מסכת נזיר דף ס״ו עמוד א׳

לא תימא דהאי ספיקו דאמר שמטמא דקא בעי למימר ספק חזא ספק לא חזא דמש"ה לא מוקמינן עליה טומאה לא לענין חיוב קרבן ולא לענין סתירה אם כבר התחיל למנות ימי ספרו כדכתיב וספר לו שבעת ימים לטהרתו אלא ודאי חזא ומיהו ספק מחמת שכבת זרע:

מי גרע שכבת זרע דזב משכבת זרע דטהור דטמא במגע כדאמר מר (נדה דף מג:). ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע (ויקרא כ״ב:ד׳-ה׳) או לרבות את הנוגע:

אלא אמר רב אדא בר אהבה מאי הא דקאמר דשכבת זרעו טמא לומר שאין תולין בה דלאחר שנזקק לטומאה במס' זבין (פ"ב מ"ג) הרואה קרי אינו מטמא בזיבה כל מעת לעת:

סבר רב פפא קמיה דרבא למימר היינו טעמא דאין תולין את הזיבה בשכבת זרע דאמרינן איידי חולשא שנחלש מזיבה ראשונה שכבר נזקק לטומאת זיבה חזא נמי להך זיבה ולא מחמת קרי אבל היכא דלא נזקק לטומאה וראה קרי היינו טעמא דתלינן את הזיבה בקרי ואינו מטמא כל מעת לעת משום דלאו ע"י חולשא הוא דחזא דהא אכתי לא נזקק לזיבה:

א"ל רבא והא תנן במס' זבין עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד ותני עלה בברייתא (עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד) בד"א בזמן שנתגייר מהול והא הכא דליכא חולשא ואפ"ה לא תלינן את הזיבה בקרי והוי טמא מיד א"ל כיון דמקבל עליו עול מצות אין לך חולי גדול מזה ולא חולי ממש קאמר דאי חולי ממש לא הוי מטמא בזיבה שזו אחד מז' דרכים שבודקין בהן את הזב ששנינו במשנתינו אלא מחמת חולשא בעלמא הוא דחזא שכן זיבה באה מבשר מת ולא מחמת קרי:

אלא תנאי היא אדלעיל קאי דהא דדחינן לעיל מאן שמעת ליה דקאמר שכבת זרעו מטמא במשא רבי יהושע היא ואמר עלה ואפי' רבי יהושע לא אמר אלא מחמת זיבה איכא תנאי אחריני דאמרי דליכא טעמא משום ציחצוחי זיבה אלא שכך גזירת הכתוב דתניא שכבת זרע של זב מטמא מעת לעת לאחר שראה זיבה מטמא במשא:

ר' יוסי אומר יומו בלבד שראה בו זיבה אם ראה קרי תולין את הקרי בזיבה ומטמא במשא אותו היום בלבד אבל מכאן ולהבא לא ולאו משום דסבירא ליה דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה אלא שכך גזירת הכתוב ובכי האי דשמואל קמיפלגי דשמואל רמי כתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה ורחץ במים את כל בשרו. אלמא מדשני בדיבוריה ש"מ דבטומאת קרי קאמר:

מ"ד כל מעת לעת מטמא שכבת זרע של זב דדייק מלפנות ערב דמשמע ב' ערבים לפנות חד ערב משמע כדכתיב כי פנה היום (ירמיהו ו׳:ד׳) והאי דכתיב ערב היינו נמי ערב אחרינא והוי משמע דכתיב ביה מערב ועד ערב לומר לך מערב ועד ערב מטמא שכבת זרע של זב במשא דה"נ תניא לה בסיפרא והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת:

אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת זרע ספק מחמת ראיה וכיון דנזקק לטומאה ספקו טמא - פר"י כדאמרינן בפ' המפלת (נדה דף כב.) זיבה דפתיכא ביה שכבת זרע לא סתרה אלא יום אחד זיבה דלא פתיכא ביה שכבת זרע סתרה שבעה ורבא מיירי כגון שבדק עצמו ומצא שכבת זרע וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם באה הזיבה לבדה והשכבת זרע לבד ויסתור שבע או פתך בה זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום אחד:

ושכבת זרע למאי אילימא למגע דמשנזקק לטומאה יטמא לשכבת זרע במגע פשיטא מי גרע משכבת זרע דטהור בעלמא ואפי' לא נזקק נמי אלא למשא דשכבת זרע דטהור בעלמא אינו מטמא במשא וכשנזקק לטומאה מטמא במשא:

אילימא האי תנא דתניא כו' אפילו רבי יהושע לא קאמר אלא בצחצוחי זיבה אבל בעיניה לא - ושכבת זרע דמתני' משמע דאף בעיניה:

אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה דבמסכת זבין (פ"ב מ"ג) תנן הרואה קרי [אינו מטמא בזיבה] כל מעת לעת שהקרי פוטר זיבה הבא לאחריה כל מעת לעת אבל משנזקק לטומאה אז לא תפטור השכבת זרע את הזיבה הבא אחריה:

סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזא כלומר להכי אמרינן דקרי פוטר זיבה הבא אחריו כל מעת לעת דאיכא למיחש שמא מחמת חלישות נתרוקן מן השכבת זרע הוא דחזא וקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו אבל משנזקק לטומאה אונס לא פוטר והיינו נמי טעמא דרב אדא בר אהבה:

אמר ליה רבא [והא תנן] גר שנתגייר מטמא בזיבה [מיד] ה"ג ואמאי הא אין לך חולי גדול מזה פר"י גר שראה קרי קודם שנתגייר ונתגייר וראה זיבה מטמא בזיבה ולא תפטור קרי את הזיבה ואם כדברי רב אדא ורב פפא דטעמא דקרי פוטר בזיבה הבא אחריו משום חולשא גבי גר נמי נימא הכי דאין לך חולי גדול מזה דכי היכי דבדקינן אותו לפטור בקרי דמה לי קרי שראה כשהוא עובד כוכבים מה לי שראה כשהוא ישראל:

אלא תנאי [היא] כלומר דרב אדא ורב פפא ליתא דודאי טעמא דקרי לאו משום חולשא אלא משום גזירת הכתוב דדרשינן בספרי והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר זיבה כל מעת לעת ולכך ל"ש נזקק ול"ש לא נזקק אמרי' דקרי פוטר זיבה הבאה אחריו מעת לעת ושכבת זרע דמתני' לאו בזיבה איירי כדאמר רב אדא בר אהבה אלא כדאמר מעיקרא למשא והני תנאי של זב דאמרי דקרי של זב מטמא במשא מעת לעת כלומר כשראה קרי תוך מעת לעת שראה בזיבה:

רבי יוסי אומר כו' וא"ת ולייתי מתני' דמסכת כלים (פ"א מ"ג) למעלה מהם רוקו של זב ושכבת זרעו שמטמא במשא ובפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כה.) מייתי לה [וי"ל] שרגלים לדבר דמתני' מיירי דוקא שכבת זרע שרואה סמוך לזיבות (והתם בעי לאתויי שיטמא במשא כל ז'):

גוי שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד ואין תולין לו אע"פ שלא ראה שתי ראיות של זיבה בגיותו שלא החלישתו הזיבה והיה לו לומר שמחמת הקרי בא מ"מ קבלת עול מצות החרידתהו ונתעוררה זיבתו וזיבה גמורה היא שהרי אין החרדה מסבות המטהרות שהוזכרו זו היא שיטתנו והגירסא הנכונה אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה דאיידי חולשיה הוא דחזא כלומר ולא מחמת הקרי סבר רב פפא למימר מעת לעת הוא דלא תלינן הא מיד תלינן אמר ליה רבא והא תניא גוי שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד וכיון רבא בזו להשיב ממנה לרב פפא כלומר שכל שאין תולין בקרי אין תולין כלל אף בראייה הסמוכה לקרי והקשה ממנה לרב אדא שביאר הטעם שלא לתלות משום דאיידי חולשיה חזא והרי בגוי אף בשלא נזקק לטומאה נאמרה דליכא חולשא ואעפ"כ אין תולין ותירץ בה אין לך חולי גדול מזה כלומר שקבלת עול מצות החרידתהו ושמא תאמר לשיטה זו כשאמר בשבעה דרכים וכו' היה לו לומר בשמנה ושיחשוב ראיית הקרי שבכל מעת לעת בסיבה שמינית יראה לי שזו בכלל המראה והרהור היא ועדיפא מיניהו לתלות בה ומה שאמר אחר כן תנאי היא אין גורסין בה אלא ושמעתא באפי נפשה היא וארישא דשמעתא קא מהדר אלא שלשון מסכתא זו אינו מדוקדק כל כך כמו שביארנו כמה פעמים והענין חוזר לשכבת זרעו של זב אם מטמא במשא אם לאו ועיקר הגירסא בשמעתא דהני תנאי כך היא תנאי היא דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא ר' יוסי אומר יומו אלמא דתנא קמא דקאמר מטמא במשא סתם ולא יהיב שיעורא לאו משום צחצוחי זיבה אתי עלה אלא דשכבת זרעו מטמא במשא אף בלא צחצוחי זיבה ור' יוסי דתלי שיעורא ביומו וחזינן ליה בדוכתא אחרינא דבתליה נמי קאמר יומו אלמא דהכא משום צחצוחי זיבה קאמר ואח"כ חזר למה שנתגלגל לפרש בדבריו דבתלייה נמי קאמר יומו והזכיר את המחלקת שהוא בשני של זבים במשנה רביעית שבו והוא שאמרו שם הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומר יומו ואע"פ שלא הביאוה כאן כבר הודענו קצור הלשונות שבמסכתא זו ומ"מ עלה קא סמיך וקאמר במאי קמיפלגי וכו' ויש שאין גורסין בדברי רב פפא כי לא תלינן במעת לעת וכו' אלא כך הם גורסים סבר רב פפא למימר איידי חולשא הוא דחזא כלומר סבר לפרושי טעמא דרב אדא הכי ואותביה רבא מגוי שראה קרי וכו' דליכא חולשא ותירץ אין לך חולי גדול מזה וכו' ותנאי היא כדפרישית:

ויש גורסין סבר רב פפא למימר כי לא תלינן מעת לעת אבל מיד תלינן דאיידי חולשי' חזא כלומר מחמת חולשא שהחלישתהו הקרי והרי היא כשאר סבות ואותביה מגוי שנתגייר והם גורסין והא אין לך חולי גדול מזה ומתשובתו של רבא הוא כלומר והיאך מטמא מיד והא איכא למימר נמי דאיידי חולשיה וכו' דאין לך חולי גדול מזה ועל זו אמרו אלא תנאי היא ומ"מ עיקר הדברים דלטומאת משא נאמרה וכמו שכתבנו ויש גורסין בה גוי שראה וכו' ותנן עלה במה דברים אמורים בנתגייר מהול ואינו כלום וכן יש מבלבלין עוד את הסוגיא בנסחאות ובפירושין ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

המשנה הששית והכונה בה לסיים המסכתא בענין נזירות והוא שאמר נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון מורה נאמר בשמואל מורה מה מורה אמורה בשמשון נזיר אף מורה אמורה בשמואל נזיר אמר ר' יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר' נהוראי והלא כבר נאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם אמר הר"ם יש תועלת שידיעתנו בשמואל אם היה נזיר אם לא למי שאומר הריני כשמואל או יתואר בו תואר מתאריו כמו שאמרו בשמשון והלכה כר' נהוראי:

אמר המאירי נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו וכו' והשיבו ר' יוסי שלא נאמר אלא על מוראת בשר ודם כלומר שלא תהא מוראת שום אדם עליו והה"א במקום אל"ף וכמו שתרגם יונתן ומרואת איניש לא תהא עלוי אמר לו ר' נהוראי והלא מצינו שנתירא שנאמר איך אלך וכו' ואם כדבריך היאך נתאמתה הנבואה אלא ודאי לשם נזירות נאמר ולענין פסק נזיר עולם היה ונפקא מינה למי שאמר הריני כשמואל הרמתי שיהא נזיר עולם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

ספק מחמת ראיה פירש ר"י כגון שבדק בעד וכו'. ויש מפרשים בענין אחר ספק מחמת שכבת זרע. כלומר ספק אם שכבת זרע תחלה ואין הזיבה שלאחריו מטמא. כדתניא במסכת זבים [זבים ב, ג] הרואה קרי פוטרת זיבה של אחריו. דודאי כל שלא נזקק פוטר משום דהוי אונס שהקרי מחליש גופו והוי כחולי. אבל משנזקק שהוא סותר אפילו באונס אין הקרי פוטר. ולא נהירא דאם כן מאי קאמר ספק מחמת שכבת זרע אפילו ודאי שראה הקרי אחר השכבת זרע אינו פוטר. ועוד לרב אדא בר אהבה דמפרש בסמוך שכבת זרע לענין שאינו תולה היינו ספיקו. מיהו התלמוד סותר כל דברי רב אדא בר אהבה ומפרש דקרי פוטר בכל זמן אפילו בימי ספירה. ולפי זה יכול ליישב הך פירושא ונאמר דמשנזקק טמא דאוקמינן אחזקיה ונאמר מספק שראה הזיבה תחלה. אבל לדברי רב אדא אין לי ליישבו וטוב יותר לפרש כדפרישית. תוס' חיצוניות:

הכי גרסינן ואין לך חולי גדול מזה פירוש ואי אמרת דטעמא דקרי מטהר זיבה משום חולשה מה לי ישראל מה לי גר אדרבה טפי חולשה איכא בגר שהכניס עצמו לדאגת המצות. אלא תנאי היא. כלומר טעמא דקרי מטהר זיבה לאו משום חולשה אלא גזרת הכתוב היא. ודוקא בישראל ולא בגר כמו שאפרש לקמן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר רבא והא תנן במסכת זבים נכרי שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד. במה דברים אמורים כשנתגייר כשהוא מהול. והא הכא דליכא חולשה דהא לא נזקק לטומאה דנימא על ידי חולשא חזא זוב ואפילו הכי אין תולין הזוב בשכבת זרע. אמר ליה אין לך חולי גדול מזה. פירוש שמקבל עליו עול מצות והוה ליה חולשה ומחמת אותה חולשה ראה זוב. והאי חולי דקאמר לאו דוקא שאם היה חולה גמור לא היה מטמא בזיבה כיון שעדיין לא נזקק לזיבה כדתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב וחד מינייהו בחולי. אלא לאו חולי ממש קאמר אלא חולשה בעלמא קאמר ומחמת חולשה הוא דחזי זוב ולא מחמת קרי. אלא תנאי היא. פירוש הא דאמר ר' יהושע שכבת זרעו של זב אי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה תנאי היא עד אימת אמרינן דאיכא צחצוחי זיבה. דתניא שכבת זרעו של זב מטמאה במשא כל מעת לעת. פירוש שאם ראה קרי אחר זיבה בתוך מעת לעת אמרינן דאיכא צחצוחי זיבה ומטמאה במשא. ר' יוסי אומר יומו. אבל לאחר מכן אף על גב דבתוך מעת מעת הוי אינו מטמא בזיבה דתו ליכא צחצוחי זיבה. וא"ת ואמאי לא אמר האי תנא דשילהי כיצד הרגל דקאמר קריו הזב מנין קל וחומר מרוק דטהור בטהור טמא בטמא ומייתי לה בין לטומאת מגע בין לטומאת משא. וכן מתניתין פרק רביעי דכלים דקתני למעלה מהם רוקו ושכבת זרעו דקאמר מדקתני להו בהדי רוקו משום דאתאי מרוקו ולא משום סברא דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. ואומר ר"י דמתניתין דקתני שרגלים לדבר דמשמע דסבר דטעמא דמטמא שכבת זרע לפי שראה אותו מחמת הזיבה וסמוך לראיית הזיבה אבל מופלג מראיית הזיבה אינה מטמאה ולכך לא מייתי מכל הני תנאי דלכולהו אינה מטמאה כלל דזיבות. ולכך אייתי תנא דציחצוחי זיבה ואידך תנאי דאינה מטמאה במשא אלא מעת לעת או יומו לזיבה אבל ברחוק יותר לא מטמאה במשא. תוספות חיצוניות:

כתיב איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה דמשמע אשר לא יהיה טהור בסתם כלומר שהוא טמא טומאה אחרת היוצאה מגופו דומיא דקרי ומאי ניהו זיבה. ומקרה משמע שכבת זרע שראה הקרי אחר הזיבה. וכתיב לילה מיותר לאשמועינן דלילה שלאחר הזיבה יש לטיפת קרי דין זיבה ומטמאה במשא. ותנא קמא דייק מלפנות ערב דעד שיפנה היום דהיינו מעת לעת יש לה דין זיבה. ובספרי קתני והיה לפנות ערב מלמד שהקרי מטהר הזיבה מעת לעת. ודריש קרא גם למפרע דזיבה הבאה מעת לעת של קרי אין לה דין זיבה ולר' יוסי יומו. ודוקא בישראל שקריו טמא אבל נכרי שקריו טהור אינו מטהר הזיבה. אמר לך אורחיה דקרא למייתי. כלומר ולא מייתר לדרשא: סליק פרק הכותים אין להם ונשלמה מסכת נזיר בסיעתא דשמיא תם ונשלם שבח לאל בורא עולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

אָמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּא בְּרֵיהּ חֲטוֹף וּבְרִיךְ. נראה לי בס"ד הכונה חֲטוֹף ניצוצי קדושה מן האכילה והשתיה וּבְרִיךְ בכונה של יחוד שם הוי־ה ושם אדנ־י. והנה עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] במדרש אליהו דף ק"ך ע"ב פירש סמיכות מאמר זה של 'חֲטוֹף וּבְרִיךְ' עם מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' דבא מסדר התלמוד לפרש לנו דברי רב שאמר לבנו חטוף וברך באיזה אופן קאי דאל תטעה לחשוב שמצוהו בהיותו אורח יחטוף הכוס משאר אורחין ויברך הוא דודאי אין זה משורת דרך ארץ! אך רב איירי בהיכא דבנו הוא בעל הבית ויש אורחים נכבדים שהם שוים זה בזה דאם ימסור כוס ברכת המזון לאורח כמשפטו דאורח מברך יצא מזה קנאה וכעס כיון דשוים יאמר האחד: למה נותן לחבירי ולא לי? לכן מיעצו אף על פי שברכת כוס ברכת המזון היא נתונה לאורח דלכולי עלמא בעל הבית בוצע ואורח מברך (ברכות מו.) הנה לפעמים יזדמן שאתה תחטוף כוס ברכת המזון ותברך כי בזה לא יהיה קנאה כיון דאין אתה נותנו לאורח ואין אדם מתקנא אלא מחבירו הדומה לו. ולכן אחר מאמר 'חֲטוֹף וּבְרִיךְ' הביא מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' כלומר צוואת רב לחייא בריה הנה היא באופן שבזה ירבה שלום עד כאן דבריו ודפח"ח [ודברי פי חכם חן]. והנה למאן דאמר גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ, בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (משלי כח, כ) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, פירוש העונה אמן הוא רב מבעל הברכות. ולמאן דאמר אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן בְּמַשְׁמָע אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִלָּה, בזה פרשתי (תהלים כא, ד) כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב, רוצה לומר הברכות מקדמת הטוב למברך וכאלו אמר ברכות תקדמנו טוב.