מסכת סוטה דף ח׳ עמוד א׳

התם קיימא בלשכת הגזית כדקאמרת שיאיימו עליה ב"ד הגדול ולשכת הגזית בעזרה היתה חציה בקודש וחציה בחול כדאמר ביומא פרק שני (דף כה.):

ומחתינן לה מכל הר הבית לאחר שיאיימו עליה:

כדי לייגעה ותדאג מן המים ותודה כשתראה בצרתה:

מסיעין היו את העדים שמעידים עדות נפשות וכשבודקין אותן היו מסיעין אותן מפינה לפינה ומלשכה ללשכה:

לפני ה' והוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי עזרה:

אקורבנייהו כשמקריבים את קרבן קיניהם לטהרם באכילת קדשים ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כ״ח:ב׳) ומי שיכול ליכנס בעזרה נכנס ואלו שלא היו יכולות מפני שהיו מחוסרות כפרה עומדות בחלל שער נקנור שלא נתקדש:

זבין וזבות נמי כשמקריבין קרבניהם הן מחוסרי כפרה ואינן יכולין ליכנס:

שלא יהא לבה גס בחברתה שמא האחת עומדת על בורייה ואינה מודה לומר טמאה אני וחברתה שהיא טמאה רואה את זו שאינה מודה וסובלת את בושתה ולבה מתגבר עליה לעשות כמו זו ואינה מודה:

אין משקין שתי סוטות כאחת נראה לפרש שיעמיד שתיהן בעזרה בבת אחת להשקותן אע"פ שאין שותות כאחת וכן רציעה ובתוספתא דפרה (פ"ג) תנא נמי אין שתי פרות נעשות כאחת משנעשית אפר מביא אחרת ושורפה על גבה ותימה וכי היה אוסר בכה"ג לשחוט שני זבחים כאחד כגון שני עולות או שני חטאות שיעמיד שניהן בעזרה וישחוט א' ואחר כך ישחוט השני והא דאמרי' בפ"ב דשחיטת חולין (דף כט: ושם) תזבחהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים מיירי שיחתוך שני צוארין כאחד דאיכא איסור דאורייתא אבל בכה"ג לא מיירי התם ובפ' נערה המאורסה (נדרים עג.) בנדרים בעי מהו שיפר אדם לשתי נשיו כאחד אותה דוקא או לאו דווקא ופשיט להו מהכא:

איכא בינייהו רותתת נראה דהוה מצי למימר איכא בינייהו אשה אחרת שאינה סוטה לר' שמעון מותר לר' יהודה אסור להעמיד אצלה שום אשה בשער נקנור דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מב:) דפליגי נמי הכי רבי ורבי שמעון בקרא דוהוציא אותה דכתיב גבי פרה ואמר איכא בינייהו חמור דלרבי דאמר אותה לבדה אסור להוציא עמה חמור:

והא אין עושין מצות חבילות תימה מאי פריך והלא אין עושין מצות חבילות ליכא אלא איסור מדרבנן משום דמיחזי עליה כמשא ואינהו פליגי בקראי:

כאן בשני כהנים רש"י פירש וכן גבי עבד בב"ד אחד ואדון אחד ותימה והא טהרת ב' מצורעין דמי לשני עבדים של שני בני אדם:

והכהן אוחז בבגדיה בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כב:) תניא נמי הכי חזן הכנסת אוחז בבגדיו כו' ונראה משום דכתיב בו ונקלה מצוה לנוולו בתוספתא (פ"א) כהנים מטילים גורלות וכל מי שיעלה גורלו אפילו כ"ג יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה:

אם היה לבה נאה אע"ג דגזירת הכתוב הוא שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כדאיתא פ' האשה רבה (יבמות צ.):

האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה תימה מאי קשיא דרבנן אדרבנן והא מפרש טעמא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה.) משום דכתיב אותו בלא כסותו ואין אותה בלא כסותה א"כ למה היה לנו לנוולה מאחר שהכתוב אומר שלא לנוולה אם היינו מנוולין אותה א"כ אנו עוקרין הכתוב בידים י"ל בין לר' יהודה בין לרבנן דאותו לא בא אלא למעט על הכסות שלו הילכך לרבנן לא שמענו מן התורה מה דינה והרשות ביד בית דין לעשות כמה שירצו ובגמרא מפרש במאי פליגי להכי קשיא דרבנן אדרבנן כיון דלא חיישינן להרהורים היה לנו לנוולה משום יסור:

ויתגרו בה פרחי כהונה תימה כיון דלאו חובה לאנשים לראותה יתלו סדין של בוץ בינה לבין האנשים ויסתור שערה כדאמר קרא ואי משום כהן המשקה אותה יהפוך פניו לצד אחר והכי תני בספרי בהדיא ופרע את ראש האשה סדין של בוץ פורש בינו לבין העם כהן פונה לאחוריו ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה ולרבי יהודה נמי נעשה כך וי"ל לר' יהודה אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו:

כבר ביארנו במשנתנו דרך כלל דרכי האיומין שבהם מאיימין בדיני נפשות וכן הרחבנו בה את הדברים במקומה ברביעי של סנהדרין ומ"מ זה שאמרו שמסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם ויחזרו בהם בריתא היא בסנהדרין פרק תשיעי ואין הלכה כן:

אין מטהרין שני מצורעים כאחד ר"ל בכהן אחד ואין עושין שתי עגלות ערופות כאחד ר"ל בבית דין אחד ואין רוצעין שני עבדים כאחד ר"ל על ידי בית דין אחד ואדון אחד וכן אין משקין שתי סוטות כאחד על ידי כהן אחד אחר שאין עושין מצות חבילות חבילות ומ"מ בסוטה אף בשני כהנים יש לחוש שכל שמשקין אחת בפני חברתה יתאמץ לבה לעמוד בכפירתה וכן נאמרה בהדיא בתוספתא ולשונם בזה אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחברתה אלא שר' יהודה השיב עליה לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והקריב אותה ולא שתים אלא שאם ראינוה רועדת ורותתת בשני כהנים מותר ובדיעבד מיהא בכלן כשרות אלא שבהשקאת סוטה כל שעירב מחיית שתי המגלות לתוך כוס אחד והשקה לשתיהן פסול שהרי נתערבה מחיית מגלתה בשל חברתה והרי זה כנכתבה או נמחקה שלא לשמה כמו שיתבאר:

בששי של סנהדרין מ"ה א' יתבאר שהאיש נסקל ערום ר"ל שכשהיה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין את בגדיו אלא שמכסין אותו מלפניו אבל האשה אינה נסקלת ערומה אף בכסוי לפניה או אף לפניה ולאחריה אלא בלבישת חלוקה ואע"פ שבסוטה אמרו לגלות עד לבה בזו מפני שהנשים חייבות לראותה ראוי להנהיגה בבזיון משום ונוסרו אבל בהריגת בית דין אין לך ויסרו יתר מן ההריגה ואין אנו צריכין לבזותה ביותר אדרבה ברור לה מיתה יפה ואע"פ שיש צער לגוף מפני שמיתתה מתאחרת לסבת המלבוש מ"מ נוח לה בצער מועט מבזיון גדול ובאיש מיהא אין הבזיון גדול כל כך כשהוא ערום וזו היא אצלו מיתה יפה כדי שתהא מיתתו יותר ממהרת:

תוס' בד"ה איכא בינייהו רותתת כו' דפליגי נמי הכי רבי ור"ש בקרא דוהוציא אותה כו' עכ"ל כצ"ל משמע להו דכמו דהקפיד קרא מעיקרא התם אהוצאה שתהיה להפרה לחוד מדכתיב אותה גבי הוצאה ה"נ אית לן למימר דהקפיד קרא אהעמדתה לחוד מדכתיב והקריב אותה הכהן והעמידה וכן הוא בתוספתא דמייתי בפלוגתייהו הכא קרא דוהקריב אותה ולא קרא דוהשביע הכהן אותה כפירש"י דאין לפרש דוהקריב אותה הכהן והעמידה גו' אמנחה קאי דהא בתר הכי כתיב גבי מנחה והקריב אותה אל המזבח ודו"ק:

בד"ה כאן בשני כהנים רש"י פי' וכן כו' ותימה הא טהרת שני מצורעין דמי לב' עבדים של שני בני אדם עכ"ל קושייתם אינה מבוררת לן דשני עבדים של שני בני אדם כיון דכל אדון של עבד ועבד רוצע עבדו כדכתיב אדוניו ה"ל כשני כהנים בטהרת שני מצורעים דלא מקרי חבילות כדמסיק וכ"כ הרמב"ם בהלכות עבדים דהאדון עצמו חייב לרוצעו ולא בנו ולא שלוחו וכ"ה במכילתא וצ"ע:

התם קיימא דמסקינן וכו' כבר הביאוה לפני בית דין הגדול שבירושלים שהיו יושבין בלשכת הגזית והיא היתה עומדת בדרום כדאיתא במסכת מדות והיא בגובה ההר יותר משער ניקנור שהיה במזרח. ואם כן מאי קאמר מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער ניקנור. ומשני דמסקינן לה ומחתינן לה. לאחר שהביאוה ללשכת הגזית היו מורידין אותה ומוציאין אותה מכל המזרח ואחר כך מעלין אותה לשער המזרח דהיינו שער ניקנור. ולא כפירוש רש"י שפירש שער המזרח של הר הבית ומתוך כך הוצרך לפרש דמחתינן לה מכל הר הבית דלא מסתבר הכי להורידה כל כך. הרא"ש ז"ל בפירושיו :

איכא בינייהו רותתת פירש רש"י אשה שאנו רואין שהיא רותתת מאימת המים ואינה מודה למאן דאמר שלא יהיה לבה גס בה אנו רואין שאין לבה גס בה ומשקין עמה אחרת. וקשיא לי ותיפוק ליה משום אידך שאינה רותתת שרואה את זו רותתת מאימת המים ואף על פי כן היא מתחזקת ואינה מודה גם היא לא תודה. ונראה לי דגרסינן רותתות ורותתות מי משקין להו בהדדי. הרא"ש ז"ל בפירושיו :

גמ' אין משקין שתי סוטות עיין נדרים דף עג ע"א:

שם כאן בכהן אחד עיין מג"א סימן קמז ס"ק יא:

שם דר"י אדר"י לא קשיא פסחים יח ע"א כתובות כד ע"א:

רש"י ד"ה אותה והשביע אותה הכהן בנדרים דף עג ע"א איתא בהך ברייתא משום שנאמר והשקה אותה לבדה (ובקרא לא כתיב אותה) ופי' הר"ן שם כיון דכתיב והשקה במפיק ה' הוי כאילו כתיב אותה וא"כ הכא נמי במה דאמרינן אמר קרא אותה היינו על ידי מפיק ה' דוהשקה. אבל ברא"ש שם וכן בפי' המכונה בשם רש"י איתא משום שנאמר והשקה לבדה והיינו מדכתיב במפיק ה' וא"כ י"ל דדחיק לומר דקורא הש"ס זה בלשון אמר קרא אותה מש"ה פי' רש"י הכא דהיינו קרא והשביע אותה והוי הכא ברייתא אחריתא וברמב"ם איתא שנאמר והעמיד אותה הכהן והיינו ע"כ מדכתיב והעמידה במפיק ה"א הוי כאילו כתיב אותה וקשה אמאי נטה ממאי דמפורש בברייתא שנאמר והשקה. ובשיורי כנה"ג א"ח בסוף הספר בלשונותיו על הרמב"ם כתב דצ"ל ברמב"ם והקריב אותה. וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דבברייתא דהכא דנקט אמר קרא אותה היינו קרא דוהקריב אותה:

אֵין יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּמַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת נראה לי בס"ד לכך חוש הראיה יוצא מן השחור שבעין ולא מן הלובן כי השחרות כינוי ליצר הרע וכמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק הַשַּׁחֲרוּת הָבֶל (קהלת יא, י) וכן דרשו רבותנו ז"ל (בראשית א, ה) 'לָאוֹר יוֹם' זה יצר הטוב 'וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה' זה יצר הרע. ולכן יוצא חוש הריאות מן השחור הרומז ליצר הרע לרמוז שאין היצר הרע שולט באדם אלא בריאות שהוא רואה שבמקום שיש ראיה יש יצר הרע שהוא שחור ולכן ראיה [216] גימטריא גבורה [216] לרמוז עיקר גבורת האדם במלחמת יצר הרע הוא בראיה שלו ששם שולט וזה הפתח שהיצר הרע נכנס בו אצל האדם! ועוד נראה לי בס"ד בזה דאחר אותיות 'עין' יש 'כסף' שהוא לשון 'תאוה' כמו נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד, ג) וכן נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה (בראשית לא, ל). ואחר 'כסף' יש 'צלע' זו דאשה שנבראת מן הצלע לרמוז כי מן העין יהיה לאדם כסף רוצה לומר 'תאוה' בצלע זו אשה.