דף ביאור
מסכת סוטה דף מ״ח עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סוטה דף מ״ח עמוד ב׳
מסכת סוטה דף מ״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־651 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הרחיבה שאול נפשה לאחר שהביאו חמש פורעניות הללו לעולם סופן נופלין בגיהנם:
זימנין סליק פעמים עולים בידם שנענים ופעמים שלא עלה בידם שהרי כשברח דוד מפני אבשלום יצא מירושלים שאל צדוק באורים ותומים ועלתה לו שהשיבוהו ושאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר ויעל אביתר שנסתלק מן הכהונה מפני שלא נענה באורים ותומים והכי תניא בסדר עולם גבי ארון ובברחו מפני אבשלום יצא עמו עד שעלה במעלה הזיתים ונשאל באורים ותומים ונסתלק אביתר מן הכהונה גדולה נכנס צדוק תחתיו כדכתיב (שמואל ב ט״ו:כ״ה) ויאמר המלך לצדוק השב את הארון וגו':
בימי זכריהו והוא בנו של יהוידע שהיה בימי יואש:
ערי מגרש ערי לוים שהטעינן הכתוב מגרשות:
עד עמוד כהן וגו' אלמא הוו אורים בבית שני:
אמור לו לא שהיו אורים ותומים אלא כאדם שאומר לחבירו כו' אלמא כל ימי המקדש ראשון הוו:
דתניא חגי זכריה ומלאכי נקראו אחרונים:
שמעון וישמעאל רבן שמעון שהיה נשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהרגתם מלכות יון:
ועוד 26 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sotah 48b · Sefaria
מאירי
משחרב בית ראשון בטלו ערי מגרש ר"ל ערים הניתנות ללוים שהטעינם הכתוב מגרשות ופסקו אורים ותומים ופסקה מלכות בית דוד:
משמתו נביאים האחרונים ר"ל חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל:
הנצוק אינו חבור לטומאה ר"ל שאם היה מערה משקין לכלי טמא אין הקלוח המחובר לשני הכלים מצרפן לטמא את המשקין שבכלי העליון ומ"מ דבש הזיפים ונקרא כן על שם מקומו מתוך שהוא עב כשהקלוח פוסק סולד לאחוריו מלמעלה ומתערבת הטפה שנתחברה עם התחתון בתוך העליון ומתוך כך טמאים וכן בצפיחת והוא יערת הדבש המעורבת עם השעוה וכבר ביארנוה במס' נזיר:
אע"פ שראוי לאדם להיותו חרוץ ומשתדל בעסקיו מ"מ תהא תורתו קבע ועסקיו עראי ויתלה עיקר בטחונו בהב"ה דרך הערה אמרו מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה:
Meiri on Sotah 48b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה כצ"ל:
בפרש"י בד"ה עד עמוד כהן כו' אלמא הוי כו' עכ"ל מפירוש ישן וק"ל:
בד"ה דברים ככתבן כמשמען אבן שלימה מסע כמו שהוסעה מן ההר כו' כצ"ל הד"א:
בד"ה שתי ככרות כו' עד שמגעת פני זו לזו כצוף זה שמתפשט כו' ותפוחות באויר עכ"ל הס"ד והד"א ואח"כ מה"ד מן הציפיא ההרים כו' מפירוש ישן וק"ל:
Chidushei Halachot on Sotah 48b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' באבני מקדש עי' במסכת תמיד פ"א ובדברי המפרש שם ד"ה אמר אביי דמתקנן ומייתי מעיקרא:
שם משחרב מקדש ראשון וכו' עי' שבת כ ע"ב תד"ה אנן חולין פד ע"ב ד"ה בזוגיתא:
רש"י ד"ה לקטלא ור"ח בן תרדיון וכו' כדאיתא בע"ז דף ח ע"א:
Gilyon HaShas on Sotah 48b · Sefaria
בן יהוידע
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר "מָה אוֹכַל לְמָחָר", אֵינוֹ אֶלָּא מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה (זכריה ד, י). קשה למה אמר מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ? והלא אפילו אין לו פת בסלו גם כן צריך שיהיה לו בטחון בהשם יתברך ולא ידאג לומר מה אוכל למחר! ונראה לי דאם אין לו פת בסלו נמצא הוא רעב ואם יאמר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' אף על פי שלא דבר כהוגן אין להאשימו על זאת דאין אדם נתפס על צערו (בבא בתרא טז.) אך אם יש לו פת בסלו אינו רעב ולכן אשום יאשם אם יאמר מה אוכל למחר! ועוד נראה לי מי שיש לו פת בסלו לצורך מחר ודואג על הלפתן לומר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' הרי זה מקטני אמנה דהיה לו להאמין מי שהזמין לו הפת יזמין לו הלפתן גם כן.
מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים שֶׁיִּתְבַּזְבֵּז שׁוּלְחָנָן לֶעָתִיד לָבֹא קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶן, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (זכריה ד, י). פירוש היו תולים פרנסתם בטבע שברא הקדוש ברוך הוא בעולם ולא האמינו שהכל בא להם בהשגחתו יתברך דבר יום ביומו ששלחנו ערוך לכל וכמו שנאמר פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן (תהלים קמה, טז) שאם היו חזקים באמונה זו של ההשגחה בעבור הטובה שמקבלים בעולם הזה אז היו מתפרנסים בעולם הזה בזכות האמונה הזאת דכתיב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק ב, ד) כלומר בשכר אמונתו יחיה בעולם הזה וממילא לא ינוכה משכר עולם הבא כלום, אך כיון שלא היתה אמונתם חזקה בכך לכן הם מתפרנסים בעולם הזה משכר מצותם וממילא מתבזבז שלחנם לעולם הבא כי ינוכה ממנו בעבור טובת עולם הזה.
Ben Yehoyada on Sotah 48b · Sefaria
תוספות
אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סוטה, דף מ״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־651 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 113 מילים
נפתחת ב״הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק…״
- קטע 238 מילים
נפתחת ב״מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. מַאן ״נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים״? אָמַר…״
- קטע 318 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: ״וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים…״
- קטע 416 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן בָּטְלוּ…״
- קטע 529 מילים
נפתחת ב״וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: ״וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם…״
- קטע 635 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן…״
- קטע 741 מילים
נפתחת ב״שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּית בֵּית גּוּרְיָא…״
- קטע 842 מילים
נפתחת ב״וְשׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּיה בְּיַבְנֶה,…״
- קטע 942 מילים
נפתחת ב״וְאַף הוּא אָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: שִׁמְעוֹן וְיִשְׁמָעֵאל…״
- קטע 1028 מילים
נפתחת ב״מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּטַל הַשָּׁמִיר כּוּ׳. תָּנוּ…״
- קטע 1146 מילים
נפתחת ב״אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר…״
- קטע 1225 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי נְחֶמְיָה, שָׁמִיר לְמַאי אֲתָא? מִיבְּעֵי לֵיהּ…״
- קטע 1327 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא כּוֹתֵב עֲלֵיהֶם בִּדְיוֹ, וּמַרְאֶה לָהֶן שָׁמִיר…״
- קטע 1434 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁמִיר זֶה, בְּרִיָּיתוֹ כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשֵּׁשֶׁת…״
- קטע 1536 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מִשֶּׁחָרַב מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן —…״
- קטע 1655 מילים
נפתחת ב״וְנוֹפֶת צוּפִים. מַאי ״נוֹפֶת צוּפִים״? אָמַר רַב:…״
- קטע 1727 מילים
נפתחת ב״תְּנַן הָתָם: כׇּל הַנִּצּוֹק טָהוֹר, חוּץ מִדְּבַשׁ…״
- קטע 1830 מילים
נפתחת ב״כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ…״
- קטע 1934 מילים
נפתחת ב״וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ…״
- קטע 2035 מילים
נפתחת ב״וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי יהודה בן בבא · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
מלכות הרשעה רומי, גזרה גזירה לאחר חורבן הבית, "כל הסומך חכמים להיות רבנים יהרג", "תחום אלפיים אמה סביבות העיר שסומכין - "כל…
מקור: מסכת סוטה דף מ״ח עמוד ב׳ · קטע 9 — “…עַמָּא. וְאַף עַל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא בִּקְּשׁוּ לוֹמַר…”
לשון המקור
הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ״.
מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. מַאן ״נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים״? אָמַר רַב הוּנָא: זֶה דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וּשְׁלֹמֹה. רַב נַחְמָן אָמַר: בִּימֵי דָּוִד, זִימְנִין סְלֵיק, וְזִימְנִין לָא סְלֵיק, שֶׁהֲרֵי שָׁאַל צָדוֹק — וְעָלְתָה לוֹ, שָׁאַל אֶבְיָתָר — וְלֹא עָלְתָה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל אֶבְיָתָר״.
מֵתִיב רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: ״וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים״, מַאי לָאו, בְּאוּרִים וְתוּמִּים? לֹא, בִּנְבִיאִים.
תָּא שְׁמַע: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן בָּטְלוּ עָרֵי מִגְרָשׁ, וּפָסְקוּ אוּרִים וְתוּמִּים, וּפָסַק מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד.
וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: ״וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים״, אֱמוֹר לוֹ: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״עַד שֶׁיִּחְיוּ מֵתִים וְיָבֹא מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד״.
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן ״נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים״ — לְאַפּוֹקֵי מֵחַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, דְּאַחֲרוֹנִים נִינְהוּ. דְּתָנוּ רַבָּנַן: מִשֶּׁמֵּתוּ חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי — נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל. וְאַף עַל פִּי כֵן, הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּבַת קוֹל,
שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּית בֵּית גּוּרְיָא בִּירִיחוֹ, נִתְּנָה עֲלֵיהֶן בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה: יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ רָאוּי לְכָךְ. נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן, וּכְשֶׁמֵּת הִסְפִּידוּהוּ: הִי חָסִיד, הִי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא.
וְשׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּיה בְּיַבְנֶה, נִתְּנָה (לָהֶן) [עֲלֵיהֶן] בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, וְאָמְרָה לָהֶן: יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכָּאִין לְכָךְ, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּכְשֶׁמֵּת, הִסְפִּידוּהוּ: הִי עָנָיו, הִי חָסִיד, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל.
וְאַף הוּא אָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: שִׁמְעוֹן וְיִשְׁמָעֵאל — לְחַרְבָּא, וְחַבְרוֹהִי — לִקְטָלָא, וּשְׁאָר עַמָּא — לְבִיזָּא, וְעָקָן סַגִּיאִין עֲתִידִין לְמֵיתֵי עַל עַמָּא. וְאַף עַל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא בִּקְּשׁוּ לוֹמַר ״הִי חָסִיד הִי עָנָיו״, אֶלָּא שֶׁנִּטְרְפָה שָׁעָה, שֶׁאֵין מַסְפִּידִין עַל הֲרוּגֵי מַלְכוּת.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּטַל הַשָּׁמִיר כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁמִיר שֶׁבּוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה״ — הַדְּבָרִים כִּכְתָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כׇּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת וְגוֹ׳ מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה״! אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ״ — שֶׁהָיָה מְתַקֵּין מִבַּחוּץ, וּמַכְנִיס מִבִּפְנִים. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּאַבְנֵי מִקְדָּשׁ, וְדִבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה בְּאַבְנֵי בֵיתוֹ.
וְרַבִּי נְחֶמְיָה, שָׁמִיר לְמַאי אֲתָא? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אֲבָנִים הַלָּלוּ אֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן בִּדְיוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתּוּחֵי חוֹתָם״, וְאֵין מְסָרְטִין עֲלֵיהֶם בְּאִיזְמֵל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמִלּוּאֹתָם״,
אֶלָּא כּוֹתֵב עֲלֵיהֶם בִּדְיוֹ, וּמַרְאֶה לָהֶן שָׁמִיר מִבַּחוּץ, וְהֵן נִבְקָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, כִּתְאֵינָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֵינָהּ חֲסֵירָה כְּלוּם, וּכְבִקְעָה זוֹ, שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְאֵינָהּ חֲסֵירָה כְּלוּם.
תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁמִיר זֶה, בְּרִיָּיתוֹ כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִבְרָא, וְאֵין כׇּל דָּבָר קָשֶׁה יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּפָנָיו. בַּמֶּה מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ — כּוֹרְכִין אוֹתוֹ בִּסְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר, וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּאִיטְנִי שֶׁל אֲבָר מְלֵיאָה סוּבֵּי שְׂעוֹרִין.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מִשֶּׁחָרַב מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן — בָּטְלָה שִׁירָא פְּרַנְדָּא וּזְכוּכִית לְבָנָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִשֶּׁחָרַב מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן — בָּטְלָה שִׁירָא פְּרַנְדָּא וּזְכוּכִית לְבָנָה וְרֶכֶב בַּרְזֶל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף יַיִן קָרוּשׁ הַבָּא מִשְּׂנִיר, הַדּוֹמֶה כְּעִיגּוּלֵי דְבֵילָה.
וְנוֹפֶת צוּפִים. מַאי ״נוֹפֶת צוּפִים״? אָמַר רַב: סוֹלֶת שֶׁצָּפָה עַל גַּבֵּי נָפָה, וְדוֹמָה לְעִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בִּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן. וְלֵוִי אָמַר: שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת הַנִּדְבָּקוֹת בַּתַּנּוּר וְתוֹפְחוֹת וּבָאוֹת, עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת זוֹ לָזוֹ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: זֶה דְּבַשׁ הַבָּא מִן הַצִּיפְיָא. מַאי מַשְׁמַע — כְּדִמְתַרְגֵּם רַב שֵׁשֶׁת: ״כְּמָא דְּנָתְזָן דַּבְרָיָאתָה וְשָׁיְיטָן בְּרוּמֵי עָלְמָא וּמַתְיָין דּוּבְשָׁא מֵעִישְׂבֵי טוּרָא״.
תְּנַן הָתָם: כׇּל הַנִּצּוֹק טָהוֹר, חוּץ מִדְּבַשׁ זִיפִים וְהַצַפִּיחִים. מַאי ״זִיפִים״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַשׁ שֶׁמְּזַיְּיפִין בּוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַל שֵׁם מְקוֹמוֹ, כְּדִכְתִיב: ״זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת״.
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד וְגוֹ׳״. מַאי ״זִיפִים״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּנֵי אָדָם הַמְזַיְּיפִין דִּבְרֵיהֶם. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עַל שֵׁם מְקוֹמָן, כְּדִכְתִיב: ״זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת״.
וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן מַאֲמִינִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר ״מָה אוֹכַל לְמָחָר״ — אֵינוֹ אֶלָּא מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת״ — מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים שֶׁיִּתְבַּזְבֵּז שׁוּלְחָנָן לֶעָתִיד לָבֹא — קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶן, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָבָא אָמַר: אֵלּוּ קְטַנֵּי בְּנֵי רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל,