויתן כתובה אם אמרה שהסבה ממנו ושהוא אינו יורה כחץ ולא יפטר מן הכתובה בטענת שאינו יורה כחץ ולכן עליו שיחרים חרם סתם בכל מי שתדע שאינו יורה כחץ ולא יודיע זה ואם טען הוא שהיא הפילה בתוך עשר שנים עד שישאר עמה ותאמר היא שלא הפילה יוציא ויתן כתובה מפני שהיא בלתי חשודה לאחזוקי נפשה בעקרה ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:

אמר המאירי לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים שהרי כל שאין לו בנים מצות פריה ורביה עליו הא אם יש לו בנים מותר הואיל וכבר קיים מצות פריה ורביה ומכל מקום פירשו בגמרא שאע"פ שיש לו בנים ופטור ממצות פריה ורביה לא יעמד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו ואפילו יודע בעצמו שאינו ראוי להוליד אלא שאם אין לו בנים נושא אשה הראויה לבנים ועל זו אמרו שמותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה אבל אם יש לו בנים לא ימכור ספר תורה בשביל לישא אשה שהרי אינו חייב בפריה ורביה אחר שיש לו בנים אלא ישא איזו זקנה לשמשו ומכל מקום כל שאפשר לו לישא בת בנים בלא טורח ישא אע"פ שיש לו כמה בנים הואיל ואפשר לו להוליד ומדרבנן שהלכה כר' יהושע שאמר למטה ס"ב ב' נשא אשה בילדותו ישא בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל גו' הא כל שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד אף הוא נושא את שאינה בת בנים וכך ראוי לו:

בית שמאי אומרים שני זכרים כלומר בכמה בנים אנו דנין שקיים מצות פריה ורביה בית שמאי אומרים שני זכרים ר"ל שני זכרים דוקא ובית הלל אומרים זכר ונקבה ופירשו גדולי הדורות דלבית הלל כל שכן שני זכרים דהא זכרים עדיפי טפי מנקבות וראיה להם ממה שאמרו למטה בני בנים הרי הם כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכל שכן ברא לברתא אבל ברתא לברא לא דאלמא זכרים עדיפי ומכל מקום אין כאן ראיה דהתם גבי השלמה שמאחר שהוליד נקבה ומתה בן בתו משלים והראיה דהא שתי נקבות לכולי עלמא לא קיים והתם קאמר רבא אפילו ברתא לברא אבל לעולם לדעת בית הלל זכר ונקבה דוקא ומפני שכך הוא ישובו של עולם וזהו שאמרו בגמרא ולבית הלל נילפו ממשה כלומר שפירש מן האשה בשני בנים אע"פ שלא היתה לו בת וזו ראיה ברורה אע"פ שהם דוחקים לפרשה כשיטתם ומכל מקום בתלמוד המערב פ"ו ה"ו נראה כדעת גדולי הדורות שכך אמרו שם אמר ר' בון אפילו זכר ונקבה דלא כן מתניתין מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל אלא שראיתי לגדולי הדור שכתבו דהואיל ואף לבית שמאי שני זכרים דוקא אין כאן קולא וחומרא ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו דלבית שמאי שני זכרים וכל שכן זכר ונקבה ולבית הלל זכר ונקבה דוקא ואם כן זו ודאי מחומרי בית הלל אלא עיקר הדברים כשיטה שלנו ובין בית שמאי ובין בית הלל דוקא אמרו והלכה כבית הלל:

נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה וזכר לדבר מאברהם דכתיב ביה מקץ עשר שנים לשבת אברם וכשעברו עשר שנים הכירה שרה שהיא עקרה ומסרה לו שפחתה:

תוס' בד"ה וכה"א והנערה טובת מראה כו' והרר"ש כו' הוכיח שהיתה בת י"ד שנים כו' עכ"ל בריש פ' תולדות האריך הרא"ם גם בזה והוכיח בחשבון לפי זה שהיתה בת י"ד שנים וחצי כשנשאה יצחק וטעות הוא בידו כי הוא לא חשב אלא שנה וחצי שהיה בדרך ואינו כן אלא החשבון מכוון כדברי התוס' שהיתה בת י"ד שנים וב' שנים היה בדרך דהכי איתא בספ"ק דמגילה דאשתהי באורחא ב' שנין כו' בא לו לסכות ועשה שם י"ח חודש שנאמר כו' ובבית אל עשה ו' חדשים והקריב זבחים כו' גם מה שהקשה מההיא דפ' אע"פ דאיתא התם דנותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה וכו' ומייתי לה התם מרבקה ואם היתה י"ד שנים וחצי א"כ היתה בוגרת כו' ואין נותנין לה רק ל' יום כו' עכ"ל לאו קושיא היא דאיכא למימר שלא היה לה שערות אלא עד אותו זמן ואז נעשית נערה דהא דקאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים היינו משתביא ב' שערות אחר שתהיה י"ב שנים אבל אם לא תביא ב' שערות עדיין קטנה היא עד כ' שנים כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות אישות וכפרש"י בפ' אלו נערות ודו"ק:

בד"ה א"ד כו' בטיל להאי לישנא דייק מדלא קתני כו' עכ"ל נראה דלא דיוק גמור הוא דהא איכא למידק איפכא כדדייקינן ללישנא קמא מדלא קתני לא יבטל אדם מאשה ומש"ה לא חש המתרץ להשיב על האי דיוקא וק"ל:

גמ' וב"ש לילפו מברייתו של עולם אין דנין אפשר משא"א כו' יש להקשות דהכא סברי ב"ש דאין דנין איפשר משאי איפשר וב"ה סברי דדנין ובפ' החולץ גבי פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין שמעינן לר"א דדנין אפשר משא"א ור"ע סבר דאין דנין וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל בעלמא הלכה כר"ע מחבירו והכא קי"ל כב"ה (א) וי"ל דהכא אפילו ר"ע מודה דדנין דמסתברא כיון דמצות פ"ו הוא לקיום עולם צריך נקבה וזכר כמו תחלת ברייתו:

גמ' א"ל רב חסדא לרבה פוק עיין גיטין דף כז ע"א:

שם ר"ע אומר זונה זו מופקרת עי' סנהדרין דף ג ע"ב תד"ה ת"ל ובת כהן:

שם פתויי קטנה אונס הוא וכן הוא בירושלמי פ"א דסוטה הובא בתוס' בסוטה דף כ"ח ע"ב ד"ה מכאן עיין כתובות דף ט ע"א תד"ה ואב"א ושם דף מ ע"ב תד"ה הא לאו:

גמרא, ר' מתיא בן חרש אומר אפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בעלה בדרך, עשאה זונה. פירש"י הואיל ונבעלה לפסול לה אם מת (הבעל) אסורה לכהן. וקשה לי הא בלא"ה אף אם לא בא עליה בעלה אסורה לכהן מכח הקינוי וסתירה כ"ז שלא שתתה כדאיתא בסוטה (דף כח ע"א) וברמב"ם (פי"ח מה' א"ב) ובש"ע (סי' ו') והא הכא ממילא אינה שותת כיון דבא עליה בעלה הוא אינו מנוקה מעון, וא"כ אף אם לא עשאה בביאתו זונה פסולה לכהונה. ואולי י"ל דנ"מ לענין מלקוח דמכח הקינוי וסתירה דמרבי לה מונטמאה ליכא לאו אלא ספק זונה כמ"ש תוס' פ"ק דיבמות (דף יא) דבעלה אינו לוקה עליה, אבל מכח דבא עליה בעלה בדרך, כיון דהתורה אסרתו לו מספק מקרי ביאה פסולה ונעשית בביאה זו ודאי זונה, ולוקי' עליה, ועיין לקמן (דף סט ע"א) תוס' ד"ה כי תהי', ועדיין צריך תלמוד:

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם כַּמָּה בָּנִים, אָסוּר לַעֲמֹד בְּלֹא אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אדם הראשון לא היה לו בנים ואיך יליף מהכא למי שיש לו בנים? עיין שם. ונראה לי בס"ד דיליף מדכתיב (בראשית ב, יח) 'אֶעֱשֶׂהּ־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ' משמע דתלי טעמא בהכי ולאו משום דלא היה לו בנים אלא משום הצלתו מהרהור וכשיקח אשה תהיה לו עזר להצילו מהרהור. ועוד יש לומר דדייק מדכתיב 'הָאָדָם' בה־א הידיעה דמשמע על מין האדם קאמר ולאו על אדם הראשון בלבד.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת. נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם (סוטה יז.), ואם הולידו בן נשלם אות ו־ו ואם הולידו בת נשלם אות ה־ה ובית שמאי בעו שני זכרים ושתי נקבות כנגד הפשוט והמלוי כי המלוי באותיות ו־ה הוא דומה לפשוט ובית הלל סברי כנגד הפשוט בלבד.