מסכת קידושין דף ל״ט עמוד ב׳

ארבע מד' רוחות הערוגה אם היה זורען בערוגה אחת ונשמר להניח ריוח ביניהם שלא יינקו זה מזה כמשפטם השנויה במס' שבת (דף פד:) הוה שמעינן מינה שאסור לזרוע כלאים בח"ל אבל השתא דזרע כל מין בערוגה לבדו לאו משום כלאים הוא אלא שלא להטריח השמש שהולך להביא ירק לבקש מין שהוא צריך לו בין שאר המינין ויודע באיזה ערוגה הוא:

דשמעא שמש:

מתני' העושה מצוה אחת מפרש בגמרא:

מטיבין לו משמע בהאי עלמא:

ונוחל את הארץ חיי העולם הבא:

גמ' אלו דברים כו' הני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת אבל מצוה אחריתי לא ואנן תנן מטיבין לו ונוחל את הארץ:

מכלל דהני אפילו חדא נמי ואפילו לא קיים שאר מצות בתמיה והא רובא עונות הוא:

לומר שאם היתה שקולה מכרעת הא דקתני אלו דברים במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתני' וכי לית ליה בה חדא מהני צריך למצוה יתירה:

שאם היתה שקולה מכרעת וא"ת בלאו הכי נמי אמרי' במסכת ר"ה (דף יז.) דרב חסד מטה כלפי חסד כשהן שקולין וי"ל דבשאר מצות כשמעשיו שקולים הוי כבינוני אבל בהני חשיב צדיק גמור:

מתניתין דעבדין ליה יום טב ויום ביש פי' בקונט' מי שעושה מצוה יתירה דהוי רובא זכיות מתקנין לו בעולם הזה יום טוב ונפרעים ממנו עונותיו וזהו תיקון י"ט לו לעה"ב וכל שעונותיו מרובים דקתני מריעין לו היינו דעבדינן ליה הזמנת יום ביש שמשלמין לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע רבא אמר פירוש לעולם כדאמרן מעיקרא מטיבין לו בשכר פירות והקרן קיימת והך מתניתין דקתני מריעין לו רבי יעקב היא דאמר שכר מצות כו' וקשה דמשני הא מני רבי יעקב היא משמע דעד השתא לא אוקמינן כרבי יעקב ולפי' הקונט' לאביי נמי בין מתניתין בין ברייתא אתי כרבי יעקב לכך פי' ר"ת מתני' דעבדין ליה יום טוב ויום ביש ותרוייהו בעולם הזה ומטיבין לו דברייתא הוי פירוש אמתני' כלומר פעמים שעושין לו יום טוב כדי לקבל שכר מצותיו בעולם הזה ובאותו יום יהא דומה לו כמו שקיים כל התורה כולה אבל רוב ימיו של רשע שרוי ברעה והיינו שעונותיו מרובין על זכיותיו ומריעין לו היינו פעמים שעושין לו יום רע כדי למרק עונותיו בעולם הזה ובאותו יום יהא דומה לו כמי ששרף כל התורה אבל רוב ימיו של צדיק שרוי בטובה כשזכיותיו מרובין על עונותיו והיינו דלא כר' יעקב דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל:

מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ובעובדי עבודת כוכבים איפכא מחשבה רעה. הקב"ה מצרפה למעשה דכתיב (עובדיה א׳:י׳) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם ולא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה אלא מחשבתו הרעה אשר חשב עליו מצרפה הקב"ה למעשה ומחשבה טובה של עובדי כוכבים אין הקב"ה מצרפה למעשה כדכתיב בדניאל (ודריוש) עד מעלי שמשא הוה משתדר. לשיזבותיה פירוש שהיה דריוש עושה כל כחו להציל דניאל מגוב אריות אלמא אע"ג שהצילו עד הערב קאמר קרא שלא הצילו אלא מבקש להצילו מדכתיב לשיזבותי' ולא כתב ושיזביה:

הא דאמרינן דעבדין ליה יום טב ויום ביש פירש"י ז"ל דהא דתנן מטיבין לו היינו לעולם הבא שמטיבין לו בשביל מה שמראים לו ונותנים יום ביש בעולם הזה בעונש מיעוט עבירות שבידו כדאיתא במתני'. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן היינו דרבי יעקב דאמר שכר מצות בהאי עלמא ליכא ואלו אביי לא מוקים בהכי. ולפיכך פי' הוא ז"ל דרוב ימיו טובים בעולם הזה כדקתני מתני' ואם חטא שום חטא נותנים לו ביום ביש בעולם הזה כדי שיתכפר ואותו יום ביש דומה כמי ששרף כל התורה כולה ואח"כ נוחל את הארץ דהיינו העולם הבא ויפה פי' לפי פשטן של דברים אבל יש בהם סוד נסתר לבעלי האמת:

אמר מורי נר"ו דהני רבנן דמסרי נפשייהו לקטלא משום ביאת כותי בפרהסיא היה מעשה שאסור מן התורה ובמזיד קנאין פוגעין בו כמעשה שהיה ולפיכך היא בכלל גלוי עריות שיהרג ואל יעבור ואפילו להנאת עצמן ואפילו שלא בשעת הגזירה אבל בצינעה לית בה אסורא דאורייתא כדמוכח במסכת ע"ז ודינו שיעבור ואל יהרג ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו ובמקומו הארכתי בזה בס"ד:

המשנה האחת עשרה ואינה מכונת הפרק כלל אלא שבאה הנה על ידי גלגול מה שהזכיר בענין המצות והוא שאמר כל העושה מצוה אחת מטיבים לו ומאריכים את ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבים לו ואין מאריכים את ימיו ואינו נוחל את הארץ וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן הישוב והמחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק אמר הר"ם פי' רצה באמרו כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו שהן כנגד עונותיו עד שיהיו זכויותיו מרובין מעונותיו בזאת המצוה ואמרו כל שאינו עושה מצוה אחת רצה בו אפי' שרעותיו יותר מטובותיו ולא עשה מצוה אחת כדי להשוותם אבל עונותיו מרובין מזכויותיו ואמר מטיבין לו ומאריכין את ימיו בעולם הזה והנה נבאר זה בסנהדרין בפירוש ודרך ארץ היא הנהגתו עם אנשי העולם בטובו יהיה בעל מוסר ענין אין זה בעמידתו בעולם אבל יציאתו מן העולם הנאתו לעולם ואמר באיש הזה משפטו שמושבו מושב לצים ופסול לעדות:

אמר המאירי פירשוה בגמרא מצוה אחת יתירה על זכיותיו וכלל הדברים שיהא בכללו נעשה צדיק שאין הכל תלוי במנין שיש מצוה שקולה כנגד כמה ויש עבירה שקולה כנגד כמה ואין הענין אלא כמי שאומר שהצדיק נגמל בזה ובבא וכמו שאמרו בקצת מצות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ומהם כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כלם שכל אלו יש בהם טוב לשמים וטוב לבריות והוא שאמרו כאן מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ ר"ל העולם הבא ואם אנו רואים אותו לפעמים שהוא נענש איפשר שהוא לנקותו ממקצת עונות והכל ביושר אלא שאפני דרכיו נעלמים ממנו ועל דרך זה אמרו בקצת מצות שאם היתה שקולה מכרעת וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב ופסול הוא לעדות כמו שביארנו הענין באחרון של חגיגה אבל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשלש לא במהרה ינתק:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא מפנות האמונה להאמין בגמול ובעונש בין בעולם הזה בין בעולם הבא ואל יבלבלהו מה שיראה מהעדר הסדור בין בני אדם בצדיק ורע לו ורשע וטוב לו שהכל ביושר פעמים שהוא צדיק גמור או שאין עונותיו כדאי להשתלם כל כך ונגמל בזה ובבא ופעמים שמקצת עבירות שבו צריכות מירוק ומריעין לו לנקותו מעונותיו עד שנדמה כאלו הוא רשע וכן הרשע לפעמים רשע גמור ונענש בזה ובבא ופעמים צריך שיגמל לקצת מעשים שבידו ומטיבין לו כדכתיב ומשלם לשונאיו על פניו כלומר בעוד שהוא חי כדי להאבידו לעולם הבא וזהו ענין יום טוב ויום ביש כלומר שכל העושה מצוה אחת יתירה מטיבין לו ר"ל שמתקינין לו כדרך שמתקינין ליום טוב שמצטערין ומתעמלין קודם לו להכנת יומו כך מטיבין לו ר"ל שמתקינין ליום טוב שלו כלומר שמצערין אותו בעולם הזה להיות יומו מותקן לעולם הבא וההפך להפך הא למדת שאע"פ שיש לפעמים שכר מצות אף בעולם הזה מכל מקום כמה דברים מעכבין את הגמול ועקר השכר לעולם הבא ולפיכך אל יהרהר אדם בענין צדיק ורע לו או רשע וטוב לו כלל ועל דעת זה העידו קצת חכמים ואמרו הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו של זה שהרי בשתי מצות אלו כתוב טובה ואריכות ימים אלא לעולם שכלו טוב ולעולם שכלו ארוך ואע"פ שבעל זה המאמר סובר שאין בעולם הזה שכר מצות מכל מקום עקר הענין ופנת הדת להשלים ביניהם לומר שאף בעולם הזה יש שכר אלא שהוא מתערב לקצת סבות ונמצא עיקרו צפון לעולם הבא וכל מעשיו יתברך במשפט ויושר אלא שאפני חכמתו נעלמים וכבר הארכנו בענינים אלו בילדותנו בחבור התשובה:

לעולם יזהר אדם שלא להרהר בעבירה שאע"פ שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כלומר שאין נענש בה כאלו עשה מעשה מכל מקום נענש הוא עליה אחר שהוא מכוין בהרהורו לכונת עשיית העבירה ושלא נמנע מעשייתה מצד כבישת יצרו אלא שלא נזדמן לידו להוציא הרהורו לפועל:

ויש דברים שהמחשבה מעשה גמור והוא כל הדברים התלויים בייחוד ובשאר עניני האמונה שהרי עיקר דברים אלו במחשבה הם והוא שנאמר בע"ז למען תפוש את בני ישראל בלבם ומי שבא דבר עבירה לידו וכבש ביצרו והציל עצמו ממנה הרי הוא כעושה מצוה:

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל הארץ ופרש"י מטיבין לו בעה"ז ונוחל הארץ לעולם הבא. ומשמע דמאריכין ימיו נמי היינו בעה"ז וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ולפ"ז הוי מתניתין דלא כר' יעקב דבסמוך למימרא דרבא וקשיא לי הא רבא גופא אמר בשילהי מועד קטן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ומייתי ראייה מרבה ורב חסדא וא"כ תיקשי ליה מתניתין דהכא ואף שהתוספות תירצו שם אהא דאין מזל לישראל דלפעמים ע"י זכות משתנה אפ"ה לא אתי שפיר לישנא דמתניתין דקתני בלשון כלל דמשמע דלעולם מי שזכיותיו מרובים מעוונותיו אף במצוה א' מאריכין ימיו וא"כ ודאי בזכותא תליא מלתא. מיהו אגופא דמתניתין לא קשה מידי לפי מה שמצאתי בל' הירושלמי דשמעתין דכל העושה מצוה א' היינו שמייחד לו מצוה א' שאינו עובר עליה כל ימיו וא"כ אפשר דע"י זכות כי האי מאריכין לו ימיו דוקא אבל במי שאינו מייחד מצוה א' כה"ג אף שהוא צדיק גמור אפ"ה אין המזל משתנה לפעמים אלא דמסוגיא דשמעתין ודאי מוכח דלא ס"ל כפירוש הירושלמי דאל"כ לא הוי מקשה מידי בסמוך ממתניתין דפאה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מיהו בר מן דין לא ידעתי אמאי פשיטא להו לרש"י ותוס' דהא דקאמר רבא בסמוך הא מני ר' יעקב היא אברייתא קאי דהא מצינן לפרש איפכא דרבא מוקי מתניתין דהכא כר' יעקב דכי היכי דאמר ר' יעקב דלמען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך היינו בעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך הכי נמי מפרשינן למטיבין לו ומאריכין ימיו דמתניתין בהאי גוונא גופא ותנא דמתניתין לישנא דקרא נקיט והשתא א"ש נמי דלרבא לא צריכין נמי לאוקמי מתניתין דפיאה בסמוך דוקא בבינוני ולענין דאם היתה שקולה מכרעת אלא אף בצדיקים גמורים ואפ"ה אין להם שום פירות בעוה"ז כלל לבר מהנך מצות דקחשיב התם. וכמו שכתבתי נראה מפירוש הרב מברטנורה ע"ש ושיטת רש"י ותוספות צ"ע למה לא פירשו כן ועיין עוד בחידושי לב"ק סוף פרק הפרה שם כתבתי ענין עולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך דלאו חדא מילתא היא וכה"ג מצינן לפרש נמי בענין ונוחל הארץ כדכתיב נמי למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך והיינו ארץ העליונה ודו"ק:

גמרא ורמינהי אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לעוה"ב כו' ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דלמא בהנך דהתם דוקא אוכל מהפירות והקרן קיימת לגמרי משא"כ בשאר מצות אע"פ שיש לו שכר ג"כ בעוה"ז ובעוה"ב אפ"ה הכל מהקרן וכדמפלגינן לקמן להדיא בדף הסמוך דמצוה שהוא טוב לשמים ולבריות יש לה פירות משא"כ בטוב לשמים לחוד אין לו פירות ויש ליישב דאפ"ה קשיא ליה לישנא דמתניתין דקתני מטיבין לו והיינו בעוה"ז ואי ס"ד דמנכין להם מהקרן לפי חשבון אין זו הטבה כלל אע"כ דבכולהו דיש להם בעוה"ז אין מנכין להם כלום מהקרן ומקשה שפיר:

שם אמר רב יהודא הכי קאמר כו' ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה כו'. נראה דרבי יהודה הוצרך לפרש כן בתירוצו משום סיפא דמתניתין דזה עיקר החילוק בין רישא לסיפא דרישא כיון דעשה מצוה אחת יתירה נידון כצדיק גמור ובסיפא מפרש לה נמי כה"ג שעשה עבירה אחת יותר מחציו ונידון כרשע גמור והיינו כדמסקינן דעבדין ליה יום טב ויום ביש וכדאיתא באידך ברייתא והשתא אתי שפיר נמי דהא דקאמר ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה לאו דדמיין לגמרי שהרי אין הקב"ה מקפח שכר שום מצוה ואף לעתיד כל צדיק וצדיק יש לו מחיצה בפני עצמו לפי מעשיו וא' נכוה מחופתו של חבירו אלא דלהא מילתא דומה כמי שמקיים כל התורה דמיקרי צדיק גמור דנפרעין מעונותיו בזה העולם ועבדין ליה יום טב כן נ"ל ויש לפרש עוד בדרך אחר אלא שאין רצוני להאריך בעניני הגדה כאלה הנוגעין בעומק הדין שהן א' מהדברים המכוסין מבני אדם ונסתרות לה' אלקינו:

תוספות בד"ה שאם היתה שקולה מכרעת וא"ת בלאו הכי נמי כו' עד סוף הדיבור. נראה דעיקר קושייתם מלשון מכרעת דקאמר הכא והתם משמע דאף במחצה על מחצה מכריע משא"כ בהא דקאמר רב יהודה הכא מעיקרא דכל העושה מצוה א' יתירה דומה כמי שמקיים כל התורה לא קשיא להו כלל דפשיטא להו דבמחצה על מחצה לא הוי כצדיק גמור ומתרצין בתוספות דאף בלשון הכרעה נמי שייך לחלק בין רוב זכיות ממש ובין מטה כלפי חסד דהתם כן נ"ל בכוונת התוספות אלא דאכתי יש לדקדק בעיקר קושייתם דקשיא להו מהא דפ"ק דר"ה דאמרי בית הלל ורב חסד מטה כלפי חסד ושם משמע להדיא דב"ה לא איירי אלא בג' כיתות ליום הדין ומפרשים שם בתוספות דהיינו לכשיחיו המתים ואילו בדין דעוה"ז שאדם נידון בכל שנה אמרינן התם דבינונים תלויין ועומדין מר"ה עד יוה"כ זכו נכתבין לחיים א"כ משמע דלא שייך בהאי דינא ורב חסד מטה כלפי חסד א"כ אין מקום לקושיית התוספות דהא שפיר אמרינן הכא דבהנך מצות שאדם אוכל לפירותיהן בעוה"ז אם היתה שקולה מכרעת ואין תלויין ועומדין וכ"ש דקשה יותר לפמ"ש שם התוספות דהא דנכתבין לחיים נמי לא איירי מענין עוה"ז ע"ש דמייתי ו"איה מסוגייא דהכא א"כ לא מקשו הכא מידי וצ"ע ולפי שאין כאן עיקר מקומו אין להאריך ובחידושי ר"ה ביארתי באריכות:

שם והא אמר ר"א שלוחי מצוה אין ניזוקין והקשה בס' עצמות יוסף דלמא שאני הכא דמהרהר בעבירה הוי. ולא קשה מידי דאכתי מקשה שפיר דאף על גב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא מ"מ כיון דאמר ר"א שלוחי מצוה אין ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן דבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא א"כ אכתי ה"ל למצוה לאגוני דלא ליתי לידי הרהור ואהא מסקינן שפיר דסולם רעוע הוי ומש"ה לא הוי כמצוה בעידנא דעסיק בה שלא היה לו לסמוך על הנס אלא דאפ"ה מייתי רבי יעקב שפיר דאי ס"ד דלמען יאריכון ימיך דכתיב בשילוח הקן דברים ככתבן דמצות שילוח עדיף משאר מצות ה"ל לאגוני אף בסולם רעוע או להגין מתחלה שלא יעלה במחשבתו לילך על סולם רעוע דהא מגנא אפילו מהרהור עבירה אחרינא וכ"ש מהרהור כי האי כיון דמעיקרא למצות שילוח הקן איכוון:

שם התם בהליכתן שאני ויש לתמוה דאכתי הכא נמי לענין מצות כיבוד מיהו עדיין בהליכתו הוי דהבא לי גוזלות אמר לו אביו ויש ליישב דאפשר דמהרהר בעבירה הוי להא מילתא גופא שלא יביא הגוזלות לאביו רק לקחן לצורך עצמו ולא מקשה אלא משילוח הקן לחוד ואם כן משני שפיר כן נ"ל נכון:

וּרְמִינְהִי אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. הקשה הרב פני יהושע ז"ל דאכתי מאי קושיא דילמא בהנך דהתם דוקא אוכל מהפירות והקרן קיימת לגמרי מה שאין כן בשאר מצות אף על פי שיש לו שכר גם כן בעולם הזה ובעולם הבא הכל הוא מן הקרן כדמחלק לקמן דמצוה שהיא טוב לשמים ולבריות יש להם פירות מה שאין כן בטוב לשמים בלבד אין לו פירות? עיין שם. ונראה לי בס"ד דלפי זה לא הוה ליה לתנא למימר אלא אלו דברים שיש להם פירות בעולם הזה כדי שיהא חידוש הלימוד שבא ללמדינו קאי על מציאות הפירות לומר שיש לדברים אלו פירות לאפוקי שאר דברים שאין להם פירות כי אם קרן ומאחר דאמר אלו דברים שאוכל מפירותיהם בעולם הזה משמע דעיקר החידוש שבא ללמדנו הוא שיש אכילה בעולם הזה לאפוקי שאר דברים שאין יוצא מהם אכילה בעולם הזה ולא בא התנא ללמדינו על מציאות הפירות לומר שיש למצות אלו פירות.

הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו "עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גּוֹזָלוֹת", וְעָלָה לַבִּירָה וְשָׁלַח אֶת הָאֵם וְנָטַל אֶת הַבָּנִים, וּבַחֲזָרָתוֹ נָפַל וָמֵת, הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו שֶׁל זֶה? (דברים כב, ז) (דברים ה, טו). דקדק הרב עיון יעקב ז"ל אמאי נקיט המציאות באופן זה שעשה את שתי מצות אלו ביחד כבוד אב ואם ושלוח הקן? ותירץ דאלו לא עשה אלא מצוה אחת הייתי אומר דלכך לא קבל שכר מצותו לפי שעשייתו היתה שלא לשמה כדי לקבל שכרו אבל באופן זה שעשה שני מצות ביחד הנה בודאי שהיתה עשייתו השניה לשמה דהא כבר יש לו שכר על מצות כבוד אב ואם אריכות ימים והטבה ומה לו לעשות השניה בשביל שכר ומאחר דאפילו הכי נפל ומת שמע מינה שכר מצות בהאי עלמא ליכא אפילו עשה לשמה! עד כאן דבריו עיין שם. והנה בזה יתיישב היטב דקדוק אחר דקאמר 'הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו שֶׁל זֶה' דהקדים בלשונו ההטבה לאריכות ימים כפי מה שכתוב בשלוח הקן ולא הקדים אריכות ימים להטבה ככתוב בכבוד אב ואם דהיא מצוה הכתובה בתורה בראשנה וגם הכא נקיט לה ראשנה וראוי למנקט השכר כפי סדר הכתוב במצוה זו של כבוד אב ואם! אך כפי מה שאמר הרב הנזכר אתי שפיר כי עיקר ההוכחה היא מן מצות שלוח הקן שהיא שניה כי הוא עלה לבירה בשביל כבוד אב ואם ואחר שעלה נזדמנה לו מצוה שניה דשלוח הקן וזו ודאי עביד לשמה דהא כבר יש לו שכר זה ממצות כבוד אב ואם שעלה לשם בעבורה ועם כל זה נפל ומת ולכך נקיט הסדר כפי מה שכתוב בשלוח הקן דהטבה קודמת לאריכות ימים דההכרח נפיק מכח מצות שלוח. ובזה יתיישב נמי עוד דקדוק אחר דהוה ליה למימר 'הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו וַאֲרִיכוּת יָמָיו' ולמה נקיט שֶׁל זֶה? ולפי האמור ניחא אומרו שֶׁל זֶה דייקא דהוא זה אשר עבד תרתי מצות ביחד דמוכח דעבד לשמה כאמור.

וְהֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה יש להבין למה נקיט 'וְהֵיכָן' פעם שנית די לומר 'הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו וַאֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה'? ונראה לי בס"ד על פי פלוגתא דרבי נתן ורבי יאשיה חד אמר וא"ו לחלק וחד אמר וא"ו להוסיף (סנהדרין סו.), ועל כן כאן דאמר 'לְמַעַן וּלְמַעַן' (דברים ה, טו) למאן דאמר וא"ו לחלק משמע או זה או זה ולכן כאן במאמר חילקם לשתים בתיבת 'וְהֵיכָן' שאמר פעם שנית לומר אפילו למאן דאמר וא"ו לחלק שיהיה לו חדא מתרתי או זה או זה היכן שכר של זה לבדו והיכן שכר של זה לבדו.

אֶלָּא "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ (דברים ה, טו). נראה במסקנא דמילתא הכא קאי אתרווייהו ונקיט 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' ממצות שלוח הקן 'וּלְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' ממצות כבוד אב ואם דאי קאי על מצות כבוד אב ואם בלבד הוה ליה למימר 'לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' תחלה דהכי כתיב בכבוד אב ואם. ודע דהאי עולם שכולו ארוך ועולם שכולו טוב קאי על אחר תחיית המתים שיחיו הגופים בעולם הזה עצמו ואז יתקיים שכר זה וזהו חוץ משכר עולם הבא ששם עונג הנשמות.

וְדִלְמָא לָאו הָכִי הֲוָה? רַבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֶׂה חָזָא יש להקשות כיון שזה בחזרתו נפל ומת מהיכן ידע רבי יעקב שזה קיים שלוח הקן? ונראה לי דהיה אדם אחר עמו וראה והגיד לרבי יעקב או יש לומר הוא עצמו היה שם וראה בעיניו שקיים זה שלוח הקן. ובזה ניחא דאין להקשות דילמא היה זכר רובץ על הקן או עוף טמא או אם רובצת על אינו מינה דבכלהו קיימא לן דפטור ואין כאן מצוה או שמא היתה מטלית או כנף נוצה מעוף אחר מפסקת ביניהם דזו בעייא דלא אפשיטה? ולפי האמור שהיה אחר שם או רבי יעקב בעצמו היה שם וראה יתיישב הדבר היטב ובזה ניחא דלא אמר 'סולם רעוע הוא' משום דמעשה חזא. ועדיין קשה מאי קשיא ליה לרבי יעקב בהך מעשה דחזא דדילמא אותו שאמר לו עלה לבירה וכו' לאו אביו הוא אלא אמו זינתה ונתעברה מאדם אחר ונמצא אין כאן מצוה של כבוד אב ואם? ונראה לי בס"ד כיון דלפום דינא אזלינן בתר רובא וחזקה וחשבינן ליה אביו בודאי וקטלינן בהכאתו אם היה מכהו וכמו שאמרו בריש גמרא דחולין (חולין יא:) ולכן גם במצות הכבוד ישנו דחייב זה לכבדו בכבוד אב ואם יהיה מה שיהיה דהא כל מצות כבוד אב ואם שצוותה התורה לאדם לכבד את אביו איירי בכהאי גונא שהוא ספק דעל כל אב ואם יש לומר 'דילמא לאו אביו הוא' וכיון דהתורה אשר חייבה את האדם במצות כבוד אב ואם חייבתו בכהאי גוונא אם כן יש לו שכר בכל גוונא.

וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה הֲוָה קשא היכי סלקא דעתיה דהמקשן לומר בשביל הרהור יפול וימות? ונראה דגם המקשן כונתו מעיקרא על עבירה דעבודה זרה דחייב עליה בהרהור והתרצן חשב כונתו על שאר עבירות ולהכי תירץ לו דאין מחשבה רעה מצרפה למעשה וחזר המקשן ופירש כונתו דעל הרהור עבודה זרה קא מקשי.

אַמַּאי לָא אַגִּין מִצְוָה עֲלֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵיתִי לִידֵי הִרְהוּר קשא והלא הרהור רע בא מצד הבחירה שמסורה ביד האדם וקיימא לן (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואיך תגין המצוה לדחות ממנו בחירה הרעה דאם כן הרי זה נעשה צדיק על ידי שמים? ונראה לי בס"ד דידוע תרי מיני יצר הרע נלחמים עם האדם האחד בא מצד הקליפה והוא הנקרא מלאך רע וזה הוא קשה יותר והשני בא מצד זוהמת הנחש הדבוקה באדם מצד התולדה מעת חטא אדם הראשון וזה אינו קשה כל כך כמו אותו שהוא מלאך רע הבא מצד הקליפה שזה נחשב מלך וזה שר ושניהם מתגרים באדם להחטיאו בשותפות כוחם ביחד ובעת שביטלו אנשי כנסת הגדולה יצר הרע דעבודה זרה ונמסר בידם ביטלו ליצר הרע הבא מצד הקליפה אבל יצר הרע הבא מצד זוהמת הנחש הקשורה בבני אדם מצד התולדה לא נתבטל. אמנם כיון דנתבטל אותו יצר הרע העקרי הבא מצד הקליפה השייך לעבודה זרה לא נשאר כח ביצר הרע הבא מצד זוהמת הנחש להחטיא את בני אדם בעבודה זרה בהיותו לבדו דוקא ולכן נטהרו ישראל וניצולו מעון עבודה זרה מכאן ולהבא שלא יחטאו בו אך לא יבצר מהיות אדם פרטי נכשל בעבודה זרה מכח הקלוש של יצר הרע הבא מזוהמת הנחש אף על פי שהוא נשאר לבדו אבל מועטין הם אשר נכשלים בזה. ולהיות כי יצר הרע של עבודה זרה הבא מצד הקליפה נתבטל אפשר להיות הגנה לאדם מצד איזה מצוה שיש לו שתגין עליו שלא יכשל בעבודה זרה מצד יצר הרע הבא מזוהמת הנחש דאין נוהג בזה אותו הכלל דאמרו רז"ל 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' שזה הכלל לא נאמר אלא כנגד אותו היצר הרע העקרי שהוא מלאך רע שמחטיא את האדם בצירוף היצר הרע השני הנזכר ולכן על הרהור עבודה זרה שכבר נתבטל יצר הרע שלה מזמן אנשי כנסת הגדולה טען רבי יעקב באותה מעשה שראה אמאי לא אגין מצוה עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור.

הָתָם, סֻלָּם רָעוּעַ הֲוָה, דִּקְבִיעַ הֶזֵיקָא (שמואל א טז, ב) אין להקשות דאם כן רבי יעקב איך דייק מינה דהשכר הוא בעולם שכולו ארוך דיש לומר דרבי יעקב חזא דלא הוה סולם רעוע אבל לרבי אלעזר לא מצינן לאקשויי מהך עובדא דאמר לך רבי אלעזר לעולם הוה סולם רעוע ורבי יעקב לא הרגיש בו היטב ברם הא קשיא כיון דמפרש לה דהוה סולם רעוע תיקשי אמאי לא נפל בשעת עלייתו בסולם? ונראה לי בס"ד דרבי יעקב תפס אופן המעשה כך שאמר לו אביו עלה לבירה והביא לי גוזלות דבזה איכא שתי מצות מאביו האחד 'עֲלֵה לַבִּירָה' ולכן בעת עלייתו לבירה הוא מקיים מצות אביו והשני 'וְהָבֵא לִי גּוֹזָלוֹת' שבזה הוא מקיים מצות אביו כשיביא לו הגוזלות דהיינו כאשר יתנם לו ומאחר דלא אמר לו והוריד לי גוזלות נמצא כשירד מן הסולם והגוזלות בידו אין מקיים מצות אביו כי אביו לא צוה להורידם מן הסולם בידו אלא אמר לו שיביאם לו דהיינו שימסור הגוזלות אליו ואפשר שיורידם אדם אחר מן הסולם או ישלשלם בחבל מן הבירה עד לארץ. ונמצא בעלייתו הוא מקיים מצות אביו דהא צוהו בפירוש 'עֲלֵה לַבִּירָה' ולהכי לא נזוק בעלייתו אבל בירידה כיון דלא נצטווה בפירוש שיוריד הגוזלות מן הבירה אלא רק אמר לו שיביא לו הגוזלות דהיינו שיתנם לו ואפשר שהוא יקפוץ מן הבירה ויורידם אדם אחר או אפשר שאביו יעלה לבירה ושם יביא הגוזלות ויתנם לו יהיה איך שיהיה נמצא בירידתו מן הסולם לא עביד מצות אביו כדי שתגין עליו.