מסכת סוטה דף י׳ עמוד ב׳

אלא ויקריא למד לבריות לקרות שם בשם ה' אל עולם:

כיצד לאחר שאכלו ושתו משלו היו עומדין לברכו לאברהם והוא אומר להם וכי משלי אכלתם:

שכסתה פניה בבית חמיה ולא ראה אותה כל הימים שגדלה בביתו לפיכך לא הכיר בה:

אמוץ אביו של ישעיהו ואמציה מלך יהודה אחים הוו ואמציה מזרע דוד היה ואמוץ אחיו נביא היה אלמא נביאים נפיק מינה:

היא מיתוצאת הוי משמע לשון הוצאה בעל כרחה היא מוצאת משמע לשון מציאה:

סימניה חותמו ופתילים ומטה שבא סמאל שהוא שר של אדום וריחקן כדי שתשרף ולא יצא דוד ממנה המכה את אדום בגיא מלח:

יונת אלם רחוקים על עסקי הרחקה שנעשו סימניה רחוקים:

לדוד מכתם לאותה שהיתה ראויה ועומדת לצאת ממנה דוד:

נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש כדאמר בפ' הזהב (ב"מ דף נח:) כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה וחד מינייהו המלבין פני חבירו ברבים ואומר נמי (שם נט.) נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מדוד ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות:

יצאת בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים בשלהי מסכת מכות (דף כג:) מסיק דהכי גמירי לה:

דקרב רישא לגבי גופיה תימה רבי מאיר דאמר בחלק (סנהדרין דף קג:) אבשלום אין לו חלק לעולם הבא א"כ סבירא ליה דקרב רישיה לגבי גופיה ולא סבירא ליה דאייתיה לעלמא דאתי מכל מקום אסקיה משבעה מדורי דגיהנם ואם כן אמאי לא חשיב ליה בהדי אחז ואחזיה דאמר (שם קג.) לא חיין ולא נידונין וי"ל דלא חשיב אלא מלכים:

דאייתיה לעלמא דאתי ואי קשיא הא אמרו בחלק (סנהדרין דף קד.) ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא כדכתיב ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק את עשו אבל הבן מציל את האב כגון יאשיהו שלא מנו את אמון וי"ל משום דאבשלום נטל את שלו בעולם הזה שנהרג במיתה משונה הועילה לו תפלת אביו דומיא דיהויקים דאמר התם שהיה כתוב על גולגלתו זאת ועוד אחרת ונפרע ממנו לאחר מיתה לא מנו אותו ועוד אבשלום לא עבד עבודת כוכבים א"נ מצי למימר הא דאמר אבא לא מזכי ברא היינו משום כבוד האב אין מונעין מלמנותו עם רשעים בלא תפלה אבל תפלה מועלת ודוד התפלל על אבשלום:

מדת הצניעות משובחת לכל ובנשים משובחת ביותר דרך הערה אמרו כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים ר"ל או אנשים הגונים ראויים לכך:

לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים דרך הערה אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר שנאמר היא מוצאת:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

משום דכסתה פניה כו' דליכא למימר בהיפוך משום דכסתה עכשיו פניה ולא היה יכול לראותה ולהכירה שתמר היא חשבה לזונה דהא כיון דאין דרך הזונות לכסות פניהם אף אם לא הכיר בה שתמר היא מ"מ לא היה לו לחושבה לזונה ולכאורה גם לפירושם לא יהיה כי כסתה פניה טעם על ויחשבה לזונה אלא משום דכסתה פניה בבית חמיה לא הכירה וטעם ויחשבה לזונה לפי שיושבת בפרשת דרכים כפירש"י בחומש לפי פשוטו ורש"י בחומש פי' לפי דרשה דהכא כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה עכ"ל ולפ"ז ניחא דכי כסתה פניה הוה שפיר טעם לויחשבה לזונה משום דכסתה פניה בבית חמיה כדרך הצנועות והך אשה לא כסתה פניה כדרך הפרוצות לכך לא חשבה לתמר אלא שהיא זונה וק"ל (עי' בפ"ק דמגילה ע"ש):

בא גבריאל וקרבן כי הוא מלאך הממונה על השריפה ומלמד זכות לישראל כדאי' פ' יוה"כ גבי נתנו לו גחלי אש לשרוף ירושלים כו' ובפ' ע"פ בהצלת חנניה מישאל ועזריה ע"ש ופי' הכתוב למנצח שנצח גבריאל לסמאל על תמר שהיתה אז כיונת אלם כשרחק סמאל סימניה בשביל דוד שיצא ממנה וק"ל:

למנצח על יונת אלם כו' קראה יונה ע"ש כ"י דמתילא ליונה ואמר שהיתה כאלם כדלקמן דלא בעי ליה למימר כדי שלא להלבינו אלא כאלם המרמז לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ואמר ומך ותם תרוייהו כתיבי בדוד מך דכתיב כי יחיד ועני אני גו' ותם כי אני בתומי אלך. ואמר ד"א שנולד כשהוא מהול כו'. והא דאמרינן פרק התכלת בדוד כיון שנסתכל במילה שבבשרו נתישבה דעתו כו' למ"ד בנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ניחא ולמ"ד דאין צריך להטיף כו' מ"מ שמח שלא היה ערל גם כי לא נתקיים בו בקום עשה:

כשם שבקטנותו כו' כך בגדולתו כו' בפ"ק דמגילה מפורש דוד הוא הקטן כו' כשם שבקטנותו כו' ע"ש בחידושינו וק"ל:

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן אש כו' מתוס' דפ' הזהב ומתוספות דכתובות היא מוצת בלא אל"ף כמו ויצת אש גו' עכ"ל וכתב הריטב"א דלא מצינו כן בכל הספרים כו' עכ"ל ואין מקום לתמיהתו דאין רצונם שהוא חסר אל"ף בכתוב אלא דר"ל שהוא חסר בקרי שהאל"ף נחה ואינה נקראת אלא מוצת בלא א' וכפירש"י בהדיא בב"ר ע"ש:

הכר נא כו' בהכר בישר לאביו בהכר כו' ר"ל שהקב"ה פרע לו במדה כשם שהוא רימה אביו ע"י כתונת זה שהיה חושב כי טורף יוסף והיה מצטער אביו על כך כך תמר רימתה אותו בכליו עד שנצטער יהודה למצאה כמ"ש פן נהיה לבוז וכיוצא בזה אמרו בב"ר אתה רמית לאביך בגדי עזים חייך כו' ואף שהכתוב הזה בלשון רבים נאמר זאת מצאנו הכר נא גו' תלוי בדרש הזה האמירה ביהודה כי הוא החשוב בהם ועל פיו עשו מה שעשו וק"ל:

אין נא אלא לשון בקשה כו' הכר פני בוראך כו' ר"ל שאף אם תכפור באותו מעשה גם בסימנין לפי שלא היו עדים באותו מעשה גם שלא הכירו הסימנין הכר פני בוראך שהוא היודע ועד ואל תעלם עיניך ממני ורש"י פי' בחומש ואל תאבד ג' נפשות שהם בכלל שאמרה ממני כי העובר ירך אמו והרי למפרע ב' עוברים היו לה וק"ל:

ויכר יהודה ויאמר צדקה גו' והיינו דא"ר חנין כו' נראה דקשיא ליה לתלמודא בקרא שאמר ברישא דקרא והיא שלחה אל חמיה גו' וסיים ויכר יהודה גו' וקראו בשמו דהוא יתורא דקרא דלא הול"ל לכתוב אלא ויכר ויאמר צדקה כו' דהא ודאי אחמיה דרישא דקרא קאי א"נ דלמה שינה הכא להזכירו בשמו והו"ל למיכתב נמי הכא ויכר חמיה גו' כמו ברישא דקרא וע"כ דרשו והיינו דא"ר חנין כו' שעל שם ההודאה הנזכרת כאן קראו יהודה בשמו ע"ש הקב"ה:

והודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם יש במדרש שלא רצו לברך ברצונם עד שאמר להם אברהם אבינו פרעו מה שאכלתם ושתיתם והיה אומר שעולה לממון גדול לפי שהיו במדבר והיה טורח גדול להם להביא לשם המאכל והמשקה. כשראו כך שהיה רוצה מהם שיפרעו הכל אז ברכו להקדוש ברוך הוא שלא כרצונם על מנת שלא יפרעו שום דבר. הרא"ש ז"ל בתוספותיו:

שכסתה פניה בבית חמיה והכי קאמר אף על פי שהיה בלבו שהיא תמר טעה בכך לומר אחרת היא שהרי תמר צנועה היתה. וכן פירש רש"י בחומש אף על פי שבכאן פירש בענין אחר ודלא כהר"ב נחלת יעקב עיין שם. צעיר אי"ן :

גמ' בהכר בשרוהו כעין זה לקמן דף יג ע"ב:

שם יוסף שקדש ש"ש לקמן דף לו ע"ב:

רש"י ד"ה מקץ ימים כו' אחת לי"ב חדש נזיר דף ד ע"א:

וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל אֱלֹקֵי עוֹלָם אֲכַלְתֶּם! (בראשית כא, לג) נראה לי בס"ד לרמוז זה בתיבת אֶשֶׁל כי אות למ־ד ד'אֶשֶׁל' יצטרף עם אות שי־ן הסמוכה לו ויהיה תיבת 'של' ויצטרף עוד שם אות אל־ף ויהיה צירוף 'א־ל' הרי כאן נרמוז שתי תיבות אלו שהם 'של א־ל'. ואמר 'הוֹדוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם' כלומר הודו וברכו בדיבור דוקא ואין צריכין לעשות מעשה להקריב קרבן תודה כי הוא אמר והיה העולם שבראו בדיבור דוקא ולא במעשה על כן הדיבור לבדו הוא חשוב להודות לו בו. ונראה לרמוז 'אַבְרָהָם' ראשי תיבות אמר ברכו רחום הזן משלו. והא דאמר הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו כנגד שלשה ברכות ברכת המזון עד כאן דבריו נר"ו.

(בראשית לח, טו) "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" מִשּׁוּם כִּסְּתָה פָּנֶיהָ חֲשָׁבָהּ לְזוֹנָה. קשא מה תירץ לקושיא זו באומרו שהיתה צנועה בבית חמיה דהא מדבר זה אין יוצא טעם אלא רק להא דלא הכירה ועדיין תיקשי איך הכתוב נותן טעם באומרו 'כִּי כִסְּתָה' להא דחשבה לזונה? ואם היה הכתוב אומר 'לא הכירה כי חשבה לזונה' אין הכי נמי הוי נתינת טעם שפיר אבל על שחשבה לזונה אין טעם לזה! ואם נאמר שחשבה לזונה בשביל שהיתה יושבת בפרשת דרכים כמו שפירש רש"י בחומש אם כן איך אומר 'כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ' דתלה הטעם בזה? ועוד מה טעם יש בזה לומר דהיתה זונה דאולי היתה יושבת שם שממתנת לבעלה או לאביה שיעברו דרך שם ותלך עמהם? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הגאון מהרי"ש [רבי יוסף שאול נתנזון] ז"ל בפסוק הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (בראשית לח, טז) וזה לשונו: רש"י נדחק בלשון 'הָבָה נָּא' דבאמת הוא לשון נתינה בכל מקום. ולפי עניות דעתי הכונה כפשוטו כי לאשר הכתוב העיר וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר הֳ' (יחזקאל טז, לד) ופשט המקרא מורה כפירוש בעל העקדה שהזונה בעצם היא הנותן נדן לכל עובר שיזנה עמה אבל אותה שלוקחת אתנן אינה זונה בעצם אלא בלשון מושאל כי אהבת הממון הביאתה לכך. ועל כן כשראה יהודה שיושבת באם הדרך חשבה לזונה גמורה שנותנת נדן לכל עובר ולכן אמר 'הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ' כלומר תתני לי נדן כדי שאבא אליך והיא כיון שבאמת לא היתה זונה על כן אמרה לו 'מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי' רוצה לומר לא שאני נותנת לך אלא אתה תתן לי והוסיפה עוד שהיה צריך להניח ערבון עד כאן דבריו עיין שם. והנה יש לדקדק מאחר דיהודה לא נמצא אתו דבר מה ליתן דהראיה הוצרך לתת ערבון חותם פתיל ומטה, איך סלקא דעתיו מעיקרא לנטות מן הדרך ולבא אליה ותבע אותה, וכי יש מזנה בחנם? ואם נאמר כמו שפירש הגאון מהרי"ש ז"ל הנזכר לעיל שחשב אותה לזונה בעצם שהיא תתן אתנן מהיכן נודע לו זאת? דאפילו לפירוש רש"י ז"ל שפירש חשבה לזונה לפי שיושבת בפרשת דרכים טעם זה הוא דחוק מאד, דאפשר יושבת וממתנת לבעלה או לשלוחה שיבואו ותלך עמהם והיכן מצינו שהזונה יושבת בפרשת דרכים! ועוד אפילו אם חשדה בעבור ישיבתה שם שהיא זונה מהיכן ידע שהיא מאותם שנותנים אתנן ושמא היא מאותם שלוקחים אתנן? על כן מוכרח לומר דמחשבה זו שחשב עליה שהיא זונה בעצם שאינה לוקחת אתנן אלא היא נותנת זו היתה מן השמים שהעלו בלבו לחשוב ולהחליט בדעתו כך שזו זונה בעצם שנותנת אתנן ולכן אף על פי שלא נמצא אתו כלום ליתן נטה אליה וקרב אצלה ובקש ממנה אתנן כדי שיבא אליה ואם לא שמו מן השמים דבר זה בלבו שיחליט שזו זונה בעצם שהיא תתן לא היה נוטה אליה לשכב עמה. ועל זה אמר הכתוב, בשביל מה היה הדבר הזה שחשבה לזונה בעצם? שגזר הבורא יתברך שיחשוב כן בדעתו בהחלט גמור כדי שיבא אליה ואמר בשביל שכסתה פניה בבית חמיה שהיתה צנועה לכן בזכות הצניעות שבה רצה הקדוש ברוך הוא שתזכה שיבא אליה יהודה ויצאו ממנה נביאים ומלכים ואם לא היה גוזר השם יתברך שעבור מחשבה זו בלבו של יהודה לחשוב שהיא זונה בעצם שהיא תתן אתנן ולא תקבל לא היה קרב אליה מאחר דיודע שאין בידו שום דבר ליתן לה ולא היה תועלת מישיבתה שם שלא היתה יוצאה כונתה לפועל.

כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ זוֹכָה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה היא בצניעותה תרים המכשול מן בני אדם שלא יכשלו בה לכן יצאו ממנה נביאים שהם מרימים מכשול הנפשיי מבני אדם וכמו שאמר הכתוב (ישעיה נז, יד) וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי. גם בזכות זה יצאו ממנה מלכים שמסירים מכשול הגופניי מן בני אדם שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו (משנה אבות ג, ב) וכמה מיני מכשולים יוסרו על ידי השגחת המלכות. ועוד נראה לי בס"ד דהוי מדה כנגד מדה כי המלכים כל ענינים שלהם צריכים להיות בהצנע וּכְבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר (משלי כה, ב) וגם הם יהיו צנועין דאין רואין את המלך ערום ואינו מסתפר לפני בני אדם ואין יושבים ומדברים עמו אלא לפרקים בעת הצורך. וכן הנביאים דרכם להתבודד תמיד ורוב ימיהם אין רואין פני אדם כי רוח הנבואה לא תשרה אלא בהצנע והתבודדות. והא דנקיט צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ נראה לי דצניעות דבית חמיה זוכה לשכר זה אבל על צניעות דבית אביה זוכה לשכר אחר. אי נמי נקיט צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ לומר שזוכה בעבור הצניעות שיהיה לה מן חמיה שתהיה מוצנעת ממנו. והא דאמר כָּל כַּלָּה בא לרבות בתיבת כָּל אפילו היכא דחמיה גם כן הוא צנוע דאין לה כל כך רבותא בצניעות כיון דרואה חמיה דרכו בכך ואוהב כך דודאי היא גם כן מוכרחת לילך על פי דרכו אפילו הכי זוכה בשכר זה דהא תמר גם חמיה יאודה ודאי היה צנוע ואוהב הצניעות ועם כל זה זכתה בשביל צניעות שלה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש בא לרבות בתיבת כָּל אפילו שאין לה יופי כל כך שדוחק אותה להראות עצמה כדי להתפאר עם כל זה שכר גדול יש לה גם אפילו שהיא אינה ממשפחה המיוחסת הרבה אפילו הכי זוכה שיצאו ממנה מלכים ונביאים דהאי מלכים לאו דוקא אלא רוצה לומר בעלי שררה גדולה כמו נשאים וכיוצא והאי נביאים לאו דוקא אלא בעלי רוח הקודש עד כאן דבריו נר"ו.

לְאַחַר שֶׁנִּמְצְאוּ סִימָנֶיהָ בָּא סַמָּאֵל וְרִיחֲקָן, בָּא גַּבְרִיאֵל וְקֵירְבָן (בראשית לח, כה) (תהילים נו, א). נראה לפרש ראה פלוני דראשי תיבות סימנים ההם הוא אותיות 'פחם' [חֹתֶמֶת פְּתִילִים מַּטֶּה] אמר סימנא מילתא שזו תשרף ולא תצליח בהצלה יען כי הפחם מורה על השריפה שדבר הנשרף נעשה פחם כן היא תשרף ועצמותיה נעשים פחם והקדוש ברוך הוא הפר מחשבתו ואדרבה הסימנים אשר ראשי תיבות שלהם 'פחם' בהם היתה הצלתה מן האש כי לפי האמת הפחם מורה על סילוק האש דאחר שיכבה האש ויסתלק מן הגחלים אז נעשים פחם ושלח את גבריאל וקרבן לרבותא כי גבריאל שהוא שר האש שהיא גבורה הוא יעסוק בהצלתה מן האש. ברם יש לדקדק דקדוק עצום במאמר זה מה ענין לשון הרחקה והקרבה דנקטי בזה? והוה ליה למימר בא ס"מ והטמינם בא גבריאל וגילן! ואם רבותנו ז"ל באו לדרוש הפסוק דנקיט הכי תיקשי על גוף הפסוק למה נקיט לשון הרחקה? והוה ליה למימר לשון הטמנה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בס"ד בדרשותי על התורה, למה בחרה בשלשה אלה בלבד שהם חותם פתיל מטה? גם למאי הוצרכה לשלשה? די לה בחותם בלבד דודאי אדם חשוב כיהודה לא ירצה לעזוב חותמו בידה אפילו בשביל מאה צאן וכל שכן בשביל גדי אחד! ופרשתי בס"ד על פי מה שאמר הרב מגלה עמוקות ז"ל אופן קע"ג שיש שלשה מיני אורות והם שלשה מדרגות זו למעלה מזו, אור חיצון אור פנימי אור מקיף וזה סוד בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי טז, טו) ראשי תיבות 'פנימי מקיף חיצון' אשר עליהם נאמר (בראשית א, ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר דא אור חיצון, וַיְהִי אוֹר דא אור פנימי, וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב דא אור מקיף עד כאן לשונו עיין שם. ועל פי זה פרשתי בס"ד הטעם שבחרה בשלשה אלה שהם חותם פתיל מטה דראשי תיבות שלהם 'חיצון פנימי מקיף' כנגד ג' אורות הנזכרים כי נשמתה אשר בקרבה מרוב קדושתה ידעה ברוח הקודש שתתעבר מביאה זו תאומים ויהי שלשה נפשות קשורים ביחד היא ושני בניה ועתידים להיות בסכנה גדולה אחר גילוי עיבור שלה שעתיד יהודה והבית דין לגזור עליהם שריפה כמו שנאמר הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (בראשית לח, כד) ולכן קבלה ממנו שלשה סימנים אלו להצלתה ועשתה נשמתה בהם יחוד שלשה מיני אוֹר הנזכרים שהם 'אור חיצון אור פנימי אור מקיף' שיהיו נשמרים על ידם שלשה נפשות היא ושני בניה כי ג' מיני אוּר אלו מצילים ג' נפשות מן האור בשור"ק דהאותיות שוים ורק זה בחול"ם וזה בשור"ק. ועל כן אחר שנצולה יצאו ממנה מלכים ונביאים שיש בהם ג' מיני אור שהם אור תורה אור נבואה אור מלכות נמצא ג' חפצים אלו נעשה בהם פועל דמיוני להצלת ג' נפשות וכן אמרה בת קול: אַתָּה הִצַּלְתָּ שְׁלֹשָׁה נְפָשׁוֹת מִן הָאוּר חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצִּיל בִּזְכוּתְךָ שְׁלֹשָׁה מִבָּנֶיךָ מִן הָאוּר שהם חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה! והיינו אוֹר וְאוּר שוים זה בחול"ם וזה בשור"ק. והנה שלשה חפצים אלו חותם פתיל מטה עשתה בהם תמר פועל דמיוני לקשרם ולחברם יחד מפני שנשמתה עשתה כונה ביחוד וקישור שלשה אורות חיצון פנימי מקיף הרמוזים בראשי תיבות שלהם כדי שתצליח תמר בהצלתה על ידם היא ושני בניה על כן לא די לפלוני שיטמינם בעודם קשורים יחד אלא הפרידם והרחיקם זה מזה כי זה הוא כל חפצו כדי לבטל פועל דמיוני שעשתה תמר בקשור וחיבור שלשה סמנים אלו המורה על כונת נשמתה ביחוד וחיבור שלשה אורות הרמוזים בהם וחשב כיון שריחקן זה מזה גם כונת יחוד ג' האורות בטלה ונתפרדה ולא נשאר לה כח להצלת היא ושני בניה. ונמצא כל מגמתו להרע לה הוא בהרחקה של ג' סימנים שהרחיקם זה מזה כדי לבטל כח השלשה אורות המגן עליהם ולכן בא גבריאל וקרבן מלבד שגילה אותם לה אלא עוד עשה כונה של יחוד וחיבור שלשה אורות הנזכרים על ידי פועל דמיוני שעשה בשלשה סימנים ההם לקשרם ולחברם זה בזה. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל כָּל כְלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח (ישעיה נד, טז). פירוש בָּרָאתִי לתמר לב חָרָשׁ וגם בראתי כח רוחני שיהיה נֹפֵחַ בלב יאודה בְּאֵשׁ התאוה שהבעיר בו אש התאוה שיתאוה לה ויאמר לה הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (בראשית לח, טז) ועל ידי כך נעשה מציאות של שלשה סימנים שהם ראשי תיבות פֶּחָם 'פתיל חותם מטה' והם גם כן ראשי תיבות 'פנימי חיצון מקיף' כי בראתי לתמר לב חכם שתשאל ג' אלה ושלחתי כח רוחני לנפוח בלב יאודה באש התאוה כדי שיתרצה בכך לתת השלשה הנזכר שהם ראשי תיבות 'פחם'. ועוד עשיתי ששמתי בלב תמר שֶׁתּוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ דהיינו שמיעכה באצבע כדי שתוכל להתעבר מאותה ביאה שהיתה ראשנה ולולי כן מה היתה מועלת אותה ביאה להריון? וידוע דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין כב:) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי דהיינו שבא עליה ביאה ראשנה, לכן על מיעוך באצבע שהוא במקום ביאה ראשנה אמר וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וממני היה הדבר הזה לתת בלבבה שתמעך באצבע כדי שתתעבר באותה ביאה של יאודה. והנה אחר שלקחה הסמנים ונתעברה והיו דנים אותה אָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל שנתתי בלב פלוני שירחיק הסימנים ותבקשם ולא תמצאם כדי שתצטער צער המגיע עד נפש ואז יסורין אלו של צער יהיו לטובתה שעשיתי לה נס על ידי גבריאל שקירבן על ידי יאודה שהודה ואמר צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח, כו) ואז ניצולה מן השריפה דנתקים בתמר כָּל כְלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי (ישעיה נד, יז).

מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְרַחֲקוּ סִימָנֶיהָ נַעֲשֵׂית כְּיוֹנָה אִילֶּמֶת המשילה ליונה שבאמת לא זינתה עם שום אדם כיונה זו שאינה נזקקת אלא לבעלה. אך קשא אמאי נקיט הכתוב (תהילים נו, א) אֵלֶם לשון זכר והיה לו לומר אַלֶּמֶת לשון נקבה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר המגיד למרן ז"ל בספר מגיד משרים פרשת וישב דנשמת תמר היתה נשמת זכר ואין זכר מוליד מזכר אלא דנשמת יהודה היה בה ניצוצות מנשמת נקבה ועל ידי כך ילדה ממנו עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ (בראשית לח, יח) תיבת לוֹ לשון יתרי? ובזה ניחא לו בחלק שלו שהיה בו ניצוצות מנשמת נקבה. ובזה פרשתי הטעם שלקחה ממנו ערבון (בראשית לח, יח) שעשתה בזה הלקיחה פועל דמיוני על ניצוצות של הנקבה שלוקחת ממנו כדי שתתעבר ולכן קראתם בשם ערבון שהוא לשון התערבות שיהיה לה התערבות עמו מצד אותם ניצוצות נקבה שתקח ממנו. ובזה פרשתי הטעם שאמרה לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה (בראשית לח, כה) 'אלה' אותיות 'לאה' כלומר יש לו ניצוצות נקבה שהם סוד לאה אמו. ובזה מובן ממילא מה שקראה הכתוב יוֹנַת אֵלֶם לשון זכר כי מצידה היתה נשמת זכר.

"לְדָוִד מִכְתָּם" שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד שֶׁהָיָה מָךְ וְתַם לַכֹּל (תהילים נו, א) יובן בס"ד בזכות שֶׁהָיָה 'מָךְ' בעל ענוה גברה על פלוני שמספרו קל"א בזכות ענוה [131] של דוד שמספרה קל"א גם גברת על פלוני שנקרא מת בזכות דוד המלך ע"ה שֶׁהָיָה 'תַּם' שהוא הפך מת בסוד יעקב אבינו לא מת (תענית ה:) כי הוא אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז). גם נראה לי בס"ד שאמר תַּם לַכֹּל שהיה כנגד לאה וכנגד רחל לכן תיקן את שתיהם בחברון ובירושלים כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשמואל. גם עוד נראה לי מי שהוא מָךְ מוכרח שיהיה תַּם עם כל אדם. גם 'מָךְ תַּם' עם הכולל [501] גימטריא 'מַלְכוּת' עם האותיות [500].

דָּבָר אַחֵר "מִכְתָּם" שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַּמָּה (תהילים נו, א). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שהערלה היא חלק הזוהמה שבזכר עיין שם. ולזה אמר שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ הוא חלק הזוהמה תַּמָּה שנולד בלא ערלה ובזה בזכותו גברה תמר על פלוני שריחק את סימניה אשר הוא מקור הזוהמה.

נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים (בראשית לח, כה). נראה לי בס"ד הטעם כי המבייש את חבירו גורם שיצא מחבירו חום הטבעי לחוץ ומחמת כן משתנים פניו ולכן נח לו לישרף באש ולא יעשה רעה זו לחבירו שעל ידי כך יצא חום הטבעי שבפנים ובוער בחוץ על עורו ועל בשרו.