דף ביאור
מסכת קידושין דף נ״ז עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת קידושין דף נ״ז עמוד ב׳
מסכת קידושין דף נ״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־441 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מוקצה בהמה שהוקצה לתקרובת ע"ז אסורה לגבוה כדאמר בתמורה (דף כח.) מן הבהמה להוציא את הרובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה נעבד שהשתחוה לה:
רובע ונרבע בעדים דבני סקילה נינהו דכתיב (ויקרא כ׳:ט״ז) והרגת את האשה ואת הבהמה ונרבע דכתיב (שם) ואת הבהמה תהרוגו וילפינן לעיל (קידושין דף נו:) משנגמר דינו נאסר ואפילו שחטו ולהכי נקט בעדים דאינו נסקל בעד אחד דאמר מר (בב"ק דף מד:) כמיתת הבעלים כך מיתת השור:
יפו חומתה על הים:
בגבת חומתה על המדבר ורחמנא אמר שדה:
שעומד בתוך העיר ויזרקנה חוץ לחומה מדכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר איכא הא מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא:
רבא אמר סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה התורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא היא:
אמר קרא קדש יהיה חסר וי"ו כתיב למידרש ביה קודש הוא וזה א' מן השלשה עשר במסורת חסרים:
אמר קרא קדש יהיה חסר וי"ו כתיב למידרש ביה קודש הוא וזה א' מן השלשה עשר במסורת חסרים:
ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Kiddushin 57b · Sefaria
תוספות
הרי רובע ונרבע בעדים דבעלי חיים נינהו ואסירי להכי נקט עדים דאי על פי עד אחד או על פי בעלים אינם אסורין להדיוט ואם תאמר לפי' ר"ת דמפרש דשור הנסקל שרי בהנאה כל זמן שהוא חי אלא עד אחר הסקילה וכן נמי קאמר ברובע ונרבע אם כן קשה מהכא דמאי קאמר דבעלי חיים אסירי דמשמע אסורין בהנאה אף מחיים ולפי שיטתו לא נזכר כאן הנאה כלל אלא ה"פ לא מצינו בעלי חיים דאסירי כלומר שהזהיר הכתוב שלא לשוחטו כדי לאכול הבשר ופריך הרי רובע ונרבע דבעלי חיים נינהו ולא הזהיר הכתוב אלא לשוחטן כדי לאכול הבשר אבל ליהנות מהם כל זמן שהם חיים ודאי מותר:
כל שעומד תוך העיר ויזרקנה חוץ לחומה פי' הקונטרס דבשדה לא מהני שילוח דבעינן ושלח על פני השדה וקשה שהרי מצורע היה ונטהר חוץ לעיר שהרי אסור ליכנס לפנים מן החומה וי"ל דשמא אחר כפרה היה הכהן נושאה או הוא או שלוחו לעיר ומשלחה חוץ לעיר:
מה שלי בשלך אסור פי' בקונטרס אסור בהנאה לפי שאין להם מי יתירם דכיון דהוקדשו אינן יכולין להיות מותרים אלא ע"י זריקה מתרת בקדשים ואלו שנשחטו בחוץ אין נזרקין והקשה הר"מ דכמו כן מצינו שזריקה מוציאה מידי מעילה ואפילו הכי אמרינן (מעילה דף יב.) קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואע"ג שלא נזרק הדם וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי ויהיו מותרים באכילה לפיכך פירש הר"ם מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים אף שלך בשלי לא היה להם תורת חולין ולא חזו להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה:
תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו ושחט אותו פי' בקונטרס דתלתי קראי צריכי חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד כדמפרש גמרא אם אינו ענין לשחיטה תניהו לאכילה דלבעלי מומין לא איצטריך קרא אף לשחיטה כדמפרש טעמא שהרי הוא מין הכשר והספר רוצה להביאו מסברא ולא צריך קרא אע"ג דבחיה נמי קאמר מרבה אני את החיה שישנה בשחיטה כבהמה משמע דבלאו קרא מייתי לה ויש לומר דה"ק מרבה אני את החיה בדוחק אי לאו קרא אבל כיון דאיכא קרא נוקי בה קרא אבל בעלי מומין יותר שוין שהן מין הכשר וישנו בשחיטה עוד י"ל ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו דמשמע דמצריך ג' קראי חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות ואיסור אכילה בדיעבד נפקי לה מקרא דתמימים דכי היכי דנפקא לן דאסירי לאכול תמימים מוזבחת ואכלת כמו כן נמי אסור הני מאחר דנפקא לן דאסור לשוחטן בעזרה דנאמר דקרא דמה שאתה זובח קאי אכולהו:
Tosafot on Kiddushin 57b · Sefaria
רשב"א
נימא מתניתין דלא כר' שמעון דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר. והכא בשאינו שוה אלא שקל, אבל אם החמור שוה יותר משקל, דהיינו דמי שה, שהשה צריך שיהא שקל בההיא טופיאנ' דביני ביני היתה מקודשת ואפילו לר' יהודה, והכי מוקמיה לה למתניתין בבכורות פרק קמא (י, א). והא דלא פריך מינה בין לר' שמעון בין לר' יהודה הכא ולוקי לה בהכי, כדפריך מינה בפרק קמא דבכורות, משום דאההיא שנויא דהתלם קא סמיך, אי נמי דמשמע ליה הכא דמתניתין במקדשה בכוליה פטר חמור ולא בטופיאנ' דביני ביני.
מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה פירוש שהיא בשחיטתה כבהמה בשני סימנין, מה שאין כן בעוף שניתר בסימן אחד, אי נמי יש לפרש שהיא טעונה שחיטה כבהמה מה שאין כן בעוף, וכמאן דאמר (חולין ד, א) אין שחיטה לעוף מן התורה.
Rashba on Kiddushin 57b · Sefaria
ריטב"א
והרי רובע ונרבע בעדים פירוש ונגמר דינם למיתה דבעלי חיים נינהו ואסירי בהנאה דילפינן משור הנסקל והא דלא אקשו משור הנסקל גופייהו משום דמהני דהוה תרי עדיפא ליה לאקשויי ותו משום דפריך לעיל ממוקצה ונעבד פריך השתא מרובע ונרבע דהיה דכוותייהו דאסורי אפילו קודם גמר דין רבה אמר לה אמרה תורה שלח לתקלה. וכי תימא כיון דאיכא האי טעמא למה לי קרא דכל צפור טהורה. איכא למימר דקרא אסמכתא בעלמא כדפירש"י ז"ל. א"נ דאי לאו קרא לא שרינן משום האי טעמא איסורי הנאה:
לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים פי' וכתב רחמנא בשל בכולהו משום דלא אסרה תורה אף אכילה והנאה אלא בבישול ולאפוקי צונן בצונן ולאפוקי נמי היכא דליכא ניתן טעם דבטיל כשאר איסורין ולא הוה ככלאים שחיט אחד אוסר' בגד גדול משום דהיתר בהיתר ותערובתן אוסרתן וכדפירש"י בדוכתיה:
ה"ג וכן היא בתורת כהנים ושחטו ושחט אותו מה ת"ל לפי שנאמר כו' ושיטת רש"י ז"ל דתרי ישחט אותו איכא ומייתרי חד לאיסור שחיטה וחד לאיסור אכילה תרוויהו למעוטי עופות דאלו בעלי מומין וחיה בלאו הכי מיתרבו כדקתני בכל חד מינייהו מרבה אני בעלי מומין מרבה אני חיה. אבל ר"י ז"ל לא פירש כן אלא דכולהו צריכי לאיסור שחיטה חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות דכיון דלא מיתרבו מסברא אלא מדוחק גדול פרטינהו קרא ולגבי אכילה לא בעי' קראי דהא איתקיש איסור שחיטה ואיסור אכילה בקרא דכי ירחק וזבחת ואכלת ונכון הוא ותנא דנקט גבי איסור אכילה ושחט אותו כדי נסבה:
והנכון יותר דהכא כתיב ושחטו ושחט אותו ואית בהו תלתא מיעוטי דהא מצי למכתב ושחט וכי כתב ושחטו הוה חד מיעוטא וכן באידך מצי למכתב ושחט או ושחטו וכי כתב ושחט אותו הוה תרי מיעוטי הוה. להו תלתא וחד מיעוטא מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב הוה להו ארבעה חד לתמימים וחד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות שלא ישחטו בעזרה ולגבי איסור אכילתן איכא תלת מעוטי חדא מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב ואידך מדכתיב זימנא אחרינא ושחט אותו דאית ביה תרי מיעוטי. ודרשינן חד לתמימים ולבעלי מומין דכיון דאתרבי בעלי מומין כתמימין לאיסור שחיטה וחד מינא נינהו תו לא בעי קרא לאיסור אכילה וחד לחיה וחד לעופות ובהכי מתפרשא כולה שפיר. אותה אתה משליך לכלב כלומר בשר שיצא חוץ למחיצתו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב זה שנכנס לפנים ממחיצתו ובדין הוא דעדיף הוא למדרשיה לאיסור קדשים בחוץ אלא דההיא לא צריך קרא דהא פשיטא דכל שלא קרב כהלכתו אסור הוא דאיסור שבו מחיים להיכן הלך:
Ritva on Kiddushin 57b · Sefaria
מאירי
בהמה שנעבדה או שהוקצית לע"ז אסורה לגבוה ומותרת להדיוט אפילו בעדים אחר שאינה בדין סקילה שכל לסקילה לתקלה וקלון אנו צריכים ובזו תקלה איכא קלון ליכא וכן כתבוה גדולי המפרשים אבל רובע ונרבע בעד אחד או על פי הבעלים שאין בה סקילה מכל מקום לגבוה אסורה ובעדים מיהא בני סקילה הם ואף להדיוט נאסרו משנגמר דינם:
צפור המשתלחת אינה משלחה אלא חוץ לחומת העיר על פני השדה לא לצד הים ולא לצד מדבר היערות שנאמר אל מחוץ לעיר אל פני השדה:
שער נזיר אסור בהנאה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע וכו' גדולו קדש ומכל מקום אינו תופש את דמיו כמו שביארנו במשנה:
פטר חמור מצוה לפדותו בשה ואם אינו פודהו עורפו על הדרך שיתבאר במקומו ועד שלא פדהו אסור בהנאה ואם מת קודם פדיון יקבר וכן אם לא פדאו ונערף אסור בהנאה הואיל ולא נפדה ומכל מקום אם מכרו אינו תופש את דמיו כמו שביארנו במשנה וגדולי המחברים כתבו בפטר חמור שאם מכרו דמיו אסורין ואני תמה אם כן האיך כללוהו בכאן עם אותם שאם מכרן וקדש בדמיהן מקדשת ושמא הם סוברים שהדמים אסור למוכר אבל מותרין לאחרים ואם כן כשיגיעו ליד האשה מותרים הם והרי יש ממון אצל המקבל:
בשר בחלב אסור בהנאה כך למדנו מפי השמועה נאמר בתורה לא תבשל שלש פעמים אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול:
חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אמרה תורה שחוט שלי בשלי ר"ל קדשים בפנים שנאמר ושחט את בן הבקר לפני י"י ושחוט שלך בשלך שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך וכו' בשעריך וכו' מה שלי בשלך ר"ל אם שחט קדשים בחוץ אסורין בהנאה שהרי נאסרו מחיים ואין כאן דבר המכשירן הואיל ובחוץ נשחטו אף שלך בשלי ר"ל חלין שנשחטו בעזרה אסורין ומכל מקום בקדשים ששחטן בחוץ חייב כרת אבל חלין שנשחטו בעזרה אין בהם חיוב כרת ומתוך שאיפשר להקשות בה מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת הביאוה ממקום אחר והוא שידעת שבמדבר לא הותרו לאכול בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה ובא להתיר להם בשר תאוה משירחק להם המקום ר"ל שיבואו לארץ ויתרחקו מן המשכן והוא שכתוב כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ולא סוף דבר תמימים הראויים להקרבה שהדבר מוכיח שעליהם בא איסור זביחתם במקדש הואיל והם הם שנאסרה אכילתם במדבר שלא בהקרבה אלא אף בבעלי מומין ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הם מאותו המין הראוי ליקרב אלא אף בחיה ואף העופות יכול אם שחט מותר תלמוד לומר כי ירחק וכו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל וכו' יכול בהנאה מיהא מותר תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו והכתוב מדבר בבשר שיצא חוץ למחיצתו כגון עובר שהוציא ידו על הדרך שביארנו במסכת חולין שנאמר בשדה שיצא בגלוי כעל פני השדה אתה נותן לכלב כשיצא ממחיצתו ולא חולין שנשחטו בעזרה שנאסרו בכניסת מחיצה ומכל מקום איסור הנאתם יש פוסקים שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ואף אנו פסקנוה כן ברביעי של קמא ובשני של פסחים:
Meiri on Kiddushin 57b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה הרי רובע כו' דשור הנסקל שרי כו' וכן נמי קאמר ברובע ונרבע כו' עכ"ל רובע ונרבע בכלל שור הנסקל הם אלא דבפי' ר"ת לא הוזכר בהו אלא בשור נגח וה"ה דה"מ למפרך בשמעתי' סתם משור הנסקל וכ"כ בת"י דה"ה דה"מ למפרך מעגלה ערופה ולפי דברי התוספות לעיל דהך דרשה דכפרה כתיב בה אינו עיקר ניחא דאיכא למימר לר' יוחנן בעגלה ערופה נמי אינה אסורה מחיים ודו"ק:
בד"ה כל שעומד כו' פ"ה דבשדה לא מהני שילוח דבעינן כו' עכ"ל בדברי פסקי התוספות עומד חוץ לעיר ומשלחה שלא כנגד העיר עכ"ל כמ"ש מהרש"ל וכ"ה בתוס' ישנים ודקאמר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה כו' היינו שעומד סמוך לעיר מחוץ לה ויזרקנה כו' עכ"ל:
בד"ה מה שלי כו' וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי כו' עכ"ל דבריהם מגומגמין מה שייך כאן איסור אבר מן החי דלא הל"ל אלא שהשחיטה בחוץ תוציא מידי מעילה כמו המיתה אף על פי שלא נזרק הדם ואם נאמר שאין השחיטה דומה למיתה כלל כיון שמצינו שהשחיטה בפנים אינו מוציא מידי מעילה בלא זריקה א"כ מאי אהני ליה שתוציא בחוץ מידי אבר מן החי דהא בפנים נמי השחיטה מוציא מידי אבר מן החי ואפילו הכי אינו מוציא מידי מעילה בלא זריקה וה"נ נימא כן מבחוץ ודו"ק:
בד"ה ת"ל ושחטו כו' וחד לאיסור אכילה כו' אא"ע לשחיטה כו' עכ"ל כ"ה בפרושים ישנים אבל בפירוש הדפוס שלפנינו הגיה כפי' התוספות דאצטריך נמי חד לבעלי מומין כו' וק"ל:
Chidushei Halachot on Kiddushin 57b · Sefaria
מהר"ם
בגמרא אי מה שלי בשלך ענוש כרת נ"ל דכל זה מדברי התנא ר"מ ואיכא למפרך הא הוא קושית הגמרא ונ"ל דלפי המסקנא גם ר' מאיר אשנוייא דבסמוך ושחט ושחטו אותו וכו' סמך במה שאמר אמרה תורה שחוט שלי בשלי וכו' דהיכי שייך דלא הרגיש דאיכא למפרך פירכא דפרכינן:
שם ושחטו ושחט אותו וכו' נ"ל דברייתא היא:
בתוס' ד"ה מה שלי בשלך וכו' והקשה הר"ם וכו' פי' קושייתו כך הוא והאיך מצי למילף מה שלי בשלך אסור וכו' אדדבה נילף מיניה שריותא ונאמר מה שלי בשלך דהיינו קדשים בחוץ אותה שחיטה מוציאו מידי מעילה אע"ג שאין נזרק דהא לא גרע מקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה וכמו כן נאמר בשלך בשלי דהיינו כששוחט חולין בעזרה אותה שחיטה מוציאה מידי האיסור שהיה בה קודם זה דהיינו איסור אבר מן החי ולשתרי אפילו באכילה וכ"ש בהנאה ועיין בריש מעילה דמשמע שם דשוחט קדשים שלא במקומם כמו דחנקינהו דמי ואין בהן מעילה אבל מ"מ נ"ל דאסירי ליהנות מהם דאיסורא דהקדש לא פקע מינייהו אלא שאין בהן מעילה כן נ"ל:
Maharam on Kiddushin 57b · Sefaria
פני יהושע
רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י דקרא דלעיל דמרבינן משולחת להתירא אסמכתא בעלמא היא. ונראה שלא הוצרך לפרש כך אלא אליבא דר"ל דאוסר במשולחת מחיים וא"כ ריבוי דכל צפור טהורה דלעיל לא אתמר אלא לאחר שילוח וא"כ ע"כ דאסמכתא בעלמא היא משא"כ לרבי יוחנן הא פרש"י לעיל דלגמרי מותרת המשולחת וא"כ ריבויי' דכל ציפור טהורה איצטריך להתירה מחיים ואפשר דרש"י ז"ל סובר דלא שייך לומר דכל ציפור טהורה איצטריך להיתרה מחיים כיון דבעמוד ושלח קאי אלא דממילא מותרת לרבי יוחנן אפילו מחיים כיון דמותרת לאחר שחיטה תו לית לן למיסרה כלל דלא הוי דומיא דעגלה ערופה ולא דומיא דשחוטה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל מיהו לולי פירושו היה נראה דהא דאמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה היינו אהא דמקשינן ואיפוך אנא דודאי מוקמינן טפי קראי בדדמי דבמשולחת שייך טפי קרא דהיתירא משא"כ אי לאו קרא דכל ציפור הוי אסרינן תרווייהו מקרא דוזה אשר לא תאכלו או מעגלה ערופה ולא הוי סמכינן אהא סברא דשלח לתקלה דאפשר לקשור בה שום דבר לסימן ובלא"ה נמי לא שייך כ"כ הא דשלח לתקלה דלא אסר קרא אלא בודאי משולחת למי שמכיר בה אבל ספיקא ודאי שרי דציפורי מצורע לא שכיחי וקי"ל כל דפריש מרובא פריש וכיוצא בזה מפרש הריטב"א ז"ל בחידושיו ועיין בתוס' פ' כל הבשר דף קט"ו:
שם בפטר חמור נימא מתניתין דלא כר"ש כו' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לאחר עריפה וד"ה. לפי מה דמפרש עולא התם בבכורות דף ט' דטעמא דרבי יהודא דאוסר בהנאה קודם עריפה משום דהקפידה תורה בשה א"כ לר"י גופא נמי לא אמרינן דאינה מקודשת אלא לאחר עריפה משא"כ קודם עריפה מקודשת במאי דביני ביני כדמסקינן התם להדיא אליבא דעולא אלא משום דאיכא אידך לישנא התם דר"י ור"ש בקרא פליגי ולפום האי לישנא לר"י אינה מקודשת כלל קודם עריפה ע"ש:
שם אי מה שלי בשלן ענוש כרת אף שלך בשלי כו' ויש לדקדק הא קי"ל דאין עונשין מן הדין ונ"ל ליישב דלכאורה פשטא דקרא דהתם איירי בחולין שנשחטו בעזרה דהא כתיב איש אשר ישחט שור או כשב במחנה משמע שנשחטו בעזרה וא"כ איירי מחולין שנשחטו בעזרה והא דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו היינו שלא הביאו לשם קרבן כדכתיב להקריב קרבן אלא משום דדבר הלמד מענינו הוא דכולה ענינא בקדשים כתיב כמו שפרש"י בחומש וא"כ שפיר אמרינן הכא דכיון דאשכחן נמי איסורא בחולין בעזרה לית לן לאפוקי קרא ממשמעותו ואיכא למימר דכרת אתרווייהו קאי מש"ה איצטריך מיעוטא כן נ"ל:
Penei Yehoshua on Kiddushin 57b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' רשב"י אומר משום ר"ש (בן יוחאי) כן הוא בחולין קטז:
Gilyon HaShas on Kiddushin 57b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת קידושין, דף נ״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־441 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 114 מילים
נפתחת ב״מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד, דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי! כִּי…״
- קטע 227 מילים
נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע…״
- קטע 353 מילים
נפתחת ב״דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְשִׁלַּח…״
- קטע 411 מילים
נפתחת ב״וְאִידַּךְ? אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא: ״שָׂדֶה״, מַאי…״
- קטע 57 מילים
נפתחת ב״רָבָא אָמַר: לֹא אָמְרָה תּוֹרָה: ״שַׁלַּח״ לְתַקָּלָה.…״
- קטע 615 מילים
נפתחת ב״בִּשְׂעַר נָזִיר. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא ״קָדֹשׁ יִהְיֶה…״
- קטע 722 מילים
נפתחת ב״אִי מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו, וְיוֹצֵא…״
- קטע 829 מילים
נפתחת ב״בְּפֶטֶר חֲמוֹר. נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן,…״
- קטע 923 מילים
נפתחת ב״בָּשָׂר בְּחָלָב. מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:…״
- קטע 1049 מילים
נפתחת ב״מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי…״
- קטע 1131 מילים
נפתחת ב״וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר…״
- קטע 1236 מילים
נפתחת ב״אִי מָה שֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ עָנוּשׁ כָּרֵת, אַף…״
- קטע 139 מילים
נפתחת ב״אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ – שֶׁכֵּן…״
- קטע 1415 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מֵהָכָא: ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״…״
- קטע 1521 מילים
נפתחת ב״לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם... וְזָבַחְתָּ״,…״
- קטע 1640 מילים
נפתחת ב״וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים הָרְאוּיִם לִיקָּרֵב, מִנַּיִן…״
- קטע 1735 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט יְהֵא מוּתָּר?…״
- קטע 184 מילים
נפתחת ב״וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת קידושין דף נ״ז עמוד ב׳ · קטע 3 — “דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְשִׁלַּח עַל פְּנֵי…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת קידושין דף נ״ז עמוד ב׳ · קטע 14 — “אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מֵהָכָא: ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״.…”
לשון המקור
מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד, דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי! כִּי אֲסִירִי – לְגָבוֹהַּ, לְהֶדְיוֹט – מִישְׁרֵא שְׁרֵי.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע בְּעֵדִים, דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי! אֶלָּא: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: לֹא מָצִינוּ רוֹב בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֲסוּרִים.
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְשִׁלַּח עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – כְּשָׂדֶה, מָה שָׂדֶה מוּתֶּרֶת – אַף הַאי נָמֵי מוּתֶּרֶת. הַאי ״שָׂדֶה״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״שָׂדֶה״ – שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד בְּיָפוֹ וְיִזְרְקֶנָּה לַיָּם, בִּגְבָת וְיִזְרְקֶנָּה לַמִּדְבָּר, וְשֶׁלֹּא יַעֲמוֹד חוּץ לָעִיר וְיִזְרְקֶנָּה בְּתוֹךְ הָעִיר. אֶלָּא כֹּל שֶׁעוֹמֵד בָּעִיר וְיִזְרְקֶנָּה חוּץ לַחוֹמָה.
וְאִידַּךְ? אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא: ״שָׂדֶה״, מַאי ״הַשָּׂדֶה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
רָבָא אָמַר: לֹא אָמְרָה תּוֹרָה: ״שַׁלַּח״ לְתַקָּלָה.
בִּשְׂעַר נָזִיר. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא ״קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״ – גִּידּוּלוֹ יִהְיֶה קָדוֹשׁ.
אִי מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו, וְיוֹצֵא לְחוּלִּין – אַף שְׂעַר נָזִיר תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין! מִי קָרֵינַן ״קוֹדֶשׁ״? ״קָדוֹשׁ״ קָרֵינַן.
בְּפֶטֶר חֲמוֹר. נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְאַחַר עֲרִיפָה, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
בָּשָׂר בְּחָלָב. מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה, וְאֶחָד אִיסּוּר בִּישּׁוּל.
מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי״. מָה לְהַלָּן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה – אַף כָּאן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה.
וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁחוֹט לִי – בְּשֶׁלִּי. וְשֶׁלָּךְ – בְּשֶׁלָּךְ. מַה שֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ – אָסוּר, אַף שֶׁלָּךְ בְּשֶׁלִּי – אָסוּר.
אִי מָה שֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ עָנוּשׁ כָּרֵת, אַף שֶׁלָּךְ בְּשֶׁלִּי עָנוּשׁ כָּרֵת? אָמַר קְרָא: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן לַה׳... וְנִכְרַת״, עַל קׇרְבָּן – עָנוּשׁ כָּרֵת, עַל חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה – אֵין עָנוּשׁ כָּרֵת.
אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ – שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת!
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מֵהָכָא: ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״. תְּלָתָא קְרָאֵי יַתִּירֵי, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם... וְזָבַחְתָּ״, בְּרִחוּק מָקוֹם אַתָּה זוֹבֵחַ וְאִי אַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב, פְּרָט לְחוּלִּין שֶׁלֹּא יִשָּׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה.
וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים הָרְאוּיִם לִיקָּרֵב, מִנַּיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת בַּעֲלֵי מוּמִים, שֶׁכֵּן: מִין הַמַּכְשִׁיר. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַחַיָּה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַחַיָּה, שֶׁהִיא בִּשְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹפוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ״ ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ״.
יָכוֹל לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט יְהֵא מוּתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם... וְזָבַחְתָּ... וְאָכַלְתָּ״, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּרִחוּק מָקוֹם – אַתָּה אוֹכֵל, וְאִי אַתָּה אוֹכֵל מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב, פְּרָט לְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה.
וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים