מסכת נזיר דף נ״ז עמוד ב׳

א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך דאמרת דהמקיף את הקטן חייב קטנים דאיתנהו מגולחין כל הראש כדאורחייהו דאינשי דקמגלחי להו כדי להברותן לאחר החולי מאן קמגלח להו:

אמר ליה חובה כך שמה דאשתו דרב הונא דקסבר רב הונא דאשה לא מיפקדא אלאו דהקפת הראש אראש אחרים כלל:

אמר ליה רב אדא תיקברינהו לבניה דלדידך דאמרת המקיף את הקטן חייב כי מקפת ליה אשה נמי חייבת אבל לדידי אפילו גדול המקיף את הקטן פטור והוא הדין נמי לאשה וכן בגדול המקיף את הגדול חייב והוא הדין לאשה:

מכדי תרוייהו סבירא להו דהקפת כל הראש שמה הקפה והא הוה להו הקפת כל הראש לבניו דרב הונא:

במאי פליגי כלומר מאי איכא בינייהו דמאן דאסר בגדול אמאי שרי באשה:

והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה דלית להו זקן ליתנהו בהקפה כלל שאפילו אשה המקפת את הגדול פטורה:

רב אדא בר אהבה סבר כי אמר רחמנא לא תקיפו אחד הניקף ואחד המקיף במשמע - ולהא מילתא איתקש ניקף למקיף דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב לא שנא איש ולא שנא אשה:

והאי קטן הואיל והוא גופיה לא מיחייב משום דלאו בר עונשין הוא דמקיף ליה נמי לא מחייב ואפילו איש:

דקתני ואיני יודע דמשמע שלא נודע לו מעולם משום דלא הוה בהם מדלא קתני שכחתי:

והא קא עביד הקפה [בראש] השחתת הקפה:

[באשה] בראש האשה שאינה אסורה בהקפה דדרשינן בסמוך כל שאינו בהשחתה אינו בהקפה:

והא קא עביד השחתת זקן דבספק תגלחת מצורע מגלח זקנו בתער וקעבר בהשחתת זקן ובהקפת ראש מספק:

המקיף את הקטן חייב דכי כתיב רחמנא לא תקיפו פאת אף אפאות דקטן אזהר:

ודידך מאן מגלח להון שראה בנים קטנים מגולחים ראשיהם עם פאותיהם:

א"ל חובה אשתו היתה ורב הונא לטעמיה דאמר בסמוך הנשים מותרות להקיף דכיון דאינן באיסור דניקף ליתנהו נמי באיסור דמקיף:

חובה תקברינהו לבניה דאיסורא קא עבדא:

הקפת פאת הראש שאסרה תורה היא השואת צדעיו לאחורי אזנו מפדחתו בגלוח שיש בו השחתה ולוקה בה על כל פאה ופאה ר"ל פאה שבצד זה ושבצד זה ואפילו גלח שתי צדעיו בבת אחת ובהתראה אחת לוקה שתים ואין חלוק בזה בין שגלח את הפאות והניח שער הראש בין שגלח כל הראש כאחד הואיל ומ"מ גלח הפאות עם שאר השערות שהקפת כל הראש שמה הקפה ומה שנתגלגל כאן בנזיר טמא בספק ומוחלט יתבאר במשנה השנית:

חיוב זה של הקפה חיובו על המקיף אבל המוקף אם הוא גדול אף הוא חייב אם סייע בדבר אבל אם לא סייע פטור וקטן אף על פי שסייע הרי אינו בר מלקות ומ"מ המקיפו חייב מלקות כאלו הקיף את הגדול ואף המקיף דוקא כשהוא בדין הקפת עצמו אבל האשה הואיל ואינה בהקפת עצמה וכמו שביארנו שכל שאינו בדין פאת זקן אינו בדין הקפת הראש אף כשהיא מקפת אחרים אפילו בגדול ולכתחלה מיהא אסור לה אלא שבקטן יראה לי שמותר לה ממה שמצינו כאן שרב הונא היה רואה באשתו שמקפת לבניו ואינו מוחה וכבר פסקנו כמותו ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאף בקטן אסור לה לכתחלה וממה שהיה רב אדא מקללה על כך ואין נראה לי כן שהרי רב אדא לא היה מקללה אלא על דעת רב הונא שמאחר שהיה דעתו שגדול המקיף את הקטן חייב היה מקללה על שהיתה עושה מה שבעלה נזהר ממנו ומ"מ לדעת רב אדא כל היכא דניקף חייב מקיף חייב אע"פ שאינו בדין פיאה וכל שאין הניקף חייב אף המקיף פטור אע"פ שהוא גדול ושהוא בדין פיאה ויש לפקפק לפסוק כרב אדא דטעמא דמיסתבר הוא אלא שכל הפוסקים כתבוה כרב הונא ועבדים כנענים מיהא ישנן בדין פיאה שלא נפקע חיובם מן הנשים אלא שאין דרכן בזקן ואפילו העלו זקן דרך זרות אע"פ שהוא זקן לענין נגעים לידון בנגעי זקן כמו שיתבאר במקומו לענין פיאה אינו כלום:

דקתני ואינו יודע דמשמע שלא נולד לו מעולם משום דלא הוי התם מדלא קתני שכחתי. וקשה דבפרק האיש מקדש קאמר הכי במאי שהורמו רייקא נמי דקתני אינו יודע ולא קתני אינו. יש לומר דאינו ידוע משמע תרוייהו בין לא נודע לו ובין ידע ושכח. אבל אינו ידוע לא משמע אלא חדא שלא ידע. והכא אמרינן דייקא נמי דמיירי היכא דלא ידע. והתם קאמר דמיירי היכא דידע דלישנא משמע בתרוייהו. תוספות חיצוניות.

כתוב בתוספות וא"ת יביא כל אחד קרבן כו' וי"ל הספק דהכא בשני נזירים לא גמרינן מסוטה משום דבודאי אחד מהם טמא ולא גמרינן מסוטה אלא ספק דשמא ליכא שום טומאה הכא רק טהרה לבד כמו בסוטה. והכא אין לכל אחד ואחד דין דספק טומאה דרשות היחיד אבל ודאי שניהם יש להביא קרבן אחד דטומאה דשניהם ודאי יש להם לעשות דין דאחד דאילו לא היה אלא אחד מביא קרבן טומאה ומגלח. השתא נמי דהוו השנים לא עדיפי מאילו ליכא אלא חד מינייהו ומביאין קרבן אחד דטומאה בין שניהם דספק שניהם כודאי דאמרינן בסוטה שמא אינם טמאין ואין עליהם טומאה ודאית אבל לשניהם יחד אין לכל אחד דין דספק טומאה. וא"ת ומעיקרא מאי פריך הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים ומאי פריך טומאה מהיכי מטהרי מסוטה והך דהכא לא דמי לסוטה. ואומר ר"י דמשום הכי פריך דהיה לנו לטהר מטעם דנוקים כל חד בחזקת טהרה דרשות הרבים לא תליא במילף דסוטה דכי נמי דמי ליה מטהרינן מטעם חזקה. ומשני דהך רשות היחיד דאי ליכא אלא חד היה מביא קרבן טומאה הלכך בין שניהם יש להביא קרבן טומאה. ואם תאמר כיון דרשות הרבים לא ילפי מסוטה מאי פריך בפרק קמא דנדה אי מה נדה ברשות הרבים טהור אף הכא נמי כרשות הרבים ספיקא טהור והא טעם רשות הרבים חזקת טהרה הוא והתם ליכא חזקת טהרה דאדם בחזקת טומאה. תוספות חיצוניות. יש לומר דודאי היכא דאיכא חזקת טהרה אין צריך ללמדו מסוטה דאפילו לא דמי לסוטה מטהרין מטעם חזקת טהרה. והכא דליכא חזקת טהרה אין לטהרו אלא מטעם (ניליף) דיליף מסוטה דלא מטהרין אלא היכא דדמי לסוטה ומדמינן ליה לסוטה ממש לטהר ברשות הרבים ולא ברשות היחיד. אבל היכא דדמי לסוטה אף על גב דליכא חזקת טהרה ילפינן מסוטה לטהרה ברשות הרבים ולטומאה ברשות היחיד שהרי גם בסוטה ליכא חזקת טהרה דכיון דקינא לה הוי כמו שאין לה חזקת טהרה ואפילו הכי אמר רחמנא במקום סתירה טמאה הא ברשות הרבים טהורה. ומיהו תימא דבפרק כשם משמע דאי לאו דילפינן מסוטה הוה מטהרינן כל ספק טומאה שיש בו דעת לישאל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים והואיל וכן מנין לנו לטהר ברשות הרבים היכא דלא דמי לסוטה. יש לומר דאחרי שגלה לנו הכתוב בסוטה שאין לטמא ברשות הרבים כמו ברשות היחיד אף על פי שאין לה חזקת טהרה מעתה היכא נמי דלא דמי לסוטה ניטהר ברשות הרבים כיון דאיכא חזקת טהרה. תוספי הרא"ש ז"ל ותוס' חיצוניות: ומסיק התם פרק כשם דאיצטריך רב גידל לומר בכל טהור יאכל בשר הא ספק טמא לא יאכל היכא דיש בו דעת לישאל דאי מסוטה עד דאיכא דעת נוגע ומגיע. הא לעולם טהור דהא הוי אין בו דעת לישאל. צריכא דרב גידל דבספק לבד לא יאכל. והקשה רבינו יוסף בן רבינו ברוך כיון דאי מסוטה בעינן בן דעת נוגע ומגיע, למה לי קרא קמא דרב גידל והבשר אשר יגע בכל טמא ודאי טמא לא יאכל הא ספק טהור וטמא יאכל ומלקי לה לאין בו דעת לישאל. דמסוטה ידעינן ליה שפיר דהא לא איצטריך לו אלא לאשמעינן דיש דבר בנוגע דטמא וזה ידעינן מאידך בבא דסיפא. ותירץ דאיצטריך לטהר אין בו דעת לשאול אף היכא דאין בו חזקת טהרה מטהרינן באין בו דעת לשאל. וקשה דהא נמי מסוטה ידעינן דהא ילפינן מסוטה ברשות הרבים אף היכא דליכא חזקת טהרה כדפרישית. ויש לחלק בדבר דודאי טהרה דרשות הרבים דמפורשת בקרא ונסתרה דוקא במקום סתירה אבל ברשות הרבים יש לנו לומר שפיר דמקרא מלא דבר הכתוב בין דיש בדבר חזקת טהרה ובין כי ליכא חזקת טהרה אבל להנך דמטהרינן מסוטה אין בו דעת לישאל ליכא ייתור אי לאו לפי שאינו דומה לסוטה. אם כן אין לך בו אלא חדושו דוקא היכא דיש בו חזקת טהרה כמו בסוטה ולא נאמר דסוטה חשיבא כמו שאין לה חזקת טהרה. עוד יש לומר דהא דקאמר דאי מסוטה הוא אפילו בעינן יודעת נוגע ומגיע קאמר דרב גידל דמשמע דמסוטה גמרה הוא מטהרינן אין בו דעת לישאל. נראה דהכי פירושו דאי מסוטה ולא כתב כל טהור יאכל בשר דמפיק מינה רב גידל לטמא ספק הוה אמינא ספק נגע והוה אמינא בעי דעת נוגע ומגיע מרישיה דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דדייקינן מיניה לטהר אין בו דעת לשאל אבל מסברא לא הייתי מחלק בין יש בו דעת לישאל ובין אין בו דעת לישאל. עוד יש לומר דשמא בענין אחר קושיא דרבינו יוסף דמסוטה לא ילפינן אין בו דעת לשאל כי הך דשמעתא כגון ארבע חביות ואחד מהן נטמא ודאי על ידי חולדה דשרץ בפיה קא משמע לן דרב גידל. תוספות חיצוניות:

מגלחין ומביאין קרבן טומאה וטהרה וכשחוזרין וסופרין שלושים יום ומביאין קרבן טהרה חוזרין ומגלחין שניה ולהכי פריך אמאי דילמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה. פירוש כשמגלחין כל ראשם בשלשים ראשונים וחוזרין ומגלחים באחרונים הא על כרחם אחד מהם לאו טמא הוא ואין עליו אלא תגלחת אחת וכשהן מגלחין שתי פעמים אם כן חד מינייהו עבר על לא תקיפו פאת ראשכם. הר' עזריאל ז"ל:

והא קעביד השחתה כלומר דשמא נזיר טהור הוא בתגלחת ראשונה ועובר בלא תשחית את פאת זקנך. שיטה:

אמר ליה רב אדא חובה תקברינהו לבנה בניחותה, דאיסורא קא עבדא. אי נמי יש לפרש בתמיה וכי רוצה לקבור בניה שהיא עושה איסור:

כולהו שני דרב אדא לא איקיים זרעא לרב הונא מחובה כשגגה שיוצאה מלפני השליט. הרב עזריאל ז"ל. ובפירוש שני פירש הרא"ש ז"ל בפירושיו וזה לשונו חובה תקברינהו לבנה. וכי היא רוצה שתקבור את בניה שאינה יריאה מעונש על שהיא מקפת אותם. הוה כשגגה היוצאה מלפני השליט. וקברה בנים אף על פי שלא קלל אותה. עד כאן:

מכדי תרוויהו וכו' לא שייך לפלוגתייהו כלל ולשון מכדי משונה. במאי פליגי. רב הונא דאמר דמקיף הקטן חייב ואשה המקפת גדול פטורה ורב אדא דאמר אשה המקפת גדול חייבת וגדול המקיף קטן פטור. תוס' חיצוניות:

מכדי תרוייהו סבירא להו הקפת כל הראש שמה הקפה פירוש רב הונא דאמר חובה מגלחת להון אבל איש היה עובר אף על פי שמגלח כל ראשם. ורב אדא הא אמר חובה תקברינהו לבנה דמשמע דיש איסור במגלח כל הראש כשגדול מגלח לגדול. שיטה:

תוס' ד"ה דקתני כו' שלא נודע לו מעולם עי' יבמות כג ע"ב ובחידושי בכור שור שם: