מסכת סוטה דף ט׳ עמוד ב׳

נחש הקדמוני נתן עיניו בחוה ובא עליה והיינו דכתיב (בראשית ג׳:י״ג) הנחש השיאני לשון תשמיש ונשואין הוא:

נטלו הימנו קומה זקופה:

יהא מלך שלכך עשאו ערום מכל:

אני אמרתי יהלך בקומה זקופה מקללתו אתה למד וכן כל אלה אתה למד מקללתן:

קין נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל ששתי תאומות נולדו עמו והיינו דכתיב (בראשית ד׳:ב׳) את אחיו את הבל שני אתים שני ריבויים:

קרח על הכהונה ונבלע:

בלעם בממונו של בלק לקלל את ישראל ונהרג במדין שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל בעצתו:

דואג אביר הרועים וגדול שבתלמידים היה ונתקנא בדוד שראהו נבון דבר ואיש תואר ומראה פנים בהלכה כדכתיב (שמואל א ט״ז:י״ח) הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וגו' ואמר באגדה דחלק (דף צג:) דכל הפסוק הזה דואג אמרו בלשון הרע:

מרים המתינה למשה שעה אחת לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה או רביע דקתני בתוספתא מדה טובה מרובה ממדת פורענות על אחת חמש מאות אבל קשיא לרבי והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה יום לשנה אם כן היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים ועוד בפ"ק דחגיגה (דף ה:) דדרש רבי יוחנן אותי יום יום ידרושון שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד כאילו עוסק כל השנה כולה וכן במדת פורענות כתיב (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ מ' יום וגו' אלמא דכי הדדי נינהו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו לפי שבא על עשר פלגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות שנאמר ויסובו עשרה נערים ולפי שגנב שלש גניבות לב אביו ולב בית דין ולב אנשי ישראל לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים שנאמר ויקח שלשה שבטים בכפו וכן לענין הטובה מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר ותתצב אחותו מרחוק לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעת ימים במדבר שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו שנאמר ויעל יוסף לקבור את אביו ויעל עמו גם רכב גם פרשים וגו' מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' מי לנו גדול ממנו שלא נתעסק בו אלא הקב"ה שנאמר ויקבור אותו בגיא ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך אמר הר"ם ר"ל בשמשון לקיחתו הנשים היפות וזה כלו מבואר בפסוקי המקרא וכן ירצה בו הקדמות לגמול לא בשוויו לפי שהגמול הבא יותר רב לפי שהיא המתינה שעה והמתינה לה שכינה ז' ימים כמו שיתבאר:

אמר המאירי שמשון הלך אחר עיניו וכדכתיב אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ולפיכך נקרו פלשתים את עיניו ואע"פ שנאמר במקרא כי מה' הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים פירשו בגמ' מ"מ כי אזל בתר ישרותיה אזל כלומר שבבחירתו חטא וכן פירשו בגמרא שתחלת קלקולו היה בעזה וכדכתיב וירד שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה לפיכך לקה בעזה דכתיב ויורידו אותו עזתה ואע"פ שקודם לכן נאמר וירד שמשון תמנתה וירא שם מבנות פלשתים זו מיהא לאשה לקחה ולא בא עליה בזנות:

אבשלום נתגאה בשערו שהיה משקל מאתים שקלים ולפיכך נתלה בשערו שנסתבך באלה בא על עשר פלגשי אביו בעצת אחיתופל ולפיכך ניתנו בו עשר כולביות של ברזל ר"ל חניתות ולפי שגנב שלשה לבבות לב אביו ולב בית דין כשאמר לו אלכה נא ואשלם את נדרי וכו' ונאמר שם ואת אבשלום הלכו מאתים איש קרואים לחמם ונאמר בתלמוד המערב קרואים מדוד כלומר שעל ידי מצותו של דוד הלכו אתו והוא שבקש מאביו לחתום לו שילכו עמו שני אנשים מ"מ שיבחר והיה מראה חותמו לשנים והולכין אחריו וכן לשנים אחרים עד שכינס מאתים איש וכלן ראשי סנהדראות והרי כאן גנבת לב אביו ולב בית דין וכן גנב את לב ישראל כדכתיב והיה בקרב איש להשתחוות לו כו' וכתיב מי ישימני שופט בארץ וכתיב בהו ויגנוב את לב אנשי ישראל ולפיכך נתקעו בו שלשה שבטים:

וכן למדה טובה מצינו שהב"ה משלם מדה כנגד מדה כיצד מרים המתינה למשה שעה אחת דכתיב ותתצב אחותו וכו' ונתעכבו לה ישראל שבעה ימים שנאמר והעם לא נסעו עד האסף מרים יוסף זכה לקבור את אביו והוא היה גדול שבאחיו ר"ל נכבד שבכלם ולפיכך זכה שנתעסק גדול שבישראל בקבורתו ר"ל משה רבינו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וכו' משה היה גדול שבישראל ונתעסק בעצמות יוסף ולפיכך זכה ונתעסק בו גדול על כל גדולים והוא הש"י שנאמר ויקבור אותו וכו' ואף לכל הצדיקים כן כדכתיב וכבוד ה' יאספך:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מאי טעמא אילימא משום וכו' פירוש מאי טעמא אמרת דלוקה תחלה והוא כמו מנא לן. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בספרים שלנו מנא הני מילי וכו'.

תחלת קלקולו מיהא בעזה פירש רש"י דההוא דתמנת לאו קלקול כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות וכן איתא בירושלמי. ואף על פי שגויה הות מכל מקום בצנעא בא עליה אבל ההיא דעזה לא הוה דרך נשואין אלא דרך זנות. הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

הוּא אָמַר אֶהֱרוֹג אֶת אָדָם וְאֶשָּׂא אֶת חַוָּה (בראשית ג, טו). קשא אם אדם ימות בעבור העון גם חוה תמות! ומתי ישאנה? ואפשר דחשב אדם ימות תכף בשביל ששמע מפי הקדוש ברוך הוא אבל חוה ששמעה הצווי מן האדם לא תמות תכף. ועוד נראה לי בס"ד כפי רוב דברי רבותנו ז"ל סבירא ליה לידת קין והבל היתה אחר החטא ועל כן חשב אם יאכלו לא ימותו אלא עד אשר יזדווג אדם עם אשתו כדי שלא יהיה ביטול המין של אדם וחשב אחר שיזדווג אדם עם חוה ותתעבר ממנו זכר ונקבה ימות אדם כי אין עוד צורך בו לקיום המין אך חוה לא תמות אלא עד שתלד אותם ותניק אותם והוא חשב שצריך להם חדשי העיבור כשאר בעלי חיים ולא ידע שתהיה לידתם בנס שעלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו ולכן כיון דחשב דחוה מוכרח שתשאר בחיים בחודשי עיבור וימי יניקה חשב שישאנה בימים הללו.

וְגֵחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם וַאֲדוֹנִיָּהוּ קשא כפי סדר הדורות הוה ליה למנקט גחזי בתר אבשלום ואדניהו? ונראה לי בס"ד דרצה למנקט את גחזי בהדי בלעם ודואג ואחתופל דכולם אין להם חלק לעולם הבא וכמו דנקיט להו תנא דמתניתין בסנהדרין פרק חלק (משנה סנהדרין י, ב) ארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא ואלו הן בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי.

אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ נראה לי בס"ד שער אותיות עשר ואותיות ערש והכונה כיון שנתגאה בשער שלו סופו חטא עד שבא על עשר פלגשי אביו ואחר כך נהרג בעשר חניות של ברזל וגם העשר נהפך לערש על דרך מה שאמר הכתוב הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל (דברים ג, יא) וגם מספר שבט ברזל יואב [569] עולה שער [570]. ומה שאמרו לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים נראה לי בס"ד הטעם שתואר איש הוא מורה על חשיבות כמו 'איש ירושלים' (משנה אבות א, ה) והוא גנב לב דוד המלך ע"ה שהיה גדול המעלה שנקרא איש (נחמיה יב, כד) וגם לב בית דין שכל אחד מהם ראוי לתואר 'איש' וגם לב ישראל שכולם נקראו בשם איש דכתיב כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (שופטים כ, יא) לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים שכל שבט [311] מספרו איש [311].

תָּנוּ רַבָּנָן שִׁמְשׁוֹן בְּעֵינָיו מָרַד הא דאמר מָרַד ולא אמר חָטָא לרמוז חטאו היה כמו מרד כי אמר 'הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי' (שופטים יד, ג) דקדק בלשון 'הִיא' לומר להם אפילו אם תביאו לי טובה ממנה מבנות ישראל לא אקח אלא זו! ולכן עניינו דומה למרד שאינו עושה בשביל תאות לבו. ובאמת שזה היה בהשגחה פרטית כדי לנקום מפלשתים ולכן אמר בְּעֵינָיו מָרַד ללמדינו שבחו מתוך גנותו כיון שעניינו היה כמו מרד דלא עביד בשביל תאוה מזה מובן כי נתגלגל לידו דבר זה בשביל ישראל וכמו שנאמר כִּי מֵהֳ' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים (שופטים יד, ד) שהיה זה לטובת ישראל לנקום מפלשתים. ועוד נראה לי נקט לשון מרד כי 'עין עין' [260] עולה ר"ס כמנין ימרוד [260].

כִּי אֲזַל מִיהָא בָּתַר יַשְׁרוּתֵיהּ אֲזַל קשא איך שמשון שהיה גדול הדור והיה גלגול נדב בן אהרן הכהן ע"ה יכשל בכך לילך אחר ישרות עיניו לישא בת אל נכר? גם אומרו כִּי מֵהֳ' הִיא (שופטים יד, ד) איך יהיה רצון מאת ה' שיבעול בת אל נכר? ואם כדי להתגרות בפלשתים לטובת ישראל יהיה על ידי סיבה אחרת, ולמה נעשית הסיבה באופן זה שהוא מגונה מאד? ונראה לי בס"ד דמצינו בדברי המקובלים ז"ל שהביא הגאון חיד"א בחומת אנך בענין שלמה המלך ע"ה איך עלה על לבו לישא נשים נכריות? ואמרו דכונתו היתה כדי לברר ניצוצי קדושה אשר באומות ההם על ידי ביאתו עליהם אך לא כיון בזה על האמת כי בירור ניצוצי קדושה שנעשה בנפילת אפיים הוא שישלח נפשו למדור הקליפות לברר משם ניצוצי קדושה אך הוא הביא אותם נכריות לביתו ועשאם מלכות ועל ידי כך נתגברו ולא נעשה הבירור עיין שם. וכן הענין כאן שיש ניצוצי קדושה בקליפת פלשתים שאי אפשר לבררם מהם אלא על ידי ביאה שיבא עליהם בתשמיש המטה וגם שמשון ע"ה נתכוון לכך כדי לברר ניצוצי קדושה מקליפת פלשתים על ידי ביאתו שיבא על בנותיהם ונתחכם גם כן בדבר זה שהוא ילך אצלם כדוגמת נפילת אפיים ולא יביאם אצלו ועל זה נאמר 'כִּי מֵהֳ' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים' והתואנה הוא על ניצוצי קדושה להוציא מקליפת פלשתים. אך חסרון אחר היה בזה מצד שמשון כי לא היתה כל כוונתו לשמה כאשר היה אצל יעל עם סיסרא בביאתו עליה אלא היה מעורב עם כוונתו כונה של תאוה גשמית וזרה ומחמת שהיתה תאוה זרה משותפת עם כונתו הטובה לכך נענש בעיניו. בזה יובן הטעם דאמר לקמן שֶׁבֵּרְכוֹ בְּאַמָּתוֹ אַמָּתוֹ שיהיה זַרְעוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף, והיינו להורות כי מן השמים היה רצון בדבר זה בשביל הבירור. ובזה מובן דברי רבותנו ז"ל במדרש (בראשית רבה צח, יג) שאמר שמשון בעת שצמא למים רבונו של עולם אם אין ביני לבינם [לפלשתים הערלים] אלא המילה, כדאי הוא שלא אפול בידם! ויש להבין למה נקיט מילה, והלא כמה מצות יש בינו לבינם? ובזה ניחא שזכר אבר המילה אשר שם ברכו ה' שיהיה זרעו כנחל שוטף ואם לא היה רצון מן השמים שיקח בתם למה סייעו ברבוי הזרע שלו? ועל כן אין פתחון פה למקטרג עליו בשעת סכנה ההיא מצד שלקח בתם! ואמר מליצה זו שרמז בה על רבוי הזרע שלו שנקרא מים שנתברך בו להיות כנחל שוטף לעת עתה שהוא צמא למים כדי לסתום פה המקטרג.

דִילְדְּלָה אֶת כֹּחוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו (שופטים טז, יח). פירש הרב עיון יעקב ז"ל לשון דלות ועוני. ונראה טעם בזה כיון שהלך אחר עין שלו בדרך הפכפך הפך הדין נהפכו לו אותיות עין לאותיות עני שנעשה עני ודל בשלשה אלה. ונקיט ג' דברים מַעֲשָׂיו כֹּחוֹ לִבּוֹ דראשי תיבות שלהם 'מלך' כי הוא היה שופט שהוא במקום מלך באותו זמן והיא דלדלה אותו בשלשה דברים הרמוזים בשם המעלה והשררה שלו וזה היה לו בשלשה דברים הנזכר מפני שהלך אחר מראה עיניו שיש בהם שלשה גוונים לבן וירוק ושחור. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש בשביל שזאת היתה אשה שלישית לכך דלדלה אותה בשלשה עד כאן דבריו נר"ו.

בִּגְמַר בִּיאָה נִשְׁמְטָה מִתַּחְתָּיו נראה ודאי דלאו משום הנאתו נצטער אותו צדיק עד גדר ש'תִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת' אלא נצטער על השחתת זרע קודש לבטלה מחמת שנשמטת בגמר ביאה היה זורה הזרע בחוץ. ויליף לה מן וַתְּאַלֲצֵהוּ (שופטים טז, טז) כי האל־ף יתחלף בחי־ת וקרי בה 'וַתְּחֲלְצֵהוּ' מלשון וְחָלְצָה נַעֲלוֹ (דברים כה, ט) כן היא שלפה אותו מעליה מחמת שנשמטה מתחתיו ונשלף האבר מאותו מקום. ונראה לי בס"ד הטעם שהיתה סיבת מיתתו מחמת דבר זה שנשמטה מתחתיו ושלפתו דעל כן צר לו והוכרח לגלות לה הסוד ובזה שלטו בו פלשתים עד שבזה הענין מת, היינו מן השמים רצו להורות בזה דאין לשמשון דין בועל ארמית שקשורה בו ככלב וכמו שאמרו רבותנו ז"ל (סוטה ג:) על פסוק (בראשית לט, י) וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בעולם הזה לִהְיוֹת עִמָּהּ בעולם הבא, כי זאת הארמית עשתה פיגול דמיוני בזה שתשמט מתחתיו ותתפרד ממנו והיתה מיתתו בסיבה זו להורות כי מיתתו היתה כפרה עליו שנתפרד מן הארמית ולא נשארו כל אותם הנכריות שבעל דבוקים בו ככלב אלא נשאר אותו צדיק נקי בעולם הבא ולא דבקתו הרעה מפני שבאמת הוא מתחלה ועד סופו היה לו כונה לשמה בזה וכאמור לעיל ונתכפר לו עון זה במיתתו ונטהר ונקה לגמרי.

דְבָרִים הָאֲסוּרִים בְּנָזִיר (שופטים יג, ד) פירש רש"י משרת ענבים וכו' וקשא דברים כאלה לא שייך לקרותם דבר טמא אלא צריך לקרותם דבר אסור? ונראה לי בס"ד כיון דאסורים לנזיר באכילה אסורים גם במגע דאסור ליגע בם כדי שלא ישכח ויאכלם וכמו שאמרו (עבודה זרה נח:) לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב [תרגום: לך לך אומרים לנזיר, סביב לכרם אל תתקרב] כי דברים אלו מותרים לכל העולם וגם אצל הנזיר היו מותרים מקודם וחיישי רבנן לשכחה לכך אסור ליגע בהם וכיון דאסור ליגע בהם נדמו בזה לדבר טמא שאין האדם נוגע בו כדי שלא יטמא לכך קראם דבר טמא. ויש לרמוז 'טמא' ראשי תיבות טעם מיין אסור.