דף ביאור
מסכת יבמות דף נ״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף נ״ב עמוד א׳
מסכת יבמות דף נ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־395 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
האי גט אחר גט הוא בתמיה וכי זהו גט אחר גט דקתני רישא וחכמים אומרים יש גט אחר כו' ומפרש כיצד עשה מאמר כו' דהיינו גט אחר מאמר:
כדאמרן בברייתא דלעיל כיצד אר"ג כו' ובמתני' לא פירש:
הואיל דאמר מר בפרק ד' אחין (לעיל יבמות דף כט:):
והתניא לוקה ואין מלקות ארבעים אלא על דברי תורה אלמא דאורייתא היא והיכי אמרת קנה. וקמשני האי לוקה לאו מלקות ארבעים הוא אלא מכת מרדות מכת רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו ולעולם קנה:
דרב מנגיד מכת מרדות:
אמאן דמקדש בביאה משום פריצותא:
ואמאן דמקדש בשוקא אפילו בכספא דמנהג זילות ופריצות היא:
דמתפקר לשון חוצפא שמעיז פניו להתריס עם שליח ב"ד:
ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 52a · Sefaria
תוספות
אם בעל ועשה מאמר פשיטא דהא קניה בביאה הא לא פריך פשיטא דקניה בביאה לחודה דמהא לא הוה משני מידי אלא הכי פריך פשיטא שמאמר אחר ביאה אינו מגרע ואם בביאה לחוד קנה בשביל מאמר שאחריו לא גרע ומשני אימא אם בעל בלא מאמר קנה דס"ד לא קני אלא אם כן עושה כמצותה מקדש ואחר כך בועלה וממתניתין דתנן בריש קידושין (דף ב.) היבמה נקנית בביאה לא שמעינן ליה דדלמא היינו מדאורייתא וכן הא דתנן הכא במתני' (לעיל יבמות נ:) הבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום דלמא נמי היינו משום דמדאורייתא קני ופריך והתניא לוקה וידע שפיר דמדרבנן לוקה אלא דס"ד דלוקה מדרבנן משום דעשאוהו חכמים כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה וא"כ מדרבנן לא קני לה בלא מאמר ומשני מכת מרדות מדרבנן ומשום פריצותא בעלמא כדרב:
דמתפקר בשליח דבי דינא כך גירס' הקונטרס ויש ספרים שכתוב בהן מאן דמצער שליחא דרבנן וכן כתוב בכל הספרים בפ"ק דקידושין (דף יב:) ומיהו גם שם פי' בקונטרס שליחא דרבנן שליח ב"ד ונראה דבכל שליחא דרבנן יש ללקות אע"ג דלא הוי שליח ב"ד כדאשכחן בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע.) דשמתיה רב יהודה לההוא טבחא דציער שלוחו ואע"ג דשמתא חמור מנגדא כדמוכח במקום שנהגו (פסחים דף נב.) שמא החמיר עליו משום שביזה את רב יהודה עצמו:
דמקדש בביאה אר"ת דאפי' ביבמה דצריך ביאה דפריצותא הוא שעושה תחלת קנינו בביאה:
הדר בבית חמיו אנן סמכינן אנהרדעי דאמרי בכולהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה דבשל סופרים הלך אחר המיקל:
דמבטל גיטא אע"ג דרב משמע דסבירא ליה בריש השולח (גיטין דף לג:) דביטלו אינו מבוטל כר"ג גבי הא דאמר רב יוסף ניחזי אנן מ"מ קאמר הכא דלקי משום דמוציא לעז על הגט:
דמסר מודעא אגיטא אפילו היה מבטל כל מודעי מ"מ היה מלקה אותו משום דמוציא לעז על הגט דאיכא דשמע במודעא ולא שמע בביטול:
על הנייר או על החרס אר"ת כר' אליעזר אתיא דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי לא מהני דדבר שיכול להזדייף הוא דבשטר קידושין נמי בעי ר' מאיר עדי חתימה כדמוכח בפ"ב דקידושין (דף מח.) ובפ"ק דקידושין (דף ט. ד"ה כתב) פירשתי:
שאין בו שוה פרוטה פירוש ואינה מתקדשת משום כסף מקודשת מטעם שטר גבי שדי מכורה לך בפרק קמא דקידושין (דף כו. ושם) שהמוכר נותן שטר תימה אמאי נקט אע"פ שאין בו שוה פרוטה דאין בו שום רבותא דכך לי שוה פרוטה כמו אין שוה פרוטה ויש לומר דמשום דכתב ביה נתינה אחרי תיבת את ספר המקנה ס"ד דליבעי שוה פרוטה:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Tosafot on Yevamot 52a · Sefaria
רשב"א
הא דאקשינן והא תניא לוקה פירש רש"י דקא סלקא דעתך דמדאורייתא קאמר דלוקה מלקות ארבעים משמע ואין מלקות ארבעים אלא על דברי תורה. ואיכא למידק דהא ודאי מאמר דרבנן הוא והיכי הוה סלקא דעתא דלקי דבר תורה. ואפשר לומר דקא סלקא דעתיה שאין המאמר גומר בה להוציאה בגט אלא הביאה, מיהו מאמר צריכה כדי שתהא קנויה לו קודם שיפגע בה שעל ידי כך התירה לו הכתוב, ושמא היה סבור דמאמר דאורייתא הוא, וכענין שאמרו בירושלמי (ה"א) ולקחה לו לאשה זה המאמר ומדרש גמור הוא כדאיתא התם בפרקין דהכא. ויש מפרשים (רמב"ן) דמקשה סבר נמי דמלקות דרבנן קאמר, אלא דהכי קא קשיא לי, מדקאמרת קנה ואין צריך לעשות בה מאמר אחר בעילה אלמא לא תקינו רבנן אלא בלכתחלה והא דתניא לוקה על בעילתו מדבריהם וכיון שכן צריך הוא לחזור ולעשות מאמר קודם שיחזור וישנה לבעול. ופריק דהתם לאו משום תקנתא דמאמר הוא אלא משום פריצותא דעבד. וכן הדין בכל קדושין דעלמא ולעולם מאי דעבד עבד ואינו צריך לחזור ולקדש. והא דקאמר מכת מרדות מדרבנן לא הוה צריך, דמעיקרא נמי הכא סלקא דעתיה, אלא משום דבעי לפרושי דבכל קדושין נמי מלקינן ליה מדרבנן משום פריצותא אמר הכי, כלומר מכת מרדות זה משום חוצפא כי האי תנא דאמר משמיה דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה.
הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי בין על ידי אביה וכו'. כלומר יכול הוא לקדשה בלשון זה אפילו במקדשה על ידי האב והוא שבגרה כלומר אבל אם לא בגרה צריך הוא לומר הרי בתך מקודשת לי ולא בלשון הרי את וכבר הארכתי בה בפרק קמא דקדושין (ט, א ד"ה כתב השני) בס"ד.
הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט איכא למידק דבפרק כל הגט (גיטין כו, ב) תניא איפכא דתניא כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט. וכתב רש"י ז"ל דהכא הרי זה גט דבר תורה קאמר והתם אינו גט משום גט ישן מדבריהם. ויש עוד לפרש אינו גט דהתם לומר שאינו מגרשה בו לכתחלה והרי זה גט דהכא לומר שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (הלכות גרושין פ"ג ה"ו) אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי לכשאכנסנה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגרשה בו אינו גט מפני שלא היתה בת גרושין ממנו כשנכתב אבל אם אמר כתוב גט לארוסתי כשאשאנה אגרשנה בו וכנסה וגרשה בו כשר ע"כ. אבל רבינו תם ז"ל (בתוס' ד"ה לכשאכנסנה) כתב דמדקאמר התם אינו גט משמע דאינו גט כלל ואפילו נשאת בו תצא, ולא דמי לגט יש דגט ישן דליכא אלא יחוד בעלמא אם נשאת לא תצא, אבל הכא דכנסה ואיכא ודאי ביאה פסול לגמרי. ותירץ דהכא מיירי בשכתוב בו זמן של נתינה דהכי קאמר להו כתבו גט לכשאכנסנה, וקא משמע לן דאפילו הכי באשה דעלמא אינו גט מפני שלא נכתב בצואת הבעל, דמעיקרא לאו בת גרושין היא ואין בידו לעשות שליח, ואחר שכנסה לא צוהו. והתם מיירי בכותב בו זמן של עכשיו והלכך פסול לגמרי. אי נמי איכא לפרושי דהכא בכותב מעכשיו ובשכתב בו חדש שנה שבוע, והתם בכותב עצומו של יום שנכתב בו.
Rashba on Yevamot 52a · Sefaria
ריטב"א
אימא לאו מצוה קא עביד פי' שנר' כמבטל מצות יבמה וכי אינו ראוי לעשות כן קמ"ל:
אף זו כמצותה וכו' והתניא לוק' פרש"י ז"ל דקס"ד לוקה מלקות מ' מן התורה הוא וק"ל היאך אפשר לומר כן וכי שביק רב לב"ה ואמר כב"ש וסוגיי' דבכולי תלמודא דמאמר מדרבנן ועוד דאפי' לב"ש ליכא למימר אלא עשה והאיך לוקה על ביטולו והנכון כמו שפר"י ז"ל דהשתא נמי ס"ד דמלקות דרבנן הוא מיהו קס"ד דרבנן גזרו מלקות בדבר מפני שהמיבם בלא מאמר נראה כפוגע בתחלתו בערוה והצריכו מאמר לקנות בו וכאלו נדחה אסור אשת אח במאמר וחוזר ובועל לאשתו ולפי טעם זה ראוי לומר שאם בעל בלא מאמר ראוי היה לקנסו בקנינו שלא יקנה ושלוקה על שעבר וחוזר ועושה מאמר על העתיד. ופרקי דהאי מלקות מדרבנן אינו אלא משום פריצותא דעלמא כדמנגיד רב בעלמ' ולא מחדתי בפירוקא אלא דטעמא כדרב אלא משום דבקושייא מסתימ' סתומי ולא ברירא דמלקו' מדרבנן הוא פרישנא ליה בפירוקא אגב אורחין וכבר כתבנו הרבה כיוצא בו. כיצד בשטר אדאמרן לעיל בשטר כיצד וכו' ואע"ג דהא בקדושי' דעלמא הוא דתנינן לה מ"מ כיון דפירש לך התנא בכאן דקדושי כסף דיבמה דרבנן כקדושי כסף של תורה דעלמא ממילא שמעי' דמ"ה שהן שוות כקדושי שטר כדפרש"י ז"ל:
אלא מעתה יהיב ליה ניירא בעלמא פי ואמר ליה הרי זה גיטך דבלאו הכי ליכא למיחש למידי והא דאמרי' דהכא לא פסלה לכהונה כגון דסלקיה מידו א"נ דעפיץ דליכא למיחש למי (מילי'):
הרי אמרו ללבלר כתוב גט לארוסתו לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט פי' אעפ"י שנתנו לה לאחר כניסה או שנתנוהו העדים או הסופר בשליחותו דהשת' דכיון דבידו לגרשה השתא הא איתיה בתור' גיט'. ושליחו' דהשתא על הכתיבה ועל החתימו' ועל הנתינה שליחות גמורה וק"ל דבפ' כל הגט אמרו בפי' שאינו גט ותי' רש"י ז"ל בכאן ולשם דהתם אינו גט מדרבנן קאמר משו' גט ישן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה והק"ל התם שאם נתגרשה בו תנשא לכתחל' ולהכי אמר הכא הרי זה גט כיון שנתגרשה בו וכר"ת ז"ל דאינו גט ודאי אפי' בדיעבד משמע שלא תנשא בו ודין הות דהתם הוא שלא פסלוהו בדיעבד משום דליכא אלא עידי יחוד ואפשר שלא בעל אבל בכאן שעשה חופה מסתמא בעל וחזר ובעל ויש לחוש שנתעברו ויאמרו גיטה קודם לבנה לכפר"ת ז"ל דההיא דהתם כשכתבוהו עכשיו ובזמנו של עכשיו שכתב להם והא דהכא כשאמר להם לכתבו לאחר נשואין ולא כתבו זמן הכתוב דתו ליכא חששא דגט ישן ולבטול הגט ליכא למיחש וכדכתי' בארוכה במס' גיטין בס"ד ועיין שם:
Ritva on Yevamot 52a · Sefaria
מאירי
מצות יבמה מקדש ואחר כך בועל ואם בעל בלא מאמר קנה אלא שהדבר מכוער ומכל מקום אינו בר מלקות אף במכת מרדות שמדברי סופרים שאין מלקות או מרדות בענינים אלו מצד הפירצא אלא במקדש בביאה בלא שדוכין ויבם ביבמתו לא גרע משדוכין:
המקדש בשוק והמבטל את הגט משנתנו לשליח שלא בפני שליח והמוסר מודעא על הגט והמצער שליח בית דין הבא להזמינו לדין וכן מי שחלה עליו שמתא שלשים יום על שלא בא לבית דין וחתן ראשון הדר בבית חמיו אף בשאין חמותו חשודה ממנו או אף בעובר על פתחה אם היא חשודה ממנו בכל אלו אע"פ שהדבר מכוער אין בהם מלקות ומכל מקום כתבו הגאונים שמנדין אותם והכל לפי ענין הפירצא וכח הבית דין וצורך המקום והשעה וחתן הדר בבית חמיו וחמותו חשודה ממנו מלקין אותו על לא טובה השמועה ומכל מקום בזמנים הללו שבנות ישראל גדורות ביותר אין חוששין לחתן הדר בבית חמיו אלא שאם אירע רנון ודבת עם חוזרין לראשונות וכבר ביארנוה בראשון של קדושין י"ב ב' ויש פוסקין בכל אלו שהזכרנו מלקין עליהם וכמו שאמרו בפרק שבועת הדיינין מ"א א' בשבועה דרבנן משמתינן ליה עד דמטי זמן נגודיה ובראשון של קדושין אמרו נגדיה כרב ואף גדולי המחברים כתבו ביבם שבעל בלא מאמר שמכין אותו מכת מרדות וכתבו גאוני ספרד שכל החשוד על הערוה יש לבית דין להזהירו שלא לעבור על פתח ביתה ואם עובר מלקין אותו:
לענין ביאור זה שאמרו כאן והתניא לוקה ותירץ בו מכת מרדות דרבנן קשה לפרש והיאך היה עולה על דעת המקשה שיהא לוקה מן התורה והלא מאמר מדברי סופרים הוא והרבה ראיתי שטרחו בה המפרשים וגדולי קדמונינו פירשו בה שאף המקשה אינו טועה בכך אלא הכי קא מקשה מדקאמרת אם בעל בלא מאמר קנה ואין צריך לעשות בה מאמר אחר הביאה אלמא לא תקינו רבנן אלא בלכתחלה והתניא לוקה ר"ל מדבריהם וכיון שכן צריך הוא לחזור ולעשות מאמר קודם שישנה ויבעול ותירץ שמה שאמרו לוקה לא משום תקנת מאמר אלא מצד הפריצות שעשה ומה שהזכיר בתירוצו מכת מרדות כך פירושו מכת מרדות זה לא משום מאמר אלא מצד הפריצות ומשום דסבר לה כרב:
המאמר הוא שיקדשנה בפרוטה ובשוה פרוטה ואם מקדשה בשטר צריך שיכתוב לה עליו הרי את מקודשת לי וכתובת יבמין צריך שיכתוב שמקבל עליו לזונה ולפרנסה ואינו כותב לה עיקר כתובה אלא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לה מראשון תקינו לה משני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:
כבר ביארנו במקומו שהנותן גט לאשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אם מת אחר כן זו פסולה לכהונה אע"פ שלא היתה מגורשת לעלמא וכדתניא ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסלה מן הכהונה וזהו ריח הגט שאמרו עליו שפוסל לכהונה ומעתה אף יבם שכתב כן ליבמתו מהני לפסלה לכל האחין וליאסר הוא בקרובותיה והיא בקרוביו:
מי שקדש את האשה ואמר לסופר כתוב לי גט לאשתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ואם כנסה וגירשה בגט זה הרי זו מגורשת אבל אם אמר כן באשה דעלמא שאינה ארוסתו וכנסה אינו מגרשה בגט זה כלל שהרי כשנכתב לא היתה בת גירושין ממנו ושמא תאמר והלא אף בראשונה אמרו בפרק כל הגט כ"ו ב' שאינו גט ההיא דהתם בשכתב בו זמן של עכשו ר"ל שבשעת הכתיבה ופסול לגמרי אבל זו שבכאן שכתב בו זמן של נתינה ואפילו הכי באשה דעלמא אינו גט שאין כאן צואת בעל שהרי באותה שעה לאו בעל הוא וכבר הרחבנו בה את הדרך בפנים אחרים בפרק כל הגט וביבמתו מיהא הדבר בספק והולכין בה להחמיר:
Meiri on Yevamot 52a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תובד"ה דמקדש בביאה אר"ת דאפילו ביבמה דצריך ביאה דפריצותא הוא שעושה תחלת קנינו בביאה עכ"ל פירוש לדבריהם משום דאיכא לפרש במאן דמקדש בביאה משום פריצותא לפי שצריך עדי ביאה ודבר מכוער הוא שמעמיד עדים על כך אבל יבמה דצריך ביאה מדאורייתא דאינה נקנית אלא בביאה ע"כ לאו משום עדים תליא טעמא דפריצותא אלא ע"כ דהיינו פריצות שעושה תחלת קנינו בביאה דומיא דמקדש בלא שידוכין וכך הם דברי התוס' בפ"ק דקידושין דף י"א בשם פר"י והכא נתחלף להם אר"ת במקום אר"י ע"ש:
Chidushei Halachot on Yevamot 52a · Sefaria
מהר"ם
תוס' ד"ה אם בעל וכו' ופריך והתניא לוקה ידע שפיר דמדרבנן לוקה וכו'. כתבו זה משום דקשה להו וכי לא ידע המקשה מתני' דקדושין דקתני היבמה נקנית בביאה וכן מתני' דהכא דקתני בבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום:
ד"ה דמתפקר בשלוחי דבי דינא וכו' עד שמא החמיר עליו משום שביזה וכו'. ואין לדקדק ולהקשות א"כ מאי מייתי התוס' ראיה מזה דכל שליח דרבנן יש ללקות מדאשכחן דשמתיה רב יהודה לההוא טבחא שמא התם הוא משום דביזה את ר"י ולא משום דציער שלוחי דרבנן משום דהתם מפורש בהדיא בגמ' דא"ל רב יהודה לרב נחמן כשהזמינו לדין לפניו דמשום הכי שמתי' משום דציער שלוחא דרבנן ע"ש:
Maharam on Yevamot 52a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
תוס' ד"ה בעל וכו', וכן הא דתנן הכא במתני' (הבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום) דלמא נמי היינו משום דמדאוריתא קני. קשה לי. הא ע"כ מתניתין קאמר דאפילו מדרבנן אין אחריה כלום דאי מדאורייתא גם בביאה באמצע אין אחריה כלום:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 52a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף נ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־395 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 134 מילים
נפתחת ב״הַאי גֵּט אַחַר גֵּט הוּא! אָמַר רַב…״
- קטע 226 מילים
נפתחת ב״עָשָׂה מַאֲמָר וּבָעַל — הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ.…״
- קטע 327 מילים
נפתחת ב״פְּשִׁיטָא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּאָמַר מָר…״
- קטע 434 מילים
נפתחת ב״גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: מִצְוַת יְבָמִין —…״
- קטע 55 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא לוֹקֶה! מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן.…״
- קטע 612 מילים
נפתחת ב״דְּרַב מְנַגֵּיד מַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה, וּמַאן דִּמְקַדֵּשׁ…״
- קטע 77 מילים
נפתחת ב״וּמַאן דִּמְבַטֵּל גִּיטָּא, וּמַאן דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא.…״
- קטע 816 מילים
נפתחת ב״[דְּמִתְפַּקַּר בִּשְׁלוּחָא] דְרַבָּנַן, וּמַאן דִּ[מְ]שַׁהֵי שַׁמְתָּא דְרַבָּנַן…״
- קטע 925 מילים
נפתחת ב״וְעַל חַתְנָא דְּדָאֵיר בְּבֵי חֲמוּהִי. דְּדָאֵיר —…״
- קטע 1018 מילים
נפתחת ב״נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: בְּכוּלְּהוּ לָא מְנַגֵּיד רַב, אֶלָּא…״
- קטע 1141 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מַאֲמָר? נָתַן לָהּ כֶּסֶף…״
- קטע 1236 מילים
נפתחת ב״כָּתַב לַהּ: ״אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי קַבֵּילִית…״
- קטע 1343 מילים
נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: נָתַן לָהּ גֵּט,…״
- קטע 1431 מילים
נפתחת ב״[אֲמַר לֵיהּ: חָיְישִׁינַן דִּלְמָא אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּגִיטָּא.]…״
- קטע 1519 מילים
נפתחת ב״דְּתַנְיָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ״, אֲפִילּוּ…״
- קטע 1621 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הֲרֵי אָמְרוּ, אָמַר…״
חכמים הנזכרים בדף
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת יבמות דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 11 — “…מְקוּדֶּשֶׁת לִי״! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: שְׁטַר כְּתוּבַּת יְבָמִין…”
לשון המקור
הַאי גֵּט אַחַר גֵּט הוּא! אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: גֵּט אַחַר הַגֵּט, וּמַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר — כְּדַאֲמַרַן, יָבָם אֶחָד וִיבָמָה אַחַת כֵּיצַד הַתָּרָתָן? עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְנָתַן לָהּ גֵּט — צְרִיכָה הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה.
עָשָׂה מַאֲמָר וּבָעַל — הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִצְוַת יְבָמָה — מְקַדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל. אֵימָא: אַף זֶה כְּמִצְוָתָהּ.
פְּשִׁיטָא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּאָמַר מָר הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ — פָּרְחָה הֵימֶנּוּ זִיקַּת יְבָמִין, וְחָלָה עָלָיו זִיקַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין, אֵימָא לָאו מִצְוָה קָעָבֵיד, קָא מַשְׁמַע לַן.
גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: מִצְוַת יְבָמִין — מְקַדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל, וְאִם בָּעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר — קָנָה. אִם בָּעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר — פְּשִׁיטָא, דְּהָא קַנְיַהּ בְּבִיאָה! אֶלָּא אֵימָא: אִם בָּעַל בְּלֹא מַאֲמָר — קָנָה.
וְהָתַנְיָא לוֹקֶה! מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן.
דְּרַב מְנַגֵּיד מַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה, וּמַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּשׁוּקָא, וּמַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּלָא שִׁדּוּכֵי.
וּמַאן דִּמְבַטֵּל גִּיטָּא, וּמַאן דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא.
[דְּמִתְפַּקַּר בִּשְׁלוּחָא] דְרַבָּנַן, וּמַאן דִּ[מְ]שַׁהֵי שַׁמְתָּא דְרַבָּנַן עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין, וְלָא אָתֵי לְבֵי דִינָא וְתָבַע לְשַׁמְתֵּיהּ.
וְעַל חַתְנָא דְּדָאֵיר בְּבֵי חֲמוּהִי. דְּדָאֵיר — אִין, דְּחָלֵיף — לָא? וְהָא הָהוּא דַּחֲלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי חֲמוּהִי, וְנַגְּדֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת! הָהוּא מֵידָם הֲוָה דַּיִים מֵחֲמָתֵיהּ.
נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: בְּכוּלְּהוּ לָא מְנַגֵּיד רַב, אֶלָּא לִמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה וּבְלָא שִׁדּוּכֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ בְּשִׁדּוּכֵי נָמֵי מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מַאֲמָר? נָתַן לָהּ כֶּסֶף אוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף. וּבִשְׁטָר כֵּיצַד? בִּשְׁטָר כֵּיצַד?! כְּדַאֲמַרַן: כָּתַב לָהּ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: שְׁטַר כְּתוּבַּת יְבָמִין כֵּיצַד?
כָּתַב לַהּ: ״אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי קַבֵּילִית יָת פְּלוֹנִית יְבִמְתִּי עֲלַי, לָזוּן וּלְפַרְנְסָהּ כָּרָאוּי, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן״. וְאִי לֵית לַהּ מֵרִאשׁוֹן — תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן מִשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ.
בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: נָתַן לָהּ גֵּט, וְאָמַר: ״הֲרֵי אַתְּ מְגוֹרֶשֶׁת הֵימֶנִּי, וְאִי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״. מַהוּ? גֵּט יְבָמָה דְּרַבָּנַן הוּא, גֵּט דְּמַהֲנֵי בְּאֵשֶׁת אִישׁ — מַהֲנֵי בִּיבָמָה, גֵּט דְּלָא מַהֲנֵי בְּאֵשֶׁת אִישׁ — לָא מַהֲנֵי בִּיבָמָה, אוֹ דִלְמָא אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּגִיטָּא.
[אֲמַר לֵיהּ: חָיְישִׁינַן דִּלְמָא אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּגִיטָּא.] מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה בַּר חָנָן: אֶלָּא מֵעַתָּה, יָהֵיב לַהּ נְיָירָא בְּעָלְמָא — הָכִי נָמֵי דְּפַסְלַהּ? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא פָּסֵיל בִּכְהוּנָּה, הָכָא קָפָסֵיל בִּכְהוּנָּה,
דְּתַנְיָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ״, אֲפִילּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ — ״לֹא יִקָּחוּ״, וְהַיְינוּ רֵיחַ הַגֵּט שֶׁפּוֹסֵל בִּכְהוּנָּה.
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הֲרֵי אָמְרוּ, אָמַר אֶחָד לְלַבְלָר: כְּתוֹב גֵּט לַאֲרוּסָתִי, לִכְשֶׁאֶכְנְסֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה — הֲרֵי זֶה גֵּט, מִפְּנֵי שֶׁבְּיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ.