מסכת קידושין דף ע״ב עמוד א׳

והאידנא הוא דליוה פרסאי שלקחוהו ממקומו ובנאוהו למעלה מאקרא ולהכי לא בעי לתחת פרת עד היכן לפי שפרת נופל בחדקל ועוד בבל מושכת למטה ממנו עד אפמיא תתאה כדאמר לעיל:

להך גיסא דפרת עד היכא בשפתה כלפי מערב עד היכן מתפשט רחבה של בבל:

מאי דעתך שבאת לישאל:

משום בירם שמא בירם שיושבת בהך גיסא מיבעיא לך:

מייחסי דפומבדיתא שהיא בין שתי הנהרות מבירם נסבי ש"מ מוחזקים הם בה בחזקת יחוס:

כמחלוקת ליוחסין בארכה ורחבה של בבל:

כך מחלוקת לגיטין דקיימא לן (גיטין דף ב.) המביא גט משאר ארצות צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין בקיאין לשמה והמביא גט מארץ ישראל לבבל אינו צריך לומר ובבל הרי היא כארץ ישראל לגיטין שאף הם היו חכמים ובקיאין לשמה:

עד ארבא תניינא אגם של קנים וערבה שקורין אושר"א:

להך גיסא דפרת עד היכן פי' בקונטרס להכי לא בעי לתחת פרת עד היכא לפי שפרת נופל בחדקל ועוד בבל מושכת למטה ממנו עד אפמיא תתאה כדאמר לעיל:

איתתא בעא מינייהו ולא יהבו ליה ולכך הוציא עליהם לעז וי"מ דקאי אדרב פפא ולא נהירא דח"ו שיעלה בדעתו של אותו צדיק להוציא לעז עליהם שלא כדין:

בין הנהרות הרי היא כגולה ליוחסין וצריך לומר דשני מקומות הן דאי משום חדקל ופרת לא הוה בעי גמרא וכי בין הנהרות מאי הוי דפשיטא לכולי עלמא דמייחסי דלעיל נמי לא בעי אלא מן הצדדין אבל בין הנהרות פשיטא ליה דמיוחסין הן:

במסכת גיטין יתבאר שהמביא גט ממקום למקום בארץ ישראל אע"פ שלא ראה השליח כתיבת הגט וחתימתו נותן לה בפני עדים ודיו ויכולה להנשא בו אלא שאם בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו ואם אינה יכולה לקיימו תצא אבל המביא גט מחוצה לארץ או מארץ לחוצה לארץ או ממקום למקום בחוצה לארץ אם ראה השליח כתיבתו וחתימתו אומר בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ונותנו בפניהם ואין צריך קיום אחר ואפילו בא הבעל וערער אין משגיחין בו ואם לא ראה השליח כתיבתו וחתימתו לא יתנהו עד שיתקיים בחותמיו ואם נתן קודם קיום הרי זה גט פסול ולא תנשא בו לכתחלה ובבל הרי הוא כארץ ישראל לענין זה ושעור תחומה נתבלבל ביד המפרשים בביאור הלכה זו וכבר אבד זכרם של מקומות ונשתכח ענינם ואין לנו בהם דין ודברים:

תוספות בד"ה בין הנהרות כו' דאי משום חדקל ופרת כו' דפשיטא לכולי עלמא דמייחסי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ונראה בעיני דאינו קשה כ"כ דנהי דעומד בין הנהרות ס"ס מאחר שגבוה כ"כ ומשוך לצד דרום לא מהני כו' עכ"ל ואין זה מספיק דאי משום דהוה לעיל מהגבולין לצד דרום וכדמסיק א"כ מאי קאמר בין הנהרות בין חדקל לפרת הרי היא כגולה דהאי כללא ודאי ליתא דהא בלעיל מהגבולין לצד דרום אף בין הנהרות אלו בכלל הפסולין הוא והכא ודאי לא נחית הכא להכי דהוה לעיל מהגבולין עד דמפרש והיכא קיימא אר"י מאיהי דקירא ולעיל כו' אלא ע"כ האי בין הנהרות כגולה לא מסיימי סימנא אלא בב' מקומות אחרים וכדמסיק נמי ניחא דקיימא לעיל מהגבולין לצד דרום אלא דרצועה יוצאה ודו"ק:

ע"ב ת"ר גר נושא ממזרת דברי רבי יוסי ופרש"י שהולד ממזר ולכאורה נראה בכוונת רש"י ז"ל משום דבסמוך איפסקא הלכתא הלכתא כרבי יוסי וקי"ל נמי לעיל ס"פ האומר דהלכה כרבי טרפון דיכולין ממזרים לטהר ע"י שפחה דוקא משמע דע"י גירות לא לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דלרבי יוסי נמי הולד ממזר כך נראה לכאורה אלא דיותר נראה דגירסת רש"י ז"ל בגופא דברייתא הכי הוא וכדמשמע לעיל בפרק האומר דף ס"ו וכגירסת מהרש"א ז"ל ודלא כמהרש"ל וכן נראה להדיא מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל בשמעתין ובעיקר לשון רש"י ז"ל דטעמא דרבי יוסי דהוי ממזר משום דכתיב לו הלך אחר פסולו וכבר הארכתי בפרק האומר:

רש"י בד"ה חמשה קהלי כתיבי וקהל דגבי פצוע דכא לא חשיב דלאו בפסולי יוחסין משתעי. והתוספות כתבו בשם ר"י משום דלא שייך ביה קהל וכוונתם דנהי דאיצטריך למיכתב ביה קהל ה' למישרא פצוע דכא בגיורת ובנתינה כדאיתא להדיא בפרק הערל אפ"ה כיון דלא דמיא להנך לא מייתר בה קרא דאיצטריך למיכתב באפי נפשה משא"כ הנך דכולהו כי הדדי נינהו לענין דרשת בקהל ה' כמו שאבאר ולפרש"י לא שייך למיכתב פצוע דכא בחד קרא בהדי הנך כיון דלא דמיא להו כלל כן נ"ל בפרש"י ותוספות. מיהו בחידושי הריטב"א ז"ל מצאתי שכתב בשם הראב"ד ז"ל דודאי חשיב קהל ה' דפצוע דכא אלא דקהל ה' דמצרי ואדומי לא קחשיב כיון דלהתירא כתביה רחמנא ולענ"ד נראה להוסיף טעם לשבח כיון דאיצטריך למיכתב התירא בדור שלישי איצטריך למיכתב ביה בקהל ה' באפי נפשה דאל"כ ה"א דלא שריא רחמנא בדור שלישי אלא בקהל ישראל ולא בקהל כהונה משא"כ השתא דכתיב ביה יבא להם בקהל ה' באפי נפשה משמע להדיא דאף בקהל כהונה שרי כדפרישית בסמוך דכל היכא דכתיב קהל ה' סתמא חד זימנא משמע דאיירי בקהל כהונה ואף על גב דלפ"ז איכא למידק איפכא א"כ במצרי ראשון ושני מנא לן דאסורי בישראל דלמא לא אסרה רחמנא אלא בקהל כהונה הא ליתא דלענין איסורא ודאי דבר הלמד מענינו הוא וילפינן חדא מאינך כדמוכח בשמעתין ודו"ק:

תוס' ד"ה בין וכו' וצ"ל דשני מקומות הן עיין עירובין דף יט ע"א תד"ה אם בין הנהרות:

הַרְאֵנִי פַּרְסִיִּים, אָמַר לֵיהּ דּוֹמִין לַחֲיָלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד. עיין רש"י. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בראש השנה (ראש השנה יח.) מאי כבני מרון? אמר רבי יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד, פירש כך היו מונים יוצאים בזה את זה בצאתם למלחמה עיין שם. וכן הפרסיים כשיוצאין למלחמה אינם הולכים החיילות בשטח רחב ובערבוביא אלא הולכים בזה את זה בסדר נכון כמו חיילות בית דוד ולאו על יציאתם למלחמה דוקא קאמר אלא שואל על הילוכם תמיד ואמר לו שדרכם לילך בזה את זה כדרך חיילות בית דוד כשיוצאין למלחמה. אי נמי דוד המלך ע"ה עשה סדרים לחיילותיו בהילוכם למלחמה כמו סדרים שתמצא עתה אצל המלכים בחיילותם כי ממנו למדו המלכים לעשות והפרסיים היו ראשנים בלימוד זה שהם למדו לעשות סדרים של חיילותם כמו סדרים של חיילות בית דוד קודם שעשו שאר מלכים שבזמנו עדיין לא היה זה אלא רק אצל הפרסיים.

הַרְאֵנִי חַבָּרִים, אָמַר לֵיהּ דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי חַבָּלָה. נראה הכונה כמו מלאכי חבלה כיון ששולטים אינם מבחינים בין טוב לרע אלא תם ורשע מכלים, כן אלו בעת שיהיה להם תגבורת ושליטה אין מבחינים אלא מזיקין והורגין כל אשר ימצאון! ומה שאמר הַרְאֵנִי יִשְׁמָעֵאלִים ואמר לו 'דּוֹמִים לִשְׂעִירִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא' נראה לי הכונה כי הישמעלים הזכרים דרכם לגדל שערות בראשם שלא יגלחום ועושין אותם קליעות כמו הנשים וידוע מה שאמרו רז"ל בגמרא דעירובין (עירובין ק:) בעשר קללות שנתקללה חוה שהאשה מגדלת שער כשדים ולכן אלו שהם מגדלי שער כנשים דימה אותם לשדים. ואמר ' שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא ' משום דשם היו מצויים יותר בזמן הקודם כמו שאמרו בברכות (ברכות סב.) אביי מרביא ליה אימיה אימרא למיעל בהדיה לבית הכסא, ומקשי בגמרא לרביא ליה גדיא? ומשני שעיר בשעיר מחלף, ופירש רש"י שד של בית הכסא דומה לשעיר ועליהם נאמר וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם בישעיה (ישעיהו יג, כא) עיין שם.

הַרְאֵנִי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, אָמַר לֵיהּ דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. נראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דפסחים (פסחים קיג:) תנו רבנן שלשה שונאין זה את זה אלו הן הכלבים והתרנגולין והחברין ויש אומרים אף הזונות ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל, נמצא תנא קמא ויש אומרים הראשון חולקין על יש אומרים השני דאמר תלמידי חכמים שבבבל שונאין זה את זה. ולכן כיון דאיכא מאן דאמר שהם שונאין ואיכא דפליגי לכן אמר לו ברמז הַרְאֵנִי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל איך הם דדבר מי עיקר? והשיב לו ברמז דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שאין ביניהם שנאה וקנאה ורמז לו בזה העיקר כסברת תנא קמא ויש אומרים קמא דפליגי על יש אומרים בתרא. וראיתי להר"ן ז"ל בנדרים (נדרים כ:) שפירש על מה שאמר שם דמצייני כמלאכי השרת, יש לפרש שהם מצויינין ונבדלין משאר בני אדם כמלאכי השרת כדאמרינן בהגדה מלמד שהיו ישראל מצויינין שם כלומר שהיו עם בפני עצמו ולא נתערבו במצרים עד כאן עיין שם, ופירוש זה יבא נכון כאן יותר. ועוד נראה לפרש בס"ד מה שאמר דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת על פי מה שאמרו בגמרא דשבת (שבת קמה:) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (ישעיה כז, ו) תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה, ופירש רש"י ציצין צמח עיין שם. וידוע מה שאמרו בגמרא (דברים רבה י, ו) אין לך כל עשב וציץ ופרח שאין ממונה עליו מלאך אשר מכה בו ואומר לו גדל, ונמצא חדושי תורה מדמה אותם הכתוב לצמחים ופרחים לכן תלמידי חכמים שבבבל שעושין צמחים ופרחים בתורה דימה אותם למלאכי השרת הם אותם המלאכים הממונים על הפרחים והצמחים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דרך הלצה והוא קרוב ומתיישב לפי הפשט דהמלאכים יש להם כנפיים במקום ידים ותלמידי חכמים שבבבל היה דרכם ללבוש מלבוש עליון הנקרא בלשון ערבי בד"ן אשר בית הידים שבו ארוכים ופתוחים וסרוחים ומשולשלים למטה מן הידים ודומין לכנפיים וכל דורות שלפנינו היה מלבושם פה עיר בגדאד כך וגם אנא עבדא לבשתי בחתונתי בגד זה הנקרא בד"ן העשויים בתי ידים שלו כך והם משולשלים וסרוחים ככנפיים מה שאין כן בארץ ישראל אין לובשים בד"ן זה שידיו ארוכות ורחבות ומשתלשלים ככנפיים אלא ידיו קצרות ולא ארוכות ולא רחבות וגם לא פתוחות וכאשר לובשים עתה וקורין זה גיב"א ולזה אמר 'דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת' שיש להם כנפיים.