מסכת קידושין דף פ׳ עמוד ב׳פרק 4 עשרה יוחסין

נִקּוּרִים נִקּוּרִים בָּעִיסָּה – תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמַשְׁקִים לְבָנִים, אֲבָל בְּמַשְׁקִים אֲדוּמִּים – אִם אִיתָא דִּנְקִיר מִידָּע יְדִיעַ. וְדִילְמָא בְּלַעְתִּינְהוּ עִיסָּה?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דָּבָר זֶה שָׁמַע בְּרִיבִּי, וּפֵירוּשׁוֹ לֹא שָׁמַע: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמַשְׁקִים צְלוּלִים, שֶׁבָּבוּאָה שֶׁל תִּינוֹק נִיכָּר בָּהֶ[ן], אֲבָל מַשְׁקִים עֲכוּרִים – לֹא.

מַתְנִי׳ לֹא יִתְיַיחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַיחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַיחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּפוּנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ. מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵירוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ – זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ.

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: הוֹאִיל וְנָשִׁים דַּעְתָּן קַלּוֹת עֲלֵיהֶן.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: רֶמֶז לְיִחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ״.

וְכִי בֶּן אֵם מֵסִית, בֶּן אָב אֵינוֹ מֵסִית? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: בֵּן מִתְיַיחֵד עִם אִמּוֹ, וְאָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.

פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? אָמַר אַבָּיֵי: לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא בֶּן אָב, דְּסָנֵי לֵיהּ וְעָיֵיץ לֵיהּ עֵצוֹת רָעוֹת, אֶלָּא אֲפִילּוּ בֶּן אֵם, דְּלָא סָנֵי לֵיהּ – אֵימָא צָיְיתִי לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּתַנְיָא: כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם – יוֹצֵא בְּחֵיק, וְנִקְבָּר בְּאִשָּׁה אַחַת וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים.

אֲפִילּוּ תֵּימָא אַבָּא שָׁאוּל, בִּשְׁעַת אֲנִינוּת תְּבִיר יִצְרֵיהּ.

וְרַבָּנַן סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו״ – אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת אֲנִינוּתוֹ שֶׁל אָדָם יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו. וְאַבָּא שָׁאוּל? כִּי כְּתִיב הָהוּא – בְּמִתְרַעֵם עַל מִדּוֹתָיו כְּתִיב, וְהָכִי קָאָמַר: מָה יִתְרַעֵם עַל מִדּוֹתָיו, וְכִי גָּבַר עַל חֲטָאָיו? דַּיּוֹ חַיִּים שֶׁנָּתַתִּי לוֹ!

וְרַבָּנַן? כִּי הָהוּא מַעֲשֶׂה דְּהַהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָה עוֹבָדָא וְאַפֵּיקְתֵּיהּ.

אֲבָל אִשָּׁה אַחַת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְשֵׁרִים, אֲבָל בִּפְרוּצִים – אֲפִילּוּ בֵּי עַשְׂרָה נָמֵי לָא. הֲוָה מַעֲשֶׂה, וְהוֹצִיאוּהָ עֲשָׂרָה בַּמִּטָּה. אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּדַּע, דְּמִיחַבְּרִי בֵּי עַשְׂרָה וְגָנְבִי כְּשׁוּרָא וְלָא מִיכַּסְפִי מֵהֲדָדֵי.

נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – אֵין, אִינָשֵׁי דְּעָלְמָא – לָא? שָׁאנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיָדְעִי