מסכת נזיר דף ג׳ עמוד א׳

אין דאפילו לרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא ולא מיקרי נאה דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו):

הני מילי גבי נזיר טמא שנטמא דאיידי דבעי מיסתר ימים הראשונים ומיהדר ומימני זימנא אחריתי אריכא ליה מילתא:

דילמא אתי למיעבר על נזירותיה כדאמר בפרק קמא דנדרים (דף ט:) כשהן מטמאין ורבין עליהם ימי טומאה מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה:

אבל נזיר טהור לאו חוטא קרינא ביה ואמרי' זיל ותיהוי נזיר והנאה:

נהי נמי דמוקמת ליה כגון שתפוס בשערו אמאי הוי נזיר והא לא אמר הריני כזה דאי כזה אמר הכי משמע להו הריני כזה שיער לגדלו:

אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו דמשמע הריני בנזירות כזה:

הריני מסלסל הריני מכלכל או שאמר הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר - הריני מסלסל משמע דליעביד מידי דליהוי מהפך בשערו בגידול דהיינו בנזירות:

ואימא תורה דכי אמר הריני מסלסל שמקבל עליו ללמוד תורה וקאמר שיהא מהפך בה כדכתיב סלסלה ותרוממך:

הריני כזה נהי נמי דתפיס בשערו הרי נזיר יש ספרים דכתיב בהן הריני כזה לא אמר אכן טעות הוא שהרי במתני' תני בהדיא אמר הריני כזה ושמא הסופר טעה במאי דכתב בתר הכי אמר שמואל בשנזיר כו' פי' דס"ד דאין נזיר עובר לפניו אלא דתפיס בשעריה דומיא דמתני' דלעיל אהא נאה דאוקמינן בתפיס בשעריה לחוד ולכך פריך הריני כזה לא משמע מידי דנזירות אף על גב דתפיס בשעריה ומשני שמואל הכא נמי כשנזיר עובר לפניו והשתא אין צריך לומר דתפיס בשעריה:

ממאי דהדין סילסול שערא הוא דלשון זה נופל אהפוך שיער דנימא נזירות קביל עליה ואימא תורה להפך בתורה:

הכא נמי תפוס בשעריה דמשמע שפיר הריני מהפך במצוה התלויה בשיער:

שילוח רבוי הוא לשון גידול כמו שלחיך פרדס רמונים ואימא מידי דעבורי הוא שקיבל עליו לגלח ולהעביר השיער לכשיגדל:

תנא פרע פרע יליף לאו אתנא דמתני' קאי אלא אתנא דסנהדרין (דף כב:) דקאמר כהן הדיוט צריך לגלח אחת לשלשים יום ויליף פרע לא ישלחו מנזיר דכתיב גדל פרע מה להלן שלשים יום כמנין יהיה אף בכהן הדיוט שלשים יום וקאמר לא ישלחו והכא הכי פירושא תנא פרע פרע יליף בעלמא אלמא דשילוח הוי לשון גידול ואם תאמר ולייתי מקרא דכתיב בכהן הדיוט ופרע לא ישלחו ואכתי ג"ש למה לי ונראה לי דמקרא דכהן הדיוט לא משמע דלא ישלחו הוי גידול אפילו דתרי יומי וכיון דלא אמר בפירוש הריני נזיר תרי יומי אלא שילוח פרע אין כאן קבלת נזירות אבל כי גמרינן כהן הדיוט מנזיר דשילוח הוי מלשון שלשים בג"ש וקאמר הרי [עלי] לשלח כאילו אמר הרי עלי לשלח פרע שלשים יום ומשתמע שפיר דנזירות קביל עליה להכי מייתי ג"ש ודווקא כי אמר הרי עלי לשלח פרע אבל אמר הרי עלי פרע בלא שילוח לא משמע מידי דפרע הויא לשון גילוי כמו ופרע ראש האשה (במדבר ה׳:י״ח):

משקין ליה מיא לפרי ורבי פירוש גדל הפרי וקשה דאשכחן הרבה שילוח שאינו לשון גידול אלא לשון העברה כמו שלח תשלח (דברים כ״ב:ז׳) וישלח יעקב מלאכים (בראשית ל״ב:ד׳) ויש לומר דאי תותבי' מהנך קראי הוה משני ליה כדלעיל תנא פרע פרע יליף ולא בא לפרש אלא למקרא דאותבינן מיניה ושולח מים ודוחק דמשמע דהניח הג"ש מכל וכל ועתה אינו צריך לה כלל לכן נ"ל דמתחילה לא היה חושש רק שימצא לו פסוק אחד דמשמע לשון רביה וקמייתי ליה מקרא דשלחיך ודחי ליה הש"ס דלמא ההוא גופיה לשון העברה כמו ושולח מים וליכא אפילו חד קרא דלשתמע לשון רבויא ואהא משני איבעית אימא האי שולח מים לשון רבוי הוא ואיכא למילף מיניה או מקרא דשלחיך פרדס ואע"ג דקראי טובא לשון העברה שפיר ילפינן מחד קרא דהוי לשון רבויא דמסתברא דעתו אנזירות הוא:

צפורים הסמוכין לשיער קיבל עליה האמורין בפסוק אצל שער כלומר אע"פ דאמר צפורים סתמא דהא מתני' סתמא קאמר אפילו הכי סבירא ליה לריש לקיש דדעתיה דאיניש אצפורים הסמוכים לשיער והכי משתמע ליה האומר הרי עלי צפורים הרי זה נזיר דכיון דצפורים סמוכין לשיער קאמר מסתמא ה"ק הרי עלי מצוה דשייכא ביה צפורין התלויה במצות שיער דהיינו נזיר שאם נטמא צריך צפורין וה"פ מצוה התלויה בצפורין אכן אין לפרש משום סמיכות גרידא כדמפרש הש"ס דאם כן הרי עלי נשרין הל"ל דהוי נזיר דטפי סמיכי לשער:

עד די שעריה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין פסוק הוא בדניאל גבי נבוכדנצר:

כבר ביארנו במשנתנו שהאומר הרי עלי צפרים אינו כלום לענין נזירות אפי' היה נזיר עובר לפניו בין נזיר טמא שהוא בדין הבאת צפרים בין נזיר טהור שאינו בדין הבאת צפרים וסוגיא זו לא נאמרה אלא לדעת ר' מאיר ואין הלכה כמותו ומכל מקום לענין ביאור כך היא הצעה של שמועה מאי טעמיה דר' מאיר אמר ריש לקיש צפרים סמוכים לשער קביל עליה כלומר שמאחר שמצינו צפרים אצל שער במקרא אחד וכדכתיב בדניאל עד די שעריה כנשרין רבא וטופרהי כצפרין אף הוא גמר בדעתו על הצפרים שהזכיר השער הסמוך להן ר"ל צפרין התלויין בשער ולאו דאי אמר נשרין או טופרין דסמיכו נמי לשער יהא נזיר אלא הואיל והזכיר צפרים דשייכי גבי נזיר ומצינו צפרים סמוכים לשער אע"פ שמצינו צפרים במקום אחר במצורע ובנדבה דנין שעל צפרים הסמוכים לשער גמר בדעתו הואיל ונזיר עובר לפניו ור' יוחנן מפרש טעמיה משום דחיישינן דצפרי נזיר טמא קביל עליך הואיל ונזיר עובר לפניו והכי קאמר הריני נזיר שאם אטמא אתחייב בצפרים ואין צריך לסמוכים והקשה וניחוש דילמא צפרי נדבה קביל עליה כלומר וניחייבינהו בתרוייהו ותירץ א"כ לימא הרי עלי קן שכך לשון בני אדם על צפרי נדבה שקורין להם קינין והקשה ודילמא צפרי מצורע קאמר ואע"פ שאינו מצורע שמא לפטור מצורע מקרבנותיו קאמר ויתחייב בכלם ותירצה כשהיה נזיר עובר לפניו וכדפרישנא אלא דאיהו אכתי לא ידע דבנזיר עובר לפניו מוקים לה והקשה ודילמא נזיר טמא הוא ולפטרו בקרבנותיו דמאחר שהטמא עובר לפניו ודאי אטומאה דאותו נזיר הוא דחייש ותירץ בנזיר טהור עובר לפניו והקשה אם כן במאי קמיפלגי ומאי טעמיה דריש לקיש שמאחר שהנזיר עובר לפניו מה צורך להזכרת צפרים הסמוכין לשער וודאי לריש לקיש נזיר עובר לפניו הוא דהא כלה מתני' אוקימנא או בנזיר עובר או בתפוס בשערו ותירץ דלריש לקיש אף באין נזיר עובר לפניו קאמר ומתני' דאוקימנא בנזיר עובר או בתפוס בשערו כל אחד בראוי לה דוקא בידות אבל כשקבל עליו אחד מדיני הנזירות אין צריך לנזיר עובר לפניו ואם כן צריכין אנו לדון בה מכח המקראות ויש מפרשים דמתני' אף לריש לקיש בנזיר טהור עובר הוא והכי קאמר במאי קמיפלגי כגון שפירש בהדיא צפרים הסמוכים לשער ואי נזיר עובר לפניו כולהו מודו דנזיר הוא אבל בשאין נזיר עובר לפניו נחלקו ולמדת מכל מקום לפי' זה שאם אמר בהדיא צפרים הסמוכים לשער ונזיר עובר לפניו שהוא נזיר לדעת ר' מאיר אפי' לר' יוחנן ומכל מקום לרבנן שהלכה כמותם אינו כלום:

פיסקא הריני כזה לא אמר כלום. דלא אמר שום דבר במשמע נזירות. וכל הני לישני דמתניתין מיירו שמתכוין למשמעות הלשון שאמר בפיו. הר' עזריאל ז"ל:

נהי נמי דתפיס בשערו לא אמר כלום כלומר אפילו אי מוקמת לה בתפוס בשערו כההיא דאהא נאה לא מהני מידי דמשמע שיהיה כמו שערו ואין זה כלום. ומוקי לה שמואל כדאוקי ההיא דאהא כשנזיר עובר לפניו. אבל אי אמר הריני ולא אמר כזה לא מהני מידי דהריני גרוע מאהא. ואין לתמוה מאי קא משמע לן דהריני כזה בשנזיר עובר לפניו דהוי נזיר פשיטא הא קאמר בהדיא הריני כזה. משום דלא תימא דלמא הריני כזה בעושר או ביופי או בייחוס. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ופרקינן אמר שמואל הכא במאי עסקינן כשהיה נזיר עובר לפניו פירוש ואפילו הכי בהריני גרידא לא אמר כלום. ותימא כיון דנזיר עובר לפניו ואמר הריני כזה למה צריך שיהא תפוס בשערו. שיטה: ועיין בתוספות:

ואמרי נהי נמי דתפוס בשערו הריני כזה לא קאמר דהוי משמע הריני כזה שער לגדלו מאי כזה. פירוש. וזהו פירוש הגירסא שדוחין התוספות:

ואקשינן ואימא תורה שנאמר סלסלה ותרוממך פירוש והוא נודר לעסוק ולהפך בה. ולא רצה להעמיד בשנזיר עובר לפניו דניחא ליה לשנויי בלאו הכי ופריק אמר שמואל הכא נמי שתפוס בשערו. שיטה. אבל הרא"ש ז"ל כתב בפירושיו וז"ל: הכא נמי שתפוס בשערו אבל נזיר עובר לפניו לא מהני כיון דהספק הוא בלשון. וכן כתב הרב עזריאל ז"ל:

תנא פרע פרע יליף כלומר תנא דמתניתין יליף האי לשלח פרע מפרע לא ישלחו דכתיב גבי כהנים מה התם גידול שער אף הכא גידול שער כי היכי דילפינן בסנהדרין פרק כהן גדול פרע דכהנים מפרע דנזיר לומר שהכהנים מגלחין אחד לשלשים יום. דפריך התם אימא לא לירבו כלל. ומשני אי הוה כתיב לא ישלחו פרע כדקאמרת. השתא דכתיב פרע לא ישלחו פרע ליהוי שלוחי הוא דלא לישלחו כלומר לא יגלח יותר משיעור פרע האמור בנזיר.

ואי בעית אימא האי ושולח מים נמי ריבוי הוא כלומר האי דפרכת לי מהאי קרא דלשון העברה הוא לאו פירכא היא דמצינן לפרושי ליה לשון גידול. אבל לאו שינויה אחרינא הוי למימר דלא צריכנא לשינוייא קמא. דכמה שילוח כתיבי בקראי דלא הוי לשון גידול.

כד מסקין מיא לפירא (דבי) ורבי והכי פירושא דקרא ושולח כלומר מגדל פירות על ידי מים שעל פני חוצות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וא"ת והא איכא בקרא כמה שלוח שאינו לשון רביה כגון שלח תשלח וישלח יעקב. וי"ל אין הכי נמי ואיהו לא אתי אלא לשנויי קרא דושלח מים דלא ליקשי. אי נמי יש לומר דלא דייק אלא משלוח שאינו אמור גבי בעלי חיים דבבעלי חיים שייך לשון שלוח ממש. שיטה:

"הֲרֵי עָלַי לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע", הֲרֵי זֶה נָזִיר! מִמַאי דְּהַדֵּין 'שִׁלּוּחַ' רִבּוּיָא הוּא? דִּכְתִיב: (שיר השירים ד, יג) "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים". אֵימָא מִידִי דַּעֲבוּרֵי? כְּדִכְתִיב: (איוב ה, י) "וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת". הנה בודאי הא דהוצרך המקשן להביא פסוק זה מאיוב ולא הביא פסוקים מן התורה דכתוב שלוח לשון העברה, היינו מפני דהפסוקים שכתוב בהם שלוח הם מדברים בבני אדם או בבעלי חיים שהם הולכים ולהכי שייך בהו לשון שלוח שהוא העברה אבל שער שאינו בעלי חיים דאינו הולך כבעלי חיים לא שמעינן מפסוקי תורה דשייך ביה שלוח שהוא לשון העברה לכן מביא פסוק 'שֹׁלֵחַ מַיִם' דגם הוא אינו בעלי חיים ונקיט ביה שולח שהוא לשון העברה והוי דומיא דשער שאינו בעלי חיים וכמו שכתוב באורח מישור ז"ל עיין שם וזה פשוט. ומכל מקום אין להקשות למה לא הביא פסוק בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה (בראשית מו, ה) דהרי העגלות הם דבר דומם ואינם בעלי חיים ונקט בהו שלוח? דיש לומר כיון דדרך לקשור העגלות בבהמות שהם בעלי חיים להכי נקיט בהו לשון שלוח. וכן אין להקשות דהוה ליה למימר פסוק תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ (שמות טו, ז), ופסוק אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ (שמות כג, כז)? דיש לומר זה הוא כינוי למלאכים שיש מלאך נקרא 'חרון' ויש נקרא 'אימה' ובמלאכים שייך לשון 'שלוח' וכן וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם (דברים לב, כד) כיון דהשן מחובר בבהמה שהיא מהלכת שהבהמה מהלכת ואוכלת בשן שלה שייך ביה לשון שלוח והשער אף על פי שהוא מחובר באדם שהוא מהלך הנה הוא קאי על האומר 'עָלַי לְשַׁלֵּחַ' שאז הוא תולשו ועוקרו ושן האוכלת היא מחוברת בבהמה המהלכת ואוכלת ולהכי הביא פסוק 'וְשֹׁלֵחַ מַיִם' דהמים אינם בעלי חיים ונקיט בהו שלוח שהוא לשון העברה. מיהו קשיא לי דהוה ליה להביא מן התורה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים (בראשית לז, לב) וכן בנביאים (שמואל א' יד, כז) וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה ושמואל ב' (שמואל ב' כב, טו) וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, דכל אלו אינם בעלי חיים ודמיין לשער ומים? ונראה לי בס"ד דכל דבר דלא שייך ביה גידול מוכרח לומר דשלוח הכתוב בו הוא לשון העברה ולכן לא הביא פסוק וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, ופסוק וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה, וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, דהתם לא שייך בהו גידול ומוכרח לומר דשלוח הכתוב בהם הוא לשון העברה אבל בשער דשייך ביה גידול ושייך ביה העברה מקשינן מנא ליה לפרש לשון שילוח דאתמר ביה הוא לשון גידול, תפרש ליה לשון העברה? ועל זה מביא חיזוק לקושייתו מפסוק 'וְשֹׁלֵחַ מַיִם' דהמים שייך בהו גידול ושייך בהו העברה ועם כל זה שולח דאתמר גבי מים מפרשינן ליה לשון העברה ולא מפרשינן ליה לשון גידול דהכי קיימא לן בפשטיה דקרא ד'שֹׁלֵחַ מַיִם' שהוא לשון העברה דבהכי יבא פשט המקרא לנכון יותר, ואם כן תיקשי הכא נמי מנא ליה לפרש האי שילוח דגבי שער לשון גידול אימא לשון אעבורי הוא וכדאמרינן בפשטיה דקרא ד'שֹׁלֵחַ מַיִם'.