מסכת סוטה דף ח׳ עמוד ב׳

הכא טעמא מאי אמרי רבנן שמצוה לביישה ואפילו היא טהורה משום ונוסרו כל הנשים שלא יביאו עצמן לידי חשד ותהיינה צנועות:

התם שהיא נסקלת אין לך יסור גדול מזה לאחרות:

תרתי מיתה ובושה:

מר סבר בזיונא עדיף ליה חשוב על האדם ושנוי לו טפי מצערא דגופיה הילכך מיתה יפה היא לו ליסקל לבוש ואע"פ שצערו נמשך שאינו ממהר למות ולא ליסקל ערום ויתבזה. ורבי יהודה סבר צערא דגופא עדיף ליה וזו היא מיתה יפה לו ליסקל ערום ואע"פ שמתבזה ולא יסקל בלבושו וימשך צערו:

בהני אית לה בזיון טפי שהיא ערומה עד לבה וראשה פרוע ויתן עליה תכשיטי זהב גנאי הוא לה שדרך בני אדם להתלוצץ באדם ערום ומנעלו ברגליו ואמרי' שליח ערטיל וסיים מסאני שליח מופשט כדמתרגמינן ופשט וישלח ערטיל ערום:

משום דאמר מר לקמן במדה שאדם מודד בה מודדין לו:

היא חגרה לו חגרה את עצמה בצלצול נאה להתנאות בפניו צילצול בנדי"ל (בינדי"ל: אגד, חגורה, סרט) בלע"ז:

תניתוה דעיקר הבאתו אינו אלא כדי שלא ישמטו:

תנינא ואחר כך מביא חבל המצרי ולא ידענא מאי פשיט מהכא טפי מהא דקתני היא חגרה לו בצלצול דמשמע דחבל מצרי בעינן ממש ועל כרחך לכתחילה למצוה בעינן אבל לאו דוקא לעכב דהיכא כתיב חבל המצרי או שום קשירה בתורה ולמה היה לו לעכב מיהו המדקדק בפירוש רש"י לא קשיא מידי דעיקר הבאתו קמבעיא ליה אי משום מדה במדה דוקא חבל או משום שמיטת בגדים הואיל וצריך לקשור צלצול לקשור חבל כדי ליפרע ממנה מיהו היכא דליכא חבל המצרי ואיכא צלצול לא מהדרנא יותר מדאי בתר חבל:

ואחר כך מביא חבל המצרי בירושלמי מפרש חבל המצרי וכפיפה המצרית באין משירי הלשכה כחומת העיר ומגדליה ולא ידענא אי סודר שנחנק בו וסייף שנהרג בו דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג.) דבאין משל צבור אי פירושו נמי משירי הלשכה כי הכא:

מיום שחרב בהמ"ק וכו' וה"ה דבזמן הבית נהגו דין ד' מיתות מי שנתחייב בהן בלא עדים והתראה שלא לדונו בסנהדרין כדאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז:) מעשה ברבי שמעון בן שטח שהיה בזמן הבית דתניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי וכו' עד שהשיכו נחש ומקשינן והאי בר נחש הוא והתני רבי חייא וכו' אלא האי דנקט מיום שחרב בית המקדש מלתא דפסיקא נקט דבטלו ארבע מיתות לגמרי:

מי שנתחייב סקילה מקשי' מפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פג:) דרבי אלעזר ברבי שמעון הוה תפיס גנבי יומא חד פגע בההוא כובס אמר להו תפסוהו ותפסוהו (זקפוהו) וזקפוהו וקא בכי אמר לו רבי אל ירע לך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ וזה שנתלה נחנק ואמאי לא פריך והאי בר הכי הוא בר סקילה הוא אבל לפרש"י לא קשיא מידי דפירש התם משום הכי נתלה משום דכל הנסקלין נתלין ויש לומר דלאו דוקא נקט נופל מן הגג או חיה דורסתו אלא מעין מיתה שנתחייב בה יהרג ויש מפרשים דבנו בעל תחילה דהויא לה בעולה דמיתתו הויא בחנק אבל קשיא לרבי מהא דאמר בפרק אלו הן הגולין (מכות י:) דרש ריש לקיש והאלהים אנה לידו זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג עולה ונופל והורגו והא לאו בר סקילה הוא ותירץ אע"ג דלאו בר סקילה מיהו מדה במדה היא דזורק על חבירו דרך ירידה הוא כדכתיב (במדבר ל״ה:כ״ג) ויפל עליו וימות ואלו מתים דרך ירידה ואם הרגו בסייף הקדוש ב"ה נפרע מהם בענין אחר:

לעולם יזהר אדם מן העבירות ואל יהא לבו בז לדבר בעשייתם מצד שאין סנהדרין לבער הרע מקרבנו או שאין עדים בדבר שאע"פ שעונש ב"ד בטל דין שמים במקומו עומד דרך הערה אמרו אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומפילתו לארץ כדרך הסקילה שמפילין אותו ממקום גבוה נתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו וארס שורפו נתחייב הריגה או נמסר למלכות להתזת הראש או ליסטים באים עליו נתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי ר"ל בועות הנעשות בגרונו וחונקות אותו וכן בכל עבירה גדולה או קטנה הב"ה משלם בה מדה כנגד מדה ואל יקל ראש במה שרואה שאין נפרעין ממנו שפרוטה ופרוטה מצטרפת לכאיסר וכן כל עבירה ועבירה מצטרפת לחשבון גדול והכל שמור לו:

ואף בענין סוטה אמרו במדה שמדדה בה מדדו לה היא עמדה על פתח ביתה לראותו וכהן מעמידה בשער ניקנור ומראה קלונה לכל היא פירסה סודרים נאים על ראשה וכהן נוטל צעיף שבראשה ומניחו תחת רגליה היא קישטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות היא כחלה לו את עיניה לפיכך עיניה בולטות וכמו שאמרו אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות היא קלעה לו את שערה לפיכך כהן סותר את שערה היא הראתה לו את אצבעה לרמוז לו שיבא לפיכך צפרניה נושרות היא חגרה עצמה בצלצול נאה לפניו וכהן קושרה בחבל המצרי היא פשטה לו ירכה לפיכך ירכה נופלת היא קבלתו על כריסה לפיכך בטנה צבה היא האכילתו מעדנים לפיכך קרבנה מאכל בהמה ר"ל שעורים היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים וכהן משקה אותה מים המרים במקידה של חרס היא עשתה בסתר והקב"ה מפרסמה היא נתנה עיניה במה שאינו שלה מה שבקשה לא ניתן לה ואת שלה נטלו הימנה וכן מצינו בקין וקרח ובלעם דואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדניה ועזיה והמן נתנו עיניהם במה שאין ראוי להם מה שבקשו לא ניתן להם ומה שבידן נטל מהן ופירושן קין בתאומה שנולדה עם הבל לפי הדרש קרח בנשיאות בלעם בממונו של בלק דואג בחכמתו של דוד שקינא בו כמו שנדרש בהגדת חלק אחיתופל במלוכה וכמו שנדרש שם שראה בחלום אש יוצאה מאמתו גחזי בממונו של נעמן אבשלום במלכות אדניה באבישג עזיה בכהונה המן בישראל:

גמרא ומ"ס צערא דגופיה עדיף כו' היינו רבי יהודה וליכא לאקשויי לפ"ז ל"ל למימר דרבי יהודה אדר' יהודה לא קשיא כדשנינן הא בלא"ה ניחא דהכא חייש להרהורא אבל התם משום ברור לו מיתה יפה וצערא דגופיה עדיף ליה ליסקל ערום די"ל דמ"מ אי הוה חיישינן להרהורא דעלמא לא הוה סקלינן אותה ערום משום מיתה יפה דידה וק"ל:

תוס' בד"ה תנינא ואח"כ מביא כו' וע"כ לכתחלה למצוה בעינן אבל לאו דוקא לעכב דהיכא כתיב חבל כו' עכ"ל כצ"ל ופי' דודאי אי הוה קמיבעיא לן דוקא לעכב ממש ודאי דשפיר הוה פשיט מדתני טעמא כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה ע"כ הא דקתני חבל מצרי אינו לעיכובא אבל כיון דע"כ לאו דוקא לעכב קמיבעיא ליה אלא למצוה אם כן לאו מידי פשיט מהכא טפי מהא דקתני היא חגרה לו בצלצול דמוכח דלמצוה ודאי בעינן וק"ל:

בד"ה מי שנתחייב כו' אבל לפירש"י לא קשה מידי כו' וי"ל דלאו דוקא נקט כו' עכ"ל ר"ל לפירש"י דהתם משום דכל הנסקלין נתלין הא דלא נקט נמי בשמעתין מי שנתחייב סקילה נתלה י"ל דלאו דוקא נקט נופל כו' וק"ל:

בפירש"י בד"ה ליראות לו הס"ד ואח"כ מה"ד פרסה לו כנגדו עכ"ל כצ"ל מפי' ישן ור"ל דאין פי' לראות לו לראותו וכן פרסה לו לפרוס אותו דהא מסיים בה על ראשה אלא ליראות בצירי דהיינו להתראות לו וכן פרסה את עצמה כנגדו ומהרש"ל הגיה פרכסה במקום פרסה ואין צורך וק"ל:

חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה תימה למה יעכב והלא פריעה דכתיבא בקרא אינו מעכב כדקתני אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. וי"ל דסבירא ליה דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה. צריך עיון אם כן מאי פריך לעיל בגמרא דרבנן אדרבנן. שאני הכא דפריעה מעכבא ולכן לא חיישינן להרהורא אבל התם דליכא קרא חיישינן עיין שם בתוס'. ומה שכתב דרבנן פליגי רוצה לומר בהא נמי דלרבנן מעכבא ולר' יהודה לא מעכבא. צעיר אי"ן. ומיהו תימה היכי סלקא דעתין שיעכב הא אפילו מידי דכתיב בקרא אי שנה עליו לעכב ואי לא לא. אבל התוס' בזבחים דף ד' כתבו דלא בעינן קרא לעכב אלא בקדשים עיין שם. צעיר אי"ן. ונראה לי דהכי קאמר מהו שיעכב אם אין להם חבל המצרי במזומן אם לא שילכו למדבר עד שיחזרו למצוא חבל. אבל אי הוה בלא חבל פשיטא דאינו מעכב שלא יבדקוה. והשתא לא קשיא מימדי אפריעת שער דהתם לא יפרע כלל אבל הכא אם יש לו חבל המצרי צריך להביאו לכתחלה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מי שנתחייב סקילה וכו' מקשים והא דאמרינן במציעא דף פ"ג דר' אלעזר ב"ר שמעון הוה תפיס וכו'. ואמאי לא פריך והאי בר הכי הוא בר סקילה הוא. ורש"י פירש התם משום דכל הנסקלין נתלין. ולא נהירא דהיינו דוקא אליבא דר' אלעזר ולא אליבא דרבנן ועוד דהאי נתלין היינו לאחר מיתה. וי"ל אף על גב דדין ארבע מיתות לא בטלו פעמים שזכות תולה ונידון בקלה (כגון העוברים) וכמה עוברים על דת מתים על מטתם. והא דפריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ז ע"ב עיין שם בתוס') בעובדא דשמעון בן שטח שראה באחד שהרג את הנפש דקאמר לא זז משם עד שהשיכו נחש והאי בר נחש הוא. היינו משו~ דנידון במיתה חמורה ולא במיתה הראויה לו דרוצח מיתתו בסייף ומיתת נחש במקום שרפה. וההיא דמכות פרק אלו הן הגולין דקאמר מרשעים יצא רשע שנים שהרגו וכו' ואין זו מיתה הראויה לו שהרי מיתתו בסייף. יש לומר דהתם נמי מיתה זו שזה נופל והרגו דומה לחנק עצמו כגון טובע בנהר או מת בסרונכי ואינו דומה לסקילה המפילין עליו שעיקר סקילה דחייה היא. תדע דקתני מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ולא קתני כותל נופל עליו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובתוספותיו כתב וז"ל: ואמאי והא לא נתחייב בסקילה ונופל עליו כמו סקילה. וצריך לומר דמיירי שהנופל היה סייף בידו והרגו בסייף :

ונשים חייבות לראותה דכתיב ונוסרו כל הנשים וגו' והא דקתני כל הנשים מותרות לאו דוקא מותרות אלא אדקתני איסור לעבדיה ולשפחותיה קתני לשון היתר בכל הנשים. ואפילו אם היא חברתה ולבה גס בה לא חששו לזה משום מצוה דונוסרו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' במדה שאדם מודד עיין סנהדרין דף צ ע"א:

וּמִנַּיִן שֶׁכָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל (קהלת ז, כז) נראה לי בס"ד דקאי על עונות דקים מאד שהם קטנים באיכותם ומדתם ולכך דימה אותם לפרוטה שאין שיעור פחות ממנה כי פחות מפרוטה אינו ממון. גם מכנה העונות בשם פרוטה כי פרוטה פְּרוּטָה [300] גימטריא יֵצֶר [300] שהם באים לאדם מן עצת היצר. גם פרוטה טוֹרֵף ה ' [300] שעל ידי העון טורף חמשה חלקי הנפש שבאדם.

אַף עַל גַּב מִדָּה בְּטֵילָה, בְּמִדָּה, לֹא בָּטֵיל נראה לי בס"ד בתוך אותיות מִדָּה במלואם כזה מ־ ם ד ל ־ ת ה־ י יש אותיות 'מתיל' שהוא רוצה לומר ממשיל, דהיינו עושה לאדם דברים שהם נמשלים ודומין למדה העקרית וזהו בְּמִדָּה רוצה לומר במה שרמוז בתוך מדה זה לֹא נִתְבַּטֵּל. והא דזכר ששה דברים שהם 'סְאָה וְתַּרְקַב וְקַב וְרוֹבַע תּוֹמֶן וְעוּכְּלָא' נראה לי בס"ד כנגד שש קצוות שמגיע בהם הפגם של החטא שהם מעלה ומטה וארבעה צדדין.