מסכת נדרים דף נ״ה עמוד א׳

מתני' אלא מחמשת מינין חטה ושעורה וכוסמין ושיפון ושבולת שועל:

רבי מאיר אומר בו' בהא ודאי מודינא לך שהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת מינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל מין דמידגן משמע דבר שעושין ממנו כר ופול המצרי יבש עושין ממנו כרי ולהכי אסור:

גמ' למימרא דדגן דכתיב בקרא כל מין דמידגן משמע וחייב במעשר מן התורה ואפי' משאר מינין מדקתני הנודר מן הדגן אסור בכל:

וכפרוץ הדבר כלומר קיבלו עליהם תקנתא של חזקיהו לעשר הכל כדכתיב הרבו בני ישראל וגו' אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא מחמשת מינין היינו דאתא קרא למימר הרבו בני ישראל דאפי' דבר שלא נתחייב במעשר מן התורה כגון שאר מיני דמידגני היו מעשרים כדי להחזיק בתקנה אלא אי אמרת דגן כל מיני דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר הרבו כלומר מה הוסיפו על מה שכתוב בתורה:

אמר אביי כל דמידגן משמע ומאי וכפרוץ הדבר הרבו לאיתויי פירות האילן וירק דהרבו בו בני ישראל ליתן מהן מעשר דמדאורייתא לא מחייב במעשר אלא מידי דמידגן דלא משמע אלא מחמשת מינין:

ותבואת השדה לרוב אלמא דתבואה משמע כל מילי דהא דכתיב ותבואת השדה לאו מחמשת מינין דאיקרו תבואה: תבואה סתם לא משמע אלא מחמשת מינין תבואת השדה משמע כל מידי הגדל מן השדה:

פקיד צוה בצוואתו:

היכי מיקריא כלומר ממה אגבה אותו ממון:

מתניתין אסור בפול המצרי דכל מידי דאידגן שמעמידין אותו בכרי נקרא דגן:

וכפרוץ הדבר פסוק הוא בדברי הימים שתיקן חזקיהו שיביאו המעשרות לאוצר לבית המקדש וכפרוץ תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת שדה לרוב והשתא ס"ד דכל תבואת שדה כלומר כגון פול המצרי אסיפא דקרא סמיך דכתיב כל תבואת שדה לרוב ואי דגן כל מילי דאידגן משמע ל"ל למיכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא מעשר דגנך לא משמע אלא ה' מינין מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב"א משמע כל מידי דמדגן ההוא נמי משמע כל מילי:

הכל מודים אפילו רבנן שאין אסור אלא מה' מינין:

מתיב רב יוסף וה"ה לרבי מאיר דמתני' מותיב ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק:

תבואת שדה לחוד דודאי משמע כל מילי:

עללתא כל מין דמידגן משמע:

הא לא מיבעיא ליה דכל פירות איקרי עללתא כל דבר אוכלין מקרי עללתא וכן שאר נכסים דעללתא מידי דהוא בעין משמע כי קמיבעיא ליה שכר בתים שכר ספינות מי אמרינן כיון דבתים וספינות פוחתים בכל יום ומשתנים לאו בכלל עללתא דעללתא משמע מידי דמשבח ולא מידי דפוחת:

או דלמא כיון דלא ידיע פחתייהו פי' שפוחתין מעט מעט ולזמן מרובה ה"ל [מידי] דמשבח ואיקרי שפיר עללתא:

הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין. מסתברא דאסור דקתני הכא דוקא לכוס, אבל לאפות לא כנודר מן (החטה) [החטים – לפי המגיה המאירי], ואף על גב דקתני אסור סתם, היינו טעמא משום דהכא לא אתא לאשמועינן אלא מה שהוא בכלל המין ולא ענין איסורו, ומאי דסתים במתניתין פריש בברייתא, דקתני הנודר מן הדגן מותר באורז בחילקא בטירגיז ובטיסני שהוא דגן (מוחלט) [מוחלק – לפי השי"מ], וכל שכן קמח ופת, ומיהו אפשר לדחות דהתם כבר פריש טרגיז וטיסני וצריך עיון.

גמרא למימרא דדגן כל דמידגן משמע, מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו'. ואם תאמר ומאי קושיא דהא רבי מאיר לא פליג בדגן דאורייתא, דלכולי עלמא אינו אלא חמשת המינין ויש לומר דהא קרא לא בלשון תורה משתעי אלא בלשון עם הארץ, ובלשון שהיו מביאין המעשרות מדברים [רבים – לפי המגיה המאירי].

אמר רבא תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד איכא למידק כיון דרב יוסף לא הוה שמיע ליה הכין, כי קא פריך אדרבי מאיר לעיל מדגן וכל תבואת השדה ופרקינן לאתויי פירות האילן וירק, הוה ליה לאקשויי והתנן רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין. וצריך עיון.

הא דתניא הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין ואקשינן

פשיטא, ופרקינן

מהו דתימא תבואה כל מילי משמע קשיא לי מאי קא מתרץ ליה, אדרבה היא גופה היא דקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא. ויש לומר דלישנא קייטא הוא הכי קאמר מהו דתימא כיון דתבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי משמע קא משמע לן דלשון תבואה ממש לא משמע אלא חמשת המינין, ודבר הלמד מענינו הוא, דמשום הכי אייתי הכא ההיא דרבא דבעא מיניה מרב יוסף.

הא דאהדר ליה רב יוסף לרבא מתניתין היא הנודר מן התבואה וכו' קשיא לי וכי סבור היה רב יוסף דרבא לא הוה ידע מתניתין, והא רבא גופיה הוא דאסבר ליה לרב יוסף דתבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. ונראה לי דרב יוסף [ודאי – לפי השי"מ] מידע ידע דרבא לא איבעיא ליה אלא אי עללתא כתבואה או לא, ואמר ליה מתניתין היא דהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין ועללתא היינו תבואה, ואמר ליה אביי דלא דמו, וכי שמע רבא אמר בהא לא מיבעי לי דכל גידולי קרקע במשמע, אלא שכר בתים וספינות קא מיבעיא לי ולא איפשיטא, ולענין דינא קולא לתובע וחומרא לנתבע, ולענין נדרים הכל אסור, דספיקא דאורייתא לחומרא.

תוספתא [כאן פרק ד' הלכה א'] הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, הנודר מן התבלין מותר בחי ואסור במבושל, אם אמר הרי הן עלי אסור בהן בין חיים בין מבושלים [שם הלכה ב'] הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבאה מחמשת המינין בלבד. וגרסינן בירושלמי [כאן פרק שביעי הלכה א']: הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, כמאן דאמר הלכה בנדרים אחר לשון בני אדם, למאן דאמר לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קראו אותו חידוש.

מתני' הנודר מן הדגן אסור בפול מצרי יבש דברי ר"מ דקסבר דכיון דעבדי מיניה גורן דגן מקרי ופול המצרי יבש עבדי מיניה גורן:

וחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמשת המינים דלא קרו אינשי דגן אלא להא אי נמי דמסתמא האי גברא בנדרים ללשון תורה איכוין:

רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינים אבל הנודר מן הדגן אסור בכל. פי' בכל דבר שעושין ממנו גורן ומותר בפירות האילן (ה) (ובדגן) ובירק פירוש שאין עושין מהם גורן:

(שם) א"ר יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינים בלבד. פי' הא קמ"ל דהא דקתני ר"מ [אומר] הנודר מן התבואה וכו' לדבריו נמי קאמר לה ולאו לדבריהם דרבנן בלחוד למימרא דאע"ג דלדידכו אין במשמע התבואה אלא חמשת המינים אודו לי בדגן דכל מידי דעבדי מיניה גורן משמע (א) אי נמי דהא קמ"ל דהא דר"מ לכולי עלמא אמרה ואפילו לרבנן דלא אמרי רבנן תבואה כל תבואה משמע:

תניא נמי הכי שוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין בר מר שמואל פקיד דליתנון תרי עשר אלפי זוזי לרבא מעללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמיה דרב יוסף עללתא מאי מיקרייא. פי' דאילו שאר נכסי דלאו עללתא לא משתעבדי ליה כלל מיהו כולה עללתא קא משתעבדא ליה ואם אבדה מקצתה גובה מהשאר דכולה משתעבדא ליה דכיון דלא אמר הבו ליה עללתא שויא תריסר אלפי זוזי אי נמי מדמי עללתא וכדאמרינן התם בגיטין פ' התקבל [דף סו.] חמרא לא קאמר מדמי חמרא לא קאמר מחמרא [כו'] כדי ליפות את כחו זה דעת רבינו חננאל ז"ל וכבר ארווחנא בהא טובא התם בס"ד:

א"ל מתניתא היא ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא בחמשת המינין בלבד. פי' ומתרגמינן תבואה עללתא א"ל מי דמי תבואה לא משמע אלא מחמשת המינים בלבד עללתא כל מילי משמע פי' דתבואה לא אמרי אינשי אלא בלשון תורה דהיינו חמשת המינים בלבד ואילו עללתא אמרי אינשי אכל פירי דנפקא מארעא ולאו לישנא דמאי דעייל בביתא כדסברי מקצת רבנן ז"ל דא"כ תבעי ליה אפילו שאר מטלטלין ואמאי מבעיא ליה שכר ספינות ובתים בלחוד אלא ודאי דעללתא קרו אינשי בהשאלה לכולהו פירי דנפקי מארעא וקא מיבעיא ליה אי קרו נמי עללתא דפירי עמלי דבתי וספינות או לא מי אמרינן כיון דפחתן קרנא הוו ולא קרו ליה עללתא או דילמא כיון דשבחא דנפיק מינייהו ולא ידיע פחתייהו והיינו פירי דידהו עללתא קרו להו ובהשאלה ודכוותא בלשון ערב קורין אלגלה בהשאלה לכל מידי דהוי שבחא ופירי ואפילו דבתי וספינות מכל מידי דלא הוי קרנא ממש והיינו ודאי מאי דאסתפקא להו הכא דאילו שאר מטלטלין ובגדים ושטרות אע"ג דעיילי לביתא לאו עללתא נינהו דעללתא לישנא דפירי הוא ולא לישנא דעיילותא והיינו דאמרינן הא לא מבעיא לי דעללתא כל מילי דהוי פירי משמע ואע"ג דלאו מחמשת המינים כי קא מיבעילי שכר בתים ושכר ספינות מאי כנ"ל:

כתב רבינו ז"ל ובעיין לא איפשיטא וקיימא לן תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ובגמרא אמרינן דכי אמר תבואת השדה כל מילי דהוי פירי משמע ואע"ג דלא הוי מחמשת המינים מיהו לא משמע ביה שכר בתים וספינות דהאי אפילו מעללתא לא משמע וכל שכן בהא דאמר תבואת השדה ולענין נדרים אם נדר מעללתא הרי הוא אסור בכל מיני דמקרי עללתא:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינים ר' מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינים אבל הנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק אמר הר"ם החמשה מינים הם החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון וכוסמין מין חטין ושבולת שועל ושיפון מין שעורים ופול המצרי מין ממיני הגרעינים לא ימצאו אלא בארץ מצרים וכן יקראוהו הרופאים הפול המצרי ואין זה הפול הידוע אצל ההמון והלכה כחכמים:

אמר המאירי הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש ר"ל שמאחר שהוא מתדגן ר"ל שעושין ממנו גורן ומעמידין ממנו כרי כדרך חמשת המינין הרי הוא בכלל דגן ומותר בלח ואף ביבש יש מפרשים שלא נאסר אלא לכוס אבל לאפות מותר כדין חטים שאני טועם שפירשנו בפרק שלפני זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין ר"ל חטין ושעורים וכוסמין ושבלת שועל ושיפון הא שאר מינים אינן בכלל דגן והנודר מותר בהם אף לכוס ור' מאיר מודה כן אף בלשון תבואה ר"ל שאינה כוללת אלא חמשת המינין ואע"פ שמצינו ותבואת הכרם מכל מקום לשון בני אדם אינו בתבואה אלא על חמשת המינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שמותר בפירות האילן ובירק:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ובין נדר מן התבואה בין נדר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לענין ביאור צריך שתדע שאף ר' מאיר מודה בדגן האמור בתורה שאינו כולל אלא חמשת המינין ואם כן צריך אתה לשאל מה שהקשו לו בגמרא ממה שכתוב בדברי הימים שתיקן חזקיה שיביאו המעשרות לאוצר בית המקדש וכפרוץ הדבר ר"ל שנתפשטה תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה (לאתויי פול המצרי וחביריו) ואי דגן כל דמידגן משמע מאי רבי בכל תבואת השדה עד שהוצרך לתרצה במעשר פירות וירק מאי קושיא והלא אף ר' מאיר מודה בדגן האמור בתורה שאינו כולל אלא חמשת המינין בנדרים הוא דקאמר הכי מתורת לשון בני אדם ומכל מקום תדע שמתוך כך פרשו בתוספות בפסוק זה שלא על לשון תורה לבד נאמר אלא על לשון הרגיל לבני אדם שהיו מביאין מעשרות מדברים רבים:

אע"פ שביארנו בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין אם הזכיר בנדרו תבואת שדה יראה שנכלל בנדרו כל דבר הנעשה כרי וכמו שאמרו כאן תבואה לחוד ותבואת שדה לחוד כלומר שתבואת שדה כוללת אף הדברים שאינן בכלל דגן הואיל ומכל מקום הם דברים המתדגנים כלומר שנעשים גרן ואדם מעמידן כרי:

בתוספתא אמרו הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין הנודר מן התבלין מותר בחיין ואסור במבושלים ואם אמר הרי הן עלי הרי הן על פי אסור בין חיין בין מבושלין הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינין לבד ובתלמוד המערב אמרו הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין כמאן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם ברם כמאן דאמר לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קראה ליין תירוש כלומר ואסור ביין ומותר בשאר מיני מתיקה ונראה מכאן שבזמנם היו קורין למיני מתיקה תירוש ומכאן סמכו גדולי הדור לומר שבזמן הזה שאין רגילין לקרוא תירוש למיני מתיקה כל הנודר בתירוש אסור ביין כלשון תורה אחר שאין בו לשון בני אדם ומותר בשאר מיני מתיקה:

הנודר בלשון עללתא יש אומרין שאין בכלל אלא חמשת המינין כתבואה הואיל ועללתא הוא תרגומו של תבואה אין בכללו אלא מה שהוא נכלל בתבואה ומפני שהם פוסקים כרב יוסף שאמרה כן בסוגיא זו ומביאין ראיה לדבריהם ממה שאמרו אקפד רב יוסף ר"ל על מה שחלקו עליו אביי ורבא לומר דעללתא כל מילי משמע וכן שבא רבא לפניו כמתנצל ולדעת זה אף לענין הדין מי שצוה בשעת מיתתו שינתן כך וכך לפלוני מעללתא שיש לו במקום פלוני אין בכלל אלא מחמשת המינין ואם אין מספיקין בכך אינו גובה משאר נכסים שיש לו שם ומכל מקום יש פוסקין כאביי ורבא דעללתא כל מילי משמע מפני שהוא לשון עליה ומשום דאביי ורבא בתראי נינהו ומכל מקום כל מילי דקאמר יש מפרשין בו כל גידולי קרקע ר"ל כל דבר הצומח ועולה מן הארץ מלשון עליה ולא קרקע אבל נסתפקו בשכר בתים וספינות שהוא כעין עלייה וצמיחה אם הוא בכלל שכל דבר הבא על ידי ריוח ושכר או השבחה לשון עללתא הוא או שמא הואיל ומכל מקום גופן מתישן ופוחת בכל יום אע"פ שאין פחת שלהן בא ביחד אלא מעט מעט עד שאינו ניכר אין שכר שבהם נקרא עללתא ולא הובררה ולדעת זה נדר בעללתא אסור בכל גידולי קרקע ומותר בשאר נכסים ולענין הדין גובה מכל גידולי קרקע אבל לא משאר נכסים הא מריוח הבא משאר נכסים הדבר בספק ולענין נדרים מחמירין בה ולענין הדין קולא לתובע וחומרא לנתבע ואין מגבין לו מהם אלא שאם תפש אין מוציאין הימנו ויש מפרשים במה שאמר עללתא כל מילי משמע כל מיני אוכלין ומשקין ויש שואלין לענין הדין מיהא הרי עללתא ודאי לשון מסופק הוא מחמשת המינין לבד ולשאר מיני עלייה ר"ל אף גידולי קרקע לפירוש ראשון או כל מילי לפירוש שני ואם כן היאך מגבין מהן והלא יד בעל השטר על התחתונה והיה לנו לדון כל שהוא חוץ מחמשת המינין הן גידולי קרקע הן כל מיני מאכל בספק כשכר בית וספינה ולהיות יד בעל השטר על התחתונה וכדתנן חצי שדה אני מוכר לך נוטל כחוש ותירצו רבים שכל המקבל מתנה אין אומרין יד בעל השטר על התחתונה אדרבה כל הנותן בעין יפה נותן ואין זה כלום שכל שטר שבעולם יד בעל השטר על התחתונה ומטעם המוציא מחבירו שהוא כלל גדול בדין ובכלם אם תפש אין מוציאין שזה שאומר יד בעל השטר על התחתונה אינו אלא כמי שאומר יד המוציא מחבירו ידו על התחתונה הא אם תפש אין מוציאין וכן כתבוה גדולי המחברים בסוף הלכות מלוה ולוה ואם כן הדרה קושיא לדוכתה ומכל מקום רבותי כתבו שאינה קושיא שפשוט היה להם במלת עללתא שכוללת כל דבר הבא דרך צמיחה לפירוש הראשון או כל מיני אוכל לפירוש שני ואין זה אצלם לשון מסופק אלא לשכר בתים וספינות והדומה להם כגון שכר הכלים:

ממדרגות החכמה והאחרונה שבהם הוא להשפיע מחכמתו לזולתו והיא היא המעמדת והמקיימת תורה ללומדיה דרך הערה דרשו וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות אם עושה תלמיד חכם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה נתנת לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכשנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה עצמו הב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא שבני אדם מבזין אותו ושוקפין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון ואם חוזר בו הב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא:

ברש"י מינים הס"ד תבואה הס"ד:

ברא"ש בד"ה אסור כו' כרי והנודר כצ"ל המינין תבואה הד"א:

מתניתין הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי רבי מאיר פירוש דקא סלקא דעתיה דרבי מאיר דכל שעושין ממנו גורן איקרי דגן ופול המצרי יבש נמי עושין ממנו גורן. וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין והאי נודר ללשון תורה נתכוון ורבי מאיר סבר ללשון בני אדם נתכוון. הרנב"י ז"ל.

הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין. מסתברא דאסור דקתני הכא דוקא לכוס אבל לאפות לא כנודר מן החטה ואף על גב דקתני אסור סתם היינו טעמא משום דהכא לא אתא לאשמועינן אלא מה שהוא בכלל המינין ולא ענין איסורו. ומאי דסתים במתניתין פריש בברייתא דקתני הנודר מן הדגן מותר באורז בחילקא בטרגיז ובטיסני שהוא דגן מוחלק והילכך כל שכן קמח ופת ומיהו איפשר לדחות דהתם בשנעשה כבר טרגיז וטיסני וצ"ע. הרשב"א ז"ל.

גמרא מאי וכפרוץ הדבר הרבו אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא חמשת המינים הרבו כל מיני קטנית אלא אי אמרת דדגן כל מילי דמידגן ואפילו קטנית הלא יש דגן כתוב בקרא והרבו מאי אתא לאתויי לאתויי פירות האילן וירק והיינו דקאמר וכל תבואת השדה דהיינו פירות האילן וירק ועלייהו קאי הרבו שגזר עליהם חזקיהו. ומצאתי בפירוש הרב רבי יצחק שנראה לו דהאי שינויא לאו דוקא אלא לרווחא דמילתא (דשוהא אני) הוא דשאני. מהשמטה הכא דלא מצינו שום תנא דמחייב במעשר דאורייתא אלא בחמשת המינין דגן ותירוש ויצהר. אלא עיקר תירוצו כך ראוי לתרץ לשון תורה לחוד ולשון נדרים לחוד דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולעולם דגן דאורייתא בחמשת המינין משמע. מצאתי. ולי נראה דהכי פירושו ואי אמרת דגן בלשון בני אדם כל מידי דמדגן משמע מאי וכפרוץ הדבר פשיטא שיש לגזור בכל מידי דבלשון בני אדם משמע דגן ובמאי פרץ הדבר והרבו דמשמע יותר ממה שהיה ראוי לגזור. אמר אביי לעולם דגן בלשון בני אדם כל מידי דמדגן משמע וגם דגן דקרא דחזקיהו על דין לשון בני אדם נקט ובכללן תבואה וקטנית וכפרוץ הדבר הרבו אירק ופירות באילן קאי. וכן משמע קרא דגזרה אחר גזרה גזרו והיינו כפרוץ והרבו שהיה לו לומר וכפרוץ הדבר הביאו ולעולם קטנית בכלל דגן הוא וגזרת קטנית (שמי) מימי שלמה היתה שעשה אזנים לתורה. ואף על גב דלא חשיב לה בעירובין התם לא חשיב אלא דברים שיש בהם חכמה וגזור כדמייתי קרא חכם בני וכו' אבל בקטנית שבלשון בני אדם דגן בדין היה למיגזר עליהו בלא עומק חכמה. הרא"ם ז"ל. וכן בשיטה וז"ל: מאי כפרוץ הדבר הרבו מאי דגן דהאי קרא דלשון בני אדם הוא דמדרבנן הוא שגזר חזקיהו על תרומת פירות ואי דגן כל מילי דמידגן הוא מאי הרבו על דגן והרי תבואה וקטנית בכלל. ומשני דגן דהא קרא כל מילי דמידגן משמע והרבו לאו על דגן קאי שבכלל דגן יש רבוי על דגן תורה אלא הרבו על דגן תירוש ויצהר תבואת השדה דהיינו פירות האילן וירק. עד כאן. לאיתויי פירות האילן והירק פירות האילן דלאו משבעת המינים וירק דמדאורייתא לאו בני עשורי נינהו והיינו דכתיב וכפרוץ הדבר וכל תבואת השדה ולעולם דגן כל דמידגן משמע ופול המצרי יבש לאו בכלל ירק. הרי"ץ ז"ל. וזהו על דרך פרש"י ז"ל.

אמר רבי יוחנן הכל מודים אפילו רבנן בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא מחמשת המינין. תימה פשיטא דהא טפי מקילין רבנן מרבי מאיר וכל שכן דמודו ליה. וי"ל דהוה אמינא דרבי מאיר במתניתין לטעמיהו דרבנן קאמר לדידי אפילו נודר מן התבואה אסור בכל שעושין ממנו גורן אלא לדידכו נמי דתבואה אין בכללה אלא חמשת מינין מיהו אודו לי מיהת דדגן כל שעושין ממנו גורן משום הכי קא משמע לן רבי יוחנן דאפילו רבי מאיר מודה בתבואה דאינה אלא חמשת המינין. תניא נמי הכי ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין. ומקשינן פשיטא ומהדרינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע פירוש מהו דתימא תבואה כל מילי משמע לרבנן דהא תבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי שאדם מכניס לבית משמע. קא משמע לן דלא משמע אלא של חמשת המינין בלבד. הריטב"א ז"ל.

וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל אמר רבי יוחנן הכל מודים ואפילו רבי מאיר בנודר מן התבואה וכו'. בהא מודינא לכו דאינו אסור אלא בחמשת המינין פשיטא דתבואה לא משמע אלא חמשה מינין ומאי קא משמע לן ולא ידעתי מאין פשיטא לו זה. ונראה לי מקרא דקאמר ותבואת זרעך דמשמע זרע המיוחד קרוי תבואה דהיינו חמשה מינין. עד כאן. הא דתניא הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין ואקשינן פשיטא ופרקינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע קשיא לי מאי קא מתרץ ליה אדרבה היא גופה היא דקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא. וי"ל דלישנא קיטא היא והכי קאמר מהו דתימא כיון דתבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי משמע קא משמע לן דלשון תבואה ממש לא משמע אלא חמשת המינין ודבר הלמד מעניינו הוא דמשום הכי אייתי הכא ההיא דרבא דבעא מיניה מרב יוסף. הרשב"א ז"ל. מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרוב הביאו. פירוש פסוק הוא בדברי הימים גבי חזקיהו ולעיל מהאי קרא כתיב ויאמר לעם וליושבי ירושלם לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורתי ובתריה דהאי קרא כתיב וכפרוץ הדבר אלמא דיש בכלל וכל תבואת השדה יותר מחמשת המינין. הריטב"א ז"ל. והרי"ץ ז"ל כתב: וכל תבואת השדה לרוב ומוקמינן ליה לעיל בפירות אילן וירק משמע דבכל מילי שייך לומר תבואה אפילו אינו מחמשת המינים עד כאן. תבואה לחוד דמשמע המיוחדת שבתבואה אבל תבואת השדה משמע כל מילי דאי תבואה לחוד משמע כל מילי אם כן לישתוק מהשדה. הרא"ם ז"ל.

אמר רבא תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד איכא למידק כיון דרב יוסף לא הוה שמיע ליה הכין כי קא פריך אדרבי מאיר לעיל מדגן וכל תבואת השדה ופרקינן לאיתויי פירות האילן וירק מיד הוה ליה לאקשויי והתנן רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין וצ"ע. הרשב"א ז"ל.

בר (שמואל מר) מר שמואל מהשמטה בנו של רב שמואל. פירוש. דליתנון תרי עשר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא פירוש מעללתא שהיה לו במקום פלוני וליפות כחו דמקבל מתנה הוא דקאמר הכי שלא ידחוהו אצל שאר נכסים מיהו ריעותא נמי היא גביה דמקבל מתנה דאם שטפן נהר אינו גובה משאר נכסים מדמספקא להו עללתא היכי מיקרא אלמא לא גבי משאר נכסים כך כתב ר"ח ז"ל בפרק התקבל גבי שלחו מתם מחמרא ליפות כחו כדאיתא התם. הרנב"י ז"ל. פקיד צוה מחמת מיתה. עללתא היכי מיקריא לפי שהיו שם פירות ושאר מיני נכסים היה ספק לו מאיזה מהן יקח אותן תריסר אלפי זוזי. אמר ליה מתניתין היא. נראה לי דהכי פירושא שרב יוסף היה סבור שאללתא ועללתא הכל אחד ואללתא תרגום תבואה הוא ואביי השיב לו מאן דפקיד אללתא ועללתא כל מילי משמע ומשמע נמי שרב יוסף הודה לו כיון שלא השיב לו דבר והשיב אביי הדברים לרבא. ועל כן אמר רבא הא לא מיבעיא לי דפשיטא דכל מילי משמע ואפילו פוחת דכל מילי מיטב הוא ועילויה מיקריא ואלו היו מספיקין לא הייתי לוקח כי אם מהם. אלא הא קא מיבעיא לי אי הוו ספינות ושכר בתים בכלל עללתא מי אמרינן כיון דפחתי על ידי שמשתמשין בהם לאו עללתא היא דמשמעות עוללתא כל מידי דאית ליה עילויא וקא משמע לן כיון דפחתי לאו בני עילויא הוא ואף על גב דבפירות לא היה לו ספק שהיה יכול ליקח מהם אם היו מספיקין לתריסר אלפי זוזי אף על גב שלפעמים מרקיבות משום דכל מידי דמטלטלי מיטב הוא ושפיר מיקריא עללתא או דילמא כיון דלא ידיע פחיתותו שאינו נראה לעינים כשהן בפחות במעט מעט הולכות ונשחתות. ויש מפרשים פחתייהו שאינן נשכרות בשוה ופעמים נשכרות בפחות ואיני מבין. במעלי יומא דכפורי שאין יום הכפורים מכפר דברים שבין אדם לחברו אלא אם כן יבקש ממנו מחילה וירצהו. אמר הדין מזיגא וכו' ורב יוסף סגי נהור היה. הרא"ם ז"ל.

הא דאהדר ליה רב יוסף לרבא מתניתין היא הנודר מן התבואה וכו' קשיא לי וכי סבור היה רב יוסף דרבא לא הוה ידע מתניתין והא רבא גופיה הוא דאסבר ליה לרב יוסף דתבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. ונראה לי דרב יוסף ודאי מידע ידע דרבא לא איבעיא ליה אלא אי עללתא כתבואה או לא ואמר ליה מתניתין היא דתבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין ועללתא היינו תבואה ואמר ליה אביי דלא דמי. וכי שמע רבא אמר בהא לא מיבעיא לי דכל גידולי קרקע במשמע אלא שכר בתים וספינות קא מיבעיא לי ולא איפשיטא. ולענין דינא קולא לתובע וחומרא לנתבע. ולענין נדרים הכל אסור דספיקא דאורייתא לחומרא. תוספתא הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין הנודר מן התבלין מותר בחיין ואסור במבושל אם אמר הרי הן עלי אסור בהם בין חיין בין מבושלין הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבאה מחמשת המינין בלבד. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: שלחא רבא לקמיה דרב יוסף עללתא היכי מיקריא פירוש אם נדון אותה כלשון תבואה דתבואה מתרגמינן עללתא ולא יגבה אלא מחמשת המינין שיש לו בנהר פניא או נדון עללתא מלשון ביאה ולומר שיטול מן הנכסים שיש לו בנהר פניא הן תבואה הן שאר נכסים שאדם מביא בבית ממאי דעייל בארעיה בביתא. אמר ליה מתניתין היא ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין ועללתא היינו תבואה. אמר ליה אביי מי דמי תבואה לא משמע אלא מחמשת המינין עללתא כל מילי משמע כלומר ולא ללשון תבואה נתכון אלא ממאי דעייל בביתא. אהדרוה לקמיה דרבא אמר ליה הא לא קא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דמיבעיא לי שכר בתים ושכר ספינות מאי פירוש מי גבי מיניהו מי אמרינן דעללתא משמע נכסים שיש להם שבח והעלאה כגון כלי כסף וזהב ודומיהם ומהנהו נכסי פקיד מר שמואל דליתנון ליה לרבא ולא מן הנכסים שהן פחותין בגופן והולכין ובתים וספינות אין להם שבח והעלאה אלא פוחתין הן והולכין או דילמא כיון דלא ידיע פחתיהו כי עללתא הוא כלומר שאין פחת שלהם ניכר כל שעה ושעה. עד כאן. תוספתא וכו' ככתוב לעיל הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינין בלבד ותנן נמי הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם כלומר בחמשת המינין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהם כלומר מחמשת המינין ואלו לרבי מאיר אסור בכל שעושין ממנו גורן כדאמרן לעיל. עד כאן לא פליגי אלא בנודר מן הדגן אבל מן הפת ומן התבואה לדברי הכל אינו אסור אלא בהני חמשת המינין ואיתמר עלה בירושלמי מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אין קרוי פת סתם אלא חטים ושעורים בלבד אמר רבי יוסי קיימת במקום שאוכלין פת כל דבר אין לך קרוי פת סתם אלא של חמשת המינין בלבד. נקיטינן דבמקום שאוכלין פת של כל דבר כגון אורז ודוחן ומיני קטנית אין קרוי פת סתם אלא של חמשת המינין ובמקום שאין אוכלין פת אלא מחמשת המינין אין קרוי פת סתם אלא של חטים ושל שעורים דבהני רגילי אינשי. הרנב"י ז"ל.

כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר, שֶׁהוּא מֻפְקָר לַכֹּל, תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה (במדבר כא, יט). יש מפרשים הכונה על הענוה שיהיו הכל דשים בו ובזה ניחא מה שאמר הַתּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, כי מדת הענוה נקראת 'מה' והעניו זוכה להארת שם הוי־ה דאלפי"ן [יו־ד ה־א וא־ו ה־א=45] שמספרו מ"ה. ובזה פרשתי בס"ד 'מַה' תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי (תהלים מג, ה) במדת הענוה הנקראת 'מה' ועל ידי כך וּ'מַה' הוא שם הוי־ה דאלפין תֶּהֱמִי עָלָי להאיר לי בו. וידוע שם הוי־ה דאלפין בפרטו הוא מספר מ"ה [45] ובכללו הוא מספר תן [450] דכל דבר שבקדושה כלול מעשר ועשרה פעמים מ"ה הוא תן. נמצא כללו ופרטו הוא אותיות מַתָּנָה שהוא 'ת־ן מ־ה'. ולזה אמר כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר שהוא שלם בענוה הנקראת 'מה' אז תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּ'מַתָּנָה' שהוא הארת שם הוי־ה דאלפין בפרטו ובכללו שהוא 'מ־ה ת־ן'. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה נְחָלוֹ אֵ־ל שזוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שיכוין אליבא דאמת דכל הנותן בעין יפה הוא נותן. וְכֵיוָן שֶׁנְּחָלוֹ אֵ־ל זוֹכֶה לִגְדֻלָּה שתהיה הלכה כמותו בכל מקום והוא יהיה ראש המדברים בכל מקום. וְאִם הִגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ דכתיב וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא (במדבר כא, כ) פירוש כיון דנחלו א־ל הוא החסד שעל ידי כך מכוין להלכה הנה מספר יד שהוא כינוי לחסד יד ימין יתהפך מספר י"ד למספר גיא [14] וזהו וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא. וְאִם חוֹזֵר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ כי אותיות גַּיְא שהם מורים על השפלות יתהפכו לאותיות גֵּאִי שהוא לשון גבהות ומעלה.