דף ביאור
מסכת קידושין דף ס״ה עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת קידושין דף ס״ה עמוד א׳
מסכת קידושין דף ס״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־502 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אמצעית שבכת שניה תשתרי ארישא קאי דמספקא לכל כת שניה בגדולה אמצעית לגבי מאן קרי לה גדולה אי לא לגבי קטנה דההיא כת אלמא בכת אחת פליגי:
בשאין שם בכת שניה שום אמצעית להכי תני אסורות כולן אבל אי הוי התם אמצעית הוי תני מתניתין חוץ מן הקטנות שבקטנות ולא הוה תני חוץ מן הקטנה:
והכי נמי מסתברא דבדליכא אמצעית עסקינן:
דאם איתא דאיכא אמצעית וכולהו בעי לאשמועינן דאסירן נתנייה גבי אינו יודע ונימא הכי ואינו יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות או אמצעית שבקטנות כולן אסורות אלא מדלא תנייה לאשמעינן בה איסורא שמע מינה סבירא ליה דלא אסירא וכי קתני כולן אסורות בדליכא אמצעית:
וליטעמיך דאמרת דאי ס"ל דאסורות אאמצעית נמי קאי הוה מפרש לה:
אמצעית שבכת ראשונה דודאי אסירא אם ישנה שם דהא מודים דכל כת ראשונה לגבי כת שניה גדולה קרי לה ואסורה ניתנייה ברישא כי היכי דנשמע מינה דאסורות עלה קאי ולא תיסק אדעתין למישרי ולומר דכי קתני כולן אסורות כשאין שם אמצעית:
הכי השתא בההיא לא איצטריך ליה לפרושי דאף ע"ג דמתניתין כולה בשאין שם אלא שתים בכל כת לא תיסק אדעתין דאי הוה שם אמצעית לא הוה תני כולן אסורות דכיון דתנא קטנה דידיה לאיסורא ואשמעינן דקרי לה גדולה כ"ש אמצעית דקשישא מינה אלא כת שניה דכי לא תנא לה איכא למימר דמתניתין בשאין שם אלא גדולה וקטנה אבל אמצעית לא הוה קרי לה גדולה אם איתא דאיכא אמצעית ואכולהו קאי אסורות ליתנייה בהדיא ונשמע דאף היא אסורה דלא נטעי לאוקמא בשאין שם אמצעית:
והרי פסח וכו' ופליגי דאיכא למ"ד לימים אמצעיים נמי קרי פני הואיל ויש מאוחר ממנו:
ועוד 31 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Kiddushin 65a · Sefaria · CC0
תוספות
ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה מכאן יש להוכיח דאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה ואפילו לא כתב דהא מסתמא הכא מיירי דלא כתב לה דאי כתב לה א"כ מאי מבקשין שייך למימר הכא אלא ש"מ דמיירי הכא דלא כתב לה כתובה ואפ"ה קאמר כופין אותו ליתן כתובה ובפרק הכותב (כתובות פט:) דבעי אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה או אין לה כתובה היה יכול להוכיח מהכא אבל לא רצה שהרי לא רצה להוכיח מהאמוראין כי אם מן המשנה:
Tosafot on Kiddushin 65a · Sefaria
רשב"א
קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי למה לי איידי דתנא אידך תנא נמי האי. ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתבה בחבורו (הל' אישות פ"ט הט"ו), ואם שנאוה בגמרא בגררות האחרות מה לו לפסקה בהלכותיו.
אמר רב כופין ומבקשין תרתי הכי קאמר מבקשין ממנו ליתן גט ואינו נותן כתובה דהא לא קדשתיה קאמר, ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה, שכבר הודה שקדשה. ומסתברא דאם חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ונתן גט מעצמו, ופירש שעל דעת כן הוא כותב שלא תתעגן, אין כופין אותו ליתן כתובה, אבל אם לא פירש, נראין הדברים שכופין אותו ליתן כתובה, דסתם אמרו ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה, ולא חלקו בין חכם יודע שהוא ראוי ליתן גט לשאינו יודע. ומדאמרינן כופין אותו ליתן כתובה, דקדקו רבותינו הצרפתים דארוסה יש לה כתובה, דהא הכא בדלא כתב לה הוא על כרחין, דאי בדכתב לה היכי אמר לא קדשתיך, הרי כתובתה מוכחת עליו, דאפילו תמצא לומר דהכי במאי עסקינן בדאמרה קדשתני והכנסתני לחופה, דמכל מקום כשנתן גט אמאי כופין ליתן כתיבה, דלמא על הקדושין הודה ולא על הנשואין, וכן דקדקו אותם משמעתא דמגבא מאימת גבינן שבפרק נערה שנתפתתה (כתובות מד, א), ושם נאריך בס"ד שהיא מקומה. אבל הגאונים הסכימו שאין כתובה לארוסה, אלא בשכתב לה, והכא בששטר כתובה יוצא מתחת ידה, ובמקום שכותבין כתובה ואחר כך מקדשין כדאמרינן לעיל בפרק האיש מקדש (קידושין נ, ב) באתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי, אי נמי יש לי לפרש בדכתב לה אלא שלא מצאה לקיימו, וכיון שנתן גט מעצמו הוחזק כפרן על הכתובה, וכמו שנתקיימה היא, דהא מדינא קיום לא ליבעי, וכיון שנתן גט אחר שכפר בה כאילו הודה בכולה מלתא וקיימו לשטר הכתובה, ואי נמי כששמותיהן שוין ויצא שטר כתובה מחמת יד סופר כנ"ל. ומיהו מסתבר לי דלא צריכי להכי ולהכי, דהכא רב הוא דאמרה, ורב הא אית ליה דארוסה אית לה כתובה, כדאיתא בפרק קמא דמציעא (יז, ב) בשמעתתא דהטוען אחר מעשה בית דין, ובשלהי פרק הכותב (כתובות פט, ב) אלא שזה שלא כשטתן של רבותינו הגאונים זלה", שהם פסקו בארוסה שאין לה כתובה ופסקי לזו דרב (כהנא) בהלכתא, ובכתובות פרק נערה שנתפתתה הארכתי בה בס"ד.
Rashba on Kiddushin 65a · Sefaria
ריטב"א
ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה מיהא שמעינן דארוסה יש לה כתובה דהכא ליכא לאוקמה בשכתב לה כתובה דא"כ רגלים לדבר לחוש שהיא מקודשת ואפי' באתרא דמיעוטא בלחוד מקדשי והדר כתבי כתובה וכדכתיבנא באידך פירקא ולא משמע לאוקמא באתרא דכולהי כתבי כתובה והדר מקדשי והתם בכתובות במתניתין דהוציאה גט וסוגיא דעלה לא מספקא כלן אי אית לה כתובה או לאו אלא דבעי' מ"ל מתני' או ממתניתא וכדכתיבנא בבבא מציעא בפ"ק ומיד נברר זה במסכת כתובות בס"ד:
איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד א' כו' עד אלא לאו בעד א' ומדלא פרקינן דהכא במאי עסקינן עד א' שמעיד שנתקדשה בפני שנים שמעינן דאפילו בהא נמי אין חוששין לו דגזירת הכתוב הוא דבאיסור ערוה אינו בפחות משנים ע"י עדות מיהו כי קאמרה איהי שנתקדשה בפני ב' מהימנא אנפשה דהא לאו עדות היא אלא דמשיוא נפשה חתיכה דאיסורא אבל לא מהימנא לחוב לאחרים כדלקמן וכן נמי כי אמרי שנתקדשה בפני עד א' לא מהני דגזירת הכתוב הוא שלא יתקיימו הקידושין שנעשין בפחות מב' וזה מבואר:
דב"ש סברי לא אמרי' בהא הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה. פי' דלא חיישי' לביאה אבל בעלמא במקדש בפי' בביאה בעידי ייחוד סגי וב"ה סברי דבהא נמי חיישי' לביאה וצריכה גט דודאי לדעת קדושין בעל וכמפרש דמי שאין אדם עושה עם אשתו שגירש בעילת זנות משא"כ בבא על הפנויה דעלמא אפי' בפני עדים דהתם אדם עושה בעילת זנות ואינה צריכה גט שלא כדעת מקצת הגאונים ז"ל וכדכתיבנא במס' גיטין:
Ritva on Kiddushin 65a · Sefaria
מאירי
המשנה השלש עשרה והיא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו ומותר בקרובות קטנה והקטנה מותרת בקרוביו קדשתי את בתיך והיא אומרת לא קדשתה אלא אותי אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו ומותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו אמר הר"ם פי' קס"ד שתהא האשה נאמנת על בתה מדרבנן אחר שהאב נאמן מדאורייתא כמו שביארנו ולמדנו שהיא אינה נאמנת זה ההבדל להשלים החלוקה ואע"פ שהוא בלתי צריך אליה וכאשר לא אמרה היא קדשתני מבקשים ממנו ליתן גט ואם לא נתן מעצמו כופין אותו ליתן:
אמר המאירי האומר לאשה קדשתיך כלומר בעדים והלכו להם במדינת הים או מתו או שאיני זכור את העדים ולא היתה היא מודה שכן אין ספק שהיא מקודשת גמורה אע"פ שאין הדבר מתברר על פי העדים אחר ששניהם מודים שכראוי נתקדשה ר"ל בעדים אלא שבזו היא מכחישתו ואומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה כגון אחותה ושאר עריות שהרי עשאן על עצמו חתיכה של איסור בהודאתו והיא מותרת בקרוביו כגון אחיו ושאר עריות שהרי אינה מודה בכך ועדות אין כאן היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו ר"ל לאחר שיגרשנה ובלא גט אסורה לכל העולם והוא מותר בקרובותיה אם אינו מגרשה שהרי לא הודה בכך ואין אומרים ודאי אלמלא שדבריה קיימין לא היתה אוסרת עצמה לכל העולם ונחוש לאיסור קרובותיה עליו שמא אף היא אינה מכונת אלא לכך ובדורות שלפנינו אירע מעשה באחת שאמרה נתקדשתי לפלוני ביום פלוני בפני פלוני ופלוני והעדים הכחישו ואמרו שלא היו דברים מעולם ודנו בה שאעפ"כ שויה נפשה חתיכא דאיסורא וכן כתבו אחרוני הגאונים שבספרד בראשון של כתבות בשמועת פתח פתוח ובמסכת כריתות אמרו אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה ר"ל האם וגדולה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות קטנה כגון אחותה שמצד אביה ואף הקטנה מותרת בקרוביו שלא האמינה תורה האם על הבת כלל קדשתי את בתיך ר"ל על ידי אביה והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אין כופין אותו ליתן גט אם אינו רוצה בה שהרי גיטו אוסר קרובותיה עליו ומכל מקום מבקשין ממנו כך ואע"פ שיאסר בקרובותיה כדי שלא תאסר לכל העולם ומכל מקום אם לא רצה או שמתה מותר בקרובותיה וכל שעל ידי פיוס שלנו גרשה אינו נותן לה כתבה אבל אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתבה שהרי גלה דעתו שקדשה ולפי דרכנו יראה מכאן שארוסה גרושה יש לה כתבה ואע"פ שלא כתב לה שהרי על כל פנים בלא כתב לה הוא שאם כתב לה הכתבה מוכחת ומבררת ואע"פ שבפרק הכותב שאלוה באלמנה מן האירוסין ולא הובררה ומאחר שלא פשטוה כתבו הגאונים שאין לה אלא אם כן כתב בגרושה מיהא יש לה ומפני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מכל מקום אנו פסקנו בראשון של מציעא לענין פסק שארוסה בין אלמנה בין גרושה אין לה כתבה אלא אם כן בכתב לה שאין מחלקין בזו בין אלמנה לגרושה וזו שבכאן לדעת רב היא שנויה שסובר כן בפרק הכותב אלא שראינו לגדולי הפוסקים שהביאוה ואיפשר לפרש כאן שכתב לה קודם אירוסין שאע"פ שאינה מקודשת אלא מספק פעמים שכותבין קודם אירוסין וכמו שאמרו למעלה באתרי דכתבי כתבה והדר מקדשי וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שכל שהתנה הרי הוא ככתב וזו ענינה בשהיא אומרת קדשת והתנית או שמא כשאבדה כתבתה וגדולי הדורות נוטים לומר שיש להם כתבה בין באלמנה בין בגרושה שלא שאלו בה מנין אלא דאית לה הא מכל מקום פשוט היה להם שיש לה וכן הדבר מוכיח באחרון של יבמות אלא שיש לדחות בה וכבר כתבנוה בראשון של מציעא:
המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ולא עוד אלא אפילו בעד אחד ואפילו הודה האיש והאשה שכן נתרצו שניהם בדבר אינו כלום אפילו לחשש ספק ומכל מקום כל שאמרו שקדש בעדים והודו זה לזה מקודשת גמורה אע"פ שאין העדים לפנינו כמו שביארנו במשנה ואם אמר הוא שקדשה והיא אינה מודה בכל ביארנו במשנה את הדין ואם עד אחד מעיד בקדושין ר"ל שמעיד שנתקדשה בעדים כל שהיא מכחישתו אינו נאמן שכל עד אחד בהכחשה אינו נאמן אצל אותו שמכחישו כמו שיתבאר:
קדש בעדים פסולים אם בפסולי תורה אינו כלום אם בפסולין מדברי סופרים או בספק פסולין של תורה מקודשת מספק כמו שביארנו בפרק ראשון בסוגית עבד כנעני וכל כיוצא בזה כופין אותו לגרש או היא להתגרש:
המגרש את אשתו מן הנשואין ולנה עמו בפונדקי הואיל ולבו גס בה ויש עדים בייחוד צריכה ממנו גט שני אע"פ שלא ראו שנבעלה כמו שאמרו הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומכל מקום בנתגרשה מן האירוסין הואיל ואין לבו גס בה אינה צריכה הימנו גט שני כמו שיתבאר במקומו:
Meiri on Kiddushin 65a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה הכי השתא כו' ואשמעינן דקרי לה גדולה וכ"ש אמצעית כו' עכ"ל ואע"ג דגדולה שבגדולות קשישא מכולהו וקתני לה איכא למימר משום דרבי יוסי נקט לה במלתיה נקט לה נמי ר' מאיר אע"ג דהויא במכ"ש וק"ל:
תוס' בד"ה ואם נתן כו' דאי כתב לה א"כ מאי מבקשין שייך למימר כו' עכ"ל דודאי אין כותב לה כתובה אלא אם כן קידשה כבר והמ"ל אי כתב לה כתובה אמאי הוא מותר בקרובותיה כדקתני במתני' וי"ל דה"נ ה"ק אמאי מבקשין ממנו שצריך בקשה לאסור בקרובותיה הא בלאו הכי אסור בקרובותיה אם כתב לה כתובה דודאי כבר קדשה וק"ל:
Chidushei Halachot on Kiddushin 65a · Sefaria
מהר"ם
ד"ה ואם נתן גט וכו' עד מאי מבקשים שייך למימר הכא פירוש והיאך יכול לומר לא קדשתי הא מספר כתובה נלמד דכיון דכתב לה כתובה א"כ בודאי קדשה ועיין בר"ן. :
Maharam on Kiddushin 65a · Sefaria
פני יהושע
משה האומר לאשה קדשתיך כו' קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי כו'. וכתבו התוס' י"ט דהך בבא דאומר קדשתי את בתך היינו שהבת עשאה לאמה שליח לקבל קידושיה ובבתה גדולה איירי דאי בבתה קטנה אין אמה יכולה לקבל קידושיה כלל דקטנה אין לה שליחות ואף שתקנו לה רבנן קידושין ע"י אמה ואחיה היינו דוקא שהבת עצמה מקבלת קידושין כמ"ש הנמוקי יוסף בשם הרמב"ן ז"ל בפי"ג דיבמות ולכאורה דלפ"ז הך בבא דלעיל מינה נמי באומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי מסתמא איירי נמי בכה"ג גופא דבחד לישנא נקיט להו במתניתין אלא דעיקר הוכחתו של בעל תי"ט היינו מלישנא דסיפא דקתני קדשתי את בתך משמע דעיקר טענתו של המקדש עם האם שקבלה קידושי בתה משא"כ בבבא דלעיל מיניה שהאם השיבה על טענתו אין בזה הכרח שהאם אומרת שקיבלה קידושי בתה אלא שהשיבה לו שבתה קיבלה קידושי עצמה אבל מ"מ לקושטא דמילתא עיקר פירוש המשנה מסתמא בסגנון א'. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בגמרא דסד"א מדאורייתא הימניה לאב מדרבנן הימנוה לאם היינו לענין קידושי נערה לחוד דאי בגדולה ממש שהיא בוגרת אפילו לאב נמי לא הימניה רחמנא לעיל במשנה בדף הקדום אע"כ דבנערה לחוד איירי אלא דאפ"ה נראה דוחק דאכתי מאי ס"ד לומר דהימנוה רבנן לאם כי היכי דרחמנא הימניה לאב ואכתי מי דמי דמה שהאב נאמן מדאורייתא היינו משום שבידו לקדשה משא"כ באם דאין בידה לקדש בתה נערה אף מדרבנן שוב אין להאמינה כלל נמצא דלפ"ז צריך לומר בענין אחר דהך בבא דלעיל מינה לכ"ע איירי בקטנה ממש וכדפרישית שהאם אומרת שבתה בעצמה קיבלה קידושין והך בבא דסיפא לחוד מפרש לה בעל תי"ט בנערה או בבוגרת וזה נראה יותר דחוק דבחד לישנא קתני להו:
אמנם כן רש"י ז"ל בפ' התקבל דף ס"ה כתב להדיא דהאם יכולה לקבל קידושי בתה מדדבנן ע"ש. והשתא אתי שפיר טובא לשון קטנה דמתניתין בקטנה ממש והיינו נמי דאמרינן שפיר סד"א כי היכי דהימניה רחמנא לאב שבידו לקדשה ה"ה נמי מדרבנן לאחר שתקנו שיכולה לקבל קידושי בתה מש"ה איכא למימר דהימניה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון קמל"ן דלא דאכתי לא מיקרי בידה לקדשה דהא אין בידה לקדשה בע"כ דבתה אלא מדעתה ולא דמיא לאב דבידו לקדשה בע"כ כן נ"ל. ובעיקר קושיית הרמב"ן ז"ל דלא אשכחן שליחות לקטנה נ"ל ליישב לפי שיטת רש"י ז"ל דמאחר שתקנו חכמים קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר א"כ זכות הוא לה ועוד דהא מדעתה היא ואי משום דאין לה דעת גמור' הרי יכולה למחות ולמאן לכשתגדיל וא"כ זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו אף לקטנה כן נ"ל נכון ודו"ק:
תוספות בד"ה ואם נתן גט כו' מכאן יש להוכיח כו' דאם כתב לה מאי מבקשין שייך למימר הכא כו' עכ"ל. ולכאורה כוונתם מבואר' דאי בדכתב לה כתובה הרי הודה שקידשה וכופין אותו ליתן גט ויש לתמוה דהא מסקינן לעיל בפרק האיש מקדש דף נ' ע"ב דבאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי לא חיישינן לקידושין וראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שהרגיש בזה וכתב דאפ"ה איכא רגלים לדבר לחוש שהיא מקודשת וכוונתו דלפ"ז הוי ליה למיתסר בקרובותיה אפילו לא נתן לה גט ואמאי קתני מתניתין מותר בקרובותיה כן נ"ל בכוונתו אלא דלענ"ד גם זה אינו מוכרח ואפשר דאסיפא קאי דאי איירי מתניתין בכתב כתובה מסתמא סיפא נמי איירי בכה"ג ותו לא שייך למיטען לא קדשתי אלא בתך כיון שכתב הכתובה על עצמה לא שכיח כלל שיחזור בו ויקדש את בתה כן נ"ל ועדיין צ"ע:
גמרא א"ר יהודה המקדש בעד א' אין חוששין לקידושין בעא מיניה מר"י שניהן מודים מהו אין ולאו ורפיא בידיה. ויש לדקדק א"כ דבשניהם מודים מספקא ליה לרב יהודה גופא ע"כ דעיקר מימרא דידיה היינו היכא שא' מהן מכחיש או ששניהם מכחישין וא"כ מאי קמל"ן ר"י הא מילתא דפשיטא הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים. מיהו כבר כתבתי בחידושי גיטין בריש פ"ק גבי כתב בכתב ידו ועד א' דאיכא למימר דהכא לענין קידושין נהי דהמקדש לא מהימן לכונסה כיון שמכחישתו אפ"ה סד"א דמצרפין עדות המקדש לבהדי עד א' לאוסרה לעלמא דהא מ"מ איכא תרי סהדי שאינה פנויה ובכמה דוכתי קי"ל פלגינן דיבורא אפ"ה אשמעינן רב יהודה דאין חוששין כלל ואפילו חששא דרבנן נמי ליכא דכיון דהו"ל בעל דבר ממש ונוגע בעדותו לית ביה מששא בסהדותא דידיה. ועוד נ"ל דאפשר דנהי דמספקא ליה לרב יהודה בשניהם מודין אפ"ה פשיטא ליה היכא שהמקדש לחוד מודה והיא מכחישתו דהמקדש גופא אין חושש לקידושיו ומותר בקרובותיה דאף ע"ג שהוא יודע באמת שקידשה בע"א אפ"ה לא הוי קידושין כלל כיון שמכחשת את העד בטלו הקידושין למפרע מגזירת הכתוב ודוקא בשניהם מודין הוא דמספקא ליה כן נ"ל אלא דמלשון רש"י בד"ה מהו והא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא כו' וא"כ משמע לכאורה מהאי לישנא דעיקר מימרא דר' יהודה היינו דאין חושש מי שמכחיש אבל לגבי האי דמודה חושש לקידושין וא"כ צריך לומר כפירוש ראשון ועיין עוד בסמוך בלשון רש"י בד"ה אלא או בעד א' דמשמע דאמ"ד אפילו שניהם מודין לחוד הוא דמקשה ולא אדרבי יהודה והיינו ע"כ כפירוש הראשון שכתבתי ודו"ק ועיין עוד בסמוך: (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע: ויותר נראה דטובא אשמעינן ר' יהודה דלא נימא דנהי דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו בדליכא ב' עדים בדבר ברור לא משווינן הספק כוודאי כגון בסוטה דמספיקא אין לאוסרה דמוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה ובחזקת כשרות וכה"ג היכא דאיכא חזקת איסור לא מהני עד אחד לעשות כוודאי כדי להתיר משא"כ הכא לענין קידושין סד"א דלעולם עד אחד מיהא כספק משוי לה כיון דאיכא תקנתא בגיטא כדאשכחן נמי בממון דעד א' מחייב שבועה אלמא דספק מיהא הוי קמ"ל דאין חוששין כלל והיינו כדמסקינן לקמן משום דמחייב לאחרינא וכדפרש"י לאוסרם בקרובותיה וכוונתו למ"ש שאם נצריך גט מספק הוי חובה לאחרינא שיאסרו בקרובותיה ולדעתי הוא דבר ברור בכולה שמעתין ובלשון רש"י ז"ל ונראה דהיינו נמי טעמא דמ"ד חוששין לקידושין והיינו דספק מיהא הוי להצריכה גט כדאשכחן דהוי ספק לענין שבועה ודוק היטב:
Penei Yehoshua on Kiddushin 65a · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה ואם נתן גט מעצמו כופין וכו' שהרי לא רצה להוכיח מהאמוראים. וכעין זה כתבו התוס' לעיל דף כג ע"ב ד"ה דאר"ה ועיין כתובות דף מ"ד ע"א תד"ה והלכתא ובר"ן נדרים דף עב ע"א ד"ה ולענין הלכה:
Gilyon HaShas on Kiddushin 65a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת קידושין, דף ס״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־502 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״אֶמְצָעִית שֶׁבְּכַת שְׁנִיָּה תִּשְׁתְּרֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן,…״
- קטע 218 מילים
נפתחת ב״וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִם אִיתָא דְּאִיכָּא, לִיתְנְיַיהּ.…״
- קטע 312 מילים
נפתחת ב״הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם תַּנָּא קְטַנָּה דִּידַהּ לְאִיסּוּרָא,…״
- קטע 46 מילים
נפתחת ב״הָכָא, אִם אִיתָא דְּאִיכָּא – נִיתְנְיַיהּ.…״
- קטע 515 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ…״
- קטע 620 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּלִישָּׁנָא דְעָלְמָא קָמִיפַּלְגִי. מָר…״
- קטע 729 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״קִדַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״לֹא…״
- קטע 822 מילים
נפתחת ב״״קִידַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִידַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי״…״
- קטע 924 מילים
נפתחת ב״״קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִדַּשְׁתָּ…״
- קטע 1017 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְכוּ׳. וּצְרִיכָא, דְּאִי…״
- קטע 1117 מילים
נפתחת ב״אֲבָל אִיהִי, אֵימָא: אִי לָאו דְּקִים לַהּ…״
- קטע 1225 מילים
נפתחת ב״״קִידַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת וְכוּ׳. הָא תּוּ לְמָה…״
- קטע 1314 מילים
נפתחת ב״״קִידַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּךְ״ וְכוּ׳. הָא תּוּ לְמָה…״
- קטע 1419 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר, רַב אָמַר: כּוֹפִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְבַקְּשִׁין.…״
- קטע 1513 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא ״מְבַקְּשִׁין״ – לְחַיֵּי, אֶלָּא ״כּוֹפִין״ אַמַּאי?!…״
- קטע 1621 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא: שְׁמַעְתָּתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: מְבַקְּשִׁין…״
- קטע 1738 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא…״
- קטע 1837 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד –…״
- קטע 1936 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״קִדַּשְׁתִּיךְ״…״
- קטע 2015 מילים
נפתחת ב״הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לַהּ…״
- קטע 2144 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ: הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפוּנְדְּקִי,…״
- קטע 2232 מילים
נפתחת ב״וְלִיטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין…״
- קטע 2316 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאִיכָּא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב הונא בריה דרב יהושע · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
הוא וחבירו רב פפא שניהם תלמידי אביי ורבא, מנעוריהם עד זיקנותם לא נפרדו.
מקור: מסכת קידושין דף ס״ה עמוד א׳ · קטע 5 — “אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: הָא…”
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת קידושין דף ס״ה עמוד א׳ · קטע 17 — “אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב,…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת קידושין דף ס״ה עמוד א׳ · קטע 16 — “…אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לִיתֵּן גֵּט. אָמַר…”
לשון המקור
אֶמְצָעִית שֶׁבְּכַת שְׁנִיָּה תִּשְׁתְּרֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה.
וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִם אִיתָא דְּאִיכָּא, לִיתְנְיַיהּ. וּלְטַעְמָיךְ, אֶמְצָעִית שֶׁבְּכַת רִאשׁוֹנָה, דְּוַדַּאי סְפֵיקָא וַאֲסִירָא לֵיהּ, מִי קָתָנֵי לַהּ?
הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם תַּנָּא קְטַנָּה דִּידַהּ לְאִיסּוּרָא, וְהוּא הַדִּין לְהָךְ דְּקַשִּׁישָׁא מִינַּהּ,
הָכָא, אִם אִיתָא דְּאִיכָּא – נִיתְנְיַיהּ.
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: הָא פֶּסַח, דְּכִי כַת אַחַת דָּמֵי, וּפְלִיגִי!
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּלִישָּׁנָא דְעָלְמָא קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: ״עַד פְּנֵי הַפֶּסַח״ – עַד קַמֵּי פִיסְחָא, וּמָר סָבַר: עַד דְּמִיפְּנֵי פִּיסְחָא.
מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״קִדַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״לֹא קִדַּשְׁתַּנִי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הִיא אוֹמֶרֶת ״קִדַּשְׁתַּנִי״ וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ״ – הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו.
״קִידַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִידַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה וּקְטַנָּה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו.
״קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה וּקְטַנָּה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו.
גְּמָ׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְכוּ׳. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּיהּ דִּידֵיהּ, מִשּׁוּם דְּגַבְרָא לָא אִיכְפַּת לֵיהּ וּמִיקְּרֵי אָמַר.
אֲבָל אִיהִי, אֵימָא: אִי לָאו דְּקִים לַהּ בְּדִיבּוּרַהּ, לָא הֲוָת אָמְרָה, וְלִיתְּסַר אִיהוּ בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, קָא מַשְׁמַע לַן.
״קִידַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת וְכוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב, מִדְּרַבָּנַן הֵימְנוּהָ לְדִידַהּ וְתִיתְּסַר בְּרַתַּהּ בְּדִיבּוּרַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
״קִידַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּךְ״ וְכוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? אַיְּידֵי דִּתְנָא הָא, תְּנָא נָמֵי הָא.
אִיתְּמַר, רַב אָמַר: כּוֹפִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְבַקְּשִׁין. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא – לָאו ״כּוֹפִין״ אִיכָּא וְלָא ״מְבַקְּשִׁין״ אִיכָּא! אֶלָּא אַסֵּיפָא.
בִּשְׁלָמָא ״מְבַקְּשִׁין״ – לְחַיֵּי, אֶלָּא ״כּוֹפִין״ אַמַּאי?! אָמַר: לָא נִיחָא לִי דְּאִיתְּסַר בְּקָרִיבֶיהָ.
אֶלָּא: שְׁמַעְתָּתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לִיתֵּן גֵּט. אָמַר רַב: אִם נָתַן גֵּט מֵעַצְמוֹ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיתֵּן כְּתוּבָּה.
אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: כּוֹפִין וּמְבַקְּשִׁין. תַּרְתֵּי?! הָכִי קָאָמַר: מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לִיתֵּן גֵּט, וְאִם נָתַן מֵעַצְמוֹ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיתֵּן כְּתוּבָּה.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: שְׁנֵיהֶם מוֹדִים, מַאי? אִין וְלָא וְרַפְיָא בִּידֵיהּ. אִיתְּמַר, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים.
אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״קִדַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִדַּשְׁתַּנִי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – אַמַּאי מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו? וְאִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – אַמַּאי אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ? אֶלָּא לָאו בְּעֵד אֶחָד!
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לַהּ ״קִידַּשְׁתִּיךְ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי״, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם.
אֵיתִיבֵיהּ: הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפוּנְדְּקִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? וְאִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל? אֶלָּא לָאו בְּעֵד אֶחָד!
וְלִיטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין שֶׁאֵין צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עֵד אֶחָד מְהֵימַן – מָה לִי מִן הָאֵירוּסִין, מָה לִי מִן הַנִּשּׂוּאִין?
אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאִיכָּא עֵדֵי יִחוּד וְלֵיכָּא עֵדֵי בִיאָה. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: לָא