מסכת נזיר דף י״ט עמוד א׳

ת"ל והזיר לה' את ימי נזרו והביא [כבש בן שנתו לאשם] לפיכך הקדים הכתוב והזיר להבאת אשמו לומר לך אע"פ שלא הביא הזיר:

אימתי הזיר אימתי מתחיל למנות ימי נזירות בזמן שהביא:

מאן תנא להא דת"ר האשה שנדרה כו' ואינה מביאה עולת העוף למאן איצטריך למיתני דאינה מביאה עולת העוף:

אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא דלדידיה חשיב ליה עולת העוף דאי לרבנן לא איצטריכא ליה למיתני שאינה מביאה עולת העוף דהא אמרינן עולת העוף לא מיעכבא דלא אתיא אלא משום דורון בעלמא ופשיטא שאינה צריכה להביא:

לשון אחר אמר לנו המורה אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא ומאי קסבר כו':

מיגז גייז דמהשתא ואילך לא מיחייבא בנזירות עולת העוף נמי לייתי:

לעולם מעיקר עקר והאי דמביאה חטאת העוף לא משום נזירות אלא משום שנזרה עצמה מן היין:

וסבר לה כרבי אלעזר הקפר אבל עולת העוף לא אתיא ליה אלא משום נזירות והילכך מיתוקמא לה כר' ישמעאל ולא כרבנן דאי רבנן כיון דאמרי משום דורון בעלמא קמייתי ליה ולא משום נזירות הכא נמי מצי מייתי ליה ולית ביה משום הבאת חולין לעזרה אבל לרבי ישמעאל כיון דמשום חובה קמייתי ליה ובעל מיעקר עקר ליה אי אפשר ליה להביא עולת העוף דאי מייתי ליה נמצא שמביא חולין לעזרה:

ת"ל והזיר והביא אשמו אע"פ שלא הביא אשמו והזיר פירוש חייל עליה נזירות טהרה דבהכי מישתעי קרא וא"ת אם כן לרבנן ההוא למה לי תיפוק ליה מוהזיר ברישא והדר והביא וי"ל אי לאו ההוא הוה דרשינן [והזיר] לרבות אע"פ שלא הביא עולתו ולעולם אשם מעכב כתב רחמנא ההוא ומגלי דאית לן למדרש והזיר אע"פ שלא הביא ומש"ה צריכי למיכתב תרתי:

ונטמאה והפרישה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת ואשם בהמה להביא קרבנות נזיר טמא ואח"כ היפר לה בעלה ונמצא שהנדר נעקר למפרע וכאילו לא היתה נזירה כלל מביאה חטאת העוף [ואינה מביאה] עולת העוף כדמפרש ואזיל:

אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא דמרבה לעיל מההוא אע"פ שלא הביא עולתו אלמא עולת נזיר לאו דורון הוא וכפרה תלויה בה דאי כרבנן דאמרי לעיל עולה דורון הוא אמאי לא תביא עולת העוף אע"פ דהפר לה בעלה ואינה נזירה אין כאן חולין דכל אימת מצי לאיתויי מייתי דורון [אלא] ודאי רבי ישמעאל היא דסבירא ליה עולה דנזיר לאו דורון הוא ואם תאמר כ"ש דחטאת נמי לאו דורון הוא והיכי מייתי חטאת כי הפר לה ואין כאן נזירות למפרע וי"ל משום דבסמוך מוקמינן לה כר"א הקפר דצריכה כפרה על שהפרישה עצמה מן היין ואע"ג שהפר לה הילכך חטאת מייתי לפי שמצינו בעלמא חטאת באה על הספק גם כאן בעלילה כל דהוא מביאה חטאת העוף אבל עולת העוף כיון דלאו דורון הוא לא מציא לאתויי כיון דהיפר לה בעלה:

[אי קסבר בעל] מיעקר קעקר [נמצא] שלא חל עליה נזירות מעולם חטאת העוף נמי לא תייתי:

ואי בעל מיגז גייז פירוש מכאן ולהבא עולת העוף נמי תייתי דהא אתמול כי נטמא נזירה היתה ולקמן מיבעיא לן באידך פירקין (דף כא:) אי מיעקר קא עקר אי מיגז גייז:

לעולם קסבר מיעקר קא עקר דאי מיגז גייז עולת העוף ואשם בעי איתויי:

סבר כר"א הקפר דאף נזיר טהור חוטא הוי הלכך זאת שנטמאה כמו כן בעיא כפרה דמצינו חטאת העוף באה על הספק אם כן עולה לא מייתי:

המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה אלמא חוטא הוא לכך מייתי חטאת העוף ודוקא אם נטמאה אבל אם לא נטמאה והפר לה בעלה נהי נמי דבעיא כפרה על שציערה עצמה לא תביא כלום משום שאם לא היפר [לה] מביאה חטאת בהמה שאינו בא על הספק ואם כן עתה כשהיפר לה לא תביאנו וחטאת העוף לא מציא לאתויי כיון דמעיקרא אי לא היפר לה לא היתה מביאתו א"כ כשהיפר לה לא ניתן לה דין חדש:

האשה שנדרה בנזיר ונטמאת בתוך נזירותה ואחר כך הפר לה בעלה אפילו הפרישה קרבנותיה מביאה חטאת העוף אבל לא עולה ולא אשם ואף על פי שעולה דורון הוא מ"מ הואיל ונתלית בקרבנות חובה של טומאה אינה מביאתה ולא סוף דבר בזו שלא נשלם נזירותה עד שהפר ואף על פי שהבעל מיגז גייז ר"ל לעקור את הנדר מכאן ולהבא אבל לא שיעקרהו מעיקרו למפרע מ"מ אין קרבן לחצי נזירות אלא אפילו השלימה נזירותה בטהרה כל שלא נזרק עליה אחד מן הדמים מיפר ומפקיעתה הפרתו מן הקרבן ושמא תאמר חטאת העוף למה מביאתהו יותר מן האחרים כבר ביארנו הטעם באחרון של נדרים מפני שחטאת העוף באה על הספק ואין בה משום ספק חולין בעזרה ומאחר שהנזיר חוטא הוא הזקיקוהו להביא חטאת העוף אחר שהיא באה אף על הספק וגדולי המחברים כתבו שהאשה שנדרה בנזיר ונטמאת בתוך נזירותה ואחר כך היפר לה בעלה מביאה קרבן טומאה ונראה הטעם משום דמיגז גייז ובת איתויי קרבנות היא:

כבר ביארנו שהטמא שנזר ומנה והזה וטבל אם נכנס ביום טבילתו שהוא יום ראשון לנזירותו לבית הקברות אין טומאה זו מזקיקתו לקרבן והוא הדין שאותו היום עולה לו למנין עד שיכנס שני ימים לנזירות שנאמר והימים הראשונים יפלו ואין ימים פחות משנים ושאלו כאן אם נטמא בשני הואיל ומ"מ יש כאן שני ימים בנזירות אף על פי שלא יצאו שנים אם סותר ושיזקק לטומאה או שמא עד שיצאו שנים ויכנס השלישי ויראה מן הסוגיא שכל שנטמא בשני סותר וזקוק לקרבן ומדאמר להו רבא יפלו כתיב נפילה כל דהו ומ"מ גדולי המחברים פסקו דוקא עד שיצאו שנים ויכנס השלישי ודבר זה לא סוף דבר בטמא שנזר אלא אף בנזיר טהור שנטמא ביומו אינו סותר אותו היום עד שיטמא בשני או בשלישי לדעת גדולי המחברים ונטמא בסוף הן לנזירות מרובה הן למועטת אף בסוף יום מלאת סותר הכל ואין דורשין והימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים ר"ל שיהא סופו כתחלתו אלא כל בסופו סותר את הכל ואין צריך לומר בערב יום מלאת הא לאחר מלאת והוא יום הבאת הקרבנות בנזירות מועטת סתר הכל ובנזירות מרובה סתר שלשים כמו שהתבאר.

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר מי שנזר נזירות מרבה והשלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום בית הלל אומרים נזיר בתחלה מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ולסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ולסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה אמר הר"ם פי' אי איפשר הנזירות בחוצה לארץ מפני הטומאה ואמר בתוספתא נזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ירצה בו מי שחייב עצמו בנזירות בחוצה לארץ יחייבוהו זה על צד הקנס ולזה יעלה לארץ ישראל ויתחייב הקנס שנחייבהו שם הנזירות וזה אשר נזר בחוצה לארץ קנסינן ליה בית שמאי אומרים יהיה הקנס שנחייבהו סתם נזירות בארץ ישראל וזה ל' יום וב"ה אומרים נחייבהו מהנזירות כמו מה שחייב עצמו לארץ ודעת ר' יהודה שאשר נטמא ביום מלאת אינו סותר הכל ואמר יפלו לו לבד כמו שאמר ר' אליעזר וכן יתבאר שזה הוא דעתו ויסמוך זה למאמר ית' וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וגו' התורה אמרה כי מי שנטמא ביום מלאת אין לו תורת נזיר ר"ל סתם נזירות וזה ל' יום לא היתה נזירה אלא י"ד שנה ולא ימנה ל' יום כאשר לא השלימו שנה ואין הלכה כר' יהודה.

אמר המאירי מי שנזר נזירות מרובה ר"ל בחוצה לארץ והשלים נזירותו שם והדבר ידוע שכל שנזר בחוצה לארץ כל דקדוקי נזירות עליו ואם עבר עליהן לוקה אלא שאין עולין לו מן המנין והוא צריך לעלות לארץ ישראל לחזור ולמנות בטהרה שהרי ארץ העמים טמאה ולהביא קרבנות טהרה לשם אבל קרבנות טומאה לא שאין טומאת ארץ העמים טמאה מן התורה ואף בזמן הזה שאין קרבן אף על פי שאסור לנדור בנזיר אם נדר כל דקדוקי נזירות עליו וגדולי המחברים כתבו שכופין אותו לעלות לארץ ישראל ולנהוג נזירות לשם עד שימות או שיבנה בית המקדש ויביא קרבנותיו ולא יראה כן שבזמן הזה בכל מקום אנו טמאים טומאת מת ואין הפרש ביניהן ומ"מ נזיר הוא לעולם הואיל ואינו בהבאת קרבנות הא בזמן שבית המקדש קיים הוא טעון לעלות לצורך קרבנותיו ואמר שכשהוא בא לארץ שמזקיקין אותו להפיל ימים ראשונים מדין טומאת ארץ העמים ולמנות נזירות חדשה בטהרה דיו שימנה שם שלשים אע"פ שנזירות מרובה נדר ופרשו בגמרא שהוא סובר משום אוירה גזרו ואף הנכנס בה בשידה תיבה ומגדל ומ"מ אף בלא שידה תיבה ומגדל אין בה אלא גזירת טומאת אויר וטומאת אויר אינה כקבר ומקילין בה וב"ה אומרים נזיר כבתחלה כלומר כנזירות שנדר תחלה כשאר הנזיריות שמפני גושה גזרו והנכנס בה בשידה תיבה ומגדל טהור הא כל שנכנס בלא מחיצה טמא טומאה חמורה כשאר אהל המת ואף כשתאמר משום אוירה מ"מ כשקנסו בנזירות גמורה קנסו ר"ל בנזירות מועטת מועטת ובמרובה מרובה והלכה כב"ה ולענין דין הטומאה כבר ביארנו בחגיגה שהמטמא בגושה ועפרה במגע ובמשא טמא טומאת שבעה ומזה שלישי ושביעי ושורפין עליה תרומה וקדשים והמיטמא באוירא כגון שהכניס ראשו ורובו לארץ העמים ומאהיל עצמו עליה אין בה טומאת שבעה אלא טבילה ביומו והערב השמש ואין שורפין על ידה אלא תולין והנכנס שם בשידה תיבה ומגדל מ"מ טמא טומאת אוירה כמתאהל גמור אע"פ שהתיבה מפסקת בינו לבין האויר שאהל זרוק אינו אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה.

מעשה בהילנאי המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבא בני מן המלחמה אהא נזירה שבע שנים והיא היתה בחוצה לארץ לסוף שבע שנים עלתה לארץ להביא קרבנותיה והורוה בית הלל שצריכה למנות שבע שנים אחרות לנזירות טהרה ולסוף אותן שבע נטמאת ונמצאת נזירה כ"א שנים ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה כלומר שלא נטמאת בסוף השבע שאלו בנטמאת ולדעת בית שמאי שאין מזקיקין למנות בארץ ישראל אלא שלשים ושניטמאת בסוף השלשים היה לו לומר ארבע עשרה ושלשים יום שהרי מ"מ מצד טומאה זו צריכה למנות נזירות כבתחלה והוא שאמרו בגמרא ארבע עשרה שנה ושלשים יום מיבעי ליה ויש גורסין שבע שנים וששים יום מיבעי ליה ולומר שמאחר שאינה זקוקה במנין ארץ ישראל אלא שלשים אף כשנטמאה בסופן אינה מונה אלא שלשים שכל שנטמאת ביום מלאת הוא סובר שאינו סותר אלא שלשים וכר' אליעזר ונמצאו בין הכל שבע שנים וששים יום וכן היא הגירסא הנכונה וגורסין בה גם כן תניא נמי הכי ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר ניטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר סתם ומדתני עליה משמיה איהו נמי הכי סבירא ליה אלא שמ"מ בשלא ניטמאת ומ"מ בתלמוד המערב אמרו שלדעת האומר שנטמאת ור' יהודה כבית שמאי לא קשיא הא דלא אתינן מתנן חדשים לגבי שנים ולענין פסק מיהא אין לנו שהלכה כבית הלל וכן הלכה שאף ביום מלאת סתרה הכל כמו שהתבאר.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו.

מאן תנא להא דתנו רבנן האשה שנדרה בנזיר ואחר כך נטמאת במת והפרישה שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה (ואשם) ואיל לאשם. ואחר כך הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף. אמר רב חסדא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא. פירוש דאמר לעיל דעולה לאו דורון הוא אלא מעיקר נזירות וכפרה תלויה בה ולהכי כי הפר לה הבעל לא מייתי לה. דאי רבנן כיון דאמר דעולה דורון בעלמא הוא אף על פי שהפר לה בעלה כיון שהפרישתו כבר אמאי לא תביא. אלא ודאי ר' ישמעאל היא. שיטה:

בעל מיגז גייז חותך הנדר מכאן ולהבא ולא דמי כהתרת חכם שהוא על פי פתח חרטה ועושה הנדר טעות מעיקרו. עולת העוף נמי תיתי. והוא הדין אשם נמי דהא נטמאת קודם שהפר לה דקרבנות נזיר טמא על עון טומאה קאתו ולא הוצרך הכשר נזירות טהרה:

אנן אפילו בנזיר טהור קאמרינן כדמפרש ר' אלעזר הקפר טעמא דחטא בשביל שציער עצמו מן היין והיינו אף נזיר טהור. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מפני ששנה בחטא פירוש דודאי קסבר ר' אליעזר נזיר טהור נמי חוטא שהרי מביא חטאת בהמה לסוף השלמת נזירותו ולפי שחטא הוא שציער. ולכך אינו מביא נסכים. והיינו טעמא דקראו חוטא יותר מטהור מפני ששנה בחטא שלא נזהר מטומאה והאריך נזירות וציער צער אחר על צערו שמונה נזירות בתחלה. הלכך האשה דלעיל אינה מביאה עולה ולא האשם שהפרישה שהרי האיש עוקר הנדר מעיקרו. אבל חטאת העוף שהפרישה מיהת מביאה משום דחטאת העוף קל הוא ובא על הספק וגם נמי חטאת במה שציערה עצמה ושנתה בחטא. אבל אם לא הפרישה חטאת מעיקרא לא תביאנה אחרי כן כשהפר לה בעלה כיון דמיעקר עקר אף על פי שנצטערה. וכן נמי דוקא כי נטמאת מביאה חטאת משום דקל הוא כדאמרן ואלו לא הפר לה בעלה היתה מביאה בשמיני השתא נמי מביאה כי נמי מיפר לה דהא שנתה וצערה עצמה וקרא קרי בהדיא לנזיר טמא חוטא ולא לטהור. אבל לא נטמאה לא תביא כלום כיון שהפר לה בעלה. ודוקא הפר לה בעלה אבל איש שנדר והפריש קרבן והתיר לו חכם לא מייתי כלום כיון (דשם) דיש שאלה בהקדש כשהתיר נדרו כמו כן התיר הקדש העוף והבהמה ויצא לחולין שעוקר הנדר מעיקרו ועשה הנדר וההקדש טעות גמור. אבל בהפרת בעלה לא יצא הקדש לחולין והחטאת קדוש הוא עדיין. וראיה קצת מההיא דלקמן פירוש מי שאמר ושמע כו'. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

לא מיבעיא קאמר לא מבעיא לא נכנס שיהיה יום ז' עולה לו מן המנין אלא אפילו נכנס בו ביום עולין לו. כלומר ראוי לעלות אם לא נטמא ולכך אם נטמא יביא קרבן. מאי טעמא לא מפרשת לן כי הלין מילי. כאשר פירש שמואל לתלמידיו. אמינא לא צריכיתו. תוספי הרא"ש ז"ל:

אבל נזיר טהור כו' טהור שקבל עליו נזירות ונטמא אף ביום ראשון סותר את הכל. דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו דוקא נטמא שנזר בעינן ימים הראשונים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמ' אימתי הזיר בזמן שהביא כעין זה הוריות דף יב ע"א ויצק משום דוימשח:

מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ו, יא) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁצִּעֵר נַפְשׁוֹ מִן הַיַּיִן. הוא הנאת הגוף ומה צער יש לנפש במניעת האדם משתייתו? ונראה לי בס"ד כי בכל מאכל ומשקה יש תערובת ניצוצי קדושה והאדם מברר הניצוצי קדושה בשתייתו ואכילתו על ידי הברכה ואלו הניצוצות הקדושה שייכים לנפש שלו והמה הנאת הנפש וכמו שאמרו על פסוק רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף (תהלים קז, ה) ולכן במניעת האדם מאכילה ושתיה בכל מין מאכל ומשתה יש צער לנפש מצד הבירור שהוא הנאת הנפש, דאכילה אין כאן בירור אין כאן! ועוד זאת יש צער נוסף לנפש במניעתו משתיית היין כי הפגם של עץ הדעת שהיה אצל אדם וחוה אשר בעבורו באו התולדות לתקן עד סוף כל הדורות. הוא היה ביין למאן דאמר ענבים סחטה לו ושתה וידוע דכל מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ע:) בדבר זה דחד אמר חטה וחד אמר תאנה היה וכן שאר דיעות כולם אמת דהא איתא והא איתא. אם כן שתיית היין יעשה האדם בו תיקון לחטא אדם הראשון המגיע לחלק נפשו והוא על ידי שישתה ויברך עליו בכונה. ולכן יש כמה דברים של מצוה שקבעו אותם על היין שהם מצות קדוש שבת ויום טוב ומצות הבדלה ומצות ברכת המזון ומילה ואירוסין ונשואין וכיוצא כדי לתקן בזה חטא אדם הראשון מה שנעשה ביין ועל כן זה הנודר בנזיר שאסר היין עליו ונמנע מן שתייתו עשה צער לנפשו ולכך כתיב ביה 'אֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'. ונראה לרמוז בס"ד במלוי אותיות יַּיִן [י ו ־ ד י ו ־ ד נ ו ־ ן =76] יש מספר ע"ו כמנין נִיחֹחַ [76] לרמוז שאם אדם שותהו ומכוין בו לשם שמים תהיה שתייתו מקובלת ורצויה לפני השם יתברך כריח ניחח! ולזה דקדק בעל המאמר ואמר שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, רוצה לומר מן הרמוז באותיות יַּיִן שהוא מספר נִיחֹחַ אשר ביטל זה בנזירותו.