מסכת קידושין דף ל״ח עמוד ב׳

כל מצוה שנצטוו ישראל להנהיגה קודם שיכנסו לארץ דהיינו חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:

חוץ מהשמטת כספים ולקמיה פריך הא נמי נצטוו עליה קודם לכן דהא חובת הגוף היא ומאי חוץ:

לא נצרכא אלא לכדתניא דלא נצטוו עליה קודם לכן:

בזמן שאין אתה משמט קרקע כגון במדבר ולאחר שגלו:

ואימא במקום כו' ולמעוטי חוצה לארץ אף בזמן הארץ:

אסור מן התורה בכ"מ קסבר מושב כל מקום שאתם יושבים משמע:

הלכתא מדינה הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ:

היינו דשני לן חמור ספק ערלה מספק כלאים ספק ערלה ספק עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט עובד כוכבים מן הפירות ואין ידוע מהיכן:

השמטת כספים חובת הגוף היא פי' בקונטרס ולמה אתה אומר שהיא מצוה שנצטוו עליה אחר כניסתן לארץ כיון דחובת הגוף נצטוו עליה אף במדבר ומשני בזמן שאי אתה משמט קרקע כגון במדבר דליכא חרישה וזריעה אי אתה וכו' ופריך ואימא במקום שאתה משמט כלומר אף בזמן שבית המקדש קיים לא תנהג השמטת כספים אלא בארץ ומשני הכא רבייה קרא ת"ל כי קרא שמיטה דמשמע מ"מ וקשה דא"כ לא היה לו לומר ת"ל כי קרא שמיטה כיון דהתירוץ של קושיא הוא אלא הוה ליה למימר (אלא) אמר קרא כי קרא שמיטה ועוד קשה דהיאך נוכל לפרש לעיל שתנהוג שמיטת כספים במדבר והלא דין שמיטות אינו אלא לאחר ירושה וישיבה כדאמרינן בסוף פירקין (לקמן קידושין דף מ:) גדול תלמוד תורה שקדם לשמיטה ס"א שנה ונראה לי השמטת כספים חובת הגוף הוא וא"כ פשיטא דנוהג אפילו בחוצה לארץ ומאי אתא ר"א בר' שמעון לאשמועינן ומשני לא צריכא לכדרבי כלומר משום הקישא דמקשי כספים לקרקעות איצטריך למימר וגרסי' מהו דתימא במקום שאתה משמט קרקע דהיינו בארץ ישראל שהרי חובת קרקע היא אתה משמט כספים ובמקום שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים וכיון דאין שמיטת קרקע בחוצה לארץ השמטת כספים לא תנהוג בחוצה לארץ תלמוד לומר כי קרא שמיטה מ"מ וממקרא זה מפיק ליה ר"א בר"ש דנוהג אף בח"ל ולפי גירסא זו ואימא במקום שאתה משמט כו' הוא סיום התירוץ ולאו בלשון קושיא הוא כמו לפירוש הקונטרס ואית ספרים דגרסי נמי במקום כו' וכן בסמוך דפריך שילוח עבדים חובת הגוף היא כו' כדפרישית גבי השמטת כספים צריך לפרש גבי שילוח עבדים ולא ניחא לפרש כמו שפירש בקונטרס בהשמטת כספים ורש"י פירש בפרק השולח (גיטין דף לו.) גבי הא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה דלא משמט מדאורייתא ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט כו' דקרקע אינה נשמטת מחרישה וזריעה אלא דוקא בזמן הבית מהאי קרא גופיה ופירש אחד שמיטת קרקע דחרישה וזריעה ואחד שמיטת כספים דהשמטת מלוה אידי ואידי שביעית כשאין היובל נוהג שמיטין נמי לא היו נוהגין כדדריש בירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית בזמן שיובל נוהג שביעית נוהג אין היובל נוהג כו' ובזמן הזה אין היובל נוהג דגבי יובל כתיב בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה יובל נוהג כו' ובזמן הזה אין יושביה עליה והואיל ויובל אינו נוהג שביעית נמי אינה נוהגת וקשה מה שפירש דשמיטת קרקע היינו מחרישה וזריעה בשביעית והוצרך להביא רש"י ההיא דרשה דירושלמי דא"כ היה לו לאביי להביא אותה כיון שהיא עיקר דמשם מוכיח דשמיטה אינה נוהגת שהרי לא ידעינן כלום אלא מההוא לכך פירש רבינו תם כי זאת הדרשה דהכא היינו ההיא דירושלמי דהא רבי נמי אמרה התם ושמיטת קרקע קרי יובל שחוזרת לבעלים ביובל מה שאין כן בשביעית ושמיטת כספים קרי שביעית שאין השמטת כספים ביובל כדרשינן בספרי בפרשת ראה וזה דבר השמיטה שמיטה משמטת כספים ולא יובל וה"פ בזמן שאתה משמט קרקע ביובל שהיא חוזרת לבעלים אתה משמט כספים היינו שביעית שכספים נוהגים וה"ה דמיירי בשמיטת חרישה וזריעה דשמיטת שביעית לגמרי ילפינן לה משמיטת יובל והא דנקט שמיטת כספים משום דנקט קרקע לפי שהיה רוצה להזכיר מה היא שמיטת יובל נקט נמי שמיטת כספים דדמיא להו שמיטת יובל שביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמיטת כספים כמו כן מופקעים ממלוה ללוה אי נמי משום דבשביעית נוהגת שמיטת כספים מה שאין כן ביובל ומשום הכי נקט לה:

הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים וא"ת אמאי לא ילפינן כלאים מקל וחומר דחדש דנוהג אף בח"ל דאורייתא ומה חדש שאין איסורו איסור עולם כו' וי"ל דקסבר האי תנא דכתיב גבי כלאים שדך למעוטי זרעים שבח"ל כדאמר לקמן (קידושין דף לט.) ואין לומר דערלה מיהא נייתי בקל וחומר דחדש דאיכא למימר כלאים יוכיחו:

חוץ מהשמטת כספים ושלוח עבדים שאף ע"פ שנצטוו לאחר כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ קס"ד דהכי קאמר דאע"פ שהן חובת קרקע נוהגת בכל מקום והיינו דפריך השמטת כספים חובת הגוף הוא ופרקי' לא צריכא לכדרבי כלומר הא דאמרי' שנצטוו בשמיטת כספים לאחר כניסתן לארץ לא בעינא למימר שהן חובת קרקע אלא הכי בעינא למימר שלא נצטוו לנהוג בהן אלא לאחר כניסתן לארץ אבל קודם לכן או לאחר שגלו ממנה אין נוהגת בשום מקום ואף על פי כן בזמן שהן נוהגת נוהגת בכל מקום ואפילו בחוצה לארץ כדמפרש ואזיל.

דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחד שמטת קרקע ואחד שמטת כספים. עיקר הפירוש כמו שפירש ר"ת ז"ל דשמטת קרקע היינו יובל שהשדות חוזרות לבעליהן ושמטת כספים היינו שביעית והוא הדין דדכוותיה בחרישה וזריעה של שביעית דדינה ככספים ונקט כספים משום דדמו ליובל כשם שיובל שדות חוזרות לבעליהן ונפקע זכות הלוקח כך השמטת כספים נפקע המלוה מנכסי הלוה וחוזר שעבודו ללוה בזמן שאתה משמט קרקע דהיינו בזמן שבית המקדש קיים וכל יושביה עליה כדכתיב ביובל לכל יושביה אתה משמט שביעית דכספים וחרישה וזריעה אי אתה משמט קרקע ביובל כגון בזמן הזה דלאו כל יושביה עליה אי אתה משמט שביעית והשתא תלי שפיר שמטת כספים ביובל דביובל פשיטא ליה שאין נוהג בזמן הזה כדכתיב לכל יושביה והיינו דמוכחינן התם בפרק השולח דשביעית בזמן הזה אינה משמטת כספים אלא מדרבנן אבל רש"י ז"ל פירש במסכת גיטין דשמטת קרקע היינו חרישה וזריעה של שביעית וליתא כמו שכתבתי שם בס"ד. מפי מורי נר"ו:

תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום כו' מאי הלכה רב יהודה אמר שמואל הלכת' מדינא שהנהיגו על פי חכמים בחוצה לארץ ורבי יוחנן אמר הלכה למשה מסיני והלכתא כר' יוחנן. ואסיקנא דכך נאמרה הלכה דודאי אסורה אפי' בשל עכו"ם ספקה מותר אפילו בשל ישראל. והא דאמרינן במסכת ע"ז גבינות של עכו"ם אסורה מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה אע"ג דהא ספקה הוא וספק ערלה מותר בחוצה לארץ מכיון דאסור בארץ ואסרו גבינתם מחמת כך בארץ לא חלקו בגזרתם ואסרו אפי' בחוצה לארץ. והלכתא אין הברכה והרכבה של ערלה נוהגין בחוצה לארץ כלל ואפי' אחר שקצצן דהא פלוגתא דתנאי היא אם נוהגת בהן ערלה בארץ וקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לתרץ אבל בארץ נוהגת מן התורה לאחר שקצצן שאינה יונקת מאמה וכדתניא בראש השנה בהדיא. והא דאמרינן התם ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מיירי בהברכה שלא קצצה עדיין שהיא יונקת מאמה ועליה הפוכים ממנה ואמרו בירישלמי כמה דאמרין אינשי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולו ביה ושם נכתבנה בארוכה בע"ה. והלכתא כמר בריה דרבינא דמתני לקולא דאפילו רבי יוחנן מודה בהא שכך הלכה ואם תמצא לומר דפליג בה והא אתיא כשמואל כיון דמר בריה דרבינא סבר כשמואל הלכתא כוותיה כנ"ל:

יובל לא היה נוהג אלא בבית ראשון שהיו כל יושביה עליה ובאותו זמן היה נוהג אף בחוצה לארץ לענין שלוח עבדים עברים ושאר דברים התלויים ביובל חוץ מחזרת קרקע וכן באותו זמן היתה שמטת כספים נוהגת בכל שביעית מן התורה אף בחוצה לארץ שאין שמטת כספים תלויה במקום כהשמטת קרקע ואין אומרים במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו' אלא בזמן שאתה משמט וכו' אבל איסור עבודת קרקע בשביעית והפקר הפירות לא היה נוהג מן התורה אלא בארץ ומשגלו שבט ראובן וגד וחצי מנשה בטלו יובלות ולא חזר קרקע לבעלים אף בבית שני אבל איסור עבודת קרקע והשמטת כספים היתה נוהגת בארץ מדברי סופרים אבל לא מן התורה שבזמן שאתה משמט קרקע וכו' הא בזמן שאין אתה משמט קרקע להחזירו לבעלים אי אתה משמט כספים והוא הדין לעבודת קרקע ויש אומרים שאיסור עבודת קרקע מיהא היתה נוהגת מן התורה בארץ אבל שמטת כספים מדברי סופרים ומכל מקום בתלמוד המערב מוכיח כדעת ראשון ר"ל שאין איסור עבודת קרקע מן התורה אלא בזמן היובל ומתוך כך הם מפרשים בכאן בזמן שאי אתה משמט קרקע לאיסור עבודת קרקע ואין נראה כן אלא לענין החזרתו ומכל מקום שמטת כספים נוהגת מדבריהם ובזמן הזה יש דנין בו קדשת שביעית לענין השמטת כספים מדברי סופרים גם כן ודינין אלו מבולבלים ביד מפרשים וכבר כתבנו מדינין אלו בארכה בראשון של מועד קטן וברביעי של גיטין:

אע"פ שהערלה בחוצה לארץ הלכה והכלאים מדברי סופרים ספיקן שוה ר"ל שספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור בסוריא מותר בחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ביד מן הערלה או מן הכלאים כיצד היה כאן כרם של ערלה וענבים נמכרים חוצה לה או כרם של כלאי הכרם וירק נמכר חוצה לו ואין ידוע אם ענבים אלו או ירק זה מאותם הכרמים האסורים אם לאו בארץ ספק תורה הוא ואסורין ואע"פ שרוב וקרוב הלך אחר הרוב קרוב המצוי עד שהוא קרוב לודאי שאני בסוריא מותר ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים או הירק יוצאים מאותם הכרמים האסורים לוקח מהם הואיל ולא ראהו בוצר להדיא משם או לוקט הואיל ומכל מקום יש בו צד באיפשר רחוק שמא ממקום אחר הביאם לאותו הכרם הא כל שנתברר לו שמשם הם כגון שראה או שהעידו לו ודאי אסורין ואין הלכה כדברי האומר בספק כלאים שהגוי יורד ולוקט בפניו ובלבד שלא ילקט הישראל ביד:

בד"ה השמטת כו' אלא הל"ל אמר קרא כי קרא שמיטה וע"ק היאך כו' שקדם לשמיטה ס"א כו' עכ"ל כצ"ל ולא ידענא מאי קושיא דאימא דהתם שמיטת קרקע קאמר ועוד מאי אולמיה הך ברייתא דהתם מהך דהכא ואימא דמדהתם נמי קשיא ליה כי הכא אשמיטת כספים והא חיבת הגוף כו' ובת"י זו הקושיא אינה וק"ל:

בא"ד ואית ספרים דגרסי נמי במקום כו' עכ"ל ר"ל ואימא נמי במקום כו' וכ"ה בת"י דהשתא ניחא לפרושי טפי שהוא סיום התירוץ וק"ל:

בא"ד ההיא דירושלמי דהא רבי נמי אמרה התם ושמיטת כו' כצ"ל:

ויש לומר דאיכא למיפרך מה לחדש שאין בשאלה תאמר להנך שהן בשאלה כו' עכ"ל. ולא יכולתי להבין דבריהם בזה דמה פירכא היא זו דסוף סוף אי מיתשל עלייהו הדרי לטיבלא וצריך להפריש תרומות ומעשרות כמקודם דלכאורה עיקר קושייתם מעיקרא מתרומות ומעשרות לאו לענין איסור תרומה לזרים או לטמאים איירי אלא מעיקר חיוב הפרשה איירי אי נוהג בח"ל או לא וא"כ תו לא שייך הך פירכא ויש ליישב בדוחק:

גמרא רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כל מצוה כו' לאחר כניסתן לארץ אין נוהגין אלא בארץ חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים כו'. לכאורה האי כללא דסיפא לאו דוקא דהאיכא נמי הרכבת האילן דקאמר רבי יוחנן לקמן דאף על גב דחובת קרקע היא אפילו הכי נוהג בין בארץ ובין בח"ל ומפיק לה מקרא ומשמע דליכא מאן דפליג בהא דהא לא אשכחן בהא מילתא פלוגתא דתנאי והיאן פליג רבי יוחנן אדרבי אלעזר ברבי שמעון אלא ע"כ כדפרישית וכדאמרינן בעלמא דאין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ:

רש"י בד"ה רבי אלעזר ברבי שמעון פליג אדאבוה כו' וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן עכ"ל. ונראה דהא דפסיקא ליה לרש"י דר"א ב"ש ס"ל דערלה נוהג מיהא בח"ל מדרבנן ואמאי לא ס"ל כרבי אליעזר הגדול דלקמן דאין ערלה כלל בח"ל אף מדרבנן אלא משום דמשמע לרש"י דוחק לומר דחמש מחלוקות בדבר דלרבי שמעון שלשתן נוהגין מדאורייתא ולד"א ב"ש כולן אין נוהגין אף מדרבנן כמ"ש התוספות לקמן דאין סברא לתחמיר מדרבנן בכלאים יותר מבערלה ולת"ק דמתניתין חדש אין נוהג אף מדרבן וערלה וכלאים נוהגין ולרבי אליעזר דמתניתין דהוא ר"א הגדול דלקמן הוי איפכא דחדש נוהג אף מדאורייתא וערלה וכלאים אין נוהגין כלל ולתנא דמתניתין דערלה ס"ל דחדש נוהג מדאורייתא וערלה הלכה וכלאים מד"ס ומשמע ליה דוחק לפרש כן מש"ה ניחא ליה שפיר לפרש דר"א ב"ש ס"ל לגמרי כתנא דמתניתין ות"ק דמתניתין ר"א ב"ש היא כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ובקונטרס אחרון אבאר יותר ודו"ק:

תוספות בד"ה הערלה הלכה כו וי"ל דקסבר האי תנא כו' שדך למעוטי זרעים כו' ואין לומר דערלה מיהא ניתי בק"ו דחדש כו' עכ"ל. נראה דעיקר דבריהם בזה למ"ד ערלה הלכות מדינה דלמ"ד הלכה למשה מסיני בלא"ה אתי שפיר דאע"ג דערלה אתיא בק"ו אפ"ה איצטריך הילכתא למימר דודאה אסור וספיקה מותר כמו שיבואר בסמוך ובקונטרס אבאר באריכות מה שיש לדקדק בדברי התוספות בזה ועיין עוד בסמוך:

גמ' נמכר חוצה לו בארץ אסור עי' חידושי הרמב"ן ב"ב לד ע"א ד"ה אבל עינבי: