מסכת סוטה דף מ״ב עמוד ב׳

שמעו דברי מערכי מלחמה מי ראוי לחזור ומי ראוי לילך וחזרו הראוים לחזור כגון בנה בית ונטע כרם ואירש אשה וירא ורך הלבב ואע"ג דכתיב בהן ודברו השוטרים לקמן אמרינן דכהן קאמר להו אלא שהשוטרים משמיעין דבריו לעם:

אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו ארבעה אזהרות כנגד ארבעה דברים שהעובדי כוכבים היו עושין לאיים מגיפין בתריסין ומריעין בקרנות וצווחין בקולם ורומסין בצהלת סוסיהן ודהרותם אבל צחצוח חרבות ושפעת קלגסים הן עיקר המלחמה ואינן לאיים:

בגילוי פנים בחוצפה:

ברו בחרו:

לכדו פיו אמר פיו את כשלונו:

וירד אלי משמע עלי שהוא יגבר דהוה ליה למימר וילחם אתי:

ואידך והכני ואע"ג דהדר אמר ואם אני אוכל לו והכיתיו מכל מקום פתיחת פיו לרעתו:

דוד הדר קאמר ליה ואני בא ואין זו פתיחת פה לרעה דאמר ליה אתה בא למשול בי על ידי דבר שאין בו ממש ואני בא למשול בך בשם שהנצחנות שלו:

מאה פפי וחד נאנאי בירושלמי בפרק החולץ אגמרא וחייבין אשם תלוי את ש"מ [שהאשה] מתעברת וחוזרת ומתעברת את ש"מ שאין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת ופליגי על רבנן דאגדתא דרבנן דאגדתא אומרים ויצא איש הבינים ממערכות פלשתים ממאה ערלות פלשתים שהערו בה מאה ערלות פלשתים אמר רבי מתניא ולא פליגין עד שלא נסרחה הזרע האשה מתעברת משני בני אדם כאחת משנסרח הזרע אין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת זה משמע שכולן מאה היו אבותיו שהרי מכולן נתעברה אמו ולא כפי' רש"י שפירש וחד נאנאי שאחד מהן אביו ופי' הערוך נאנאי כלב שבאו עליה מאה אנשים וכלב אחד וכן מפורש בויקרא רבה ובאגדה דשמואל אמר ר' יצחק אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נתערבו בה גייס של מאה בני אדם הדא דכתיב והוא מדבר עמם והנה איש הבינים וגו' ממערכות פלשתים ממערות כתיב ממאה ערלות פלשתים רבי תנחומא אמר אף כלב אחד שנאמר ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי וגו' ותו התם ויתיצב ארבעים יום אמר רבי ברכיה ב"ר יצחק בשכר ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה נתלה לבנה ארבעים יום:

מפני שהשם וכל כנויו מונחים בארון תוספתא (פ"ז ע"ש) כי ה' אלהיכם ההולך עמכם זה השם הנתון בארון שנאמר וישלח אותם משה וגו' מלמד שהיה פנחס משוח מלחמה וכלי הקודש זה הארון ויש אומרים אלו בגדי כהונה שנא' ובגדי הקודש אשר לאהרן [רבי יהודה בן לקיש] אומר ב' ארונות היו עמהם זה שיוצא עמהן למלחמה היו בו שברי לוחות שנאמר ויסעו מהר ה' וגו' זה שהיה עמהן היה בו ס"ת שנאמר ויעפילו לעלות וגו' ובירושלמי אמרי' ארון אחד היה:

בפרש"י בד"ה שבאתיו ארבעה היו כדלקמן עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מאה פפי כו' חמותה נתלה לבנה מ' יום עכ"ל כצ"ל:

"אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ" כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין (דברים כ, ג). נראה לכן אומר המשוח מלחמה כִּי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם (דברים כ, ד) כלומר שם הוי־ה שיש בו ארבע אותיות ישמור אתכם מפחד ארבעה דברים שעובדי כוכבים עושין ולכן הארון הולך עמהם שיש במידתו רמז לארבעה אמות של הלכה והם אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ (שמות כה, י).

הֲרֵינִי מַפִּילוֹ עַל יַד בֶּן אִישׁ (שמואל א יז, יב) נראה לי בס"ד הוא אמר וְיֵרֵד אֵלָי אִישׁ (שמואל א' יז, ח) תצרף אותיות 'אי' עם אִישׁ וגם עם אֵלָי לכאן, ולכן אז אלי [אלי+אי=52] נעשה מספר בן וכאלו כתוב וְיֵרֵד בֶּן־אִישׁ.

בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לְכָדוֹ פִּיו לְאוֹתוֹ רָשָׁע (שמואל א יז, יב) נראה לי בס"ד טעם לשלשה כי בתלתא הוי חזקה ובזה נתגבר דוד המלך ע"ה. או יובן הטעם כי הוא היה שלישי לאחיו שהם היו סף ומדון וגלית וישבי בנוב. או כנגד שלשה מיני כלי זיין אשר בא להלחם בהם עם דוד המלך ע"ה שהם חרב חנית וכידון כמו שנאמר דוד המלך ע"ה אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן (שמואל א' יז, מה). אי נמי כדי רמז שנכנעו הקליפות של מלכים דאחוז בהם גלית דלכך כשנזרע היה בו תערובת כלב ששכבו עמה מאה מנאפים וסוף הכל היה הכלב כמו שאמרו במדרש (רות רבה ב, כ) וקליפת כלב היא בעולם העשיה שהוא שלישית בבי"ע [בריאה, יצירה, עשייה]. והנה מקום אחד משלשה מקומות האלה הוא מה שאמר 'בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי' (שמואל א' יז, ח) פירש רש"י משמע עלי שהוא יגבר. ועוד נראה לי לשון וְיֵרֵד יש בו משמעות ממשלה כמו וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם (תהלים עב, ח) ופיו הכשילו למנקט לשון זה שיש לפרשו 'ימשול אלי' ולא אמר 'ילחם עמי'. ואידך הוא מה שאמר 'וְהִכָּנִי' כתב רש"י ז"ל אף על גב דהדר אמר 'וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו' מכל מקום פתיחת פיו לרעתו הוה ועוד נראה לי דזה הסיום אינו מועיל לו דלא אהדריה בלשון פשוט וברור אלא אמר לשון ספק אם אוכל לו דנקיט אִם שהוא לשון ספק על היכולת של הכאה אבל אִם הראשון שהיא גם כן לשון ספק קאי על יכולת המלחמה שאמר אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם בִּי [אִתִּי] וְהִכָּנִי, מה שאין כן אִם השני היא דבוקה בההכאה שאמר אִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו ולא אמר אם אוכל להלחם בו והכתיו.

הֲדַר אָמַר לֵיהּ "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם הֳ' צְבָקוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א' יז, מה). פירוש פתיחת הדברים אשר דברו זה בזה היתה ההתחלה מן גלית ונמצא גלית התחיל בדברים לדבר במפלתו אבל דברי דוד המלך ע"ה אינם התחלה אלא הוא משיב דבר על דברי גלית ולכן אין צריך לדקדק בהם בהתחלתם ורק צריך לדקדק בסיום דבריו שיהיה מסיים במפלת גלית ובנצחון של עצמו וכן עשה שסיים בהצלחתו כי דוד המלך ע"ה הוא מסיים וגלית הוא הוא המתחיל. ועוד נראה לי גם הפתיחה של דוד המלך ע"ה אינה נחשבת לרעה כי חרב וחנית וכידון לגבי הצדיק אשר הוא נושע בה נחשבים לקש ותבן שאין בהם ממש.

"וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּדֵי לְבַטְּלָם מִקְּרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית (שמואל א' יז, טז). פירוש לבטל כונתם שיתבלבל דעתם מכח דבריו ומכח מראה קומתו ולא יקראום בכונת הלב ולכן לא תועיל להם להיות חרב פיפיות בידם כי מה שאמר רוֹמְמוֹת אֵ־ל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט, ו) הוא רק אם יקראום בכונה אבל אין הכונה כדי לבטלם מקריאתה לגמרי דהא הם היו יושבין ואין עושין מלחמה ולמה לא יקראו קריאת שמע. ומה שנאמר וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם (שמואל א' יז, טז) ודרש רבי יוחנן 'כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בָּהֶם תּוֹרָה' נראה לי כנגד ארבעים יום האחרונים שניתנה בהם לוחות שניות דסופם היה יום כיפור שנכנע השטן וכן כאן בסוף הארבעים יום אלו גבר דוד המלך ע"ה ונצח את השטן!

בַּר מֵאָה פַּפִּי וְחַד נָאנָאִי עיין רש"י ז"ל, אך בערוך פירש מאה פפי מאה בני אדם וחד ננאי הוא הכלב עיין שם. והאמת אתו דכן מפורש במדרש (רות רבה ב, כ) שגם הכלב בא עליה ושכב עמה ונתן זרע בקרבה ועל כן אמר לו הכלב אנכי?! וכך איתא במדרש רבי תנחומא אומר אף כלב אחד שנאמר וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת (שמואל א' יז, מג) עד כאן. ונראה הכונה הוא לומר לו אם שמעת שהכלב בא על אמו הנה הוא עצמו בן כלב ואין עצמו כלב, וזהו הכלב אנכי? בתמיה, האב הוא כלב אבל הוא עצמו אדם ואינו כלב! או הכונה כך 'הכלב אנכי' פירוש וכי כולו נזרע מזרע הכלב? הלא הוא נזרע מזרע מאה בני אדם שמעורב בהם זרע כלב אחד נמצא הוא חד ממאה ואינו כולו כלב! ונראה לכך נקרא אִישׁ הַבֵּנַיִם (שמואל א' יז, ד) חלק תיבת בנים לשתים וקרי בה 'בן ים' והיינו בן [52] מספר כלב [52] וים [יו־ד מ־ם=100] במילואם גימטריא מאה רמז למאה פפי. גם לכן נקרא גָּלְיָת והיינו גלי הוא כלב דאות ג' תתחלף באות ב' שבצדה ואות יו־ד תתחלף באות כ' שבצדה הרי גלי הם כלב ונשאר ת' רמז למאה פפי שהם מאה ערלות וכמו שאמרו במדרש בפסוק מִמְּעָרוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל א' יז, כג) ממאה ערלות, וכל ערלה יש בה ד' אותיות ומאה פעמים ערלה הם ת' אותיות. גם נראה הא דמנה רב חסדא לגלית שלישי דאמר סַף וּמָדוֹן גָּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב, לעולם נולד קודם סף ומנאו שלישי כי הוא שלישי להם מצד הגבורה דסף ומדון היו גבורים יותר ממנו אך הוא נולד ראשון מן ערפה כשפרשה מחמותה והלכה לבדה ובאו עליה בדרך מאה ערלים והכלב. והא דתני רב יוסף שֶׁהַכָּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ דריש אות כ' שהוא היתר בקריאה דקרינן 'מִמַּעַרְכוֹת' (שמואל א' יז, כג) מורה שהערו באמו כל אנשי החבורה שפגעו בה שהיו מאה ערלים ונרמזו באות כ' הנזכר כי כ' [כף=100] במלואו עולה מאה.

חַד אָמַר 'הָרָפָה' שְׁמָהּ (שמואל ב כא, טז). מלבד טעם דתלמודא נראה לי בס"ד הא דנקראת עָרְפָּה באות עי"ן שהוא אותיות 'רע פה' שנולד ממנה גלית שהיה רע בפה כי חירף וגידף וכמו שאמרו בגמרא על פסוק בְּרוּ לָכֶם אִישׁ (שמואל א' יז, ח). גם עוד עָרְפָּה אותיות 'העפר' שנסכר פיו בעפר וכמו שאמרו במדרש (מדרש תהילים יח, לב) על פסוק וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו (שמואל א' יז, מט) המלאך דחפו ונפל על פניו, אמר הקדוש ברוך הוא הפה שחירף וגידף יסכר בעפר! עיין שם. ונראה לכן הרג אבישי את אמו בפלך לרמוז חטא של בניך שחטא בפה הוא לך וזהו נטרקון של פלך שהוא 'פה לך'.

מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא סַף וּמָדוֹן גָּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב (שמואל ב כא, כב). נראה לי בס"ד ראשי תיבות ארבעה אלו הוא 'סגים' כי היו קליפות זוהמה וסגים. ובזה יובן בס"ד הפסוק במשלי כ"ה הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי (משלי כה, ד) רוצה לומר נמשכו ונטרדו ונדחו סִיגִים שהם קליפות ארבעה ההם מִכָּסֶף זה דוד המלך ע"ה ועל ידי כך יֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי אלו ישראל שהם 'כהנים לוים ישראלים' ראשי תיבות כלי שניצולו ויצאו מן הצרה על ידו. ובזה יובן גם כן רמז הכתוב באלפא ביתא (תהלים קיט, קיט) סִגִים הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ עַל כֵּן [לָכֵן] אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ פירוש סִגִים אלו ארבעה אחים הנזכר דראשי תיבות שלהם 'סגים' אשר הִשְׁבַּתָּ אותם מן העולם המה היו כנגד כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ על כן אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ תורה שבעל פה שיש בה ארבעה חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] אשר בזכותם נשבתו ונתבטלו אותם הארבעה מן העולם.